בהפטרת פרשת עקב נוהגים ישראל לקרוא מספר ישעיהו (מט, יד – נא, ג). זוהי למעשה תחילתו של נושא שלם בספר ישעיהו, המעמיד את אמונת ישראל ביכולת ה' לגאול אותם ובכוונתו לעשות זאת.

בהפטרה זו ישעיהו מתמודד עם שלוש קושיות המצויות בנפש של עם ישראל, ומונעות מהם להאמין כי הגלות היא ברת סיום. בעיני ישראל, הם אינם מוכשרים להיגאל ואינם ראויים לגאולה. ישעיהו מתנבא כנגד שאלות אלו, אחת אחת, ומעמיד בעם ישראל קומה חדשה של אמונה בגאולה.

הקושיה הראשונה

הקושיה הראשונה והמהותית ביותר של ישראל היא על הקשר בינם ובין הקב"ה. הגלות נדמית כמצב קבוע של ניתוק וחוסר קשר בין ישראל והקב"ה, ובהיותם בגלות, נדמה לישראל שהקב"ה עזבם - "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וה' שְׁכֵחָנִי" (יד). התשובה לשאלה זו מאת ה' מוצגת מיד, והיא מנוסחת בתור תמיהה על עצם שאלת ישראל. תגובת ה' מלמדת שהתשובה לקושיית ישראל אמורה להיות ברורה מאליה: הקשר בין הקב"ה וישראל חזק יותר מן הקשר החזק בעולם - הקשר בין אֵם ובנה: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" (טו).

שתי הקושיות הבאות הן על האפשרות להיגאל: מבחינה רֵיאלית - איך יתכן שישראל ינצחו את העמים החזקים ששולטים בהם, ומבחינה רוחנית - איך יתכן שהם יגאלו בהיותם חוטאים.

הקושיה השניה

לאחר שישראל נענו שהקב"ה לא שכח אותם, הם שואלים שאלה רֵאלית: כיצד אפשר להתנגד לכוחות החזקים ששולטים בהם - "הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק [כלומר השבי של האומות ששבו את ישראל במשפט ובצדק - רד"ק] יִמָּלֵט"? (כד) ולמעשה - השאלה עמוקה יותר: אם ה'צדיק' זה עתה ניצח - כיצד יוכל השבוי שלו להימלט ממנו מיד? ומה גם שהתואר 'צדיק' רומז לכאורה שמבחינה מסויימת, הצדק הוא עִם האומות ששולטות על ישראל שחטאו! הקב"ה עונה לישראל שאפשר גם אפשר להתגבר על כוחות אלו: "גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט" (שם). ואז מתעמקת תשובתו של הקב"ה והוא עונה להם יותר מאשר כלול בשאלתם: הקב"ה לא רק יוציא באופנים מסויימים את ישראל מתחת ידי האויבים, אלא ילחם בהם ויגרום להם להחריב את עצמם: "וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ. וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן" (כה-כו). כך תתגלה חולשתו של הגיבור שישראל פחדו ממנו. השבי והמלקוח ישתחרר ממילא עם נפילת השובים.

הקושיה השלישית

הקושיה השלישית אינה מוסבת על ההיתכנות להיגאל בהווה כבשתי השאלות הקודמות, אלא על סיבת הגלות - אם ה' הגלה אותנו, הרי שזהו המצב הקבוע, ואין עוד מקום להגאל. ישראל שואלים:

כיצד ניגאל? הלא חטאנו לה' ונגזר עלינו לקבל את עונשנו! הקב"ה אומר מיד שהנחה זו היא הנחה מוטעית של ישראל, כי הוא מעולם לא נתן גט לישראל ומעולם לא אמר ששילח אותם לתמיד: "כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ" (א). אדרבה, ההפך הוא הנכון: הקב"ה מצִידו רוצה להושיענו, אך עוונותינו מעכבים את הישועה: "הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם" (שם) ועל כן ברגע שנשוב ניגאל (- ה'מצודות דוד'). הקב"ה גם בא להושיענו בפועל, אך חוסר אמונתנו בגאולה מונע מאִתנו להיגאל: "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל" (ב).

ישעיהו הנביא מחנך את עם ישראל לבטוח בכך שהקב"ה לא שכחם לעולם, וממילא עליהם להיות ודאיים בהתגשמות הבטחות הגאולה.

אל מול אי האמון של העם בגאולה, מספר ישעיה לישראל שבעתיד, בעת הגאולה, יופיע אי אמון מקביל – ישראל ימצאו עצמם בפני קיבוץ גלויות פלאי ומהיר, והם יתקשו להאמין שהתרחשות פלאית זו ניחתה עליהם - "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה. כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ. עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה. וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם?" [=מאין באו פתאום כל ההמונים הללו?].

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.