פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

ה'פשט' של עץ הדעת ועץ החיים

בספר דעת תבונות (עמוד קיד) נותן הרמח"ל דוגמא להבנת דבר כפשוטו, אך באופן שאין אנו מסוגלים להבין:

"ואמנם זה כלל ענין שני העצים – עץ החיים ועץ הדעת. שודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והעצים – עצים היו, והפירות – פירות, והאכילה – אכילה. אך פירות דקים ואכילה דקה, מה שאין מחשבתנו מציירת, שאינה מציירת אלא דברים גופניים...".  

מדברי הרמח"ל אנו למדים כי מה שנאמר בתנ"ך הוא כפשוטו, אך פשוטו הוא על פי מדרגתם של הדברים העליונים בהם מדובר, ולא על פי מגבלת הבנתנו.

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

הפשט והדרש גם יחד

בפירוש לספר המצוות (שורש ב) אומר הרמב"ן:

"והוא מאמרם: 'אין מקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג, א) – לא אמרו: 'אין המקרא אלא כפשוטו', אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו, ואינו יוצא מידי כל אחד מהם. אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת".

ובביאורו על חומש בראשית (ח, ד) עומד הרמב"ן על החשיבות של ביאור הפשט לצד ביאור הדרש:

"כיון שרש"י מדקדק במקומות אחרי מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא, הרשה אותנו לעשות כן, כי שבעים פנים לתורה. ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

כל מילה בתנ"ך מדויקת

ספר הברית (חלק א, מאמר כ, דרך אמונה פרק יז):

כי מודעת זאת שכל דברי הנבואה וכל הכתוב בתנ"ך כלם נכתבו בכוונה עצומה ובצמצום נפלא לא יסבו בלכתם על חנם, אפילו במה שאנו קוראים אותם שמות נרדפים כגון אטד קוץ דרדר ברקנים חוחים חרולים נעצוץ סרפד וכדומה, מה גם בשכל ובינה.

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

על פי הפשט, כל התנ"ך מלא בסודות

ספר ליקוטי הלכות (הלכות שותפים בקרקע הלכה ד):

"מכל שכן בכל דבור ודבור של המקרא שבכל ספרי תנ"ך (תורה נביאים כתובים) שבודאי כלם מלאים סודות נוראות ונשגבות שאי אפשר לתפוס במח. אבל על פי פשוטו אין להם קשר וחבור וסדר כלל על פי דרכי המליצה והם מלאים פליאות ותמיהות נשגבות.

ואף על פי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הינו שבודאי כונתו בפשיטות אמת. אבל מה שאמר בלשון זה שמלא קשיות ותמיהות, זה אי אפשר לתרץ בשלמות בשום אפן כי אם על ידי סודות הנשגבות, הנסתרות ונעלמות בהם בכל דבור ובכל פסוק ובכל אות ונקודה וכו'.

 

ואין צרך לבאר כל זה וגם כי אין כאן מקומו, אך הכרחתי לצאת מן הענין לדבר קצת מחמת כי אש תוקד בקרבי מעצם הצרות שנתפשטו עכשו על ידי פריצי בני ישראל שהם כתות האפיקורסים המצויים עכשו ביותר, שהם חותרים לפרש המקרא רק על פי פשוטו, על פי דרכי המליצה והבל יפצה פיהם ואם לשונם תמק בפיהם מרבוי דבריהם של הבל, לא יוכלו להכניס בלב בעל שכל אמת שהמקרא מתפרש בשלמות על פי דרכי המליצה...

וכל מקרא ומקרא מלא פליאות נשגבות אשר אי אפשר בשום אפן לתרצם בשלמות על פי פשוטו כי אם על פי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן שדרשו בהם רבותינו זכרונם לברכה בתלמוד. ולהאמין שיש בהם סודות נוראות ונשגבות בכל תבה ובכל אות והיה מכרח על פי סוד לכתב ששת ימים תאכל מצות ולסמך על רבותינו זכרונם לברכה שמסר להם לדרש בזה מדה משלש עשרה מדות שהוא דבר שהיה בכלל, וכן בכל התורה כלה. וכל זה מבאר ומיסד בלב כל אחד מישראל באמונה שלמה, כי כל קיום התורה תלויה בזה, אך הכתות הרעים הנ"ל רוצים להפך הקערה על פיה, חס ושלום, וכבר הטעו כמה נערי בני ישראל בהבליהם. ה' יתברך יציל השאר מהם ומהמונם ומהמהם על כן לא יכלתי להתאפק מלדבר כאן בזה קצת ועוד נתבאר במקום אחר בעזר ה' יתברך".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

כל דברי התנ"ך הן הלבשות של סודות עליונים

תניא - אגרת הקודש (פרק יט):

מלובש הקב"ה לנביאים הכתובים בתנ"ך הן דברי תוכחה והן סיפורי מעשיות מלובש בתוכם פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה.

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

הסכנה של לימוד מקרא מסברא, בלי המסורת

כך מלמד הרמח"ל במאמר על ההגדות:

"ואמנם הנה כבר הקדמתי לך שלא בהחלט נאמר שכל מה שיוכל להיות מובן במילות יהיה אמת על כל פנים, אלא יש לדבר הזה מידות וכללים והם כללי ההגדה. והנה כבר יוכל ליפול בזה הטעות בנקל, אם ידרוש איש מקרא אחד והוא לא השתמש מן הכללים האלה שזכרנו, שאז מה שיוציא בדרש ההוא אפשר שיהיה שקר גמור אשר לא יאומת בשום פנים. ולא עוד אלא שאפילו אם יהיה העיקר שבדבריו אמיתי, הנה אפשר שיהיה כוזב בכתוב ההוא, כי אין הכונה במלות ההן על הענין ההוא".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

אין להיבהל מסתירות בתנ"ך

באגרות הראי"ה (כרך ב, תעח) אומר הרב קוק:

"מאז הנני רואה חוב קדוש להשריש בלב כל מעמיקי דעת, שהבסיס של היהדות הוא הראשית והאחרית, וגופי-תורה, שהם ראשית-כל פשטי תורה שבכתב ביחוד, עומדים הם ומשתלמים מלשד הראשית והאחרית גם יחד. הראשית היא העריגה האלהית שכל בעל רוח כביר משתוקק אליה... והאחרית - סדור החיים המעשיים וההסתכלות העולמית הפנימית...

המסורת בכללה מביעה אמת גדולה המיוסדת על חבור הראשית עם האחרית, ומתוך הכלל הפרטים מתבארים. ואם לאותם שהם מדקדקים רק בפרטי-דברים נעשים כמה דברים קשים, מוזרים וסותרים, מה לנו ולהם ? וכי דבר גלוי ופשוט הוא מהלך הנבואה ורוה"ק ? וכי יודעים אנחנו את כל צפונותיהם, או אפילו איזה חלק מהם בברור הראוי לערך השגוב שלהם ? או אם יכולים אנו להגביל את עמקי מטרותיהם ? אנחנו עמלים לישב עד כמה ששכלנו מגיע, אבל מה שנשאר סתום בפנינו - היוכל מקום-מאפל זה, שיסודו בעינינו הכהות, להחשיך את אור השמש בגבורתה הכללית, שמכללותה דוקא אנחנו לוקחים חיים ועז ?

לא יקירי, כלך מדרך זו, אל יבהלוך רעיונות כאלה. ואם אין כל יחיד יכול להציב גבול מדויק בין מה שהוא בדרך משל בתורה ובין מה שהוא ממשי - בא החוש הבהיר של האומה בכללה ומוצא לו את נתיבותיו לא בראיות בודדות כי-אם בטביעות-עין כללית.

ואם נמצא בתורה כמה דברים, שחושבים אחרים שהם לפי המפורסם מאז, שאינו מתאים עם החקירה של עכשו, הלא אין אנו יודעים כלל אם יש אמת מוחלטת בחקירה הזמנית...

במטותא מנך , חביבי, השלך מעליך בבת-אחת את כל העבותות של דמיונות- שוא, שמסבבים החיטוטים והניקורים שבלא רוח-חיים, שנספגו בנו מטיפולם של גויים שטמאו בידי עשו את שמנינו הטהורים...

נאמנת היא לנו האומה בכללה, במסרתה המשומרת עמה, המתאימה עם גודל-רוחה ואומץ-לבבה, לעמוד בפני כל דגלים כולם. ובמה נחשבו כל ההשערות הבאות מעולם חול ומגושם לעומת הצחצחות האלהיות ברום-עוזן?

...אבל את הצביון הפרטי של הנבואה ושל רוה"ק אין אנו מכירים עדיין, ואין אנו יודעים אם הסתירה אי-אפשר להיות בהרצאותיהם, כשם שאינה צריכה להיות בהרצאות הגיוניות משובחות, או שמא ההופעה העליונה מכל מה שבתיאור- שכלנו היא גבוהה ג"כ מתנאי-השלמות שלנו, וכל הסתירות הן מיושרות אצלה, בלא שום צורך בישובים הגיוניים. כי המציאות אינה מפחדת מהסתירות כמו המדע, מפני שהיא גדולה באין ערוך ממנו. זאת היא גאותה של האמונה, הבאה אחרי ההסתכלות היותר חפשית, המבקרת את החופש באור-הדעת העליון. ע"כ, חביבי, איני רואה שום צורך להכנס בפלפולים של ישובי הסתירות"

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

התורה נקראת שירה

בפתיחת פירוש הנציב על התורה – 'קדמת העמק' כותב הנצי"ב:

"הא מיהא יש להבין היאך נקרא כל התורה שירה, והרי לא נכתבה בלשון של שירה? אלא על כרחך יש בה טבע וסגולת השירה שהוא דבור בלשון מליצה. דידוע לכל מבין עם תלמוד דמשונה לשון המליצה מספור פרזי [=פרוזה] בשני ענינים בטבע ובסגולה:

א.  דבשיר אין הענין מבואר יפה כמו בספור פרזי. וצריך לעשות הערות מן הצד. דזה החרוז כוון לזה הספור. וזה החרוז כוון לזה. ולא מיקרי דרוש. אלא כך הוא טבע השיר אפילו של הדיוט. ומושכל עוד דמי שיודע בטוב הענין שהביא לידי מליצה זו שנתחבר עליו. מתוק לו אור לשון של השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת הענין ורק בא להתבונן מן המליצה תורף הענין. כי אז עלול הוא להשערות בדויות. מה שלא היה מעולם ולא לזה כוון המשורר. כך הוא טבע כל התורה שאין הספור שבה מבואר יפה. אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון. ולא נקרא דרוש. אלא כך הוא פשט המקרא. ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל. ולו מתוק האור של הדיוק ביותר.

ב. דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מענין השיר. כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר. וסגולה זו מיוחדת במליצה ולא בספור פרזי. וידוע דסגולה זו מכרחת הרבה פעמים להמחבר לעקם את הלשון כמעט. רק כדי שיחלו ראשי החרוזים באות הנדרש לו. ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה. שמלבד הענין המדובר בפשט המקרא. עוד יש בכל דבר הרבה סודות וענינים נעלמים אשר מחמת זה בא כמה פעמים המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך. וכל זה אינו בתורה הקדושה לבד אלא בכל מקראי קדש...".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

התורה שבכתב היא משל

בביאור הגר"א למשלי (א, ו) מתבאר כי כל המילים המופיעות בתנ"ך הן משל, ויש להבין את העניינים הנסתרים בהם:

"תורה שבכתב מכונה בשל משל, כי המשל תמיד מובן, אך הוא לבוש לדוגמתו ועניין פלא. וכן דברי תורה שבכתב הוא מובן, אך נתלבש בהם עניינם פלאיים. וזהו שצריך להבין המשל - שהוא הלבוש, והמליצה – שהיא הנמשל".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

פשט סיפורי התורה – כאור היוצא מן השמש

פירוש הריקאנטי (בראשית יא, כו):

"מכל אלו הענינים תוכל לדעת כי כל הספורים אשר בתורה עיקרם למעלה [=בעולם הרוחני הפנימי]. ובהיותם למעלה על כל פנים מולידים פרי למטה, דוגמתו דוגמת האור היוצא מן השמש. ועל כן תמצא בתורה ענינים רבים אשר בפשטם נראין ענינים מיותרים, ובהעלותך ענינם אל מול פני המנורה העליונה יאירו, כדכתיב (תהלים קיט, יח): "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

הרשב"ם: לא לשכוח את הפשט

בביאור הרשב"ם על בראשית (לז, ב) מבואר כי בצד העומקים הנרחבים הטמונים בפשט, אין לזנוח את לימוד הפשט עצמו:

"ישכילו ויבינו אוהבי שכל, מה שלימדונו רבותינו כי 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל.

והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים: 'אל תרבו בניכם בהגיון', וגם אמרו: 'העוסק במקרא מדה ואינה מדה, העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו", ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמרינן במסכת שבת: 'הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינן כולה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו'.

וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל, נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

לימוד הפשט הוא הדרך העיקרית

ר' יוסף קרא (ישעיהו ה, ח) כותב על חשיבות לימוד הפשט לצד המצוה לשמוע דברי חכמים.

"והט אזנך וכוף עצמך למקרא זה – שכל מקרא ומקרא שדרשוהו רבותינו בטוב תלין נפשם, משאמרו עליו מדרש, הם הם שאמרו עליו, לסוף אמרו 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. שאין לנו מידה טובה במקרא יותר מפשוטו... ועל כן אמרתי שאין לך מידה יתירה במקרא מפשוטו של דבר. וכן שלמה מלך ישראל הוא אומר: 'הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי' (משלי כב, יז). ופתרונו: אף על פי שמצוה אליך לשמוע דברי חכמים, לבך תשית לדעתי לגופו של דבר. לדעתם לא נאמר אלא לדעתי. עד כאן פירשתיהו לפי הילוכו ופשוטו, עתה נחזור לדברי רבותינו עצמותם כדשא תפרחנה".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

החיסרון הגדול שבלימוד הדרש ללא פשט

ר' יוסף קרא (שמואל א א, כג) מבאר כי עליונות התורה, ושלימותה מצויה גם בתוך רובד הפשט:

"אך דע לך: כשנכתבה הנבואה – שלימה נכתבה עם פתרונה, וכל הצורך, שלא יכשלו בה דורות הבאים, וממקומו אין חסר כלום. ואין צריך להביא ראיה ממקום אחר ולא ממדרש, כי תורה תמימה ניתנה, תמימה נכתבה ולא תחסר כל בה. ומדרש חכמינו להגדיל תורה ויאדיר.

אבל כל מי שאינו יודע פשוטו של מקרא ונוטה לו אחר מדרשו של דבר, דומה לזה ששטפתהו שבולת הנהר ומעמקי הים מצפין ואוחז כל אשר יעלה בידו להינצל. ואילו שם ליבו אל דבר ה', היה חוקר אחר פשט דבר ופשוטו ומוצא, לקיים מה שנאמר (משלי ב, ד-ה: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה', ודעת אלוקים תמצא'".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

חובת הבקיאות בפשט פסוקי התנ"ך

בספר ראש הגבעה (לר' פנחס מפולוצק; יא, ב) כותב:

"והעיקר שתדייק במקום שצריך להבין פשוטו של מקרא. את זה תשים בזכרונך לזכור ושים בדעתך כי רצונך ללמוד מקרא ולא מדרש. ואם אתה רוצה ללמוד מדרש – למוד בפני עצמו. ומה למדרש אל פירוש המקרא? ובזה נואלו בני עמנו  - שעל ידי המדרשות אינם יודעים המקרא ואינם בקיאים בו. ויותר קרוב אם תשאלהו איזה פסוק – יאמר לך הדרש, ולא ידע ולא יבין הפשט. גם לא ידע באיזה נביא הוא, ולמי דיבר הנביא, ועל מה דיבר, ובאיזה ענין, ובאיזה זמן או על איזה גלות או על איזה נחמה..."

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

שלושת רבדי ההבנה של התנ"ך

זוהי דרך הלימוד שסולל האברבנאל (בראשית ב):

"ואשר אאמינהו אני בדבר הזה הוא הרכבת שני הדרכים והתאחדותם. נראה לי שהפרשה הזאת ראוי שתפורש כולה כפי פשוטה והנגלה ממנה, וגם כן לפרשה על דרך הנסתר וכפי הרמז והצורה או הסימן.

כי רחוק ממני הדבר מאד לשום ספק בשום דבר ממה שיגידו פשוטי הכתובים שכך היה יקרה. ואם בסלם יעקב וחיות יחזקאל נטינו מדרך הפשט יש מקום לזה לפי שהכתוב לא העיד שהיה הסלם בפועל אלא שראה אותה יעקב בחלומו. וכן חיות יחזקאל ביאר הכתוב שראה אותם במראות אלהים אבל במה שהתורה העידה על מציאותו לא בחלום ולא במראה כי אם בספור פשוט עדות ה' נאמנה שכן היה או נעשה, ואין לנו לומר שלא היה ולא נברא אלא למשל היה. כי יהיה זה הכחשת הכתובים והכזבתם.

על כן אמרתי דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל מפשט הכתובים להצדיקם ולאמתם אך אמנם באמת שמלבד הפשט ההוא הנה נכתב אותו ספור בתורה ללמדנו בו עוד חכמה ודעת ויראת ה'. וזהו היתרון הנפלא הנמצא לתורת האלהים על כל חבורי החכמות והנמוסים - כי יש בהם שיכוונו לנגלה ואין בהם רמז למדע אחר, ומהם שיכוונו אל האמת הפנימי והיה הפשט החצוני דבר רק ואין בו ממש. וזאת התורה אשר שם משה אינה כן אבל החיצוני ממנה הוא האמתי, וכמו שהיה והנרמז היא חכמה עליונה. ואיך לא יפורשו ספורי התורה גם כן בדרך נסתר פנימי, והנה חז"ל הרבו בהם הצורות והרמזים. ובעלי הקבלה פירשו כל הדברים התחתונים דוגמא לדברים עליונים..."

ואז מביא האברבנאל באריכות מדברי הזוהר, ומסכם:

"הנה ביאר השלם הזה במשל נכבד ונעים שיש בתורה האלהית דוגמת מה שיבחן באדם: כי כמו שהאדם הראשון שנראה בו הוא לבושו וטליתו שמעוטף בו, ואין זה עצמותו ומהותו, כי הנה יש תחת הלבוש גוף האדם עצמו ובשרו. ויש שם עוד נשמה אנושית יקרה היא מפנינים נשואה ונקשרת באותו גוף. ושלושת הדברים אמת באדם הנראה, רצוני לומר: הלבוש והגוף והנשמה. ככה בתורת השם יש ציור המלות ומובנם שיתיצבו כמו לבוש הוראה תחלה לעינים, ויש שם ענינים עוד שיורו עליהם המלות והם הספורים גופי תורה. ויש שם עוד רמזים הפנימיים שהם במדרגת הנשמה והצורה. וכמו שלא נוכל להכחיש באדם מציאות הלבוש ומציאות הגוף הנושא אותו כן לא נוכל להכחיש בתורה שלשת הענינים האלה: הבנת המלות שהוא הלבוש, וכוונת הספורים ואמתתם שהוא הגוף, והרמז הנסתר אשר בם שהוא במדרגת הנשמה. לכן השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לשום ספק בדבר שיעידו פשוטי הכתובים ואל תבעט בביאור דעת הנסתר אשר בהם גם כן, כי הוא בלי ספק פרי הלמוד ותכליתו ואת זה לעומת זה עשה האלהים".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

המבינים יודעים כיצד הדרשות התמוהות כתובות בפסוקים

בביאור הגר"א למשלי (ח, ט) כותב:

"'כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת' – הוא נגד מדרש, כגון ספרא וספרי וכדומיהם, שהם תמוהים מחמת שני דברים: אחד, שדורש את הדין מה שבתורה מפורש שאין הדין כן, כמו: 'עין תחת עין' וכדומה. השני, שדורש את הפסוק, כגון: 'ואם – לרבות את התמורה' וכדומה, מה שאין מוכח כלל מן הפסוק הזה.

ועל זה אמר: 'כולם נכוחים למבין'. נגד מה שאין מוכח אמר שכולם נכוחים רק למבין – למי שמבין דבר מתוך דבר. 'וישרים' - כלומר ומה שדומה בעיניו שאין הדין ישר, אמר שישרים אך 'למוצאי דעת' – למי שיש לו דעת בתורה".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

אין רשות לפרש כנגד הפשט שנקבע על ידי חז"ל

בספר האמונה והביטחון (פרק ט) מלמד הרמב"ן שה'פשט' איננו מה שאנו מבינים בקריאתנו, אלא מה שחז"ל ידעו לקרוא:

"אבל מה שכתוב בתורה כבר אמרו רז"ל: 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', ובאמרו אין מקרא יוצא, ולא אמר מקרא נדרש כפשוטו, למדנו כי אף על פי שיש לתורה שבעים פנים, אין כל אחד מהם מכחיש הפשט, ואולי הפשט אחד מן השבעים.

ואם כן אין רשות לשום חכם לפרש בו פירוש שיכחיש את הפשט שאמרו רז"ל, הוא פשט המפרשים האומרים מקרא זה חסר ד' או ב' תיבות, או חציו נוסף ללא צורך, אלא מקרא כמות שהוא. ובאמת יש פסוקים הרבה שאנו צריכים להוסיף בהן תיבה אחת או שתים כדי להבין פשוטו, ולא מפני חסרון המקרא, אלא מפני חסרוננו, שאין אנו מבינים לשון הקודש אלא כענין שידמה ללשון שאנו שקועים בו בגלות בעונותינו..."

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

ביאור הכוזרי לריחוק בין הפשט המובן לנו לדרשות חז"ל

במאמר ג (פיסקה סח והלאה) שואל מלך כוזר על פשר הריחוק בין הסבר חז"ל לבין מה שאנו מבינים בפסוקים. החבר עונה לו על כך:

אמר הכוזרי: כן אני רואה בחלקי דבריהם מה שסותר מה שאתה מספר מכללותיהם, הוצאתם פסוקי התורה אל פנים שמרחקת אותם ההקשה, ותעיד הנפש כי לא היתה הכונה בפסוק ההוא מה שזכרו, פעם בדינים, פעם בדרשות, וכן מה שיש להם מהגדות ומעשים רבים ממה שמרחיק אותם השכל.

אמר החבר: הראית מה שיש להם מהדייקות והדקדוק בפירוש המשנה והברייתא, ומה שמגיעים בה מן המחקר והבירור מבלי יתור וחסור במלה, כל שכן בענין... הנחשוב על מי שידקדק הדקדוק ההוא שאינו יודע מהפסוק מה שנדעהו?

...אבל נאמר אחד משני דברים: יכול שהיו להם סודות נעלמים ממנו בדרך פירוש התורה, היו אצלם בקבלה בהנהגת שלש עשרה מדות, או שתהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם... ומן הדין שנסמוך עליהם, מאחר שנתבררה חכמתם וחסידותם והשתדלותם והמונם הגדול אשר לא תתכן בו שום הסכמה, ואין לחשוד לדבריהם אבל נחשוד הבנתנו כאשר נעשה בתורה ומה שנכלל בה ממה שלא יתישב בנפשותינו, ואין חשד אצלנו בדבר ממנו אבל נתלה הקצור בנפשנו...".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

המהר"ל: הדרשות מכוונות תמיד לעומק הפשט

בספר באר הגולה (באר ג) אומר המהר"ל:

"וכל איש חכם ונבון יתפלא על הקירוב שיש לדבריהם אל הפשט עם עומק המופלא מאד מאד, ואיש אשר הוא זר מדברי חכמה יתפלא על הרחוק מן פירוש הכתוב וגם דבריהם אינם נראים לו. ואין זה דבר חדש, כי גם בתורה ובכל המקרא הוא כך, כי האדם אשר הוא זר מדברי חכמה נראה לו בתורה קצת דברים רחוקים, אך האיש המשכיל יאמר כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא ממנו. וכן כל דברי הדרשות אשר הם בתלמוד ובשאר מדרשים כלם אין אחד מהם הן גדול הן קטן שאין הדברים עומק הכתוב על פי אמיתתו כאשר הוא מעמיק בפירוש הכתוב ימצא אותו שלכך נקרא דרשה, כי הוא דרישת הכתוב בחקירה ובדרישה מאד מאד עד עומק הכתוב...".

וממשיך המהר"ל ומבאר כי הדרש תמיד ישאיר את הפשט על מכונו ויעמיק אותו:

"...והנה דברי חכמים הם לפי הדקדוק והם דברים נגלים שהעמיקו מאד לדקדק ולירד עד עומק הכתוב, ודבר זה נקרא מדרש חכמים, הם הדברים היוצאים מן עומק הכתוב, אבל פשוטו קיים עומד, שכן אמרו בפרק ב' דיבמות: 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', הרי שהם גילו לנו שאין לעקור הפשט כלל, אבל הוא נשאר, והדרש שדרשו בו הוא עומק הכתוב. למה הדבר דומה? לאילן אשר שרשו עומד בארץ מוציא ענפים ומוציא עוד פירות ועלין והכל יוצא משורש אחד".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

אין רשות לפרש מדעתנו מה שלא נמצא בחז"ל

אלשיך שמואל ב (כא, א) מציב את גבולות יכולתנו לפרש מקראות מדעתנו:

"ואין רשות לאיש ומה גם מדורותינו אלה לחלק מדעתו על פי סברתו אם לא ימצאהו ברבותינו ז"ל, אשר עליהם סמך ה' אלקינו יתברך להשאיר רובי תורתו על פה, ויצונו לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך כו', ועשית ככל אשר יורוך, ואפילו במילי דאגדתא מצוה לנו לשים כל דבריהם על לוח לבנו.

ועד ממהר רבי יוחנן עליו השלום כי אשר לתתו בשורה לתלמיד אשר אמר לו לך נאה לדרוש, כי כאשר דרשת כן ראיתי שהראוני מן השמים, כשנעשה לי נס בים מלאכים מנסרים אבני כדכד של כמה אמות, אמר לו אם לא ראית לא האמנת, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות (ב"ב עה א), הנה כי כן 'יבורך' גבר אשר לא ישמע אל דברי רבותינו ז"ל".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

ספר החינוך: סדר הדברים בתורה - לא רק על פי הפשט

בהקדמה לספר דברים מבאר בעל ספר החינוך מדוע התורה משנה את הסדר, אף שהשינוי מקשה על הבנת הפשט:

"...אמרם זכרונם לברכה בכמה מקומות: 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'. ושורש ענין זה לפי הדומה, כי התורה תכלול כל החכמות מלבד פשט עניניה המתוקים ויסודות מצוותיה החזקים, ואפשר כי מפני כן צריך להיות פרשיותיה ואותיותיה במקום שהם, והכל מכוון מאת אדון החכמה ברוך הוא, וזה טעם מספיק".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

המפרשים פירשו על פי פשט הפסוקים, ולא תמיד על פי שיטת ההלכה

בפירוש המזרחי (שמות כב, ח) עומד על כך שאין להיבהל מפירושי המפרשים שאינם כהלכה, משום שנטייתם היא לפרש על פי פשט הכתובים:

"הרמב"ן ז"ל טען ואמר שזה העניין שכתב הרב [=רש"י] דברי יחידים הם, ואינם כהלכה... מכל מקום כבר הודיענו רש"י בפסוק (בראשית ג, ח) "וישמעו את קול ה' אלהים" ש"יש מדרשי אגדה רבים, ואני לא באתי רק לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא", ומפני שהמדרש של רבי חייא בר אבא והבריתא של רמי בר חמא מתישבים אחר פשוטו של מקרא, ואלו המדרש של רבי חייא ברבי יוסף שאמר ערוב פרשיות כתיב כאן הוא דבר קשה מאד, שאינו מתיישב כלל על פשוטו של מקרא, לפיכך בחר לפרש המקרא על פי המדרש של רמי בר חמא ורבי חייא בר אבא, אף על פי שהן דברי יחידים ואינם כהלכה... וכן בכמה מקומות, ואין מזה טענה כלל.... ולכן יחוייב לומר שהמפרשים כלם לא יכוונו בפירוש התורה, רק לישב המקרא, יהיה כהלכה או שלא כהלכה".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

הדרכה מבית הגר"א: לשים לב לפשוטי הדברים בכל העניינים

בספר 'בינת מקרא' לר' מנשה מאיליה תלמיד הגר"א מונע בלבול בין פשט לדרש:

"וזה פשוט למי שירצה לפקוח עיניו קצת, אף פתיחה כל דהוא, רק מחמת ההרגל בבני אדם שכל אחד רוצה לעלות איזה מדרגה למעלה מערכו, על כן כל אחד רואה להשתדל ולהאמין שיש בכל דבר סוד נסתר. ויקטן בעיניו פשוטי הדברים שאין בהם לפי דעתו שום חריפות. וכאשר שמעתי איזה מתעקשים כנגדי בזה על שאני משתדל בענין נסתר גבוה כזה לבקש דרך הפשוט. וידוע הגמרא (שבת סג, א): "אמר רב כהנא: כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנה לי לכולי הש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מדי פשוטו". וזה פתח להשתדל לפרש כל פסוק על פי עומק פשוטו והדרשה תדרש. ושמעתי מפה קדוש הגאון החסיד מורנו הרב אליהו מווילנא זלה"ה שהרבה להסביר טעות הסוברים שהדרש יפרש פשט הכתוב... והוסיף עוד אומץ שאף במשנה יש פשט ודרש... הארכתי מה שיש בו די לעורר הלבבות לשים לב לפשוטי הדברים בכל העניינים, ויתעוררו רבים ותרבה הדעת. וידוע לכל שבכל מקום הפשט הוא יסוד והעיקר שעליו תסובנה כל הדרשות והסודות. ואף בהם צריך להתקרב הכל לדרך הפשט".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

היחס בין הפשט והדרש על פי הראב"ע

בהקדמת פירושו לאיכה מזכיר הראב"ע את אמיתות מדרשי חז"ל:

"אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים, שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים, וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים".

ממשיך הראב"ע ומבאר שהפשט והמדרשים הם כגוף ולבוש:

"אכן מדרשיהם אל דרכים רבים נחלקים, מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים, ומהם לאמץ נכשלים ולמלאת הריקים.
על כן ידמו לגופות – טעמי הפסוקים, והמדרשים כמלבושים בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים, ודרך הפשט הוא הגוף בדברים נבחרים ובחוקים, וכן אמרו שהמקרא כפשוטו והדברים עתיקים".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

אין מלהוציא מקראות מרכזיים מדי הפשטות הגמורה

באגרות חזון איש (א רט) הגיב למי שטען שגם כשכתוב שבני ישראל עבדו עבודה זרה, אין הכוונה כפשוטו, אלא שהיתה להם ירידה מסויימת בעבודת ה' בלבד. ועל כך הגיב:

"הדברים הארוכים המחזיקים את האופי הכללי לא ניתנו לזוז אותם מהפשטות הגמורה. רק דברים בודדים מתפרשים לפעמים בנטיה מפשוטן... ואם באנו לעקם כתובים מפורשים כאלה נכרתה אמונה, כי להגות הגיון אין קץ, ואם הענין הוא הפך מפשטו, היו הראשונים שוקדים על זה והיו מבארים אותם...

המקראות המפורשות (שופטים ב) אומרים גלויות שעבדו עבודה זרה ממש, ואם הדברים המפורשים האלה אינן מספיקות על הוראה מוחלטת שעבדו עבודה זרה, כבר אבד האדם את שפתו בבואו לספר על עובדה קימת של עבודה זרה. כי כל מה שהפה יכול לדבר לא יספיק, ונטולה סגולת הסיפור מלשון מדברת...".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

דרשות חז"ל הן עומק הפשט

הכתב והקבלה (בהקדמה לפירושו, הערה רביעית) קובע כי כל הנלמד משלוש עשרה מידות אינו אלא עומק פשט הכתוב:

"ואמר עוד (משלי ח): "כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת", שפירש הגר"א שם שהוא על דרשות חכמינו שבספרי ושבספרא וכדומיהם שהם תמוהים לפעמים שדורשים דין מה שבתורה מפורש הפוכו – עין תחת עין, וכדומה. ועל זה אמר: כולם נכוחים למבין – למי שמבין דבר מתוך דבר, כולם נכוחים. ומה שנדמה לעינינו שאין הדין ישר, אמר שישרים הם, אך למי? למוצאי דעת למי שיש לו דעת בתורה. עכ"ד הנעימים.

ולכוונה זו דקדקו רז"ל לומר: 'שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם' – כי מלת נדרש הוא הבקשה והחפוש בדברי התורה שבכתב להבין בה דבר שאינו פשוט וגלוי לכל, כי הפשט הוא המובן בהשקפה ראשונה אמנם הדרש הוא עמוק מהפשט, וצריך דרישה וחקירה להבין משפטיו על בוריו. ועל ידי זה יוכל להתגלות לנו עומק הפשט.

 

ובמכילתא דבי רשב"י (משפטים ד צט) מבואר באר היטב חובת ההשתדלות בעניני דרשות התורה עד שיובנו בלשון המקרא עצמו על דרך הפשט, דאיתא התם: אורחא דאורייתא כך היא בקדמיתא ארמיזת ליה ברמיזו וגומר עד דיסתכל זעיר זעיר ודא הוא דרשה לבתר דאיהו רגיל בגוה אתגליית לגביה אנפין באנפין כדין חמי דעלאין אינון מלין לאו לאוספא ולאו למגרע מנייהו וכדין פשטיה דקרא כמא דאיהו דלא לאוספא ולא למגרע אפילו אות חד".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

כך לומדים פשט על פי ר' צדוק

איזה מלחמות נלחמו אבותינו? כך מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין (דובר צדק עמוד קצג) את דרשות חז"ל על כך שגבורת דוד והצלחותיו הופיעו בבית המדרש ולא בשדה הקרב:

"ובפרק חלק (סנהדרין צ"ג ב) אמרו וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום מיד נתקנא שאול מילתא דבדידיה לא הוה דכתיב גביה בכל אשר יפנה ירשיע, הרי דכוונת מקרא זה לענין שאין הלכה כמותו ולענין דלא נתקיימה תורתו. והיינו דהכל אחד כי הקיום הוא רק כשהלכה כמותו שאז היתה מלכות שאול קיימת לעד. ופירוש ירשיע שנאמר בכתוב במלחמות הגוים שהיה מנצחם ומחייבם. ובודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו גם בהך דגבור ואיש מלחמה דדוד שם כי כל מלחמותיהם היה רק על פי ה' והצלחת ה' ולא בגבורה טבעית וכמפורש בכתוב כמה פעמים שאמר עמנו ה' ושה' נלחם להם. והמבין יבין כי דבר שנכתב בכתוב אינו מן השפה ולחוץ רק שהיה זה ממש עסק מלחמתם על פי ה' ממש. כי היו מתכוונים רק להגדיל כבוד שמים ושיודו הכל כי אין בלתו".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

אין סוף לעומקים של דבר ה' שבתנ"ך

בשמונה קבצים, (קובץ א, תתסא) מבהיר הרב קוק כי מטבעה של רוח הקודש שבתנ"ך היא מנביעה אין סוף הבנות ומשמעויות:

בכל יצירה שבעולם, אפילו יצירה אנושית פשוטה, מתגלים המון מחשבות ורגשות, הרבה יותר מהגלוי. יש למלא אוצר של הרחבת דעת ורגש גם מכל מאמר פשוט, גם משיחות המוניות, כשם שאין שום בריה בעולם שלא יהיו צפונים בה כוחות נסתרים.

אבל כל זה כלא [=כאין] נחשב, לגבי כל מה שיש לגלות בכל יצירה שנתגלתה ע"י רוח הקודש. ואופני הגילוי הנם נערכים בכל מדת הקודש לפי ערכה, תורה, נ"ך, ויתר היצירות של חכמים וסופרים. כל אחד ואחד לפי מה ששפע הקודש פעל עליו בין בגלוי בין בסתר, יש לגלות בדבריו מעמקים רבים.

אבל מובן הדבר, שאין להעריך כלל את דרכי הגילוי ביצירות אחרות, אפילו באלה שכח הקודש מפעם בהם, לדרכי הגילוי של הספרים שנאמרו ונכתבו ברוח הקודש ממש, שהם עומדים במרכזו של העולם ברוחניות המקורית שבו. ובטבע גמור קשורים הם כל הרעיונות הפרדסיות, כל ההרגשות היותר רחבות ועדינות, כל ההשקפות הגנוזות במעמקי לב, עם האותיות הללו, שגם הם נלקחו מאוצר האורה הכוללת את הכל.

ודברי תורה הם רעים זה לזה ודודים זה לזה. בגודל רוח הננו צריכים לגשת אל סדר הלימוד המסור באומה, לדרוש את התורה בפרדס, להרחיב את גבולה, להפריח את גידוליה להגדיל אור וחיים".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

על לימוד הפשט לחתור לעבר לימוד הסוד

בשמונה קבצים (א, תתעא-תתעב) מלמד הרב קוק על היחס בין הפשט והסוד, לבין הדרש והרמז. בדבריו מתבאר כי לימוד הפשט ללא הדרש והרמז הוא כאדמה המצמיחה קוצית ודרדרים.

"יסודות התורה הם הפשט והסוד. הדרוש והרמז, הם אמצעיים לקשר ולשלב את הרום עם התחתית, והפרטים רבים מאד. בקיבוץ הרוחניות של יוסף נכללו בכתונת פסים שלו. ויהודה עוד רד עם אל. ויוסף ויהודה, בהיותם לעץ אחד, הרי כל עץ החיים כולו שלם, ומפריו נוטעים נטיעות מרובות לכוון בשלימות את כל הפרדס כולו.

גופו של אדם שהוא כל כך חמרי ושפל, מתאים הוא עם תורת הפשט, בתורה ובעולם, ונשמתו שהיא כל כך אצילית רוחנית, שואפת לגדולות מופלאות, היא מסוד אלה עלי אהלו. מלאכי עליון, שרפים ואופנים הנם מכוונים מול הרמז והדרוש, כשהם כלולים בכחות החיים של האדם, וישראל נעשים להם חברים, הכל שלם. וכשההתפרדות מתגברת, אומרים לך רד כי שחת עמך, וקוץ ודרדר תצמיח האדמה, חסרת הכח האמיץ הריאלי. והאצילות העליונה, אור חיי ההויה כולה, כאשר הפשט שואף ליסודו העליון, אור הרז, מתרחבים הזרועות שלו בתכונת הדרוש והרמז, והם עולים למעלה ראש בנשיאת כפים. שאו ידיכם קודש".

פשט התנ"ך מול הדרש הרמז והסוד

הרעיונות העמוקים והגדולים ביותר נאמנים לפשט הכתוב

בעין איה שבת (פרק ו, נא) כותב הרב קוק:

"...שידע המחדש, הרוחף בשמי שמים של הרעיונות היותר רוחניים ומפרים, שהבסיס הפשטי, שהיא ההבנה היותר פשוטה וברורה, הוא היסוד שעליו נבנה הכל. כל מה שהוא עליון ונשגב הוא מובן יפה וברור כשהפשט הוא ברור, כשהידיעות הראשונות הן מושכלות בכל פשטיותן הבריאה".

אמנם הרב קוק ממשיך וכותב שעיקרון זה אינו פשוט ונגיש להבנה, אלא צריך גודל עצום בתורה בכדי לדעת לקשר בין עומקי המחשבה לבין פשטי הפסוקים:

"אמנם עליה גדולה היא לאדם ההבנה של יקרת הפשט והכרתו החודרת, איך כל מה שהוא יותר רוחני מהפשטיות, הכל הוא צומח יפה כשהפשטיות היא מתבררת יפה, כשהמדרגה היותר נמוכה, שהיא הקרקע הרוחנית, אינה נשמטת מתחת מעמד הרגלים. על זה צריך העמקה גדולה, להבין את כל הענינים הרוחניים והעליונים, לא רק כמו שהם עומדים כל אחד בפני עצמו, כי אם גם כמו שהם קשורים זה בזה מתחילת צמיחתם עד הפרחתם היותר עליונה. ורק אז יוכר איך שעל ידי הבירור של המדרגה התחתונה הפשטית הכל מתקשר בקשר מלא חיים, באגד של אמת וקיום. ובראשית תלמודו של אדם לא יוכל לבא לידי מידה זו, על כן לא יוכל להשיג את ההוד והזוהר שבפשטיות, ואת השפע הגדול של חיים שהוא משפיע בכל השדרות העליונות של ההבנה".

קשר חי