זהירות בלימוד תנ"ך

זהירות בלימוד תנ"ך

ללמוד מקרא באימה

במסכת סופרים (פרק טז הלכה ג) נאמר שמתוך כלל התורה, את המקרא מסר הקב"ה לישראל בהתגלות של אימה ופחד:

"תני ר' חנינא בר פפא: "פנים בפנים דבר ה'" - "פנים" - תרי (=רומז על שתי פנים שהתגלו לישראל במתן תורה). "בפנים" - תרי (=רומז על שתי פנים נוספות), הא ארבעה אפין: פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, פנים מסבירות לאגדה".

בהתאם לכך נאמר בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא יב, כה):

"אמר רבי חננא בר פפא: נראה להם הקדוש ברוך הוא פנים זעופות, פנים בינוניות, פנים מסבירות, פנים שוחקות. פנים זועמות למקרא – כשאדם מלמד את בנו תורה צריך ללמדו באימה. פנים בינונית למשנה. פנים מסבירות לתלמוד. פנים שוחקות לאגדה".

זהירות בלימוד תנ"ך

הישאבות לתנ"ך מחמת הקלות והברק שבו

בדברי חז"ל מבואר שתאוות יתר ללימוד מקרא נובעת מירידת הדורות.

כך נאמר במסכת סופרים (פרק טז):

"'כי חולת אהבה אני' - אמר ר' יצחק: לשעבר כשהייתה הפרוטה מצויה היה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה".

 

ובשיר השירים רבה (ב, א) נאמר:

"כי חולת אהבה אני, אף על פי שאני חולה אהובה אני לו, תני עד שלא יחלה אדם אוכל מה שמוצא, כיון שחלה מבקש לאכול כל מיני תענוגים. אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשין לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין התורה כלל היו מבקשין לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה.

אמר רבי לוי: לשעבר היתה פרוטה מצויה והיה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה וביותר שהן חולים מן השעבוד אין מבקשין לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות".

זהירות בלימוד תנ"ך

המרחק שלנו מהשגת דבר ה' שבתנ"ך

האדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה (שיר השירים, ג, ג):

"...לעולם ישלש אדם תלמודו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד. והנה בלימוד המצות משנה ותלמוד משיג ותופס המהות חכמתו ית' מאחר שנתלבשה בדברים גשמיים שהן רצונו וחכמתו ית' ממש. וזהו ענין שמן תורק כו' מה שאין כן בסיפורי מעשיות שבתנ"ך שאינו מושג כלל חכמתו ית' המלובשת בתיבות וצירופי אותיות".

זהירות בלימוד תנ"ך

זהירות מהבנה שלא על פי חז"ל

בהקדמתו לפירוש השאילתות אומר הנצי"ב:

"...מי שאינו תלמיד חכם אין לו להתקשט ב-כ"ד מקראי קודש, פירוש שאין לו לעשות פירושים ולהפשיט (= לבאר פירושי 'פשט'), רק לקפל המקראות. ומי שרוצה להפשיט לפי דעתו, כל עוד לא עמד על דעת חז"ל, יש לחוש שהוא אפיקורס ומטה המקראות אחר דעתם".

זהירות בלימוד תנ"ך

לא לפרש מקרא לפני בקיאות בתלמוד

הרחב דבר (דברים לב) כותב הנצי"ב:

"והיינו שהזהיר ר"א לתלמידיו מנעו בניכם מן ההגיון [ברכות כ"ח], ופרש"י שלא יעסקו במקרא יותר מדי, ואין הכוונה שלא ילמדו הרבה מקרא, וגם הלא לא נזכר במלת הגיון ביחוד מקרא, דמשמעות הגיון הוא עיון, כפרש"י ע"ז די"ט יהגה יעיין, אלא ה"פ מנעו בניכם שלא הגיעו עוד ללמוד התלמוד ועומדים בלימוד מקרא, מן ההגיון, שהוא העיון שלא יעיינו עוד בלמודם שהוא מקרא, באשר לא עמדו עוד על עיון התלמוד לכוין אל האמת.

ואיתא בשמות רבה פמ"א ככלתו, אמר ר' לוי ארשב"ל מה כלה זו מקושטת בכ"ד קשוטין כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים, ומזה יש להבין דכמו אשה שאינה כלה, אין לה להתקשט בכ"ד קשוטין, ואם תתקשט תהא חשודה לזונה, ורק רשאה לקפל תכשיטיה ולשאת בחיקה, כך מי שאינו תלמיד חכם אין לו להיות זריז לפרש כ"ד ספרים, ואם יפרש אזי יהא חשוד שסר מן הדרך, והוא אפיקורס, באשר הטעות מצוי לפרש בדרך לא טוב ונושא דרך אמונה, ואין לו רשות כי אם להיות בקי בכ"ד ספרים, אבל לא לפרש, אם לא שהוא תלמיד חכם בקי בתלמוד ובדברי אגדה. ובבראשית רבה פ' תולדות אמרו ורוב דגן זה תלמוד ותירוש זה אגדה, וכן בריש ויקרא יחיו דגן בתלמוד ויפרחו כגפן באגדה, למדנו כשם שאין לשתות יין לפני מאכל לחם באשר היין משכר אז ביותר ומאבד את הדעת, כך אין להשקיע הדעת באגדה לפני התלמוד, שהוא מאבד את הדעת אז".

זהירות בלימוד תנ"ך

"באימה וביראה"

ר' ירוחם כותב בספרו 'דעת תורה' (סוף ההקדמה לספר בראשית):

"לימוד מקרא לא נגרע ערכו מלימוד מעשה מרכבה. כל ההכנות הנאמרות ללימוד התורה באימה וביראה, ברתת וזיע (ברכות כב, א) – כן הוא בלימוד מקרא".

זהירות בלימוד תנ"ך

הרמב"ם: זהירות ממעילה בדברי התורה

בהלכות מעילה (ח, ח) מזהיר הרמב"ם משימוש במחשבת החול על דברי התורה וטעמי המצוות:

"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה' ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול"

זהירות בלימוד תנ"ך

הגישה היסודית: איננו מבינים כלום בתורה

במדרש תהלים (מזמור קיט) אומרים חז"ל:

"גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך' – וכי גר היה דוד? אלא אמר לו: כשם שהמתגייר היום אינו יודע כלום בתורה, כך עיניו של אדם פתוחות ואינו יודע בין ימינו לשמאלו כלום בתורה. ומה אם דוד שאמר כל השירות וכל המזמורים הללו אמר: 'גר אנכי בארץ' ואיני יודע כלום, אנו על אחת כמה וכמה שאין אנו יודעים כלום בתורה".

זהירות בלימוד תנ"ך

לא תמיד אנו מבינים את האמור בתורה

כותב הרמב"ם באיגרת לבנו שכאשר פסוקים נראים לנו בלתי מובנים – הרי הבעיה בהבנתנו ולא בהם

"הנה מוסרי בידכם מסור יש בו תועלת רב בלמוד לחזק האמת ולישב הדעת ולהסיר המבוכה: כאשר תמצאו כתוב עמוק ומאמר נבוך בחורה או בנביאים או בחפרי החכמים אשר לא תבינוהו ולא תדעו מסתרו ונראה כסותר פנות התורה או דברי הבאי אל תזוזו מאמונתכם ואל יתבלבל שכלכם, עמדו בחזקתכם והפחיתות ההוא חשבוהו בכם כי לא דבר רק הוא מכם (דברים ל''ב מ''ז) הניחוהו בקרן זוית ואל תשקצו כל אמונתכם על חסרון הבנת דבר חכמה אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה".

זהירות בלימוד תנ"ך

אין לפרש פסוקים בניגוד לדעת חז"ל

ר' צדוק הכהן מלובלין (אור זרוע לצדיק מהות לשון הקודש עמוד מ) יוצא כנגד האברבנאל שפירש בניגוד לדעת חז"ל:

"וראיתי למהרי אברבנאל בהקדמה כתב וכאשר עיינתי בפסוקים ראיתי הדעת הזה שיהושע כתב ספרו רחוק מאוד וכו' ומפני זה כולו חשבתי אני שיהושע לא כתב ספרו אבל שמואל הנביא כתבו עד כאן. ועיין שם שלא העיר במה שזכרנו.

והנה לא אכחד כי היטב חרה לי עליו ז"ל בזה ששכח את מי הוא מדבר וחשב כאילו ידבר עם חביריו ואשר למדו אתו יחד בבית הספר אחד אשר מתוך איזה קושיות קלות ידחה דבריהם כדחות דבר אחד העם. ושכח כי את חז"ל בעלי התלמוד הוא מתחרה אשר כל דבריהם כגחלי אש ומיום שנסתם התלמוד אין רשות אף אם יתקבצו כל חכמי ישראל מכל הדורות גם יחד לחלוק על כל שהוא ממנו ומדבריהם הקדושים ז"ל. כי מלבד גדולת עצמם ז"ל העצומה עוד זאת עדיהם נמשכה הקבלה דור אחר דור ממשה רבינו ע"ה עד רב אשי ע"ה לא נפסקה בינתים שלשלת הקבלה. וכאשר בא הסדר בפרוטרוט בהקדמת הרמב"ם ז"ל. ולפיכך ידעו כל הדברים על בוריין ועל אמיתן. ואיך יערב לבב אנוש בשכלו להשיג עליהם. ואם אלף קושיות וראיות נציע על עמוד של אבן שהוא של זהב הרי עם כל זה ישאר העמוד אבן וכן אם נטהר השרץ במאה וחמישים טעמים עם כל זה ישאר השרץ טמא ולא ידחה האמת ממקומו בשביל קושיות שכליות.

ולדעתי זהו הענין שזכרו ז"ל בפרק קמא דעירובין (י"ג ב) מאותו תלמיד שהיה מטהר השרץ במאה וחמישים טעמים שהקשו רבים וכי מה תועלת בחריפות של הבל שהרי התורה טמאתו [ועיין שם בתוספות], אבל היה המכוון להראות כי לא על ראיות שכליות יסמוך האדם שהרי יש לנו לדון מאה וחמישים טעמים על השרץ שהוא טהור אם באנו לסמוך על טעמים שכליים אבל ראוי לדעת האמת במה שהוא אמת ואחר כך להסמיך כל טעמים וכל ראיות השכל אל האמת ויהיה השכל נמשך אחר האמת לא האמת אחר השכל. ואם לא ידע לדחות ראיות שכלו המורים היפך האמת יאמר שלא ידע ולא יאמר ידעתי שקר"

ובהמשך דבריו קובע ר' צדוק את הכלל:

"ומה שנמצא כי באגדה הרשות נתונה לחלוק על בעלי התלמוד. זהו אמנם בפירוש איזה כתוב כי שבעים פנים לתורה ולפיכך יוכל לפרש באיזה פסוק פירוש אחר ממה שפירשו בו חז"ל אבל לא להכחיש דבריהם חס ושלום".

זהירות בלימוד תנ"ך

אין להשען על בינתנו בהבנת פסוקי הנ"ך

באור החיים (במדבר יב ו) מבאר כיצד דבר ה' מופיע באופן בלתי מובן לנו:

"...אשר דבר ה' ביד עבדיו הנביאים ירמיה וישעיה שכלן משל ומליצה, כמאמר (יחזקאל יז) הנשר הגדול בעל הכנפים וגו', וביותר מהמה נבואת זכריה המסגר שערי הנבואה אשר סגר גם נבואתו ואין אתנו יודע כוונת נבואתו...

כי הרכבת מין האנושי תפסידנה הרגשת הרוחני ואינה יכולה לסבול זולת המורכב אשר כונן ה' בחכמתו הנפלאה שיוכלו שתוף יחד הנפש והגוף, והלא תראה אפילו במקורות הנרגשות ונתפסות אש ומים זה מכלה את זה זולת השמים אשר כוננו ידי יוצר, ומזה תשער איך יוכל עמוד בדבר אלהים מקור הרוחניות ויחצוב קולו להבת אש איך יוכל עמוד, ולזה אין אדם משיג לעמוד בכוחו לשמוע קול אלהים חיים זולת האיש אשר הפך חומרו ועשאו צורה כמו שרשמנו במקומות אחרים שזה אין לו גוף ויכול שאת דבר מלך, ולכן בהנבא ה' לאדם שאין גופו דומה לצורתו יתחכם ה' עשות על זה האופן, כי יצא דבר מלך מפי עליון והדיבור יתעטף באוירים דקים ואחר כך יגיע לאוזן נביא ובזה יסבלנו הנביא, ואף גם זה יפעיל הרגש בנביאים להשתגע, ודבר זה יסובב בא הדברים דרך משל ומליצה בבחינת החלום:

ולזה כל הנביאים לבד ממשה ידברו משלים ומליצות ויותר מהמה זכריה שהיה אחרון בנביאות היה הדיבור בא ונגלד ונגלם ביותר משאר נבואות כדי שיוכל לסבול, ולזה נתרבו בו המליצות ועומק הדמיון עד שאין דורות אחרונים יודעים דבריו".

 

בעל האור המאיר (ר' זאב וולף תלמיד המגיד ממעזריץ', במדבר פרשת קרח) לומד מדברי האור החיים הללו:

"ועתה ראה והבן, אם בנביאים אבות העולם נאמר ככה, שהיה הדיבור מתעטף באוירים דקים, ואחר כך יגיע לאוזן נביא, ואף גם יפעול הרגש בנביאים להשתגע, ודבר זה יסובב בא הדברים דרך משל ומליצה ובחלום, ואיך לא יבוש ויכלם אנוש כערכנו, לומר שהדבר ברור אצלו, כאשר נפל לו במחשבתו, ומי עמד בסוד ה', ואפשר שהמחשבה הקדומה נתעטפה בכמה אוירים, עד אין מספר, ואם כן הלא כמשתגע, ואין אתו יודע עד מה, כי בודאי יש כמה אמצעות בהתלבשות האוירים, ולכן האמת נעדרת להשען על בינתו".

קשר חי