א. בברכה האחרונה של שבע הברכות אנו אומרים: "מהרה ד' אלוקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם".
מקור הברכה הזו הוא בנבואת ירמיהו בפרק ל"ג (פסוקים י-יא): "כה אמר ד': עוד ישמע במקום הזה, אשר אתם אומרים: חרב הוא, מאין אדם ומאין בהמה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים, הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה, קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה".
ירמיהו הנביא, שרוב נבואותיו פורענות על חורבן הארץ וחורבן בית המקדש, כמו שאומרים חז"ל בסוף פרק ראשון במסכת בבא בתרא (יד ע"ב), עמד וניבא על כך שביהודה ובירושלים ישמעו קולות השמחה של החתן והכלה. ואכן זוכה דורנו ברוך ד' להתגשמות בפועל של הנבואה, ולקולות השמחה של חתן וכלה בכל ערי יהודה ובירושלים.
ב. בהמשך אותו פסוק שבו נזכר "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" אומר ירמיהו: "קול אומרים הודו את ד' צבאו', כי טוב ד' כי לעולם חסדו, מביאים תודה בית ד', כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה, אמר ד'".
מפסוק זה למד רבנו בחיי (ויקרא ו, א) שחתן וכלה שהיו נישאים בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מביאים קרבן תודה - להודות לד' שזכו להתחתן!
דברי רבנו בחיי נראים מוכרחים בפשט הפסוק, אבל למרבה הפלא רש"י בפרשת צו (ויקרא ז, יב) כתב שהחייבים בקרבן תודה הם הארבעה שחייבים לומר ברכת הגומל, וסימנך: "וכל החיי"ם יודוך סלה": יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא, חבוש בבית האסורים ויצא (שולחן ערוך אורח חיים סימן ריט), ולא הזכיר שחתן וכלה צריכים להביא קרבן תודה!
כיצד יענה רש"י על הוכחת רבנו בחיי?
נראה שרש"י יסביר שהפסוק שאומר "מביאים תודה בית ד'" איננו מתיחס לחתן וכלה, שנזכרו בתחילת הפסוק, אלא לכל הבאים לארץ, כמו שכתוב בהמשך הפסוק: "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה, אמר ד'". וכיון שהשבים לארץ באים דרך המדבריות ודרך הימים, הם יביאו קרבן תודה.
בעשרות השנים האחרונות, זוכים אנו לראות את תחילת שיבת עם ישראל לארץ ישראל, ונברך את כל עם ישראל שיזכו לעלות לארץ חמדתנו, ושיבנה בית המקדש, ושם נקריב כולנו קרבן תודה לד'.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.