בספר דברים ישנו יעוד מרכזי אשר מתווה את דרך החיים של ישראל בארץ. משה מלמד את ישראל כי בארץ ישראל תשלוט בחייהם הנהגה מיוחדת אשר נעה בין שתי קצוות: חייהם בארץ יהיו בטובה גדולה מאד של שפע וברכה; אך אם יחטאו – יעברו מקצה אל קצה אל חיים של רעות וצרות. בדרך העולם, ישנן תקופות רבות בחיי עם או אדם שהוא חי חיים ממוצעים – לא טובים כל כך ולא רעים כל כך. יש בחינות טובות ויש בחינות לא טובות. אולם משה מלמד את ישראל כי להם לא יהיו חיים שכאלה: יהיו להם או חיי טובה או חיים קשים, הכל בהתאם להליכתם בדרכי ה'.
הספורנו (יא, ל) עמד על עיקרון זה, והוא מבאר שזהו העיקרון העומד במרכז המעמד של הר גריזים והר עיבל: "'הלא המה בעבר הירדן' – בתחלת בואכם בארץ, כדי לפרסם בתחלת כניסתכם שלא תהיה ישיבתכם בה על אופן מספיק [=ממוצע] אבל יהיה על אופן מוצלח או על אופן מקולל".
המקום מרכזי בו מופיע עיקרון זה הוא בפרשת עקב, בפרשת 'והיה אם שמוע' (פרק יא): "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם... וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר".
מוקדם יותר באותו הפרק משה רבנו מסביר כיצד תכונותיה של ארץ ישראל יוצרות את אופי החיים בארץ כך שהוא ינוע בין שתי הקצוות (יא, י-יא): "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". הרמב"ן מסביר כי היכולת הגשמית של ארץ ישראל לספק את צרכי עם ישראל עומד בסיכון קבוע: "ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר: שאמר להם ושמרתם את כל המצוה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש כי ה' יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה, אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בענין אחר, וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר, כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה. ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השניה (להלן פסוקים יג - יז), כי אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש תמיד, ואם לא תשמעו ועצר את השמים וגו' ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה, שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר.
והנה הפרשה הזו תזהיר במנהגו של עולם, וממנה נלמד כי אף על פי שהכל ברשותו ונקל בעיני ה' יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם, אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה שלא יתן בה מטרות עוזו. החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי, וכך המדה בעני ובעשיר".
דברי הרמב"ן הם חריפים ביותר – גם כשישראל ימצאו את עצמם בארצם בעלי שפע וכל טוב, הם תמיד צריכים לזכור שמציאותם דומה לחולי ולעניות. בארץ ישראל יש צורך קבוע בשפע משמים אשר יכול להפסיק במהרה ואז הופכים חיי ישראל בארץ לעוני ולמחסור.
עיקרון זה של שתי הקצוות של חיי ישראל בארץ הוא מהותי מאד. משה בעצם מתאר לישראל בעומדם מחוץ לארץ ישראל, מעמד חיים חדש שאיננו שכיח במין האנושי. זהו שילוב מיוחד בין נס וטבע: הקשר ביניהם בנוי בארץ ישראל באופן כזה שהטבע הגשמי אינו 'זורם' בה מצד עצמו אל חיי שקט ושיגרה. בכל האומות ניתן לטבע מקום משלו, ועל כן יש חיי שיגרה רגילים. אך בישראל אין זה כך ועל כן יש רק שתי אפשרויות – טוב קיצוני או רע קיצוני.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
