תשובת הרב אס"ף בנדל
המדרשים מספרים על בני אפרים, אשר מנו ארבע מאות שנים מברית בין הבתרים, ויצאו ממצרים שלושים שנה לפני הקץ, ונהרגו על ידי יושבי פלשת או על ידי המצריים. הילקוט שמעוני על דברי הימים מתאר את גאות ליבם של בני אפרים ואת ביטחונם בגבורתם.
ההסבר המקובל הוא שטעותם נבעה מכך שמנו מברית בין הבתרים ולא מלידת יצחק אבינו, אך ראוי להזכיר את דעת הרמב"ן (שמות י"ב, מ"ב) שאפשר שהם מנו ולא טעו, אלא שיכולה הגלות להתארך בעוונות ישראל.
מעשה בני אפרים נחרט בתודעה הישראלית, והותיר אחריו מסר לדורות כי גאולתם של ישראל אינה תלויה בבחירה האנושית כי אם בגזרה אלוקית, ולכן לא ניתן להחיש את קץ גלותינו, וסכנה טמונה בניסיונות לחישוב הקץ (ואכן יש דמיון לחטא המעפילים). בבואנו לפעול עם אל, וליטול חלק בתהליך הגאולי, עלינו להתמלא בענווה, ולדעת כי פעולותינו באות רק להוציא אל הפועל את הגזירה האלוקית, וכל התהליכים המתחוללים לנגד עינינו מקורם בגזרת צורנו.
יש להוסיף את דעת רב במסכת סנהדרין כי העצמות היבשות שהחיה יחזקאל היו עצמותיהם של בני אפרים, ולפי זה מסר נוסף עולה ממעשה בני אפרים. בני אפרים אינם רק דוגמא לחוסר היכולת האנושית למהר את הקץ, בני אפרים הם גם מסר של תקווה לכל אותם שנואשו מן הקץ, ולכל אלו שעל פי חשבונם קץ הגלות כבר לא ייתכן יותר. לנגד אלו אשר עצמותיהם יבשו בגלות הנוראה עומדות עצמותיהם היבשות של בני אפרים ומבשרות כי גם עצמות יבשות יכולות לקרום עור וגידים ולקום לתחיה, והקץ הינו מובטח וודאי.
בני אפרים הם מזרע יוסף, ומקובלנו שהגאולה מתחילה מכוחו של יוסף המתעורר עם בא הקץ. יוסף פועל את השלב הראשון בגאולה, גאולה חומרית, יסודית ואנושית, המהווה הכנה לגאולה השלימה. גם עצמותיהם היבשות של בני אפרים הן חלק מהתחייה הגופנית, קרימת בשר, עור וגידים, ורק כאשר הגוויה שלימה מגיע שלב ביאת הרוח המחיה את הגוף. "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים", גלות וגאולת מצרים הן סימן לגלות הארוכה אשר גם בה יבושר הקץ על ידי התעוררות כוחם של בני אפרים ומתוך כך נזכה לגאולה שלימה בביאת משיח בן דוד.