פרשת 'עקב' נקראת בשם זה, משום שהמילה השנייה בפרשה היא 'עקב':

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ד' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (ז, יב).

  המילה 'עקב', מקשרת בין תוצאה מסוימת לבין מה שגרם לה. לפעמים סדר הדברים בפסוק הוא:  סיבה (גורם) ותוצאה כמו בפסוק הנ"ל, ולפעמים להפך, הסיבה נזכרת לאחר התוצאה (כמו לדוגמה בהמשך הפרשה: "כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ד' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ד' אֱלֹקֵיכֶם" (ח, כ), וכן בבראשית כב, יח)), אך תמיד המילה 'עקב' מתייחסת לפעולה ומבארת  מה עלה ממנה, מה היא גרמה.

מובן שמשמעות המילה 'עֵקֶב' קשורה למילה 'עָקֵב': עקב נמצא בתחתית הגוף, והוא היפוכו של הראש הנמצא בחלק העליון של הגוף. לכן המילה 'עקב' מכוונת אל תוצאת הפעולה, אל מה שהתרחש בסופו של דבר, בניגוד לראש המציין את ראשיתו.

  על הבנה זו יש להעיר, שהביטוי 'עקבתא דמשיחא', מציין דווקא את התחלת הגאולה, כפי שמתבאר במשנה במסכת סוטה (מט ע"ב), שמפרטת סימנים רבים שיהיו ב'עקבות משיחא'. וכן פירש שם רש"י: 'בסוף הגלות, לפני ביאת משיח'. והדבר מעורר שאלה, מדוע משתמשים בשורש ע'ק'ב' לתאר דווקא ראשיתה של תקופה?

  נראה פשוט שחז"ל לא 'המציאו' את הביטוי הזה. מקורו הוא בספר תהלים (פט, נב), שם נאמר: "אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ד', אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ". (כפי שעולה מדברי רש"י שם, שזה מקור לשון המשנה בסוטה הנ"ל.) ואם כן, צריך קודם כל להתבונן בפירוש המילים 'עקבות משיחך' שם.

  פרשנים אחדים מבארים שפירוש 'עקבות משיחך' הוא 'התאחרות משיחך' (מדברי 'הכתב והקבלה' נראה שמכאן מגיעה המילה 'התעכבות', ע'ק'ב'-ע'כ'ב), דהיינו שאויבי ד' שרואים את התאחרות ביאת המשיח, מחרפים ואומרים:  "לא יבוא עוד". אותם פרשנים לומדים זאת ממשמעות המילה 'יְעַקְּבֵם' בפסוק באיוב (לז, ד), שם מדובר על ברק ורעם. לאחר תיאור אור הברק, נאמר על הרעם "וְלֹא יְעַקְּבֵם כִּי יִשָּׁמַע קוֹלוֹ", וכוונת הפסוק לומר שאם קול הרעם היה נשמע מיד בצאתו - כִּי יִשָּׁמַע "קוֹלוֹ" - לא היה נשמע לאחר הבזק אור הברק – "לֹא יְעַקְּבֵם".  משמעות זו קשורה גם היא למילה'עָקֵב', שכן העקב הוא ה'מאוחר' בגוף, בסופו. (ראה ראב"ע, רד"ק, מצודות בתהלים ובאיוב שם.)

  לפי זה, הביטוי 'עקבתא דמשיחא', מורה על התאחרות המשיח, והדבר מתאים לתוכן של הסימנים שמפרטת המשנה בסוטה שם, שהם כולם סימנים קשים, שלכאורה מתאימים לסוף הגלות יותר מאשר לתחילת הגאולה.

  אולם, מדברי כמה מפרשים נראה שעקבות המשיח שייכות לבואו, להגעתו, ולא להתעכבותו, להתאחרותו (ראה מלבי"ם שם). כמדומני שזוהי ההבנה הפשוטה של הביטוי 'עקבתא דמשיחא', אלא שכאמור, צריך ביאור מדוע שלב תחילת הגעתו נקרא 'עקבתא'.

  יש לשים לב, שהביטוי בפסוק ובמשנה אינו 'עקב משיחא', אלא 'עקבות משיחא'. עקבות הם מה שאדם מותיר במציאות במקום שבו עבר [ראה תהלים עז, כ: "עִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ"]. המשמעות היסודית של 'עקבות' היא הרושם שעקביו טבעו באדמה, וכך נקרא כל רושם שאדם משאיר אחריו.

  עפ"י זה נראה לבאר, שהביטוי 'עקבות משיחא' אינו מציין את סוף ימות המשיח, אך גם לא בדיוק את ראשיתם, אלא את הרושם שהופעתו טובעת במציאות. אמנם, בדרך כלל, רושם כזה נוצר אחרי מציאות שהתרחשה במקום או בזמן מסוים, חלפה ו'השאירה עקבות'. ואילו ביחס להופעת המשיח, מלמדים אותנו חז"ל, כפי שנרמז כבר בפסוק בתהלים שראינו, שעקבות המשיח נראים במציאות עוד לפני הגעתו, ומהם אנו למדים "שהוא בדרך" והוא הולך להופיע.

[יש להעיר, שישנם מקומות רבים בהם לא ניתן לפרש את המילה 'עקב' במשמעות הנ"ל, ובוודאי ישנן משמעויות נוספות למילה 'עקב' ולמילים אחרות הנובעות משורש זה. אך כולן קשורות באיזשהו אופן ל'עקב' שבגוף.]

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.