תשובת הרב יואב אוריאל
הגמרא במסכת בבא בתרא (יד, ב) מגדירה את מאפיינו העיקרי של ספר ישעיהו: "וישעיה כוליה [כולו] נחמתא". אמנם קל להבחין בריבוי נבואות הנחמה שבספר ישעיהו, אך מהו פשר הביטוי 'כולו נחמה', הן נמצאות בישעיהו גם נבואות פורענות קשות, והספר אף נפתח בנבואות כאלה?
ראשית נציין כי המהרש"א בחידושי האגדות על הגמרא ביאר שהכוונה שרובו נחמה ו'רובו ככולו'.
על גבי כן, ננסה להבין מדוע הגמרא הגדירה בהגדרה כוללנית שכולו נחמה. נראה שהתשובה היא, שמטרת הפורענויות שמתוארות בספר ישעיהו היא להכשיר את הדרך לקראת הנחמות שיופיעו לאחריהן. אצל ישעיהו הסיום בנחמה הוא לא רק הבטחה, אלא הכרח המובנה בצרות עצמן. הפורענות שבספר ישעיהו איננה רק פורענות של עונש וגמול על חטאים, אלא היא נצרכת לכפר על אשמת העם כדי שתופיע הטובה במהרה.
בספרו 'דעת תבונות' (סימן נד) הרמח"ל לומד מישעיהו כיצד הפורענות היא הכנה לטובה שתבוא בעקבותיה: "ודאי בכל מִדה ומִדה שהוא יתברך שמו מודד לנו, נבחין שני ענינים: הנראה והנסתר; דהיינו, הנראה הוא השכר או העונש, למי שנמדדה לו המִדה ההיא לפי מה שהיא, הטובה היא אם רעה; והנסתר היא העצה העמוקה הנמצאת תמיד בכל מִדותיו, להביא בהן את הבריות לתיקון הכללי... והם הם דברי הנביא (ישעיהו יב, א): 'יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי', כי יודיע דרכיו הקב"ה לעתיד לבֹא לעיני כל ישראל איך אפילו התוכחות והיסורין לא היו אלא הזמנות לטובה והכנה ממש לברכה... והכוונה זאת אחת היא לו יתברך בכל מעשיו שהוא עושה עמנו, להימין ולהשמאיל".
הרצי"ה עמד בשיחותיו על תכונה זאת של ספר ישעיהו: "ענינו של ספר ישעיהו הוא כיצד קונים תורה - 'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם'. קונים תורה מתוך המשברים והבעיות.
זהו פשר הביטוי 'כולו נחמה': דווקא משום שבזמנו של ישעיהו המציאות מתנהלת בביטחון יחסי ועוד לא הופיע החורבן המוחלט, ישעיהו מתפנה לבאר באופן רוחני ועמוק את הגאולה כעניין העומד בפני עצמו, ולא רק כמענה הכרחי למצוקת הגלות הדוחקת. כאשר נאמרות הנחמות כשישראל בגדולתם ובשלוותם, המשקלים הנכונים של הגלות ושל הגאולה ברורים הרבה יותר: המצב הטבעי והפשוט הוא הגאולה, והגלות היא מצב ארעי שאין לו קיום בפני עצמו, אלא כתיקון זמני. במבט כזה ברורה מגמתן הצפויה מראש של הפורעניות בעתיד, והנחמה שתתלווה אליהן מיד לאחר מכן. אין בישעיהו פורענות שאין לה אחרית ותיקון! וכלשונו של מדרש פסיקתא דרב כהנא (נספחים ו): "אין לך קללה שקלל ישעיה את ישראל שלא חזר וריפא אותה". (עיין שם בדוגמאות שמובאות במדרש מתוך הספר).
כך משרטט את ישעיהו הנביא מהלך ההיסטוריה העתידה: הפורענות צפויה מראש בתכנון האלוהי של ההיסטוריה, אך גם הנחמות צפויות מראש בתכנון אלוהי זה. עיון בספר מגלה שאין שום פורענות בספר שעומדת בפני עצמה, וכולן מוצגות כמובילות אל הישועה.
אמירת נבואות נחמה בשעה שהפורענות איננה דוחקת במציאות בהווה מאפשרת להבין את הנחמה באופן עמוק יותר: הנחמה איננה 'רק' פתרון לשעת משבר, אלא היא גם המקור שממנו הן נובעות, וכלשונו של מדרש איכה רבה (א, כג): "כל נבואות קשות שנתנבא ירמיה על ישראל - הקדים ישעיה ורפאן". ישעיהו קדם לירמיהו. המדרש מזהה כאן כי ישעיהו אינו רק מבטיח על נחמה לאחר הפורענות, אלא הוא מקדים אותה לפורענות, וממילא מובן כי הפורענות פועלת רק במסגרת של הנחמה ואותה היא מיועדת לשרת[1].
[1] על פי דרכנו ניתן אולי להבין את מנהג עם ישראל לדורות להקדים את ישעיהו לירמיהו ויחזקאל, בשונה מדברי הגמ' בבבא בתרא אשר אמרה שמקומו בספרי הנביאים הוא לאחר ירמיהו ויחזקאל. יש לבאר שלדורות עולם פותחים ישראל בנחמת ישעיהו משום שהיא מקנה את המבט האמיתי על הפורעניות והצרות שבירמיהו ויחזקאל ובלעדיה תפיסתן תהיה חסרה.