קשר המלכות והנבואה

במצבים מתוקנים של האומה, המלך והנביא נמצאים בקשר הדוק. כבר בתורה (במדבר כז, כא) קובע הקב"ה כי למנהיג הבא אחרי משה, הלא הוא יהושע, יהיה כעין מקום קבוע – הוא יעמוד לפני הממונה על קבלת דבר ה' שיהיה בימיו – אלעזר הכהן, ויתנהל בכל מעשיו על בסיס רצון ה' – "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה". ואכן, אחד מן התפקידים המרכזים של הנביאים הוא למנות את המלכים. בהלכות מלכים (א, ג) קובע הרמב"ם כי אין מעמידים מלך בישראל אלא על פי נביא. וכן מצינו בשאול, דוד, שלמה (וכל שושלת בית דוד הממשיכה את המינוי המקורי על ידי הנביא), וכן בירבעם ויהוא.

הפירוד בתקופת אליהו

אולם בתקופת אחאב אשר התמכר לעשיית הרע בעיני ה', מצוי פירוד חסר תקדים בין המלכות ובין הנבואה. תחת שיהיו אלו שני כוחות צמודים הפועלים במשולב לרוממות קרן ישראל כעם ה', פוגשים אנו ביטוי חסר תקדים בחריפותו של איבה בין המלך והנביא. באותה התקופה החלה המלכות לצרור את הנבואה באופן שיטתי. כבר בתחילת ימי אחאב נזרע זרע הפורענות – הנביא מדגיש כי בזמנו שבו ובנו את יריחו (מלכים א טז, לד). בניית יריחו מהווה אקט חריף מאד של חוסר אמון וזלזול בקללת יהושע, ובדברי הנביאים בכללם.

בפרקי אליהו ואחאב מופיעות אמירות חריפות ביותר – מלך ישראל תופס את נביא ה' כאויב שלו ואויב העם: "הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל" (מלכים א פרק יח, יז); "וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי" (שם כא, כ). ואכן, קביעה זו לא הייתה תיאורטית בלבד. דומה כי אין דומה לתקופת אחאב בה הרג המלך (במצות אשתו) את הנביאים באופן שיטתי, כשהמטרה המוצהרת היא לחסלם לחלוטין; על כך נאמר (יח, ד): "וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה'".

זהו הרקע לרדיפת אליהו המתוארת בהפטרתנו – "וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב:  וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם" (יט, א-ב).

ההמשכיות של הנביאים

ואכן, לאחר הודעה זו של איזבל בורח אליהו אל המדבר. התמונה הכללית היא שהעם נותר ללא נביאים, והנביא היחיד נותר בודד במדבר (כך על פי הידוע אז לאחאב, אולם באמת עובדיה החביא מאתיים נביאים במערות). וכך קרא אליהו בכאב כלפי הקב"ה בהיותו בהר חורב: "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (שם, י) – אליהו מזדעק על כך שהנבואה כמעט ומסתלקת מישראל.

אז גילה לו הקב"ה כי לא אלמן ישראל. הוא גילה לאליהו שאכן ימיו כנביא לא יארכו (ועל פי חז"ל היה בכך גמול לקטרוג אליהו על ישראל); אך עם זאת הוא מינה לו מחליף: "...וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ" (טז). אלישע הנביא זכה לנבואה שהוגדרה כ'פי שנים ברוחו' של אליהו, כלומר שנבואת אליהו זכתה להמשכיות והיא עוד התעצמה. ואכן בימי אלישע מוצאים אנו בספר מלכים (ב, פרק ד) ריבוי של 'בני נביאים'. דור חדש של נביאים הוקם. בסוף אותו הפרק מבואר שסביב אלישע ישבו לפחות מאה נביאים. אולם חז"ל במסכת כתובות (קו, א) מבארים שתלמידי אלישע מנו אלפיים ומאתיים איש.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.