פרשתנו פותחת בציווי ד' לאברהם אבינו – "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

בהמשך הפרשה מופיעים עוד שני ציוויים, שאף הם קשורים להליכה, אך במשקל שונה:

לאחר שלוט נפרד מאברהם, ד' מצוה אותו: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (יג, יז).

ובסוף הפרשה, פונה אליו ד' בציווי נוסף ואומר לו: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (יז, א).

  מהו ההבדל בין הליכה להתהלכות?

  הליכה, מובנה הפשוט הוא תנועה רגלית ממקום למקום. אמנם, ההליכה היא איננה סתמית, אלא 'מכוונת מטרה': בדרך כלל היא נעשית בשביל להגיע למקום מסוים, ולפעמים מטרתה היא התרחקות מהמקום הקודם. הציווי הראשון בפרשה, כולל את שניהם, "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ", התרחק מארצך, ולך "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

  גם ההליכה הרוחנית, עניינה דומה להליכה הגשמית: כמו שבין כל שני מקומות יש דרך שמובילה מאחד לשני – כך ישנן דרכים רוחניות, שמובילות את האדם ההולך בהן אל תכליתן. וכך אנו מוצאים במקומות רבים ובניסוחים שונים בתורה, את הציווי ללכת בחקות ד' והאזהרה לא ללכת בחקות הגויים.

  כעת עלינו לנסות לברר את משמעות ההתהלכות.

  בהתהלכות הגשמית, ניכר שיש שוני מהותי בינה לבין ההליכה. אמנם גם בה ההולך נע ברגליו ממקום למקום, אך בדיוק להיפך מבהליכה הרגילה – המתהלך דווקא לא הולך למקום מסוים. כך בציווי השני בפרשתנו שהזכרנו קודם, ד' מצוה את אברהם להתהלך בארץ לארכה ולרחבה – בלא מטרה להגיע למקום מסוים בארץ. כך גם מרדכי "מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים" (אסתר ב, יא), וכן המשמעות ברורה במקומות רבים נוספים.

  אמנם, כיצד נבין את ההתהלכות הרוחנית, בה מצווה אברהם אבינו בסוף הפרשה, "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים"?

  לשם כך עלינו להבין את עניינו של משקל 'התפעל', שהוא משקלה של ההתהלכות.

הראשונים מבארים, שעניינו של בניין 'התפעל', 'שהוא מסבב להביא הדבר על עצמו' (ר"ן בדרוש השמיני); 'כי הוא עצמו מסבב להיותו מקבל המקרה, כמו "והתברכו בזרעך", הם יסבבו לעצמם בתפלתם שיאמרו הא-ל יברכנו כמו שברך זרע אברהם...' (רד"ק ב'מכלול', בהרחבה רבה).

  נראה שלפי הסברם יש לבאר את ה'התהלכות' הגשמית , שכיוון שהמתהלך אינו מכוון להגיע למקום מסוים – נחשב הדבר שהוא מביא על עצמו את ההליכה. בין אם בגלל שהוא עוסק בדבר אחר, שהוא מטרתו, וההליכה מגיעה כתוצאה ממטרה זו, ובין אם אין לו כל מטרה מסויימת, והוא סתם מתהלך אנה ואנה - ההליכה לא מיוחסת אליו באופן ישיר כיוון שאין כוונתו להגיע על ידה למקום מסוים, אלא הוא מסבב אותה על עצמו.

  על פי זה מבאר הרד"ק גם מהי ההתהלכות הרוחנית:

'ופירוש "התהלך נח" - בעבור היותו בדורות רשעים וחומסים, ולא התבודדו לעבודת השם יתברך וליראתו כי אם הוא לבדו - אמר כי הוא סבב בהתבודדו לבדו והתפרדו מחבורתם להיות הולך את האלוקים, כי אם היה מתחבר עמהם, אעפ"י שהיה לבו שלם עם ד' אלוקיו, היה למד ממעשיהם...'.

  מסביר הרד"ק: נח עוסק בהתבודדות מחברת הרשעים שסביבו, ובכך הוא 'מאפשר' וגורם לעצמו להיות הולך את האלוקים.

  לפי זה, משמעות הציווי האלוקי לאברהם "התהלך לפני" – היא להתנהג ולהתנהל באופן שיביא אותו לעבודת ד'. ייתכן שכלול בכך – באופן דומה אך שונה מהתבודדותו של נח – ציווי לעמוד באמונתו כנגד נמרוד וכל בני דורו, כפי שמפורסמת באמת עמידתו הזקופה כנגד עבודת האלילים שהיתה אז מנת חלקם של כולם מלבדו, שבגללה הוא נקרא לפי ר' יהודה 'אברהם העברי', משום ש'כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד' (בראשית רבה מב, ח).

  לפי זה יש לומר שדווקא כאן, במצות ברית המילה, מצוה ד' את אברהם להתהלך לפניו - כיוון שברית המילה אמנם תגרום לכך שהוא יהיה מובדל בגללה עוד יותר מבני דורו, אך דווקא בכך הוא יהיה תמים לפני ד'.

  אמנם, עוד יש לחדד את ההבדל בין הנאמר אצל חנוך ונח לציווי שנצטווה אברהם, שעל חנוך ונח נאמר שהתהלכו "את האלוקים", מה שמורה שהיו זקוקים לסעד לתמכם (רש"י בראשית ו, ט). אך למעלה מהם מדרגתו של אברהם, שד' מצווהו "התהלך לפני" - 'אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו' (שם).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.