אחד מן הציוויים של דוד לשלמה בצוואתו האחרונה, היא לדאוג להריגת יואב בן צרויה: "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו:  וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל".

ציווי זה מתמיה: הן יואב סייע לדוד לאורך כל דרכו ותלאותיו. הוא היה איתו בהיותו בחברון, והוביל אותו למלוכה על כל ישראל. יואב הוא שכבש את ירושלים וכן אויבים רבים נוספים; הוא ליוה את דוד במרד אבשלום, והביא לניצחון ולחזרת דוד למלכות. זוהי נאמנות עצומה לאורך דורות רבים. מדוע דוד גוזר עליו עונש מוות?

דוד עצמו מנמק את סיבת העונש: יואב הרג את אבנר ואת עמשא בניגוד לרצון דוד. לכך ניתן לצרף גם את הריגת אבשלום, שאף היא היתה מנוגדת לציווי המפורש של דוד. אך קשה להבין מדוע דוד גוזר מוות על חטאים אלו – הן גם בהריגות אלו פעל יואב בכדי לבסס את מלכות דוד – שלושת האישים בהם התנקש יואב השתייכו למחנות שערערו על מלוכת דוד: אבנר היה שר צבא שאול, אשר רדף אחרי דוד להורגו. בהמשך אבנר המליך את איש בושת על כל ישראל תחת דוד; אבשלום היה המורד הישיר מול דוד, ועמשא היה שר צבאו. יואב סבר כי מורדים אלו צריכים למות בכדי להבטיח את יציבות שלטון דוד. אם כן, לכאורה אין כאן פגיעה במלכות דוד, כי אם להיפך – דאגה עקבית וחסרת פשרות למלכות דוד, שלעתים עברה את הגבול. האם זהו חטא המצדיק הוצאה להורג?

סיבת הריגת יואב

מתברר כי דוד יודע בבירור כי דרך ההתנהלות שבאמצעותה הוא מקבל את המלכות, הן בתחילת מלכותו והן לאחר מרד אבשלום, חשובה ביותר. מול כל המערערים על מלכותו נהג דוד באופן עקבי: הוא לא הסכים להמיתם לשם קירוב שלטונו. דוד סירב מספר פעמים להרוג את שאול, ואף מנע מאחרים להרגו. הוא סירב להרוג את שמעי שקילל את דוד בברחו מפני אבשלום, וכמו כן ציוה להימנע מהריגת אבשלום עצמו. כלומר שיסוד מלכות דוד היא קבלת המלוכה מאת העם בדרך של שלום – מרצון העם בלבד, בלי שום פעולה כוחנית של התגברות על היריבים מבית[1].

דרך זו היא כה מהותית לדוד עד שהוא הוציא להורג את המתנקשים ביריביו הראשיים – הוא הרג את הנער העמלקי שהעיד על עצמו שהרג את שאול, וכמו כן הוא הרג את רכב ובענה המתנקשים באיש בושת בן שאול. מתנקשים אלו סברו כי הם פועלים לטובת דוד, אך דוד הודיע: פגעתם במלכותי ולא קידמתם אותה.

ובכן, בצוואת דוד לשלמה הוא מודיע כי גם יואב אשר התנקש באויביו למען דוד, פגע למעשה במלכותו והטיל עליה כתם של מלחמה תחת שלום: "וישם דמי מלחמה בשלום". קביעה זו תואמת לדברי דוד לאחר הריגת אבנר בידי יואב (שמואל ב ג, כח-כט): "וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר. יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו".

התוקף למלכות דוד הוא מן השמים, מן הקב"ה, ולא מאת בשר ודם. על כן, יודע דוד כי אין לו צורך בהתנקשויות ונטילת המלכות בכח. דוד שפך דמים רבים של אויביו, אך במה שנוגע לדרך עליתו למלוך – לא יתכן כי יהיו דמים בבסיס כסא מלוכתו. כאשר מדובר במלכות שלמה, נכונים הדברים כפלים – שלמה מיועד להקים ממלכה עצומה בדרכי שלום בלבד.

[1] רק מול נבל הכרמלי שקרא תיגר על מלכות דוד רצה דוד בתחילה לפעול בדרך שונה של הריגה בחרב. אך גם בפרשה זו, דוד בסופו של דבר נמנע בזכות אביגיל מאחיזה בחרב, והוא שיבח אותה על כך - שמואל א כה, לג: " וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.