הקדמה
בפרקנו כתובים עשרת הדברות. יש לשאול: מדוע נאמרו עשרת הדברות דווקא בסדר זה?
התשובה לחלק מהדברות פשוטה: האמונה היא היסוד של הכל, ואחריה איסור עבודה זרה. אבל מדוע מיד אחרי איסור עבודה זרה מופיע איסור נשיאת שם ד' לשוא? האם חילול שבת אינו חמור ממנו? ועוד האם האיסורים "לא תרצח" ו"לא תנאף" אינם חמורים יותר ממצות כיבוד אב ואם?
א. הסבר החזקוני והראב"ע
1. הסבר החזקוני
כתב החזקוני (שמות כ, יג): "חמש דברות ראשונות לא מיבעיא קאמר [-כלומר בדרך של חידוש נוסף בכל דיבר, לעומת הקודם לו]:
לא מיבעיא [לא רק] שתקבלני אדון עליך, אלא אפילו יראה אחרת עמי לא יהיה לך.
ולא מיבעיא לא יהיה לך, אלא אפילו בשבועה לא תשא את שמו [של ד'] לשוא.
ולא מיבעיא לא תשא את שמו לשוא, אלא אפילו שבת, מאחר שנח בו, צריך אתה לשמרו לשמו.
ולא מיבעיא זכור את יום השבת, אלא אפילו כיבוד אב ואם, דוגמת כבודי, אני מזהירך.
וחמש דברות אחרונות כמו כן לא מיבעיא קאמר:
לא מיבעיא לא תרצח, אלא אפילו ניאוף אני מזהירך.
ולא מיבעיא ניאוף, אלא אפילו גנבה אני מזהירך.
ולא מיבעיא לא תגנוב, אלא אפילו עדות שקר אני מזהירך.
ולא מיבעיא לא תענה, אלא אפילו חימוד אני מזהירך".
החזקוני כתב יסוד, שעל פיו ענה על רוב השאלות שנשאלו בהקדמה: עלינו להתבונן על עשרת הדברות לא כחטיבה אחת, שבה כל עשרת הדברות, אלא כשתי חטיבות, שבכל אחת מהן יש חמישה דברות, והסדר היורד נמצא רק בכל חטיבה בפני עצמה, ולא במעבר בין החטיבות. לפי זה אכן "לא תרצח" ו"לא תנאף" חמורים מכיבוד אב ואם, ואף על פי כן הם מופיעים אחרי מצות כיבוד אב ואם, כיון שהם בחטיבה השניה.
מה הסיבה לחלוקת הדברות לשתי חטיבות?
החטיבה הראשונה עוסקת במצוות שבין אדם למקום, והחטיבה השניה עוסקת במצוות שבין אדם לחברו! כמו שהתבאר במאמר הקודם.
2. הסבר הראב"ע
כעין דברים אלו כבר כתב הראב"ע (שם, ב עמ' רסג ב"תורת חיים") ביתר פירוט, ובתוך דבריו גם הסביר מאפיין נוסף של החטיבה הראשונה מול החטיבה השניה: כתיבת שם ד' בחמשת הדברות הראשונות.
"כבר פירשתי כי הדבור הראשון הוא היסוד, ועליו כל בניני המצוות.
ואחריו כתוב: 'לא יהיה לך'. ופשע מי שאינו מאמין בד' גדול מפשע עובד עבודה זרה, כי יש רבים שהם מאמינים בד', והם מזבחים ומקטרים לעבודה זרה, כמו המקטרים לִמְלֶכֶת השמים, שהם חושבים כי ייטיבו להם, כאשר אמרו: 'ומאז חדלנו לקטר לִמְלֶכֶת השמים חסרנו כל' (ירמיהו מד, יח). וכתיב: 'את ד' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים' (מל"ב יז, לג). וככה נעמן: 'בהשתחויתי בית רמון' (שם ה, יג). והנה אלה מודים בד', רק משתפים עמו אחר. על כן בדבור זה כתוב השם הנכבד.
ובדבור השלישי גם הוא כתוב, כי פשע הנשבע לשקר פחות מעבודה זרה, רק הוא בוזה ד' בגלוי. אולי עשה זה בעבור כעס, או צורך, כי בלבו מאמין בשם, ואינו משתף אחר עמו.
ובדבור הרביעי כתוב ד', ששבת ביום השביעי. והנה העושה מלאכה בשבת הוא מכחיש מעשה בראשית. וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשוא.
ובדבור החמישי כתוב ד', כי האבות משתפים עמו ביצירתו, ואם לא יכבדם, כאילו אינו מכבד השם.
וחמישה דברים הנותרים הם כנגד האדם. והראשון הוא הקשה, שהוא להפריד הנשמה מעל הגוף, ואשר אחריו אינם בגוף. ואשר אחריו לא תגנוב בממון. ואחר כך בלשון. ואחר כך חימוד בלב".
העיקרון שבדברי החזקוני והראב"ע ברור, שהתורה כותבת בכל דיבר חידוש לעומת מה שכבר למדנו.
אבל יש לשאול: מדוע העושה מלאכה בשבת, שהוא מכחיש מעשה בראשית, כפי שכתב הראב"ע, פחות חמור מנושא את שם ד' לשוא?
מדוע איסור "לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא" חמור כל כך?
על שאלה זו ענה הראב"ע (שם, ו), וכיון שדבריו ארוכים ומורכבים מכמה חלקים, נסביר כל חלק מדבריו בנפרד:
א. "לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא - והנה טעם לזכור [-להזכיר] ד', כי כאשר הוא ד' אמת - כן יהיה דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו - כאילו מכחיש את ד'"!
כלומר: משמעות השבועה היא שכשם שמי שנשבעים בו אמת, כך דברי הנשבע אמת, ואם ח"ו נשבעו בשם ד' על דבר שהוא שקר, או שלא קיימו את השבועה, הרי שזו כעין כפירה בד'!
ב. המשיך הראב"ע והסביר ששבועת שוא חמורה גם בעיני אומות העולם: "ומנהג אנשי מצרים עד היום: אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו - הוא בן מות! ואילו נתן כופר משקלו זהב - לא יחיה! בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כך למלך בשר ודם - כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להישמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא"!
ג. הראב"ע גם הביא מספר מקורות מהתנ"ך, שבהם רואים כמה השבועה חמורה, ושחייבים עליה מיתה, בין ביחיד בין בציבור, בין בשוגג בין במזיד: "והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פילגש בגבעה (שופטים כא, ה), ושם היה פינחס הכהן (שם כ, כח), ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה וכן אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף (שם כא, י-יא), וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת!
וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו (שמואל א יד, מד), והוא [-יהונתן] לא שמע השבועה (שם, כד-כז).
וראינו שהביא ד' רעב לארץ בעבור שאול וביתו, שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (שמואל ב כא, א). וכאשר נהרגו בית הדמים, אז 'ויעתר ד' לארץ' (שם, ט-יד).
ושלמה אמר לשמעי: 'הלא השבעתיך בד'' (מלכים א ב, מב)".
ד. הראב"ע המשיך והסביר את חומרת איסור "לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא": "ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו! כי הרוצח והנואף, שהם עבירות קשות, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא, ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו: 'למה נשבעת עתה', אז ישבע שלא נשבע, מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו.
ואני אראה שגעונם, כי הרוצח, אם רצח אויבו, מלא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא, בלא הנאה שיש לו".
כלומר: איסור "לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא" חמור מכל האיסורים הכתובים אחריו משלוש סיבות:
- על רצח וניאוף האדם לא יעבור פעמים רבות, כיון שהוא פוחד מבני אדם שיענישוהו על כך, אבל על איסור נשיאת שם ד' לשוא הוא אינו פוחד מבני אדם שיענישוהו, ולכן הוא עלול לעבור פעמים רבות.
- על איסור נשיאת שם ד' לשוא האדם יכול לעבור פעמים רבות מאד בלא לשים לב בכלל שהוא עבר עבירה, מתוך שהתרגל להישבע על כל דבר שהוא אומר.
- על איסור נשיאת שם ד' לשוא האדם עובר מבלי שיש לו הנאה או רווח, ולכן הוא מחלל את השם בעבירה זו.
ב. הסברו המיוחד של הספורנו
על נקודה מיוחדת מאד בסדר הדברות הצביע הספורנו (שם, יב): "ענין אלו החמישה דברות הוא כולו אומר כבוד לא-ל יתברך... וזה שנדעהו למהוה מאין, ולהיות אלקיך הוא לבדו, ולא נעבוד זולתו, ולא נמרה בו במחשבה, בדבור, ובמעשה, ונכבדהו, הלא הוא אבינו קננו (על פי דברים לב, ו)...
אמנם החמישה דברות אחרות, והן שלא נזיק לאדם בגופו, בכבודו, ובממונו, במעשה, בדבור ובמחשבה".
הספורנו הסביר שבחמשת הדברות הראשונים הסדר הוא מחשבה, דיבור, מעשה:
מחשבה: "אנכי" ו"לא יהיה לך".
דיבור: "לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא" ו"זכור את יום השבת" [בדיבור: קידוש].
מעשה: "לא תעשה כל מלאכה" ו"כבד את אביך ואת אמך".
ואילו בחמשת הדברות האחרונים הסדר הוא: מעשה, דיבור, מחשבה.
מעשה: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנֹב".
דיבור: "לא תענה ברעך עד שקר".
מחשבה: "לא תחמֹד".
מה הסיבה לשינוי הסדר?
כיון שחמשת הדברות הראשונים עוסקים במצוות שבין אדם למקום, הרי שביחסנו לד' העיקר הוא האמונה, דהיינו המחשבה, ומתוך האמונה הדברים צריכים לבוא לידי ביטוי בדיבור ובמעשה.
לעומת זאת חמשת הדברות האחרונים עוסקים במצוות שבין אדם לחברו, וביחס לחברינו הדבר הראשוני והבסיסי הוא שלא נזיק להם במעשה, ורק אחר כך, על גבי זה, נוספו האזהרות שלא נזיק להם גם לא בדיבור ולא במחשבה.
סיכום
א. סדר המצוות בכל אחד משני החלקים של עשרת הדברות הוא מהחמור אל הקל.
ב. סדר המצוות בחמשת הדברות הראשונים הוא במחשבה, בדבור, ובמעשה.
סדר המצוות בחמשת הדברות האחרונים הוא במעשה, בדבור ובמחשבה.
הסיבה לשוני בסדר הוא כיון שביחס לד' העיקר הוא האמונה, שהיא צריכה להתבטא לא רק במחשבה, אלא גם בדיבור ובמעשה, ואילו העיקר ביחס כלפי החבר הוא לא להזיק לו במעשה, ואף לא בדיבור ובמחשבה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
