דרך לימוד התנ"ך

'בעלי מקרא'

לקט מקורות על 'בעלי המקרא'

הבאנו כאן מספר מקורות מדברי חז"ל המצביעים על כך שישנם מינים שונים של תלמידי חכמים. אחד ממיני תלמידי החכמים הוא "בעלי מקרא". עיקר תורתם של תלמידי החכמים ממין זה הוא בלימוד התורה שבכתב – התנ"ך.

'בעלי מקרא'

רוח הקודש והתורה ניתנו במשקל

ויקרא רבה (פרשה טו):

'לעשות לרוח משקל' (איוב כח, כה) – אמר רבי אחא: אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל – יש שמתנבא ספר אחד, ויש שנים.

אמר רבי סימון: שני דברים נתנבא בארי [=אביו של הושע הנביא] ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעיה ואלו הן (ישעיה ח): 'וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים וחברו'.

'ומים תכן במדה' (איוב כח, כה) – אמר רבי יודן ברבי שמואל: ואפילו דברי תורה שנתנו מלמעלה לא נתנו אלא במדה ואלו הן מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדה יש זוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן".

'בעלי מקרא'

"אם בעלי מקרא הם"

סנהדרין קא, א:

"תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו - מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים. אמר לה [הקב"ה]: "בתי, בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו"? - אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם בעלי מקרא הן - יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים, אם בעלי משנה הן - יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי תלמוד הן - יעסקו בהלכות פסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, בהלכות חג בחג".

'בעלי מקרא'

אין בישראל פסולת

בראשית רבה (פרשה מא):

"תלמוד לומר יפרח, מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית כך הם ישראל אין בהם פסולת, אלא מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי תלמוד, מהם בעלי הגדה".

'בעלי מקרא'

משה וחבורות לומדי התורה

ספרי דברים (וזאת הברכה פיסקא שנה):

"'ויתא ראשי עם' - ...מלמד שעתיד משה ליכנס בראש כל חבורה וחבורה: בראש חבורה של בעלי מקרא ובראש חבורה של בעלי משנה ובראש חבורה של בעלי תלמוד, ונוטל שכר עם כל אחד ואחד וכן הוא אומר (ישעיה נג, יב): 'לכן אחלק לו ברבים, ואת עצומים יחלק שלל'".

'בעלי מקרא'

הגפן הפוריה

אליהו רבה (פרשה יח):

"כך כל זמן שאשתך בירכתי ביתך אינה דומה אלא לגפן זו שאינה זזה ממקומה לעולם, ובאין בניה: מהן בעלי מקרא מהן בעלי משנה ומהן בעלי משא ומתן, מהן חכמים מהן נבונים ומהן יודעי בינה ודבר בעיתו. לכך נאמר: 'אשתך כגפן פוריה'".

'בעלי מקרא'

הגפן הסמדר והרימונים

מסכת עירובין (כא, ב):

"'נצא השדה' - בא ואראך תלמידי חכמים שעוסקין בתורה מתוך הדחק...

'נשכימה לכרמים' - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.

'נראה אם פרחה הגפן' - אלו בעלי מקרא.

'פתח הסמדר' - אלו בעלי משנה.

'הנצו הרמונים' - אלו בעלי גמרא".

'בעלי מקרא'

השותפות בין החבורות השונות של תלמידי החכמים

פסיקתא דרב כהנא (נספחים, ב):

"'יכרו עליו חברים' (איוב מ, ל) – ...חבורות חבורות: יש בעלי מקרא, יש בעלי משנה, יש בעלי תלמוד, יש בעלי הגדה, יש בעלי מצוות, יש בעלי מעשים טובים. כל חבורה וחבורה באה ונוטלת חלקה.

ושמא תאמר יש ביניהם מריבה? תלמוד לומר: 'יחצוהו בין כנענים' (שם) – אלו הפרגמטוטין [=הסוחרים] הללו כשיש להם אבן טובה בשותפות והן מוכרין אותה, וכשהן באין לחלק דמיה אינן עושין מריבה, אלא כל אחד בא ונוטל חלקו לפי דמים שנתן. כן לעתיד לבא אין ביניהם מריבה אלא כל אחד ואחד מן הצדיקים יבא ויטול שכרו לפי מעשיו".

'בעלי מקרא'

אין לזלזל בתלמידי חכמים גדולים שאינם בקיאים בתנ"ך

רש"ש מסכת בבא בתרא (ח, א):

"גמרא: יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא כו'. משמע דאפשר שיהיו בעלי משנה או בעלי גמרא ולא בעלי מקרא. וכן כשהשיבו ריב"ע דלא קרא שאלהו שוב: אולי שנית? ודלא כאותן ששופכין בוז על מקצת גדולי זמנינו בש"ס ופוסקים ואין להם ידיעה ג"כ במקרא".

מן ה'מקרא' אל ה'תלמוד'

אין להצטמצם בלימוד מקרא בלבד

הבאנו כאן מספר מקורות מדברי חז"ל המלמדים על כך שלימוד התנ"ך כשלעצמו הוא הקומה הראשונה, יש לשאוף שלא להצטמצם בקומה זו בלבד, אלא להתעלות גם ללימוד המשנה והתלמוד.

מן ה'מקרא' אל ה'תלמוד'

אחד מאלף

קהלת רבה (פרשה ז):

"'אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי אדם אחד מאלף מצאתי' – בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצאין מהן מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה. הדא הוא דכתיב: 'אדם אחד מאלף מצאתי'".

מן ה'מקרא' אל ה'תלמוד'

המקרא הוא תחילת הדרך

ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק (פרשת וארא):

"ואיתא בגמרא (עירובין נד, ב): 'והולכי – אלו בעלי מקרא. על דרך – אלו בעלי משנה. שיחו – אלו בעלי תלמוד, שכל שיחתן דברי תורה'. והוא כי בעלי מקרא נקראו רק 'הולכי' שמתחילים לילך. ובעלי משנה נקראו 'על דרך' שכבר הם על דרך להגיע למקום השלמתם. וכל זמן שלא השיגו שלימות הדברי תורה להיות נבלע בלב הוא עסוק תמיד במלחמתו ועל זה דרשו: 'מסיע אבנים יעצב בהם'. ובעלי תלמוד היינו שכבר נבלעו דברי תורה בלבם. ועל ידי זה ממילא כל שמשיחים דברי תורה כי אין בלבם רק דברי תורה. עליהם דרשו: 'בוקע עצים יסכן בם' – שאור תורה מחמם לבבם ומלהיבו לה' יתברך".

זהירות בלימוד תנ"ך

ללמוד מקרא באימה

במסכת סופרים (פרק טז הלכה ג) נאמר שמתוך כלל התורה, את המקרא מסר הקב"ה לישראל בהתגלות של אימה ופחד:

"תני ר' חנינא בר פפא: "פנים בפנים דבר ה'" - "פנים" - תרי (=רומז על שתי פנים שהתגלו לישראל במתן תורה). "בפנים" - תרי (=רומז על שתי פנים נוספות), הא ארבעה אפין: פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, פנים מסבירות לאגדה".

בהתאם לכך נאמר בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא יב, כה):

"אמר רבי חננא בר פפא: נראה להם הקדוש ברוך הוא פנים זעופות, פנים בינוניות, פנים מסבירות, פנים שוחקות. פנים זועמות למקרא – כשאדם מלמד את בנו תורה צריך ללמדו באימה. פנים בינונית למשנה. פנים מסבירות לתלמוד. פנים שוחקות לאגדה".

זהירות בלימוד תנ"ך

הישאבות לתנ"ך מחמת הקלות והברק שבו

בדברי חז"ל מבואר שתאוות יתר ללימוד מקרא נובעת מירידת הדורות.

כך נאמר במסכת סופרים (פרק טז):

"'כי חולת אהבה אני' - אמר ר' יצחק: לשעבר כשהייתה הפרוטה מצויה היה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה".

 

ובשיר השירים רבה (ב, א) נאמר:

"כי חולת אהבה אני, אף על פי שאני חולה אהובה אני לו, תני עד שלא יחלה אדם אוכל מה שמוצא, כיון שחלה מבקש לאכול כל מיני תענוגים. אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשין לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין התורה כלל היו מבקשין לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה.

אמר רבי לוי: לשעבר היתה פרוטה מצויה והיה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה וביותר שהן חולים מן השעבוד אין מבקשין לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות".

זהירות בלימוד תנ"ך

המרחק שלנו מהשגת דבר ה' שבתנ"ך

האדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה (שיר השירים, ג, ג):

"...לעולם ישלש אדם תלמודו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד. והנה בלימוד המצות משנה ותלמוד משיג ותופס המהות חכמתו ית' מאחר שנתלבשה בדברים גשמיים שהן רצונו וחכמתו ית' ממש. וזהו ענין שמן תורק כו' מה שאין כן בסיפורי מעשיות שבתנ"ך שאינו מושג כלל חכמתו ית' המלובשת בתיבות וצירופי אותיות".

זהירות בלימוד תנ"ך

זהירות מהבנה שלא על פי חז"ל

בהקדמתו לפירוש השאילתות אומר הנצי"ב:

"...מי שאינו תלמיד חכם אין לו להתקשט ב-כ"ד מקראי קודש, פירוש שאין לו לעשות פירושים ולהפשיט (= לבאר פירושי 'פשט'), רק לקפל המקראות. ומי שרוצה להפשיט לפי דעתו, כל עוד לא עמד על דעת חז"ל, יש לחוש שהוא אפיקורס ומטה המקראות אחר דעתם".

זהירות בלימוד תנ"ך

לא לפרש מקרא לפני בקיאות בתלמוד

הרחב דבר (דברים לב) כותב הנצי"ב:

"והיינו שהזהיר ר"א לתלמידיו מנעו בניכם מן ההגיון [ברכות כ"ח], ופרש"י שלא יעסקו במקרא יותר מדי, ואין הכוונה שלא ילמדו הרבה מקרא, וגם הלא לא נזכר במלת הגיון ביחוד מקרא, דמשמעות הגיון הוא עיון, כפרש"י ע"ז די"ט יהגה יעיין, אלא ה"פ מנעו בניכם שלא הגיעו עוד ללמוד התלמוד ועומדים בלימוד מקרא, מן ההגיון, שהוא העיון שלא יעיינו עוד בלמודם שהוא מקרא, באשר לא עמדו עוד על עיון התלמוד לכוין אל האמת.

ואיתא בשמות רבה פמ"א ככלתו, אמר ר' לוי ארשב"ל מה כלה זו מקושטת בכ"ד קשוטין כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים, ומזה יש להבין דכמו אשה שאינה כלה, אין לה להתקשט בכ"ד קשוטין, ואם תתקשט תהא חשודה לזונה, ורק רשאה לקפל תכשיטיה ולשאת בחיקה, כך מי שאינו תלמיד חכם אין לו להיות זריז לפרש כ"ד ספרים, ואם יפרש אזי יהא חשוד שסר מן הדרך, והוא אפיקורס, באשר הטעות מצוי לפרש בדרך לא טוב ונושא דרך אמונה, ואין לו רשות כי אם להיות בקי בכ"ד ספרים, אבל לא לפרש, אם לא שהוא תלמיד חכם בקי בתלמוד ובדברי אגדה. ובבראשית רבה פ' תולדות אמרו ורוב דגן זה תלמוד ותירוש זה אגדה, וכן בריש ויקרא יחיו דגן בתלמוד ויפרחו כגפן באגדה, למדנו כשם שאין לשתות יין לפני מאכל לחם באשר היין משכר אז ביותר ומאבד את הדעת, כך אין להשקיע הדעת באגדה לפני התלמוד, שהוא מאבד את הדעת אז".

זהירות בלימוד תנ"ך

"באימה וביראה"

ר' ירוחם כותב בספרו 'דעת תורה' (סוף ההקדמה לספר בראשית):

"לימוד מקרא לא נגרע ערכו מלימוד מעשה מרכבה. כל ההכנות הנאמרות ללימוד התורה באימה וביראה, ברתת וזיע (ברכות כב, א) – כן הוא בלימוד מקרא".

זהירות בלימוד תנ"ך

הרמב"ם: זהירות ממעילה בדברי התורה

בהלכות מעילה (ח, ח) מזהיר הרמב"ם משימוש במחשבת החול על דברי התורה וטעמי המצוות:

"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה' ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול"

תורה שבכתב, ושבע"פ

לימוד המקרא והמדרש כדבר אחד

ר' קולנימוס קלמיש מפיאסצ'נא כותב בספרו הכשרת האברכים (עמ' לג):

"...וישנם הרבה מן המדרשים על הפסוקים של התנ"ך המגלים יותר את המאורעות שהיו אז... שגילו לנו חז"ל בתורה יותר מכפי שרואים אנו בה. ולא יהיו לך הפסוקים לבדם והענינים שבמדרשים לבדם, שבשעה שאתה לומד בתורה רק מה שכתוב בתורה אתה חושב, ובשעה שאתה לומד מדרש רק הדרשות של המדרש במחשבתך, ולפעמים עם פסוקים אחרים, כי על פי רוב המדרש דורש את הענינים אף של התורה מן פסוקי נביאים וכתובים. רק מהכל ענין אחד תעשה, כי באמת הכל ענין אחד... הן לא תדע אם באמת כך היה כפי שאתה משער לך במחשבתך, אבל הלא לפי יסודות הנאמרים בתורה ובמדרשות אתה חושב, רק שאתה מרחיב את מחשבתך בהן".

תורה שבכתב, ושבע"פ

בלי תורה שבכתב אין קיום לתורה שבעל פה

עין איה ברכות (קכד):

"כי לבד ההשחתה החוקית בהבטל ההשענה על הקבלה ותורה שבעל פה, תהיה תורה שבכתב נתונה לכל אחד לפי סגנונו, עד שלא יוכר בהמשך הזמן שום שיווי בין הנהגה של עיר לעיר, וכאלה, ומזה תוצאות לביטול התורה ומשפטיה בכלל. כי היש גבול לאמר לפירושים זרים העולים על רוח כל איש חושב עצמו לחכם, לאמר עד פה תבא".

תורה שבכתב, ושבע"פ

עצם האמונה בצורך בתורה שבעל פה, מצילה מטעויות בהבנת התורה שבכתב

בעין איה (שבת, קלט) אומר הרב קוק:

"עיקר היסוד שעליו בונים מהרסי קודש מחללי ברית ד' בתורה שבעל פה, הוא בנוי מצד כי טח מראות עיניהם את עוצם ההכרח של תורה שבכתב לתורה שבעל פה. וכיון שבדעתם העניה אין החסרון מורגש, על כן לא יוכלו להכיר את גודל כח האמת שיש בקבלת תורה שבעל פה. אבל מי שמכיר את ענין הנחיצות ואי האפשריות כלל שתהיה תורה שבכתב נתונה בלא תורה שבעל פה, אז כבר יצא ממוקש הטעות. שהרי כיון שהוא מכיר טבע הדרישה וההכרחיות שיש לדברים שבעל פה מחוברים לתורה שבכתב, אם כן, הלא שגעון הוא שיסור לבו מתורה מורשה שיש לנו מאבותינו, לבדות דברים שבעל פה מחזון לב שלא נשרשו כלל בקשר קדושת אבות. על כן הורה לו הלל את ההכרח הגדול שיש למציאות קבלת מורשת אבות ופרסום האומה והסכמתה. שהרי אפילו האותיות אינן באות לנו כי אם מצד ההסכמה והפרסום, ואם לא נכבד את הקבלה שבאומה הרי באין אמונה באותיות שהוראתן הנה כמו שהן נקראות באומה, אין אתנו יודע לקרא כל כתב ואין לנו דרך גם כן להגעת תורה שבכתב"

 

תורה שבכתב, ושבע"פ

גדולת התורה שבעל פה שקובעת את האמת שבפסוקים

הגר"א באדרת אליהו פרשת משפטים:

"פשטא דקרא – גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של הפרשה, וכן בכמה פרשיות שבתורה, והן מגדולת תורתנו שבעל פה שהיא הלכה למשה מסיני, שהיא מתהפכת כחומר חותם...".

הגר"א ממשיך ואומר שלשם ההבנה כיצד ההלכה עולה באמת מן הכתוב, יש לעמול לדעת היטב את הפשט "...על כן צריך שידע פשוטו של תורה, שידע החותם".

תורה שבכתב, ושבע"פ

הראב"ע: קבלת שתי התורות כאחד

בפירושו על הפסוק: "עין תחת עין" (שמות כא, כד) מבאר הראב"ע כיצד יודעים אנו בסופו של דבר כי העונש המדובר הוא ממון ולא בהוצאת עין הפוגע:

"והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות. כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם".

תורה שבכתב, ושבע"פ

כל התורה שבעל פה מוטמעת בלשון התורה שבכתב

אלו דברי בעל הכתב והקבלה (ויקרא יג):

"וזהו מעלת התורה שבכתב שכוללת בלשונה המקודש את כל המקובל בידינו בתורה שבעל פה"

 

ואלו דבריו בדברים כז:

 "ולפי שהלשון המקודש לבד יש לה סגולה מיוחדת לזה להסתיר תחת לשונה תעלומות חכמה ולהטמין במליצותיה תבונות נשגבות הנפלאות לעיני ההמון, ואינם נראות רק לבעלי עינים הרואות באמת"

הפשט והדרש בתנ"ך

ה'פשט' של עץ הדעת ועץ החיים

בספר דעת תבונות (עמוד קיד) נותן הרמח"ל דוגמא להבנת דבר כפשוטו, אך באופן שאין אנו מסוגלים להבין:

"ואמנם זה כלל ענין שני העצים – עץ החיים ועץ הדעת. שודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והעצים – עצים היו, והפירות – פירות, והאכילה – אכילה. אך פירות דקים ואכילה דקה, מה שאין מחשבתנו מציירת, שאינה מציירת אלא דברים גופניים...".  

מדברי הרמח"ל אנו למדים כי מה שנאמר בתנ"ך הוא כפשוטו, אך פשוטו הוא על פי מדרגתם של הדברים העליונים בהם מדובר, ולא על פי מגבלת הבנתנו.

הפשט והדרש בתנ"ך

הפשט והדרש גם יחד

בפירוש לספר המצוות (שורש ב) אומר הרמב"ן:

"והוא מאמרם: 'אין מקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג, א) – לא אמרו: 'אין המקרא אלא כפשוטו', אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו, ואינו יוצא מידי כל אחד מהם. אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת".

ובביאורו על חומש בראשית (ח, ד) עומד הרמב"ן על החשיבות של ביאור הפשט לצד ביאור הדרש:

"כיון שרש"י מדקדק במקומות אחרי מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא, הרשה אותנו לעשות כן, כי שבעים פנים לתורה. ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים".

הפשט והדרש בתנ"ך

כל מילה בתנ"ך מדויקת

ספר הברית (חלק א, מאמר כ, דרך אמונה פרק יז):

כי מודעת זאת שכל דברי הנבואה וכל הכתוב בתנ"ך כלם נכתבו בכוונה עצומה ובצמצום נפלא לא יסבו בלכתם על חנם, אפילו במה שאנו קוראים אותם שמות נרדפים כגון אטד קוץ דרדר ברקנים חוחים חרולים נעצוץ סרפד וכדומה, מה גם בשכל ובינה.

הפשט והדרש בתנ"ך

על פי הפשט, כל התנ"ך מלא בסודות

ספר ליקוטי הלכות (הלכות שותפים בקרקע הלכה ד):

"מכל שכן בכל דבור ודבור של המקרא שבכל ספרי תנ"ך (תורה נביאים כתובים) שבודאי כלם מלאים סודות נוראות ונשגבות שאי אפשר לתפוס במח. אבל על פי פשוטו אין להם קשר וחבור וסדר כלל על פי דרכי המליצה והם מלאים פליאות ותמיהות נשגבות.

ואף על פי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הינו שבודאי כונתו בפשיטות אמת. אבל מה שאמר בלשון זה שמלא קשיות ותמיהות, זה אי אפשר לתרץ בשלמות בשום אפן כי אם על ידי סודות הנשגבות, הנסתרות ונעלמות בהם בכל דבור ובכל פסוק ובכל אות ונקודה וכו'.

 

ואין צרך לבאר כל זה וגם כי אין כאן מקומו, אך הכרחתי לצאת מן הענין לדבר קצת מחמת כי אש תוקד בקרבי מעצם הצרות שנתפשטו עכשו על ידי פריצי בני ישראל שהם כתות האפיקורסים המצויים עכשו ביותר, שהם חותרים לפרש המקרא רק על פי פשוטו, על פי דרכי המליצה והבל יפצה פיהם ואם לשונם תמק בפיהם מרבוי דבריהם של הבל, לא יוכלו להכניס בלב בעל שכל אמת שהמקרא מתפרש בשלמות על פי דרכי המליצה...

וכל מקרא ומקרא מלא פליאות נשגבות אשר אי אפשר בשום אפן לתרצם בשלמות על פי פשוטו כי אם על פי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן שדרשו בהם רבותינו זכרונם לברכה בתלמוד. ולהאמין שיש בהם סודות נוראות ונשגבות בכל תבה ובכל אות והיה מכרח על פי סוד לכתב ששת ימים תאכל מצות ולסמך על רבותינו זכרונם לברכה שמסר להם לדרש בזה מדה משלש עשרה מדות שהוא דבר שהיה בכלל, וכן בכל התורה כלה. וכל זה מבאר ומיסד בלב כל אחד מישראל באמונה שלמה, כי כל קיום התורה תלויה בזה, אך הכתות הרעים הנ"ל רוצים להפך הקערה על פיה, חס ושלום, וכבר הטעו כמה נערי בני ישראל בהבליהם. ה' יתברך יציל השאר מהם ומהמונם ומהמהם על כן לא יכלתי להתאפק מלדבר כאן בזה קצת ועוד נתבאר במקום אחר בעזר ה' יתברך".

הפשט והדרש בתנ"ך

כל דברי התנ"ך הן הלבשות של סודות עליונים

תניא - אגרת הקודש (פרק יט):

מלובש הקב"ה לנביאים הכתובים בתנ"ך הן דברי תוכחה והן סיפורי מעשיות מלובש בתוכם פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה.

הפשט והדרש בתנ"ך

הסכנה של לימוד מקרא מסברא, בלי המסורת

כך מלמד הרמח"ל במאמר על ההגדות:

"ואמנם הנה כבר הקדמתי לך שלא בהחלט נאמר שכל מה שיוכל להיות מובן במילות יהיה אמת על כל פנים, אלא יש לדבר הזה מידות וכללים והם כללי ההגדה. והנה כבר יוכל ליפול בזה הטעות בנקל, אם ידרוש איש מקרא אחד והוא לא השתמש מן הכללים האלה שזכרנו, שאז מה שיוציא בדרש ההוא אפשר שיהיה שקר גמור אשר לא יאומת בשום פנים. ולא עוד אלא שאפילו אם יהיה העיקר שבדבריו אמיתי, הנה אפשר שיהיה כוזב בכתוב ההוא, כי אין הכונה במלות ההן על הענין ההוא".

הפשט והדרש בתנ"ך

אין להיבהל מסתירות בתנ"ך

באגרות הראי"ה (כרך ב, תעח) אומר הרב קוק:

"מאז הנני רואה חוב קדוש להשריש בלב כל מעמיקי דעת, שהבסיס של היהדות הוא הראשית והאחרית, וגופי-תורה, שהם ראשית-כל פשטי תורה שבכתב ביחוד, עומדים הם ומשתלמים מלשד הראשית והאחרית גם יחד. הראשית היא העריגה האלהית שכל בעל רוח כביר משתוקק אליה... והאחרית - סדור החיים המעשיים וההסתכלות העולמית הפנימית...

המסורת בכללה מביעה אמת גדולה המיוסדת על חבור הראשית עם האחרית, ומתוך הכלל הפרטים מתבארים. ואם לאותם שהם מדקדקים רק בפרטי-דברים נעשים כמה דברים קשים, מוזרים וסותרים, מה לנו ולהם ? וכי דבר גלוי ופשוט הוא מהלך הנבואה ורוה"ק ? וכי יודעים אנחנו את כל צפונותיהם, או אפילו איזה חלק מהם בברור הראוי לערך השגוב שלהם ? או אם יכולים אנו להגביל את עמקי מטרותיהם ? אנחנו עמלים לישב עד כמה ששכלנו מגיע, אבל מה שנשאר סתום בפנינו - היוכל מקום-מאפל זה, שיסודו בעינינו הכהות, להחשיך את אור השמש בגבורתה הכללית, שמכללותה דוקא אנחנו לוקחים חיים ועז ?

לא יקירי, כלך מדרך זו, אל יבהלוך רעיונות כאלה. ואם אין כל יחיד יכול להציב גבול מדויק בין מה שהוא בדרך משל בתורה ובין מה שהוא ממשי - בא החוש הבהיר של האומה בכללה ומוצא לו את נתיבותיו לא בראיות בודדות כי-אם בטביעות-עין כללית.

ואם נמצא בתורה כמה דברים, שחושבים אחרים שהם לפי המפורסם מאז, שאינו מתאים עם החקירה של עכשו, הלא אין אנו יודעים כלל אם יש אמת מוחלטת בחקירה הזמנית...

במטותא מנך , חביבי, השלך מעליך בבת-אחת את כל העבותות של דמיונות- שוא, שמסבבים החיטוטים והניקורים שבלא רוח-חיים, שנספגו בנו מטיפולם של גויים שטמאו בידי עשו את שמנינו הטהורים...

נאמנת היא לנו האומה בכללה, במסרתה המשומרת עמה, המתאימה עם גודל-רוחה ואומץ-לבבה, לעמוד בפני כל דגלים כולם. ובמה נחשבו כל ההשערות הבאות מעולם חול ומגושם לעומת הצחצחות האלהיות ברום-עוזן?

...אבל את הצביון הפרטי של הנבואה ושל רוה"ק אין אנו מכירים עדיין, ואין אנו יודעים אם הסתירה אי-אפשר להיות בהרצאותיהם, כשם שאינה צריכה להיות בהרצאות הגיוניות משובחות, או שמא ההופעה העליונה מכל מה שבתיאור- שכלנו היא גבוהה ג"כ מתנאי-השלמות שלנו, וכל הסתירות הן מיושרות אצלה, בלא שום צורך בישובים הגיוניים. כי המציאות אינה מפחדת מהסתירות כמו המדע, מפני שהיא גדולה באין ערוך ממנו. זאת היא גאותה של האמונה, הבאה אחרי ההסתכלות היותר חפשית, המבקרת את החופש באור-הדעת העליון. ע"כ, חביבי, איני רואה שום צורך להכנס בפלפולים של ישובי הסתירות"

הפשט והדרש בתנ"ך

התורה נקראת שירה

בפתיחת פירוש הנציב על התורה – 'קדמת העמק' כותב הנצי"ב:

"הא מיהא יש להבין היאך נקרא כל התורה שירה, והרי לא נכתבה בלשון של שירה? אלא על כרחך יש בה טבע וסגולת השירה שהוא דבור בלשון מליצה. דידוע לכל מבין עם תלמוד דמשונה לשון המליצה מספור פרזי [=פרוזה] בשני ענינים בטבע ובסגולה:

א.  דבשיר אין הענין מבואר יפה כמו בספור פרזי. וצריך לעשות הערות מן הצד. דזה החרוז כוון לזה הספור. וזה החרוז כוון לזה. ולא מיקרי דרוש. אלא כך הוא טבע השיר אפילו של הדיוט. ומושכל עוד דמי שיודע בטוב הענין שהביא לידי מליצה זו שנתחבר עליו. מתוק לו אור לשון של השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת הענין ורק בא להתבונן מן המליצה תורף הענין. כי אז עלול הוא להשערות בדויות. מה שלא היה מעולם ולא לזה כוון המשורר. כך הוא טבע כל התורה שאין הספור שבה מבואר יפה. אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון. ולא נקרא דרוש. אלא כך הוא פשט המקרא. ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל. ולו מתוק האור של הדיוק ביותר.

ב. דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מענין השיר. כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר. וסגולה זו מיוחדת במליצה ולא בספור פרזי. וידוע דסגולה זו מכרחת הרבה פעמים להמחבר לעקם את הלשון כמעט. רק כדי שיחלו ראשי החרוזים באות הנדרש לו. ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה. שמלבד הענין המדובר בפשט המקרא. עוד יש בכל דבר הרבה סודות וענינים נעלמים אשר מחמת זה בא כמה פעמים המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך. וכל זה אינו בתורה הקדושה לבד אלא בכל מקראי קדש...".

הפשט והדרש בתנ"ך

התורה שבכתב היא משל

בביאור הגר"א למשלי (א, ו) מתבאר כי כל המילים המופיעות בתנ"ך הן משל, ויש להבין את העניינים הנסתרים בהם:

"תורה שבכתב מכונה בשל משל, כי המשל תמיד מובן, אך הוא לבוש לדוגמתו ועניין פלא. וכן דברי תורה שבכתב הוא מובן, אך נתלבש בהם עניינם פלאיים. וזהו שצריך להבין המשל - שהוא הלבוש, והמליצה – שהיא הנמשל".

הפשט והדרש בתנ"ך

פשט סיפורי התורה – כאור היוצא מן השמש

פירוש הריקאנטי (בראשית יא, כו):

"מכל אלו הענינים תוכל לדעת כי כל הספורים אשר בתורה עיקרם למעלה [=בעולם הרוחני הפנימי]. ובהיותם למעלה על כל פנים מולידים פרי למטה, דוגמתו דוגמת האור היוצא מן השמש. ועל כן תמצא בתורה ענינים רבים אשר בפשטם נראין ענינים מיותרים, ובהעלותך ענינם אל מול פני המנורה העליונה יאירו, כדכתיב (תהלים קיט, יח): "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

הפשט והדרש בתנ"ך

הרשב"ם: לא לשכוח את הפשט

בביאור הרשב"ם על בראשית (לז, ב) מבואר כי בצד העומקים הנרחבים הטמונים בפשט, אין לזנוח את לימוד הפשט עצמו:

"ישכילו ויבינו אוהבי שכל, מה שלימדונו רבותינו כי 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל.

והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים: 'אל תרבו בניכם בהגיון', וגם אמרו: 'העוסק במקרא מדה ואינה מדה, העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו", ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמרינן במסכת שבת: 'הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינן כולה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו'.

וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל, נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום".

הפשט והדרש בתנ"ך

החיסרון הגדול שבלימוד הדרש ללא פשט

ר' יוסף קרא (שמואל א א, כג) מבאר כי עליונות התורה, ושלימותה מצויה גם בתוך רובד הפשט:

"אך דע לך: כשנכתבה הנבואה – שלימה נכתבה עם פתרונה, וכל הצורך, שלא יכשלו בה דורות הבאים, וממקומו אין חסר כלום. ואין צריך להביא ראיה ממקום אחר ולא ממדרש, כי תורה תמימה ניתנה, תמימה נכתבה ולא תחסר כל בה. ומדרש חכמינו להגדיל תורה ויאדיר.

אבל כל מי שאינו יודע פשוטו של מקרא ונוטה לו אחר מדרשו של דבר, דומה לזה ששטפתהו שבולת הנהר ומעמקי הים מצפין ואוחז כל אשר יעלה בידו להינצל. ואילו שם ליבו אל דבר ה', היה חוקר אחר פשט דבר ופשוטו ומוצא, לקיים מה שנאמר (משלי ב, ד-ה: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה', ודעת אלוקים תמצא'".

הפשט והדרש בתנ"ך

חובת הבקיאות בפשט פסוקי התנ"ך

בספר ראש הגבעה (לר' פנחס מפולוצק; יא, ב) כותב:

"והעיקר שתדייק במקום שצריך להבין פשוטו של מקרא. את זה תשים בזכרונך לזכור ושים בדעתך כי רצונך ללמוד מקרא ולא מדרש. ואם אתה רוצה ללמוד מדרש – למוד בפני עצמו. ומה למדרש אל פירוש המקרא? ובזה נואלו בני עמנו  - שעל ידי המדרשות אינם יודעים המקרא ואינם בקיאים בו. ויותר קרוב אם תשאלהו איזה פסוק – יאמר לך הדרש, ולא ידע ולא יבין הפשט. גם לא ידע באיזה נביא הוא, ולמי דיבר הנביא, ועל מה דיבר, ובאיזה ענין, ובאיזה זמן או על איזה גלות או על איזה נחמה..."

הפשט והדרש בתנ"ך

שלושת רבדי ההבנה של התנ"ך

זוהי דרך הלימוד שסולל האברבנאל (בראשית ב):

"ואשר אאמינהו אני בדבר הזה הוא הרכבת שני הדרכים והתאחדותם. נראה לי שהפרשה הזאת ראוי שתפורש כולה כפי פשוטה והנגלה ממנה, וגם כן לפרשה על דרך הנסתר וכפי הרמז והצורה או הסימן.

כי רחוק ממני הדבר מאד לשום ספק בשום דבר ממה שיגידו פשוטי הכתובים שכך היה יקרה. ואם בסלם יעקב וחיות יחזקאל נטינו מדרך הפשט יש מקום לזה לפי שהכתוב לא העיד שהיה הסלם בפועל אלא שראה אותה יעקב בחלומו. וכן חיות יחזקאל ביאר הכתוב שראה אותם במראות אלהים אבל במה שהתורה העידה על מציאותו לא בחלום ולא במראה כי אם בספור פשוט עדות ה' נאמנה שכן היה או נעשה, ואין לנו לומר שלא היה ולא נברא אלא למשל היה. כי יהיה זה הכחשת הכתובים והכזבתם.

על כן אמרתי דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל מפשט הכתובים להצדיקם ולאמתם אך אמנם באמת שמלבד הפשט ההוא הנה נכתב אותו ספור בתורה ללמדנו בו עוד חכמה ודעת ויראת ה'. וזהו היתרון הנפלא הנמצא לתורת האלהים על כל חבורי החכמות והנמוסים - כי יש בהם שיכוונו לנגלה ואין בהם רמז למדע אחר, ומהם שיכוונו אל האמת הפנימי והיה הפשט החצוני דבר רק ואין בו ממש. וזאת התורה אשר שם משה אינה כן אבל החיצוני ממנה הוא האמתי, וכמו שהיה והנרמז היא חכמה עליונה. ואיך לא יפורשו ספורי התורה גם כן בדרך נסתר פנימי, והנה חז"ל הרבו בהם הצורות והרמזים. ובעלי הקבלה פירשו כל הדברים התחתונים דוגמא לדברים עליונים..."

ואז מביא האברבנאל באריכות מדברי הזוהר, ומסכם:

"הנה ביאר השלם הזה במשל נכבד ונעים שיש בתורה האלהית דוגמת מה שיבחן באדם: כי כמו שהאדם הראשון שנראה בו הוא לבושו וטליתו שמעוטף בו, ואין זה עצמותו ומהותו, כי הנה יש תחת הלבוש גוף האדם עצמו ובשרו. ויש שם עוד נשמה אנושית יקרה היא מפנינים נשואה ונקשרת באותו גוף. ושלושת הדברים אמת באדם הנראה, רצוני לומר: הלבוש והגוף והנשמה. ככה בתורת השם יש ציור המלות ומובנם שיתיצבו כמו לבוש הוראה תחלה לעינים, ויש שם ענינים עוד שיורו עליהם המלות והם הספורים גופי תורה. ויש שם עוד רמזים הפנימיים שהם במדרגת הנשמה והצורה. וכמו שלא נוכל להכחיש באדם מציאות הלבוש ומציאות הגוף הנושא אותו כן לא נוכל להכחיש בתורה שלשת הענינים האלה: הבנת המלות שהוא הלבוש, וכוונת הספורים ואמתתם שהוא הגוף, והרמז הנסתר אשר בם שהוא במדרגת הנשמה. לכן השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לשום ספק בדבר שיעידו פשוטי הכתובים ואל תבעט בביאור דעת הנסתר אשר בהם גם כן, כי הוא בלי ספק פרי הלמוד ותכליתו ואת זה לעומת זה עשה האלהים".

הפשט והדרש בתנ"ך

המבינים יודעים כיצד הדרשות התמוהות כתובות בפסוקים

בביאור הגר"א למשלי (ח, ט) כותב:

"'כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת' – הוא נגד מדרש, כגון ספרא וספרי וכדומיהם, שהם תמוהים מחמת שני דברים: אחד, שדורש את הדין מה שבתורה מפורש שאין הדין כן, כמו: 'עין תחת עין' וכדומה. השני, שדורש את הפסוק, כגון: 'ואם – לרבות את התמורה' וכדומה, מה שאין מוכח כלל מן הפסוק הזה.

ועל זה אמר: 'כולם נכוחים למבין'. נגד מה שאין מוכח אמר שכולם נכוחים רק למבין – למי שמבין דבר מתוך דבר. 'וישרים' - כלומר ומה שדומה בעיניו שאין הדין ישר, אמר שישרים אך 'למוצאי דעת' – למי שיש לו דעת בתורה".

הפשט והדרש בתנ"ך

אין רשות לפרש כנגד הפשט שנקבע על ידי חז"ל

בספר האמונה והביטחון (פרק ט) מלמד הרמב"ן שה'פשט' איננו מה שאנו מבינים בקריאתנו, אלא מה שחז"ל ידעו לקרוא:

"אבל מה שכתוב בתורה כבר אמרו רז"ל: 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', ובאמרו אין מקרא יוצא, ולא אמר מקרא נדרש כפשוטו, למדנו כי אף על פי שיש לתורה שבעים פנים, אין כל אחד מהם מכחיש הפשט, ואולי הפשט אחד מן השבעים.

ואם כן אין רשות לשום חכם לפרש בו פירוש שיכחיש את הפשט שאמרו רז"ל, הוא פשט המפרשים האומרים מקרא זה חסר ד' או ב' תיבות, או חציו נוסף ללא צורך, אלא מקרא כמות שהוא. ובאמת יש פסוקים הרבה שאנו צריכים להוסיף בהן תיבה אחת או שתים כדי להבין פשוטו, ולא מפני חסרון המקרא, אלא מפני חסרוננו, שאין אנו מבינים לשון הקודש אלא כענין שידמה ללשון שאנו שקועים בו בגלות בעונותינו..."

הפשט והדרש בתנ"ך

ביאור הכוזרי לריחוק בין הפשט המובן לנו לדרשות חז"ל

במאמר ג (פיסקה סח והלאה) שואל מלך כוזר על פשר הריחוק בין הסבר חז"ל לבין מה שאנו מבינים בפסוקים. החבר עונה לו על כך:

אמר הכוזרי: כן אני רואה בחלקי דבריהם מה שסותר מה שאתה מספר מכללותיהם, הוצאתם פסוקי התורה אל פנים שמרחקת אותם ההקשה, ותעיד הנפש כי לא היתה הכונה בפסוק ההוא מה שזכרו, פעם בדינים, פעם בדרשות, וכן מה שיש להם מהגדות ומעשים רבים ממה שמרחיק אותם השכל.

אמר החבר: הראית מה שיש להם מהדייקות והדקדוק בפירוש המשנה והברייתא, ומה שמגיעים בה מן המחקר והבירור מבלי יתור וחסור במלה, כל שכן בענין... הנחשוב על מי שידקדק הדקדוק ההוא שאינו יודע מהפסוק מה שנדעהו?

...אבל נאמר אחד משני דברים: יכול שהיו להם סודות נעלמים ממנו בדרך פירוש התורה, היו אצלם בקבלה בהנהגת שלש עשרה מדות, או שתהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם... ומן הדין שנסמוך עליהם, מאחר שנתבררה חכמתם וחסידותם והשתדלותם והמונם הגדול אשר לא תתכן בו שום הסכמה, ואין לחשוד לדבריהם אבל נחשוד הבנתנו כאשר נעשה בתורה ומה שנכלל בה ממה שלא יתישב בנפשותינו, ואין חשד אצלנו בדבר ממנו אבל נתלה הקצור בנפשנו...".

הפשט והדרש בתנ"ך

המהר"ל: הדרשות מכוונות תמיד לעומק הפשט

בספר באר הגולה (באר ג) אומר המהר"ל:

"וכל איש חכם ונבון יתפלא על הקירוב שיש לדבריהם אל הפשט עם עומק המופלא מאד מאד, ואיש אשר הוא זר מדברי חכמה יתפלא על הרחוק מן פירוש הכתוב וגם דבריהם אינם נראים לו. ואין זה דבר חדש, כי גם בתורה ובכל המקרא הוא כך, כי האדם אשר הוא זר מדברי חכמה נראה לו בתורה קצת דברים רחוקים, אך האיש המשכיל יאמר כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא ממנו. וכן כל דברי הדרשות אשר הם בתלמוד ובשאר מדרשים כלם אין אחד מהם הן גדול הן קטן שאין הדברים עומק הכתוב על פי אמיתתו כאשר הוא מעמיק בפירוש הכתוב ימצא אותו שלכך נקרא דרשה, כי הוא דרישת הכתוב בחקירה ובדרישה מאד מאד עד עומק הכתוב...".

וממשיך המהר"ל ומבאר כי הדרש תמיד ישאיר את הפשט על מכונו ויעמיק אותו:

"...והנה דברי חכמים הם לפי הדקדוק והם דברים נגלים שהעמיקו מאד לדקדק ולירד עד עומק הכתוב, ודבר זה נקרא מדרש חכמים, הם הדברים היוצאים מן עומק הכתוב, אבל פשוטו קיים עומד, שכן אמרו בפרק ב' דיבמות: 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', הרי שהם גילו לנו שאין לעקור הפשט כלל, אבל הוא נשאר, והדרש שדרשו בו הוא עומק הכתוב. למה הדבר דומה? לאילן אשר שרשו עומד בארץ מוציא ענפים ומוציא עוד פירות ועלין והכל יוצא משורש אחד".

הפשט והדרש בתנ"ך

אין רשות לפרש מדעתנו מה שלא נמצא בחז"ל

אלשיך שמואל ב (כא, א) מציב את גבולות יכולתנו לפרש מקראות מדעתנו:

"ואין רשות לאיש ומה גם מדורותינו אלה לחלק מדעתו על פי סברתו אם לא ימצאהו ברבותינו ז"ל, אשר עליהם סמך ה' אלקינו יתברך להשאיר רובי תורתו על פה, ויצונו לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך כו', ועשית ככל אשר יורוך, ואפילו במילי דאגדתא מצוה לנו לשים כל דבריהם על לוח לבנו.

ועד ממהר רבי יוחנן עליו השלום כי אשר לתתו בשורה לתלמיד אשר אמר לו לך נאה לדרוש, כי כאשר דרשת כן ראיתי שהראוני מן השמים, כשנעשה לי נס בים מלאכים מנסרים אבני כדכד של כמה אמות, אמר לו אם לא ראית לא האמנת, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות (ב"ב עה א), הנה כי כן 'יבורך' גבר אשר לא ישמע אל דברי רבותינו ז"ל".

הפשט והדרש בתנ"ך

ספר החינוך: סדר הדברים בתורה - לא רק על פי הפשט

בהקדמה לספר דברים מבאר בעל ספר החינוך מדוע התורה משנה את הסדר, אף שהשינוי מקשה על הבנת הפשט:

"...אמרם זכרונם לברכה בכמה מקומות: 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'. ושורש ענין זה לפי הדומה, כי התורה תכלול כל החכמות מלבד פשט עניניה המתוקים ויסודות מצוותיה החזקים, ואפשר כי מפני כן צריך להיות פרשיותיה ואותיותיה במקום שהם, והכל מכוון מאת אדון החכמה ברוך הוא, וזה טעם מספיק".

הפשט והדרש בתנ"ך

המפרשים פירשו על פי פשט הפסוקים, ולא תמיד על פי שיטת ההלכה

בפירוש המזרחי (שמות כב, ח) עומד על כך שאין להיבהל מפירושי המפרשים שאינם כהלכה, משום שנטייתם היא לפרש על פי פשט הכתובים:

"הרמב"ן ז"ל טען ואמר שזה העניין שכתב הרב [=רש"י] דברי יחידים הם, ואינם כהלכה... מכל מקום כבר הודיענו רש"י בפסוק (בראשית ג, ח) "וישמעו את קול ה' אלהים" ש"יש מדרשי אגדה רבים, ואני לא באתי רק לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא", ומפני שהמדרש של רבי חייא בר אבא והבריתא של רמי בר חמא מתישבים אחר פשוטו של מקרא, ואלו המדרש של רבי חייא ברבי יוסף שאמר ערוב פרשיות כתיב כאן הוא דבר קשה מאד, שאינו מתיישב כלל על פשוטו של מקרא, לפיכך בחר לפרש המקרא על פי המדרש של רמי בר חמא ורבי חייא בר אבא, אף על פי שהן דברי יחידים ואינם כהלכה... וכן בכמה מקומות, ואין מזה טענה כלל.... ולכן יחוייב לומר שהמפרשים כלם לא יכוונו בפירוש התורה, רק לישב המקרא, יהיה כהלכה או שלא כהלכה".

הפשט והדרש בתנ"ך

הדרכה מבית הגר"א: לשים לב לפשוטי הדברים בכל העניינים

בספר 'בינת מקרא' לר' מנשה מאיליה תלמיד הגר"א מונע בלבול בין פשט לדרש:

"וזה פשוט למי שירצה לפקוח עיניו קצת, אף פתיחה כל דהוא, רק מחמת ההרגל בבני אדם שכל אחד רוצה לעלות איזה מדרגה למעלה מערכו, על כן כל אחד רואה להשתדל ולהאמין שיש בכל דבר סוד נסתר. ויקטן בעיניו פשוטי הדברים שאין בהם לפי דעתו שום חריפות. וכאשר שמעתי איזה מתעקשים כנגדי בזה על שאני משתדל בענין נסתר גבוה כזה לבקש דרך הפשוט. וידוע הגמרא (שבת סג, א): "אמר רב כהנא: כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנה לי לכולי הש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מדי פשוטו". וזה פתח להשתדל לפרש כל פסוק על פי עומק פשוטו והדרשה תדרש. ושמעתי מפה קדוש הגאון החסיד מורנו הרב אליהו מווילנא זלה"ה שהרבה להסביר טעות הסוברים שהדרש יפרש פשט הכתוב... והוסיף עוד אומץ שאף במשנה יש פשט ודרש... הארכתי מה שיש בו די לעורר הלבבות לשים לב לפשוטי הדברים בכל העניינים, ויתעוררו רבים ותרבה הדעת. וידוע לכל שבכל מקום הפשט הוא יסוד והעיקר שעליו תסובנה כל הדרשות והסודות. ואף בהם צריך להתקרב הכל לדרך הפשט".

הפשט והדרש בתנ"ך

היחס בין הפשט והדרש על פי הראב"ע

בהקדמת פירושו לאיכה מזכיר הראב"ע את אמיתות מדרשי חז"ל:

"אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים, שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים, וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים".

ממשיך הראב"ע ומבאר שהפשט והמדרשים הם כגוף ולבוש:

"אכן מדרשיהם אל דרכים רבים נחלקים, מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים, ומהם לאמץ נכשלים ולמלאת הריקים.
על כן ידמו לגופות – טעמי הפסוקים, והמדרשים כמלבושים בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים, ודרך הפשט הוא הגוף בדברים נבחרים ובחוקים, וכן אמרו שהמקרא כפשוטו והדברים עתיקים".

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

אין לבחון את האמור בתנ"ך בקנה מידה היסטורי

באגרות הראי"ה א, איגרת קלד שולל הרב קוק את שאלות החוקרים על הקיום ההיסטורי של מאורעות התנ"ך:

"בכלל הנני מוצא לעצמי חובה להעיר את רוחך הטהור, על דבר הדעות הבאות על ידי המחקרים החדשים, שהם ברובם סותרים את פשטי דברי תורה [כלומר יש מחקרים שבאים לשלול את התקיימות המאורעות המופיעים בתורה מבחינה היסטורית].

דעתי בזה היא, שכל מי שדעותיו ישרות ראוי לו לדעת, שאף שאין כל אמת מוכרחת בכל אותן החדשות, מכל מקום אין אנחנו חייבים כלל להכחישן בבירור ולעמד נגדן, מפני שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהענינים, וזה יתרומם עוד יותר בכל מקום שנמצא כח סותר, שאנו מתעודדים להתגבר על ידו. עקרם של דברים נאמרו כבר בדברי הראשונים ובראשם במורה הנבוכים, והיום הננו מוכנים להרחיב את הדברים יותר. אין לנו שום נפקא מינה אם באמת היה בעולם המציאות תור של זהב [=של גן עדן], שהתענג אז האדם על רב טובה גשמית ורוחנית, או שהוחלה המציאות שבפועל מלמטה למעלה, מתחתית מדרגת ההויה עד רומה, וכך היא הולכת ומתעלה. אנו צריכים רק לדעת, שיש אפשרות גמורה, שהאדם אפילו אם יתעלה במעלה גדולה, ויהיה מוכן לכל כבוד ועונג, אם ישחית דרכיו יוכל לאבד כל אשר לו, ויוכל להרע לעצמו ולתולדותיו עד דורות רבים מאד, וזה הלימוד יוצא לנו מהעובדא, של מציאות אדם בגן עדן וחטאו וגירושו. ואדון כל הנשמות יודע עד כמה צריכה להיות עמוקה הרשימה בלב בנ"א להיות זהירים מן החטא, וכפי אותו העומק ממש באו כ"כ אותיות ע"ז בתורת אמת. וכשאנו באים לידי מדה זו, אין אנו נזקקים עוד ללחום דוקא נגד הציור המתפרסם בין החוקרים החדשים, וכאשר אין אנו נוגעים בדבר נוכל לשפוט משרים, ועתה נוכל לבטל את החלטותיהם במנוחה במדה זו שהאמת תורה לנו את דרכה".

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

דרך התנ"ך לכתוב מאורעות שהתקיימו ברובד רוחני, גם אם לא תמיד הופיעו בעולם הגשמי

במסכת שבת (נו, ב) אומרת הגמרא שאף שכתוב בנביא ששלמה בנה במה, הוא לא בנה אותה בפועל, אלא רק ביקש לבנות. בהמשך מציבה הגמרא כלל: לפעמים נאמרו בפסוקים מאורעות שלא היו בפועל - 

"מה אחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח, אף ראשונים לא עשו ותלה בהן לגנאי".

את העיקרון הזה מבאר הרב קוק בעין איה שבת פיסקה עה:

"עיקר המטרה של הידיעה ההסתורית, שבשביל כך היא דרושה להיות בישראל מבורכת בברכת רוח הקודש, היא לא להציג לבד את פרטי המאורעות שהיו בעבר, כי אם את עז החיים הנמצא באותן הפעולות, שאותו הכח לא ימוט ולא יבטל, ורק מתחלף הוא בגונים שונים לפי הדורות. ואותו הטוב שנתגלה בצורות מיוחדות של מעשים מיוחדים, שהיו אפשריים רק בזמן מיוחד, אותו הטוב הפנימי בעצמו לא ימוט ולא יכלה, כי אם יבקש לו צורות וכלים להתקבל בהם בכל דור ודור לפי ערכו. והרע שיצא אל הפועל וקלקל והרס באיזה דור בתמונות אשר כבר אין להם בדורות הבאים, הוא מכל מקום מסתתר תחת תמונות אחרות וחותר ומקלקל... על כן צריך לפי האמת סיפור מאורע של העבר, בהיותו מסופר לאמיתתו, לחדור לסוף הדיעות של הדורות הנפעלים על ידי הסיפורים, ולדעת באיזה צורה יבואו הדברים, למען אשר יוכלו לקבל את הרושם כפי אותו האמת הראוי להם".

כלומר רוח הקודש כותבת את סיפוריה לא מתוך נאמנות לפרטים ההיסטוריים, מתוך ידיעת ההשפעה המדוייקת שהמאורעות שקרו צריכים לחולל בנפש דורות האומה.

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

'קלקול החשבונות' ההיסטוריים

בירושלמי (תענית ד ה): מובאת קושיא על המשנה שאמה שביז' בתמוז הובקעה ירושלים:

"כתיב (ירמיה לט, ב): 'בתשעה לחדש [=תמוז] הובקעה העיר' ואת אמר הכין? אמר ר' תנחום בר חנילאי: קילקול חשבונות יש כאן".

ומביא הירושלמי תקדים נוסף של 'קלקול חשבונות:

"הדא הוא דכתיב (יחזקאל כו, א): 'ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח' מהו האח? אין תימר בא' באב עדיין לא נשרף, אין תימר בא' באלול ביום ולילה נפק בלדרה מן ירושלם ואתי לצור! אלא קלקול חשבונות יש כאן".

האמוראים מבארים את הסיבה להופעת קלקולי חשבונות בנביאים:

ר' יוחנן אמר: [משל] למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות, באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקלקלו חשבונותיו. אמר: יעשה זה ראש לחשבונות..."

ומפרש בקרבן העדה שהפסוק העדיף להדגיש את קרבת ה' לבני ישראל בכך שיזכיר את התאריך המוטעה שבידם, מאשר את ההתאמה לתיארוך ההיסטורי:

"'קלקול חשבונות יש כאן'. מרוב הצרות טעו בחשבונות ולא רצה המקרא לשנות ממה שסמכו הם לומר כביכול אנכי עמו בצרה".

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

אין יחס בין ענייני התורה לתופעות המתגלות במחקר המדעי

בספר אדר היקר (עמוד לז-לח) מסתמך הרב על תופעת 'קלקול החשבונות' שהוזכרה לעיל ומבאר שלעולם לא ניתן יהיה להקשות קושיות היסטוריות על דברי הנביאים:

"כל בר דעת יודע שאין ענין [=יחס] כלל לקיום האמונה, לא בכללות היסוד האלהי של דעת השי"ת בעיון, ולא מצד קדושת התורה במעשה, [=בין כל אלו אין יחס] לאיזה מצב של ידיעות תכוניות, או גיאולוגיות, ובכלל אין יחש לתורה בעצם מצד הנגלה שבה, כי-אם לידיעת האלהות והמוסר וענפיהם בחיים ובפועל, בחיי הפרט, האומה והעולם, שבאמת הידיעה הזאת, שהיא נזר החיים כולם, היא יסוד הכל וכוללת הכל. אבל לצורות של ידיעות מחקריות ותושיות, ומהם נצוצים קלים לגבי הדעה הכללית של דעת האלהים וקדושת החיים, אין שום הבדל ביחש לדברי תורה, ואין שום הפרש, למשל, בין דעת בתלמיאוס לקופרניקוס וגליליי ועוד ועוד, גם מכל החדשות שבחדשות שישנן ושיוכלו לצמוח, וכן לכל הדעות שהולכות בדרר המחקר והדרישה מזמן לזמן. כבר מפורסם למדי שהנבואה לוקחת את המשלים להדרכה האנושית, לפי המפורסם אז בלשון בני אדם באותו הזמן, לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע בהוה, "ועת ומשפט ידע לב חכם", וכדעת הרמב"ם וביאור הרש"ט במורה נבוכים סוף פרק ז' משלישי, ופשטם של דברי הירושלמי שלהי תענית לענין קלקול חשבונות של תשעה בתמוז".

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

אין ספר היסטורי שיכול לעורר קושיות על התנ"ך

בספר אור זרוע לצדיק (מהות לשון הקודש, עמוד לט)  מבאר ר' צדוק הכהן מלובלין את ההבדל התהומי בין המתואר בסיפורי התנ"ך לבין המתואר בכל ספר היסטוריה באשר הוא:

"...ויֵקָר הצורה ההיא [=של ספר יהושע] על יתר צורות הסיפורים מענינים זולתו מבואר. כי הסופרים אמנם יכתבו הדברים כפי מה ששמעום או כפי מה שידעום ויש דברים לפיכך אשר יוסיפו בגנות או שבח בביאור או בקיצור כפי הצורך או האהבה והשנאה המקלקלים השורה. וכן יש דברים אשר רבו מְסָפְּרֵיהֶם על אופנים שונים ויבחר הסופר אחד מהם ואנחנו לא נדע אם כן הוא. ויש דברים לא נודעו כלל כמחשבת אחד בלבו או דבר אחד בינו לבין עצמו או אל מיודעיו אשר לא נתפרסם כלל ולא ידע הסופר לכתבם וכיוצא סיבות שונות אשר יקצר הסיפור האמיתי אצל איזה סופר. מה שאינו כל זה בצורת ספרינו למה שהוא נבואיי מפי נביא אמת באו בו כל הדברים כגלויים כנעלמים דבר אמת לאמיתו".

וממשיך ר' צדוק ומבאר שהבדל זה מצוי אף בין דברי חז"ל לספרי ההיסטוריה:

"וזו היא הסיבה לדעת בשינוים הרבים בסיפורי החורבן שיראה הרואה ממה שנזכרו בגמרא ומדרשי חז"ל עם מה שנראה בספר יוסף הכהן בן גוריון. אם [עמוד מ] בכלל במה שחז"ל קראוהו טיטוס הרשע והפליגו מרשעותו והוא עשאו לצדיק וישר ואם בפרטי מעשים רבים. אבל הוא דבר ההבדל אשר אמרנו כי יוסף הכהן סופר היה לא נביא או בעל רוח הקודש וכתב מה שכתב כפי מה שידע וראה ושמע וכפי מה שהיה בלבו ודעתו וצורכו אשר לפיכך אי אפשר לדעת האמת הברור לסיבות האמורות. אבל חז"ל אשר אמנם היו כולם בעלי רוח הקודש כמודעת וידעו כל הדברים שבלב והסיפורים אשר לא נתפרסמו ולא נטו לאחד מן הצדדים אבל זכרו האמת אשר הוא".

העובדות בתנ"ך - ערכיות ולא היסטוריות

הנביאים תולים את הקלקלה במקולקל

במסכת בבא בתרא (קט, ב) מתגלים שני מקומות שבהן התנ"ך כותב עובדות שאינן מדויקות מבחינה היסטורית גרידא, אך הן האמיתיות מבחינה ערכית:

"...'ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם', הא גופא קשיא: אמרת והוא לוי - אלמא מלוי אתי, ממשפחת יהודה - אלמא מיהודה אתי!... אמר ליה: וליטעמיך, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב: בני משה גרשם ואליעזר! אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה - תלאו הכתוב במנשה, הכא נמי, מתוך שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה - תלאו הכתוב ביהודה. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל. רבי יוסי בר חנינא אמר, מהכא: וגם הוא טוב תואר מאד ואותו ילדה אחרי אבשלום, והלא אדניה בן חגית ואבשלום בן מעכה? אלא, מתוך שעשה מעשה אבשלום דמרד במלכות - תלאו הכתוב באבשלום".

הגמרא קובעת כאן כלל להבנת דברי הנביאים: 'תולים את הקלקלה במקולקל'

גדולי התנ"ך וחטאיהם

"אל תעשו עצמכם רעים וחברים לנביאי"

בזוהר חדש (מדרש רות מאמר מי הוא אליהו) מובאת נזיפה על שאלה שדימתה את אליהו הנביא למדרגת בשר ודם:

"רבי נתן שאל ליה לרבי יוסי חנינא יומא חד, ואמר ליה: אליהו הוה ליה ברא או לאו? אמר לו: מילתא אחרא הוה ביה, וכתיב: 'אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו' – מאי 'אל תרעו'? אל תעשו עצמיכם רֵעים וחברים לנביאי, והקב"ה בחר בהם והבדילם מישראל לעבודתו והכניסם בהיכלו. קל וחומר מי שהוא מלאך בשמים [=אליהו שאינו רק נביא אלא גם עלה לשמים] אתה שואל עליו?...

גדולי התנ"ך וחטאיהם

ראשונים כמלאכים

במסכת שבת (קיב, ב) נקבעת אמת המידת היסודית של העיסוק בדורות הקודמים:

"אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים".

גדולי התנ"ך וחטאיהם

"אל תהרהר אחריו"

הגישה היסודית כלפי תלמיד חכם באשר הוא, מבוארת במסכת ברכות (יט, א):

"תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום... ודאי עשה תשובה".

אפילו מול חטא ודאי, היחס לתלמיד חכם הוא כשל צדיק בודאות. אם כן, כשמדובר בגדולי האומה, וכשיש אפשרות להבין את מעשיהם באופנים שונים – אין לנו אלא להיות ודאיים בצדקתם המוחלטת.

גדולי התנ"ך וחטאיהם

כוונת הבורא בפשט התנ"ך שנדרוש ככל האפשר בשבח הצדיקים

הרמח"ל במאמר על ההגדות:

"כלל שבידם, שבמעשה הצדיקים כל מה שיש לדרוש לשבח צריך לדרוש לשבח, וברשעים להפך, שכך היא הקבלה שכוונתו של הבורא ית' במלות שהכתיב היתה לרמוז על כל פרטי הרשע של הרשעים ולבאר כל חלקי גנותם, ולהפך בצדיקים להעלים כל מה שאפשר שיהיה בהם מהגנאי, ולבאר כל מה שבשבחם. ומי שרוצה לדרוש דרש אמיתי, צריך שילך לשיטת הכותב, שאז יסכים לדעתו, וזה פשוט".

דוגמה לפירוש על פי עיקרון זה נמצאת ברמב"ן. הרמב"ן (בראשית פרק י) מפרש את פשט הפסוקים העוסקים במעשי נמרוד בהתאם למסורת חז"ל על רשעתו:

"ורבי אברהם פירש הפך הענין על דרך פשוטו, כי הוא החל להיות גבור על החיות לצוד אותן. ופירש "לפני ה'" שהיה בונה מזבחות ומעלה את החיות לעולה לפני השם. ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה. והנכון בעיני כי הוא החל להיות מושל בגבורתו על האנשים...".

גדולי התנ"ך וחטאיהם

כל חטאי הגדולים לא נכתבו אלא לשם שבחם

ר' צדוק בספר תקנת השבין (אות י):

וכל חטאי הציבור והיחידים מישראל שנכתבו בתנ"ך ובתלמוד המקודש הקיים לעד ודאי לא לשם גנות נכתב דאפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, ואפילו תימא שהיה זה מכלל עונשי החטא שיתפרסם הגנות לכל הדורות מכל מקום אי אפשר שישאר גנות קיים לעד וכמו שכתבתי. ועל כרחך דלא נכתב אלא לשבחן, וכמו שהחטאים ההם היו גדולים בשעת החטא בענין חטאם כך הם גדולים אחר התיקון בענין הזכות הנעשה מהם, כי שליטת האדם באדם לרע לו כפי תוקף השליטה ברגע השליטה כך הוא תוקף הרע הנמשך לו אחר כך מזה כשמוציאין בלעו מפיו".

גדולי התנ"ך וחטאיהם

חטאים זעירים שנכתבו בתנ"ך כקשים וחמורים

דרשות הר"ן הדרוש הששי:

"ואמנם צריך ביאור למה שנכתב בפשט הכתובים (שמ"ב יא ב - יז) עון בת שבע, כאילו דוד חטא? שדרך הכתובים לכסות השגגות ולהעלימם כאמרם ז"ל (שבת צו ב) התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, וכל שכן שהיה ראוי זה בדוד שהתפלל על זה כאמרם ז"ל ביומא (שם) שני פרנסים טובים היו לישראל, משה ודוד, משה אמר יכתב סורחני שנאמר (במדבר כ יב) יען לא האמנתם בי להקדישני, דוד אמר אל יכתב סורחני שנאמר (תהלים לב א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ואם כן היאך הציע הכתוב ענין בת שבע ואוריה בענין שיראה שחטא חטא עצום?

 

אבל התשובה בזה, כי הגלוי והסתום בעינינו הם עיקרים גדולים לבעלי התשובה, וכמו שאמרו ז"ל (ע"ז ה א): 'אם חטא יחיד אומר לו כלך אצל יחיד'. ולכן הציע הכתוב זה כאלו חטא חטא גדול ועצום, שאותו המעט לדוד שמורים בו רבותינו ז"ל שחטא, היה נחשב לו כמו שיהיה נחשב לאדם אחר שחטא כל מה שיורה עליו פשט הכתוב, והודיע הכתוב, כי גם כשיחטא אדם חטא עצום, שיתכפר לו, כמו שנתכפר זה העון לדוד, עם היותו נראה עצום מפשטי הכתובים. ושהיה יותר ראוי דוד ליענש כפי גודל צדקו, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה (ב"ק נ א), כמו שראינו בענין משה רבינו ע"ה יען לא האמנתם בי, ובאו רבותינו ז"ל והזהירונו כפי קבלתם האמיתית שדוד לא חטא החטא שיורו עליו פשטי הכתובים. ומזה נלמד דברים רבי התועלת גם כן, שצריך לבעל תשובה לשום חטאיו נגד עיניו תמיד, שהרי אנו רואים דוד שלא חטא על דרך האמת, ואף על פי כן היה אומר וחטאתי נגדי תמיד, לכן כל אדם ראוי שיתבונן בענינו בשעות ידועות, וידקדק אחרי פרטי כל מעשיו, כדי שישוב אל ה' בתשובה שלמה".

גדולי התנ"ך וחטאיהם

גדולתם של אבות האומה

שו"ת עשה לך רב לר' חיים דוד הלוי (חלק ה, סימן קטו):

מכתבך מיום כ"ב כסלו גרם לי צער עמוק, משום שאתה אדם דתי, והכתרת את מכתבך "בסייעתא דשמייא. מעולם לא הייתי מעלה על דעתי שאדם דתי יתקיף בחריפות כזאת ובטויים בוטים כאלה את אבות האומה ומלכיה.

אשיב לך בכתב על נקודה מרכזית אחת בלבד.

אדם חילוני התוקף את אבות האומה בגין הסיפורים שסופר עליהם בתנ"ך, ניתן בהחלט להבינו, שהרי אין הוא מאמין בקדושת ספר זה, ולדעתו אין הוא אלא מעשה ידי אדם, ולכן ניתן להסיק מסקנות כפי ששכלו של אדם מבין. אבל אתה, הלא דתי הנך, ומאמין שכל התורה כולה, כולה ממש, ללא יוצא מן הכלל, אפילו לא תיבה אחת, כולה נאמרה מפי הגבורה (עיין בהרמב"ם הלכות תשובה פרק ג' הלכה ח'). ומי שכתב סיפורים אלה בתורה על יהודה וראובן, הוא שהנציח את שמם כאבות האומה, וצוה לכתוב את שמותיהם על אבני האפוד, שנשא הכהן הגדול על לבו לפני ה' לזכרון (שמות כ"ח. ועיין שם ברש"י פסוק י"ב דבור המתחיל לזכרון). ואם הקדוש ברוך הוא החליט כך, מה לך אתה כי תלין?!

וכן לגבי יעקב ויצחק (שנעקד ע"ג המזבח בחינת עולה תמימה), והקב"ה בדברו עם משה רבנו, אומר: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא - ל שדי (שמות ו' ג'), או אותו פסוק בתפלתו של משה רבינו: זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך (שם ל"ב י"ב), ועוד פסוקים רבים כאלה. וכיצד עלה על דעתך להטיח דברים כה בוטים וקשים נגדם, אחרי שזכו שאלקים עצמו דבר אתם ונשבע להם. האם בכלל אתה מבין מה פירוש הדבר "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", האם ידוע לך כיצד צריך להראות אדם, שאלקים מדבר עמו.

וכן לגבי דוד (מחבר חלקים גדולים מספר תהלים), שאחרי המעשה שציינת, נאמר עליו "משיח אלקי יעקב ונעים זמירות ישראל". והוא אומר על עצמו: רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל וכו' (שמואל ב' כ"ג). כלומר שזכה לרוח הקודש. ואם אתה מאמין לסיפורי התנ"ך עליו. הרי שחייב הנך להאמין גם ליתר הדברים שנאמרו עליו. ואם אמנם כך איך מלאך לבך להטיח דברים כה בוטים נגד "משיח אלקי יעקב"?!

גדולי התנ"ך וחטאיהם

דוגמה: התייחסות ברורה מאליה למעשה ראובן

רמב"ם סוטה ג, ב:

ואומרין לה בתי הרבה קדמוך ונשטפו ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה

הכסף משנה (שם, מופיע בהלכה א) מבאר כי הרמב"ם דייק ואמר 'על פשטו' משום שבודאי לא ניתן לומר על ראובן שיצרו תקף עליו:

ומה שכתב: 'על פשטו' כלומר דכתיב ביה וישכב ראובן את בלהה פילגש אביו, אבל לפי האמת, ח"ו מלומר כן על אותו צדיק וכדאיתא בפרק במה בהמה (שבת דף נ"ה:) ומ"ש ומעשה אמנון ואחותו".

הענין מודגש בשו"ת הרמ"א (סימן יא):

"…דגרסינן פ"ק דסוטה… שאומרים בפניה מעשה כתובים הראשונים (שם ז, ב), ופירש"י: בדברים הכתובים בתורה שנעשו בימים הראשונים כגון... במעשה תמר שאמר צדקה ממני, במעשה יצועי אביו, ופירש"י: ומדרש אגדה דר' תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אבי כו'. ובסמ"ג (עשין נו) ובמשנה תורה שחבר הרמב"ם הלכות סוטה (ג, ב) ואומרים לפניה מעשה ראובן כפשוטו.

והנה ק"ל על זה, הרי אמרו ז"ל פרק במה בהמה (שבת נה, ב): כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. גם אמרו במגילה פרק הקורא את המגילה במשנה (פ"ד מ"י) מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם, ופירש אדון המפרשים רש"י ז"ל משום גנותו. וא"כ קשה, וכי מפני הטמאה הזאת שלא תשתה ותמות, ובודאי אינה כדאית לשמוע, נוציא שם רע על ראובן הצדיק ונאמר שחטא ונכחיש המקרא שנאמר ומעיד עליה שלא חטא, שנאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית לה, כב) ואמרו ז"ל (שבת נה, ב) מלמד שכולם צדיקים ושוים שלא חטא ראובן. ואלא על כרחך לומר שהטעם הוא כדי שלא ימחק השם הנכתב בקדושה ובטהרה, כמו שאמרינן עשי לשמו הגדול שלא ימחה על המים כו'".

גדולי התנ"ך וחטאיהם

"מדובר במלאכים"

מדברי הגאון רבי אהרון קוטלר:

"...מדובר באנשים נקיים מכל שאיפה ורצון עצמי. שאין אנו יכולים להשיג את מדרגתם כשם שאין לנו קנה מדה להעריך מלאכים, כך אין לנו אפשרות להעריך את האבות ולהשיג את מדרגתם".

גדולי התנ"ך וחטאיהם

כל תיאור של חטא מתפרש לפי גודל האדם שמדובר בו

ר' אליהו דסלר כותב בספרו 'מכתב מאליהו עמוד קסא:

"כשנשמע אדם משתמש במלה "עוולה" לא נוכל לדעת כלל לאיזו דרגה של חומר עבירה הוא מתכוון, מבלי שנדע את מדותיו של האיש המדובר ודרגתו המוסרית. למשל לרב ספרא גניבה היא כבר אם אינו מדבר אמת בלבבו (מכות כ"ד), לתוספתא (בבא קמא פ"ז) מי שאינו אומר דבר בשם אומרו, ויש שלא יבחינו גניבה ברמאות של משא ומתן, והגנב לא ישיג עוולה של גניבה אפילו בגניבה עצמה...

 

הבחנת התורה בחטאים היא דקה עד אין שיעור, התורה מודיעה לנו שמשה רבינו חטא ב"לא האמנתם בי", ואף על פי כן נילאו המפרשים למצא מהות חטאו... וצריך גם לדעת כי הלשון בה מתארת התורה את חטאי גדוליה היא לפי הערכתה זו, עד שהחשוב בהערכתה זו כגנב, תקראנו התורה גנב סתם... כתוב במעשה עכן (יהושע ז') "חטא ישראל וגם עברו בריתי" וגו'. אם לא היינו יודעים את המעשה, בודאי היינו חושבים שאם לא כל ישראל, הרי על כל פנים רובם חטאו, או לפחות חלק מסוים מהעם, ולמעשה רק עכן חטא, אלא שצריך לחפש את חטאם בהבחנות הכי דקות שבלב, לפי מדרגתם...

 

ומעתה נוכל להתקרב בעזרת השי"ת להבנת מאמריהם ז"ל בשבת נ"ה, כל האומר ראובן חטא... בני עלי חטאו... אינו אלא טועה. פירוש האומר שחטאו על פי קנה מדה של עצמו, טועה בפשוטם של הכתובים... כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה... נשיו הטו את לבבו ללכת... ולא הלך (שבת נ"ו). פירוש קולא זו בהנהגתו עם נשיו עד שהיה אפשר להם לבקש להטות - זו כבר נחשבת, במדרגת שלמה, להטיה גמורה אצלו..."

גדולי התנ"ך וחטאיהם

מדוע נאמר על גדולים שלא חטאו בפועל, כאילו שחטאו?

רבנו ירוחם (דעת תורה עמוד רטו)

"והנה אל נטעה את עצמנו לאמור, אחרי שחז"ל אמרו למשל על ראובן שמעולם לא שכב את בלהה, אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו שכב, אם כן "וישכב" אין זה אלא דרך משל ורמז, לא כן הוא, כי בתורה אין מליצות, וכל הדברים כפשוטם. כשנאמר בתורה "וישכב", הנה זה וישכב ממש, אלא שחסרה לנו ההבנה וההשגה במליה של התורה הקדושה. אצלנו הענינים מוגבלים, חוג היקפם קטן אצלנו מאד. ענין גנב וגזלן או נואף וכדומה יודעים אנחנו מהם רק מאותו רגע בפועל ועד אותה העת שהם עוברים מלפנינו. בעינינו איש שאינו גונב מכיס או אינו גוזל חנית מיד חברו, הרי נדמה לנו עדיין כאיש הגון. והנה חז"ל אמרו על הכתוב (יחזקאל י"ח) "ואת אשת רעהו לא טימא", שלא ירד לאומנות חברו, ואם ירד לאומנותו הרי הוא נואף ממש, כי לו ידענו גם אנחנו עומקן של הענינים, לו היינו משיגים עומק ענין ניאוף ועומק ענין בלבול יצועי אביו, לו היינו מפשיטים וחודרים בתוכי תוכיותם של שני אלה הענינים, כי אז היינו קוראים זה המעשה בלשון של "וישכב", כי בתוכיותם הם שוים ממש..."

גדולי התנ"ך וחטאיהם

חטאי גדולים - נטייה זעירה בכוונת הלב

כך כותב רבנו ירוחם (דעת תורה עמוד רפו):

"על דרך זו צריכים להבין כל החטאים של הגדולים, כי איך אמנם אפשר לתלות בהם שום טעות או חטא חלילה? אין ספק כי כל מעשיהם עשו באמת, הטענה עליהם היתה רק כי בתוך הנקודה האמיתית לא כיוונו ולא קלעו בדיוק, וזה כבר נקרא חטא!"

גדולי התנ"ך וחטאיהם

איך להבין את מעשה יהודה ותמר?

במדרש בראשית רבה (פה, ח) נאמר:

"אמר ר' יוחנן בקש לעבור וזימן לו הקדוש ברוך הוא מלאך שהוא ממונה על התאוה אמר לו יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולים עומדים, ויט אליה אל הדרך, בע"כ שלא בטובתו".

 

וכך לומד הגרי"ד בלוך (שערי דעת ב, ראשונים כמלאכים) מן המדרש:

"איזה שייכות יש לו למלאך הממונה על התאוה לשאלות אלו [של המלוכה והגאולה]? אבל באמת כשהיתה מלחמה בנפש יהודה, לא התחילה המלחמה לפעם פה בנפשו, אלא ההתנגשות התחילה בין השורשים הגבוהים, בין כוחות העליונים השונים: מלאכי מעלה נלחמו זה בזה, שם התחילה תנועת המלחמה, וזאת היתה המלחמה בין הכוחות השונים בנפש יהודה שהתנגשו זה בזה"

גדולי התנ"ך וחטאיהם

אין להגדיל את חטאי הקדמונים משום נימוק

בספר 'בן יהוידע (שבת נו) מבהיר כי שלילת חטאי הגדולים היא מוחלטת:

"'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה' – נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת 'כל' – אפילו שהאומר כן כוונתו לשם שמים כדי לחזק לב בעלי תשובה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה ליחיד"; עם כל זה אינו אלא טועה במה שאומר שחטא בסתם, שהשומע יבין ויחשוב שחטא באשת איש ממש, וזה אינו כך...".

ובספר פתח עיניים לחיד"א (שם) שולל ניסיונות אחרים לתלות חטאים בגדולי האומה:

"אינו אלא טועה" – הא דנקט לשון שלילה ולא 'האומר ראובן/ דוד חטא טועה' וכיוצא, דאי הוה אמר הכי, הוא אמינא איברא דחטא אבל טועה לזכור גנות אדם גדול. להכי נקט: 'אינו אלא טועה' – שאין בדבריו שום צד אמת טוב, אלא הכל הבל וטעות גמור".

ובספר מראית עין לחיד"א (שבת נו) שלל טענה נוספת שתאמר שהגדולים חטאו, אלא ששבו ונתכפר להם:

"'כל האומר דוד חטא' – פירוש בגוף הענין בלקיחת בת שבע, ושאחר כך נתכפר לו – אינו אלא טועה... אף בעצם זיווג בת שבע לא חטא...".

גדולי התנ"ך וחטאיהם

איסור השוואת עצמנו אפילו לרשעי התנ"ך

במסכת סנהדרין (קב, ב) מוצב קנה מידה מאלף המורה עד כמה רחוקים אפילו האמוראים מאלו שבתנ"ך הם מגדולי הרשעים.

"רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? - אמר ליה: לא ידענא. - אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? - אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. - אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם - הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא".

הדרכות בדרך הלימוד

קרבה נפשית ללימוד תנ"ך

ר' קלונימוס שפירא כותב ב'הכשרת האברכים':

"כשתלמד תנ"ך, תשתדל להשתתף בכל מאורעות הקודש שעברו כאילו היית אתה אז. תשתתף בהליכת אברהם אבינו ויצחק אל העקידה, ובצערו של יעקב אבינו בשעה שהתפלל לה' הצילני נא מיד אחי מיד עשיו..."".

הדרכות בדרך הלימוד

מאמץ להבין בשכל, ולא רק קריאת המפרשים

ר' יצחק קנפנטון מתווה בחיבורו 'דרכי הגמרא' את סדר ההתלמדות:

"בראשית תקרא בשמחת לבב פעמים או שלשה הלשון בקול רם. ואחר כך חזור לעיין הלשון ההוא היטב. וקח בידך הבנת הלשון ההוא כפשוטו. ותחזור לעיין שנית המובן מכלל הלשון ההוא והדברים ההם... וככה תעשה כאשר תעיין בגמרא או במקרא, כי בתחילה תעיין בכל מאמצי כחך, והוי משתדל להבין בשכלך כל מה שתוכל, בטרם תבוא לראות מה שפירשו המפרשים על אותה משנה או גמרא או מקרא".

הדרכות בדרך הלימוד

חשיבות החידושים הפשוטים בתנ"ך

בספר יסוד ושורש העבודה (שער העליון פרק שמיני) האריך במעלת חידושי תורה ביום השבת קודש, והוסיף וכתב וז"ל:

"ובודאי הקדוש ברוך הוא אינו בא בטרוניא עם בריותיו לחדש דווקא חידוש נפלא מאוד, אלא לפי שכלו יהולל איש, איש אל משא שכלו ורוח מבינתו יטוף, הן לברר איזה דינא דגמרא לפי האמת ע"פ פי' תוספות ומפרשים, או לחדש פי' אמתי בפסוק של תורה נביאים וכתובים...".

הדרכות בדרך הלימוד

התעוררות לתשובה בעקבות דברי הנביאים

בספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ב אות יג) נאמר:

"בעת אשר יהגה האדם בתורת ה' ויקרא בדברי הנביאים והכתובים, ויבין בנועם המוסרים, ויראה האזהרות והעונשים, יחרד לדברים ויכין לבו להיטיב דרכיו ומעלליו, ויתרצה אל השם, כענין שנאמר (ישעיה סו, ב): "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי", וכן כתוב בענין יאשיהו (מלכים ב, כב, יא): "ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו", ובענין עזרא נאמר (נחמיה ח, ט): "כי בוכים כל העם בשמעם את דברי התורה".

הדרכות בדרך הלימוד

ככל שענין נסתר יותר ועליון, הוא נכתב ביתר קיצור

רבנו בחיי ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק כד:

"ומה שבאה פרשה זו [=של ראש השנה] סתומה יותר משאר פרשיות המועדים, הענין הוא מה שידוע בעניני תורתנו הקדושה אותם שהן מפנות הדת ומעקריה, כי כל מה שהענין יותר נעלם ויותר פנימי הוא יותר סתום ובא הלשון בו בדרך קצרה ובמלות מועטות..."

הדרכות בדרך הלימוד

מתי מותר למפרשים להציע דרכי פירוש חדשות שלא נאמרו בחז"ל?

אור החיים בראשית (א, א):

"דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר, כי שבעים פנים לתורה ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כח בהם לחלוק על התנאים במשפטי ה' אבל ביישוב הכתובים ובמשמעותן מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר".

למי נתונה הרשות להציע דרכים חדשות? בחומש ויקרא (כו, ג) מבאר אור החיים כי מדובר בתלמיד ותיק בלבד:

"עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל שהרשות נתונה ללומדי תורה לפרש בה ולשורש בכמה אורחין ושבילין ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יוכל הכתוב שאת ככל אשר תשיג ידו בתורתו...".

הדרכות בדרך הלימוד

לשון דו משמעית בתנ"ך –

כמה מפרשים מבארים כי דרך ה' לדבר בלשון דו משמעית, כך שדרך מימוש הנבואות יהיה תלוי במעשי בני האדם:

אור החיים במדבר יד, כט:

"ואולי כי גם ה' אמר דבריו שקולין כמנהגו שאומר דברים סובלים ב' דרכים אם זכו יהיה לטובה לא זכו וכו', וכן תמצא כשאמר לאדם (בראשית ב) ביום אכלך ממנו מות תמות הזכיר יום סתם תוכל לומר יומו של אדם ותוכל לומר יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה וכשעשה אדם תשובה הטה ה' הכוונה לזכות שהוא יומו של הקדוש ברוך הוא, כמו כן במה שלפנינו נתכוון במאמר אשר הלינותם ב' דרכים, א' על אשר הלינותם, וא' הוא הבדל להתחלת ההלנה כדברינו, אם זכו יתפרש הדבר לזמן יציאה כדברינו, ואם לא זכו תתקיים הגזירה גם על אותם שהיו כשיצאו פחות מכ'"

 

האברבנאל בספר ישועות משיחו חלק שני, העיון הראשון - פרק ה):

"ואין להפליא משיסבלו הפסוקים האלה שתי כוונות או יותר מהם, כי כן הוא טבע הדברים הנעלמים לסבול פירושים רבים מתחלפים, כ"ש בדברים העתידים שלא גלה מה' המציאות דבר עדיין".

 

מלבי"ם (אילת השחר ריב):

"וכן בכל מקום שמשמעות הלשון סובל שני פירושים, יפרשו (חז"ל) גם הכוונה השניה, כי לא לחינם כתבה התורה לשון כזה, ועל כרחך שנבין אותו בכל ענין שנוכל להבין ממנו, וכל שכן במקום שנמצא איזה סירוס ועיוות או נטיה בחוקי הלשון - יפרשו בו גם כוונה שניה דרושית כפי משמעות הכתוב".

הדרכות בדרך הלימוד

סדר הפרשיות בתנ"ך

במדרש תנחומא (תחילת פרשת בהר) מופיע כלל חשוב הנוגע לסדר הפרשיות בתנ"ך:

"אמר ר' אלעזר הקפר: כתיב: 'שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז וגו'' (שיר השירים ה). העמוד הזה אם אין לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה, אינו נראה נאה. אמר ר' שמואל בן גדליה: אין לך פרשה בתורה שאין לה כותרת מלמעלה, ובסיס מלמטה". כלומר לכל פרשה בתנ"ך יש הקשר. יש לה חיבור מסויים עם הפרשיות המופיעות לפניה ולאחריה.

המדרש ממשיך ומדגים סדר ממין זה בפרשיות המופיעות בתורה בתחילת פרשת בהר:

"מה כתיב למעלה מן הענין, וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל [וגו'] ושבתה הארץ (ויקרא כה א ב), ואחר כך פרשת יובל, וספרת לך שבע שבתות שנים (שם שם /ויקרא כ"ה/ ח), אם לא שימר שמטה ויובלות, סוף שימכור מטלטלין שלו, [שנאמר] וכי תמכר ממכר וגו' (שם שם /ויקרא כ"ה/ יד), חזר בו מוטב, ואם לאו סוף שמוכר את שדהו, [שנאמר] כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו (שם שם /ויקרא כ"ה/ כה), חזר בו מוטב, ואם לאו סוף שהוא מוכר את ביתו, שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב (שם שם /ויקרא כ"ה/ כט), חזר בו מוטב, ואם לאו סוף שהוא מסבב על הפתחים, שנאמר וכי ימוך אחיך וגו' (שם שם /ויקרא כ"ה/ לה), חזר בו מוטב, ואם לאו סופו שהוא נמכר לך, שנאמר [וכי ימוך אחיך] עמך ונמכר לך (שם שם /ויקרא כ"ה/ לט), חזר בו מוטב, ואם לאו סופו שהוא נמכר לגוים, שנאמר וכי תשיג יד גר ותושב עמך (שם שם /ויקרא כ"ה/ מז) ולא הוא לעצמו, אלא הוא וכל ישראל... לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה רצונך שלא יגלו, הזהירם על השמטות ועל היובלות. הוא שאמר בסוף כל הפרשיות את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' (ויקרא כו ב), אני הוא העתיד ליתן שכר טוב לכם אם תשמרו אותם, ואם לאו אני עתיד ליפרע מהם ביד המלכיות, לפיכך הזהירן על השביעית, שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה ב), שלא יגיעו אותן פרשיות הכתובות אחריהן".

הדרכות בדרך הלימוד

להעלות ככל שניתן כל נושא בתנ"ך

רבי מנחם ריקאנטי בהקדמת ספר (טעם מצות) מלמדנו הדרכה עקרונית ומהותית בדרך לימוד תנ"ך:

"ואתה הבן זה מה שאומר לך עתה. וזהו, כי בכל מקום שבתורה תוכל לעשות המעשה ההוא או המצוה ההיא, אל דבר עליוני ממנו, העליהו וטוב לך, אף על פי שלא קבלת אותו הטעם מפי חכם מקובל, או אפילו לא ראית אותו באחד מספרי החכמים, ובלבד שלא תאמר כי אין הדבר כפשוטו, ורומז [רק] לדבר עליוני ממנו, שנאמר (קהלת ה, ז) 'כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם'. וגם לא תאמר שאותו הטעם שחשבת מעצמך, היא עיקר נתינת התורה, רצה לומר המצוה ההיא, אלא תאמר אם לא נתנה מצוה פלונית, ראויה היתה לינתן מטעם כך וכך.

והכריחני לומר זה, כי בעבור שכל החכמות כולן רמוזין בתורה, ואין דבר חוץ ממנה, והמצות הן דבר אחד, ותלויות במרכבה העליונה, איש איש למלאכתו אשר המה עושים, וכל מצוה ומצוה תלויה בחלק אחד מן המרכבה, אם כן הקדוש ברוך הוא יתברך אינו צד אחד בלתי התורה, ואין התורה חוץ ממנו, ואין דבר חוץ מן התורה, על כן אמרו חכמי הקבלה (ראה זהר ח"ב דף ס' ע"א) כי הקדוש ברוך הוא יתברך הוא התורה".

קשר חי