המנין - האצלת הגודל שבאומה על הפרטים

אומר רש"י בתחילת הפרשה שהמניין בא בעקבות השראת שכינה בישראל בהקמת המשכן. המניין משכלל, איפוא, את השראת השכינה. הפרטים אינם רק מקבלים מהכלל אלא מגדילים את איכותו. הפרטים הינם כאברי גוף האדם. שונים הם האברים זה מזה בצורתם ובתפקודם, אך דווקא כולם יחד מהווים את הביטוי השלם והמעשי של נפש האדם; של תכונותיו ואופיו.

מושג הכלל צריך להיות רם ונשגב על מנת שהוא לא ימחק ויטשטש את הייחוד של הפרטים מצד אחד, ולא יהפוך להיות רק אמצעי למלא את רצונם  ויצרם של הפרטים מצד שני, אלא ילך וישתכלל מושג הכלל דווקא בפיתוח שלם של כל פרט ופרט הנובע ממנו. בעם ישראל, רק היצירה האלוקית ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני יכולה להעמיד כלל, הנושא חזון כל-כך עליון, הנותן ומקבל לכל ששים ריבוא הפרטים עם כל שונותם.

הבעיה במנין בימי דוד

בימי דויד, מושג ה"כלל" בישראל לא היה בהיר די צורכו. המאפיין הייחודי של הכלל בישראל – שהוא מגדיל את האחריות המוסרית של כל אחד ואחד מהפרטים – נהיה מעורפל. הוא התחלף במושג הכלל השגור בגויים שנעדרת בו כל תביעה מוסרית. לכן המניין הביא קטרוג וגרם למגפה. מניין הפרטים הנמיך את דגל הכלל והפך אותו למושג כמותי שהדגשתו רק מחלישה את האתגר המוסרי של הפרטים. הכפרה למצב הנוצר הייתה החשיפה הפיסית והרוחנית של מקום המקדש והמזבח. המקדש מציב בלב כל עם ישראל את המושג הנכון והמרומם של כלל ישראל, כלל ההולך ומתעלה דרך התעלות כל פרטיו.

המנין שבהפטרת הושע

בהפטרה מתאר לנו הנביא שני מצבים של כלל ישראל, שני קצוות, השפל ביותר והעליון ביותר. השפל, ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי... זנתה אמם הובישה הורתם. העליון, לעתיד, תקראי אישי... וארשתיך לי באמונה. המצב העליון הוא כלל שכולו אהבת השם שאינה פוסקת. אומר הנביא בפתיחת ההפטרה שבמצב מאושר זה עם ישראל לא ימד ולא יספר. מפרשים חז"ל שאין הכוונה שהריבוי העצום ימנע את כל אפשרות ספירה, אלא כוונת הפסוק היא שבמצב שכולו ברכה לא ראוי לספור את ישראל. מפסוק זה ממשיכה ולומדת הגמרא שגם עתה אסור לספור קבוצת אנשים מעם ישראל, כי עלינו לתאם את הנהגותינו גם היום עם ההנהגה הראויה בזמן הברכה השלימה שאנו מקווים לו ומאמינים בבואו. נראה, אם כן, שהספירה היא ראויה רק כהוראת שעה, כאמצעי עזר לאסור מלחמה בכוחות השליליים המתנגדים לנו. סופרים אנו את מספר הפרטים הנושאים את חזון הכלל, כדרך שהמפקד סופר את חייליו שהם נושאי הכוח הצבאי של החברה. אך באמת הכלל של ישראל, "כלל ישראל" הוא כל-כך עליון וכל-כך מלא תנועת התעלות עד שאי אפשר להגביל את הפרטים הנושאים את הכלל בשום מניין. הרי כל רגע הכלל הולך ומתגדל הולך ומתקדש, ואיך אפשר להצביע על מספר מסוים שיבטא את כל מה שניתן לבטא מגדולת קודש זו? על כן מסיקים אנו שההוראה הקבועה והנכונה היא שעם ישראל לא ימד ולא יספר, כל עוד אין מצב מיוחד המחייב את המניין על מנת להגביר חילים ולעודד את הפרטים בדרכם הקשה במבוכות עולם הזה.

אולם, אומרים חז"ל, ההינזרות ממניין היא ראויה ומשובחת לבני אדם. הקב"ה, להבדיל, יכול לספור בכל עת את המניין המדויק של הנפשות הנושאים את חזון ישראל. כי כשם שהקב"ה סופר את אותיות התורה הנושאות את הקדושה האין סופית, וכשם שהקב"ה קובע את המניין המדויק של המצוות המשלימות עת האדם ואת מספר האיברים המשלימים את חייו בעולם, כך סופר הקב"ה את מספר בני ישראל, ומתאם כל הזמן בין החזון והנשמה של ישראל לבין הגופים המבטאים אותה בעולם. האדם אינו יכול לתת ביטוי גשמי וכמותי לחזון אין סופי אלא אם כן ינמיך אותו. ואילו בורא עולם מגלה את גבורתו דווקא בצמצום רעיון מופשט ולא מוגבל במושגים מוחשיים מדויקים שאינם מרחיקים ומנמיכים את הרעיון כי אם מקרבים ומברכים אותו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.