העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

אין לבחון את האמור בתנ"ך בקנה מידה היסטורי

באגרות הראי"ה א, איגרת קלד שולל הרב קוק את שאלות החוקרים על הקיום ההיסטורי של מאורעות התנ"ך:

"בכלל הנני מוצא לעצמי חובה להעיר את רוחך הטהור, על דבר הדעות הבאות על ידי המחקרים החדשים, שהם ברובם סותרים את פשטי דברי תורה [כלומר יש מחקרים שבאים לשלול את התקיימות המאורעות המופיעים בתורה מבחינה היסטורית].

דעתי בזה היא, שכל מי שדעותיו ישרות ראוי לו לדעת, שאף שאין כל אמת מוכרחת בכל אותן החדשות, מכל מקום אין אנחנו חייבים כלל להכחישן בבירור ולעמד נגדן, מפני שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהענינים, וזה יתרומם עוד יותר בכל מקום שנמצא כח סותר, שאנו מתעודדים להתגבר על ידו. עקרם של דברים נאמרו כבר בדברי הראשונים ובראשם במורה הנבוכים, והיום הננו מוכנים להרחיב את הדברים יותר. אין לנו שום נפקא מינה אם באמת היה בעולם המציאות תור של זהב [=של גן עדן], שהתענג אז האדם על רב טובה גשמית ורוחנית, או שהוחלה המציאות שבפועל מלמטה למעלה, מתחתית מדרגת ההויה עד רומה, וכך היא הולכת ומתעלה. אנו צריכים רק לדעת, שיש אפשרות גמורה, שהאדם אפילו אם יתעלה במעלה גדולה, ויהיה מוכן לכל כבוד ועונג, אם ישחית דרכיו יוכל לאבד כל אשר לו, ויוכל להרע לעצמו ולתולדותיו עד דורות רבים מאד, וזה הלימוד יוצא לנו מהעובדא, של מציאות אדם בגן עדן וחטאו וגירושו. ואדון כל הנשמות יודע עד כמה צריכה להיות עמוקה הרשימה בלב בנ"א להיות זהירים מן החטא, וכפי אותו העומק ממש באו כ"כ אותיות ע"ז בתורת אמת. וכשאנו באים לידי מדה זו, אין אנו נזקקים עוד ללחום דוקא נגד הציור המתפרסם בין החוקרים החדשים, וכאשר אין אנו נוגעים בדבר נוכל לשפוט משרים, ועתה נוכל לבטל את החלטותיהם במנוחה במדה זו שהאמת תורה לנו את דרכה".

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

דרך התנ"ך לכתוב מאורעות שהתקיימו ברובד רוחני, גם אם לא תמיד הופיעו בעולם הגשמי

במסכת שבת (נו, ב) אומרת הגמרא שאף שכתוב בנביא ששלמה בנה במה, הוא לא בנה אותה בפועל, אלא רק ביקש לבנות. בהמשך מציבה הגמרא כלל: לפעמים נאמרו בפסוקים מאורעות שלא היו בפועל - 

"מה אחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח, אף ראשונים לא עשו ותלה בהן לגנאי".

את העיקרון הזה מבאר הרב קוק בעין איה שבת פיסקה עה:

"עיקר המטרה של הידיעה ההסתורית, שבשביל כך היא דרושה להיות בישראל מבורכת בברכת רוח הקודש, היא לא להציג לבד את פרטי המאורעות שהיו בעבר, כי אם את עז החיים הנמצא באותן הפעולות, שאותו הכח לא ימוט ולא יבטל, ורק מתחלף הוא בגונים שונים לפי הדורות. ואותו הטוב שנתגלה בצורות מיוחדות של מעשים מיוחדים, שהיו אפשריים רק בזמן מיוחד, אותו הטוב הפנימי בעצמו לא ימוט ולא יכלה, כי אם יבקש לו צורות וכלים להתקבל בהם בכל דור ודור לפי ערכו. והרע שיצא אל הפועל וקלקל והרס באיזה דור בתמונות אשר כבר אין להם בדורות הבאים, הוא מכל מקום מסתתר תחת תמונות אחרות וחותר ומקלקל... על כן צריך לפי האמת סיפור מאורע של העבר, בהיותו מסופר לאמיתתו, לחדור לסוף הדיעות של הדורות הנפעלים על ידי הסיפורים, ולדעת באיזה צורה יבואו הדברים, למען אשר יוכלו לקבל את הרושם כפי אותו האמת הראוי להם".

כלומר רוח הקודש כותבת את סיפוריה לא מתוך נאמנות לפרטים ההיסטוריים, מתוך ידיעת ההשפעה המדוייקת שהמאורעות שקרו צריכים לחולל בנפש דורות האומה.

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

'קלקול החשבונות' ההיסטוריים

בירושלמי (תענית ד ה): מובאת קושיא על המשנה שאמה שביז' בתמוז הובקעה ירושלים:

"כתיב (ירמיה לט, ב): 'בתשעה לחדש [=תמוז] הובקעה העיר' ואת אמר הכין? אמר ר' תנחום בר חנילאי: קילקול חשבונות יש כאן".

ומביא הירושלמי תקדים נוסף של 'קלקול חשבונות:

"הדא הוא דכתיב (יחזקאל כו, א): 'ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח' מהו האח? אין תימר בא' באב עדיין לא נשרף, אין תימר בא' באלול ביום ולילה נפק בלדרה מן ירושלם ואתי לצור! אלא קלקול חשבונות יש כאן".

האמוראים מבארים את הסיבה להופעת קלקולי חשבונות בנביאים:

ר' יוחנן אמר: [משל] למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות, באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקלקלו חשבונותיו. אמר: יעשה זה ראש לחשבונות..."

ומפרש בקרבן העדה שהפסוק העדיף להדגיש את קרבת ה' לבני ישראל בכך שיזכיר את התאריך המוטעה שבידם, מאשר את ההתאמה לתיארוך ההיסטורי:

"'קלקול חשבונות יש כאן'. מרוב הצרות טעו בחשבונות ולא רצה המקרא לשנות ממה שסמכו הם לומר כביכול אנכי עמו בצרה".

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

אין יחס בין ענייני התורה לתופעות המתגלות במחקר המדעי

בספר אדר היקר (עמוד לז-לח) מסתמך הרב על תופעת 'קלקול החשבונות' שהוזכרה לעיל ומבאר שלעולם לא ניתן יהיה להקשות קושיות היסטוריות על דברי הנביאים:

"כל בר דעת יודע שאין ענין [=יחס] כלל לקיום האמונה, לא בכללות היסוד האלהי של דעת השי"ת בעיון, ולא מצד קדושת התורה במעשה, [=בין כל אלו אין יחס] לאיזה מצב של ידיעות תכוניות, או גיאולוגיות, ובכלל אין יחש לתורה בעצם מצד הנגלה שבה, כי-אם לידיעת האלהות והמוסר וענפיהם בחיים ובפועל, בחיי הפרט, האומה והעולם, שבאמת הידיעה הזאת, שהיא נזר החיים כולם, היא יסוד הכל וכוללת הכל. אבל לצורות של ידיעות מחקריות ותושיות, ומהם נצוצים קלים לגבי הדעה הכללית של דעת האלהים וקדושת החיים, אין שום הבדל ביחש לדברי תורה, ואין שום הפרש, למשל, בין דעת בתלמיאוס לקופרניקוס וגליליי ועוד ועוד, גם מכל החדשות שבחדשות שישנן ושיוכלו לצמוח, וכן לכל הדעות שהולכות בדרר המחקר והדרישה מזמן לזמן. כבר מפורסם למדי שהנבואה לוקחת את המשלים להדרכה האנושית, לפי המפורסם אז בלשון בני אדם באותו הזמן, לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע בהוה, "ועת ומשפט ידע לב חכם", וכדעת הרמב"ם וביאור הרש"ט במורה נבוכים סוף פרק ז' משלישי, ופשטם של דברי הירושלמי שלהי תענית לענין קלקול חשבונות של תשעה בתמוז".

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

אין ספר היסטורי שיכול לעורר קושיות על התנ"ך

בספר אור זרוע לצדיק (מהות לשון הקודש, עמוד לט)  מבאר ר' צדוק הכהן מלובלין את ההבדל התהומי בין המתואר בסיפורי התנ"ך לבין המתואר בכל ספר היסטוריה באשר הוא:

"...ויֵקָר הצורה ההיא [=של ספר יהושע] על יתר צורות הסיפורים מענינים זולתו מבואר. כי הסופרים אמנם יכתבו הדברים כפי מה ששמעום או כפי מה שידעום ויש דברים לפיכך אשר יוסיפו בגנות או שבח בביאור או בקיצור כפי הצורך או האהבה והשנאה המקלקלים השורה. וכן יש דברים אשר רבו מְסָפְּרֵיהֶם על אופנים שונים ויבחר הסופר אחד מהם ואנחנו לא נדע אם כן הוא. ויש דברים לא נודעו כלל כמחשבת אחד בלבו או דבר אחד בינו לבין עצמו או אל מיודעיו אשר לא נתפרסם כלל ולא ידע הסופר לכתבם וכיוצא סיבות שונות אשר יקצר הסיפור האמיתי אצל איזה סופר. מה שאינו כל זה בצורת ספרינו למה שהוא נבואיי מפי נביא אמת באו בו כל הדברים כגלויים כנעלמים דבר אמת לאמיתו".

וממשיך ר' צדוק ומבאר שהבדל זה מצוי אף בין דברי חז"ל לספרי ההיסטוריה:

"וזו היא הסיבה לדעת בשינוים הרבים בסיפורי החורבן שיראה הרואה ממה שנזכרו בגמרא ומדרשי חז"ל עם מה שנראה בספר יוסף הכהן בן גוריון. אם [עמוד מ] בכלל במה שחז"ל קראוהו טיטוס הרשע והפליגו מרשעותו והוא עשאו לצדיק וישר ואם בפרטי מעשים רבים. אבל הוא דבר ההבדל אשר אמרנו כי יוסף הכהן סופר היה לא נביא או בעל רוח הקודש וכתב מה שכתב כפי מה שידע וראה ושמע וכפי מה שהיה בלבו ודעתו וצורכו אשר לפיכך אי אפשר לדעת האמת הברור לסיבות האמורות. אבל חז"ל אשר אמנם היו כולם בעלי רוח הקודש כמודעת וידעו כל הדברים שבלב והסיפורים אשר לא נתפרסמו ולא נטו לאחד מן הצדדים אבל זכרו האמת אשר הוא".

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

הנביאים תולים את הקלקלה במקולקל

במסכת בבא בתרא (קט, ב) מתגלים שני מקומות שבהן התנ"ך כותב עובדות שאינן מדויקות מבחינה היסטורית גרידא, אך הן האמיתיות מבחינה ערכית:

"...'ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם', הא גופא קשיא: אמרת והוא לוי - אלמא מלוי אתי, ממשפחת יהודה - אלמא מיהודה אתי!... אמר ליה: וליטעמיך, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב: בני משה גרשם ואליעזר! אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה - תלאו הכתוב במנשה, הכא נמי, מתוך שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה - תלאו הכתוב ביהודה. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל. רבי יוסי בר חנינא אמר, מהכא: וגם הוא טוב תואר מאד ואותו ילדה אחרי אבשלום, והלא אדניה בן חגית ואבשלום בן מעכה? אלא, מתוך שעשה מעשה אבשלום דמרד במלכות - תלאו הכתוב באבשלום".

הגמרא קובעת כאן כלל להבנת דברי הנביאים: 'תולים את הקלקלה במקולקל'

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

מגילת אסתר אינה ספר היסטוריה

בתשובות והנהגות (לרה"ג משה שטרנבוך כרך ג סימן רכד) מבאר כי באחרית מגילת אסתר מבואר כי המגילה לא באה לתאר את ההיסטוריה, אלא את דברי רוח הקודש:

" ואסיים בדבר נאה ששמעתי מפי הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שבמגילה מסיים "וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי אשר גידלו המלך הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס" ותמוה מה איכפת לן שהסיפור כתוב בפרטיות בדברי הימים של מלכי מדי ופרס, רק רצה להדגיש דמי שמחפש הסטוריה אין צריך מגילת אסתר, שדברי הימים והסטוריה של התקופה מבואר יותר בדברי הימים של מלכי מדי ופרס, אבל מגילת אסתר אינו סיפור מעשה, רק נכתבה ברוח הקודש וגנוז בה סודות הרבה ".

 

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

השל"ה: באמת אין הקדמה ואיחור בתורה

השל"ה (כללי התלמוד יג) מבאר כי משמעות הכלל: 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' היא כלשונו: שבאמת אין שום שינוי סדר של הקדמה ואיחור, אלא הכל מסודר באופן מושלם. ואלו דבריו:

"אין מוקדם ומאוחר בתורה. ויש לכאורה לתמוה: תורתינו הקדושה אשר הוא בתכלית השלימות, ובודאי היא המסודרת בתכלית הסידור, ואיך בה יש קידום ואיחור?

אלא הענין היא בסדר נכון, לא מבעיא על פי הסוד שהתורה כולה שמותיו (זהר ח"ב דף פ"ז ע"א), פשיטא ופשיטא שהיא כסדר השמות, אלא אפילו בנגלה שלה, יש טעמים ועניינים כפי הסדר שהם מסודרים, ו'לא דבר רק הוא' (דברים לב, מז), ואם רק הוא מכם (ירושלמי פאה א א). וזה ענין: 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' כלומר, לא תימא שיש קידום ואיחור כי היה ראוי להקדים זה ולאחר זה, כי זה אינו, רק הכל בכוונה מכוונת. ואז הוא הכל לפי סדר הנכון".

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

עובדות התנ"ך אינן אלא מה שחז"ל מבינים בחכמתן

ר' יצחק הוטנר מבאר בספרו אגרות וכתבים (איגרת ל) כי האמת ההיסטורית של התנ"ך נגנזה ומקום גניזתה הוא בשכל החכמים:

הנה ידוע לך שהיו בישראל כמה וכמה גניזות נגנזו הלוחות נגנז המשכן נגנז הארון וכו' ובודאי שמכל גניזה היו תוצאות בדרכי התורה ועבודה ומפורש הוא הדבר בכתוב בדברי יאשיהו המלך בשעת גניזת הארון, שאמר שגניזת הארון הולידה חידוש באופיה של תורה ועבודה והוא הדין והיא המדה בכל הגניזות.

והנה כשם שאפשר לגנוז חפץ כמו כן אפשר להסתיר ידיעה ועליך לדעת כי בשעה שפלוני אלמוני סובר כי קרשי המשכן נעשו באופן ידוע שונה מכפי שהיתה המציאות באמת הרי זה אינו אלא טועה אבל בשעה שחכם מחכמי המסורה של תשבע"פ שהתורה ניתנה על דעתם ל' הרמב"ן שהם הם אנשי עצתו של יוצר בראשית כשהוא סובר שקרשי המשכן נעשו באופן שונה מכפי שהיתה המציאות באמת הרי אין זה אלא גניזה בכוח הדעת כשם שגוף המשכן נגנז לפי רצונו של מקום כמו כן יש מהלך שגם הידיעות על עלינו ובנינו של משכן ידונו לגניזה. אלא שבזמן שמקום גניזתו של גוף המשכן הוא בחללא דעלמא הרי גניזת הידיעה על אודות המשכן הוא בכוח הדעת של חכמי המסורה וממילא במקום שהידיעה על אודות פרט אחד מבנין המשכן נוגעת לנו היום להלכה כגוונא דסוגיא דשבת דקרשים שעליך הנך דן אז אם חכם מחכמי המסורה של תשבע"פ לא כיון אל מציאותו של גוף הבנין הרי דוקא ע"י זה כוון לרצונו של מקום מפני שבאופן זה רצונו של מקום הוא לצרף את גניזת הידיעה לגניזת הגוף וממילא ההלכה היוצאת מסברתו של חכם זה היא היא ההלכה האמיתית וכל מציאות יש לה האמת שלה וגם המציאות של תורה יש לה אמת משלה והאמת של מציאות תורה הוא הכוון לרצון השם... שדרשות הפסוקים אצל חכמי תשבע"פ הוא הוא רצונו של מקום בגילוי ענין זה בכוח הדעת... כמובן שמקומם היחידי של גניזות אלה וגילויים אלה אינם אלא בכוח הדעת של חכמי תשבע"פ לבד כל דעת אחרת הנמצאת בעולם מופקעת היא מכל המהלך הזה של גילוי וגניזה...".

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

רוח הקודש חורגת מן הסדר ההיסטורי

בפרקי ספר דניאל מופיע אי סדר מבחינה כרונולוגית: פרק ז חוזר לאחור אל ימי בלשאצר מלך בבל, למרות שבפרק הקודם כבר סופר על ימי דרייוש מלך פרס. במדרש בראשית רבה (פרשה פה) מבואר שהשינוי מסדר ההיסטוריה נובע מכך שרוח הקודש עומד, למעלה מסדר זה : "ודכוותה [=דוגמא נוספת לשינויים בתנ"ך מן הרצף ההיסטורי]: ...ודריוש מדאה (שם ו, א) והן הן בשנת שלש (שם ח, א), ר' הונא בשם ר' אחא [אמר]: כדי שלא יאמרו דברי פיוטין הוא כדי שידעו הכל שאמרו ברוח קודש, רבנין אמרי: כדי ליסרוג [=ללמד] על הספר כלו שאמרו ברוח קודש".
כלומר היה חשש שיאמרו שספר דניאל נכתב מתוך מבט אנושי על התקופה ולכן חשוב היה באופן מכוון ליצור שינוי מתמיה מן הסדר הכרונולוגי כדי שיזכרו שספר הזה נאמר ברוח הקודש בלבד. רש"י ועץ יוסף על המדרש מבארים שספרי פיוטים, כלומר ספרי חולין מתאמצים להביא את הדברים על פי סדרם ההיסטורי. אולם לרוח הקודש יש שיקולים אחרים.

קשר חי