פרשת כי תשא, במובנים רבים, היא הפרשה הקשה ביותר בתורה[1]. יש כאן לכאורה התרסקות של החזון העולמי ותכלית הבריאה. העולם כולו נברא עבור התורה[2], ובעבור שלמות הופעתם של ישראל[3], ובפרשתנו החלום כביכול מתנפץ - "הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת[4] יִשְׂרָאֵל"[5], מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, "לאחר שהגביהם עד לשמים - השליכם לארץ בבת אחת"[6]. הכול יפה באידיאל ובחזון - אך לא במציאות. חולשה יסודית זו באה לידי ביטוי בכל הדורות[7].
אמנם ראייה זו היא פשטנית ובוסרית ויש בה חוסר הבנה של המשמעות העמוקה של הופעת תורה בעולם ומורכבות עיכולה בחיים האנושיים.
שהרי מצד האמת הפשוטה, תורה אלוקית כלל לא יכולה להינתן לעולם ולהתחבר עם חייהם של הנבראים. בצדק רב מתפלאים מלאכי השרת על נתינת התורה למשה רבנו: "חמודה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?!"[8].
ואף אם יש ציור אמיתי האומר שתורה כן יכולה להינתן בעולם, בעצם צריך היה צריך לשם כך תהליך הכנה ממושך הרבה יותר מזה שמתקיים בפועל: "ראויה הייתה תורה להינתן לסוף אלף דור, וכשראה שאין העולם מתקיים בלא תורה עמד וטרדן, ונתנה לסוף עשרים וששה דורות מאדם הראשון עד משה רבנו"[9]. כלומר - מצד הבשלות האמיתית של העולם לקבל תורה, ההיסטוריה האנושית הייתה זקוקה למאה אלף שנות התפתחות תרבותית, בכדי להבשיל לקבלת תורה. זו איננה מליצה! זה שאנחנו חושבים שזו מליצה, זה משום שאיננו מבינים דיינו מהי תורה באמת. אין לך מציאות אשר היא באופן בסיסי כל כך מרוממת ונשגבת, לעומת המקום בו החיים האנושיים נמצאים, כמו התורה.
זה שתורה ניתנה לעולם לאחר כאלפיים חמש מאות שנה בלבד, ושהיא מותאמת גם באופן הזה לעולם אנושי בוסרי כל כך, זהו דילוג עצום, שהוא כנראה הכרחי, אך יש בו גם מחירים עצומים.
המשמעות של קפיצת מדרגה זו היא שבתהליך העיכול המזורז של העולם את התורה, אין ספק שיהיו משברים וקשיים, וההתקשרות האמיתית תיבנה על ידי תהליכים של נפילות וקימות, של 'סותר על מנת לבנות' ו'מקלקל על מנת לתקן'[10]. תורה מוכרחת להינתן, אך דרך העיכול העולמי שלה תהיה מורכבת ומופלאה כאחד. דווקא דרך כל הסיבוכים הללו יתבררו כוחם וגבורתם של ישראל והאופן שבו הם מקבלים תורה אלוקית, שהוא - יחסית לקצב האמיתי - במהירות הבזק.
ביטוי לכך מוצאים חז"ל באמירתו של הקב"ה למשה רבנו בעניין שבירת הלוחות לאחר חטא העגל שבפרשתנו: "אשר שיברת" - "יישר כוחך ששיברת"[11]. הקב"ה אומר למשה ששבירת הלוחות היא המעשה הנכון. ואיך זה ייתכן? כיצד השלמות האלוקית נותנת אישור למעשה המבטא כישלון עולמי?
אמנם סוד עמוק טמון בשבירה זו. זו איננה שבירה של ייאוש וחידלון, אלא של סותר על מנת לבנות. שבירה שהתיקון שיצמח ממנה יהיה תיקון אידיאלי שיופיע מדרגת חיים חדשה בעולם, שאף לא הייתה קימת ללא השבירה. השבירה של התורה האלוקית מניעה צמיחה מחודשת של האומה אל התורה. הפרי של מהלך מורכב זה, הוא תורה שבעל פה, התורה הצומחת ומתברכת מתוך ובתוך חיי האומה עצמה. ובפרשתנו עצמה לאחר חטא העגל מתברר הסוד - ה'לכתחילה' ש'בדיעבד': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל", על כך דורשים חז"ל במסכת גיטין: "אמר רבי יוחנן לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל"[12]. תורה שבעל פה זה אומר שאנחנו נהיה תורה, אנחנו נצמח להיות אלוקיים בכל מילואם והיקפם של חיינו. בעומק העניין, תורה שבכתב היא כולה בשביל שתופיע תורה שבעל פה. דווקא משבר שבירת הלוחות, הוא המוליד על ידי סיבוב הסיבות של החכמה האלוקית את פלא לידת חיי העולם הנטועים בתוכנו.
[1] עובדה זו באה לידי ביטוי למשל בשיחות הרצ"י. ידועה שיטתו המיוחדת שפרשיות התורה מסודרות תמיד בסדר של זוגיות. לעומת זאת לפרשת כי תשא אין זוג, משום שבפרשה זו יש יציאה חמורה מהסדר האלוקי הרגיל. יעויי"ש בפרשתנו.
[2] "אמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה"א יתירה למה לי מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח.), "הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם" (ילקוט שמעוני בראשית א, ב)
[3] "בזכות ישראל שנקראו ראשית" (ילקוט שמעוני בראשית א, ב)
[4] "והתפארת זו מתן תורה" (ברכות נח.)
[5] איכה ב
[6] רש"י איכה שם
[7] "אין לך כל דור ודור שלא נטל אונקי אחת של עגל" (קהלת רבה ט יג)
[8] שבת פח:
[9] רש"י חגיגה יד. והגמרא שם
[10] עי' עין איה שבת ב פרק ט, סע' מג - מה
[11] שבת פז
[12] גיטין ס: