בתיאור יציאת אברהם מחרן לארץ כנען, נאמר: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ". מדוע טורח הכתוב לציין פרט טכני-לכאורה זה, של לקיחת ''כל רכושם"?
בעל 'תולדות יצחק' (דודו ומאמצו של ר' יוסף קארו בעל השולחן ערוך) מסביר זאת כך (בעקבות פירוש הר"ן):
"נכתב זה, להודיע זריזותו בציווי ה' יתברך, שדרך ההולכים מארצם לדור בארץ אחרת – אין מעתיקין כל אשר להם, עד שיראו איך ינוחו שמה, ומה הארץ - הטובה היא אם רעה; אבל לאהבת ה' יתברך לקח כל רכושו, ולא השאיר לו זכר בארצו".
כלומר, אברהם עזב את מולדתו והלך בלב שלם, מתוך אמונה שאכן דבר ה' יתקיים והוא יוכל להשתקע ב"ארץ אשר אראך".
רלב''ג הסביר זאת באופן נוסף, בתועליות שהסיק מפרקנו (בסוף כל פרק או עניין, עורך רלב''ג רשימת 'תועליות' – לקחים מוסריים שניתן להפיק מתוך הסיפור המקראי):
"שראוי לאדם שישתדל בשמירת הקניינים, להיותם הכרחיים לאדם בשמירת גופו ולהעמדתו. הלא תראה שאברהם אבינו, עם שכבר הבטיחו ה' שיברכהו – לא קיצר מפני זה בשמירת קנייניו, אבל [=אלא] הביאם עימו כולם".
על פי דרך זו, נוכל גם לבאר את פשר המילים ''אשר רכשו'', המיותרות לכאורה. שכן ניתן לשאול: אכן, מדוע טרחו לקחת את רכושם, מאחר והבטיחם ה' שיתברכו? זאת מסביר הכתוב במילים ''אשר רכשו'': מידה טובה היא שלא יעזוב האדם מה שעמל בו; גם אילו היה מקום לומר שיוכלו לסמוך על הבטחת ה' – מאחר ועמלו וטרחו ברכישת המקנה שהיה להם, אין זה מן הראוי להפקיר את חלקם שנתן להם ה' באמצעות עמלם. ושיעור הכתוב: 'ואת כל רכושם' לקחו, ב'אשר רכשו' אותו!
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
