אברהם החל כבר באור כשדים ובחרן את המגמה של קירוב בני האדם לעבודת ה'. במשך שנים הוא עסק בהנחלת דרך החיים החדשה של אמונה בה' אחד. לאורך כל שנותיו עד גיל שבעים וחמש בו נצטווה 'לך לך', הוא עסק בהנחלת דעת ה' ועבודתו לכל הגויים. היה זה פרויקט אדיר שנועד לשנות את ההיסטוריה. בתהליך הקריאה בשם ה' אברם נאלץ להילחם בנמרוד המלך הגדול, והוא פעל לבדו לשנות את הכיוון של ההיסטוריה.
הציווי 'לך לך' הוא שינוי כיוון חריף ועצום. הוא היטה את אברהם מפעילות זו אל דרך חדשה של שינוי העולם: 'ואעשך לגוי גדול'. מעתה אברהם יפעל בדרך אחרת – בתהליך של מאות ואלפי שנים של הקמת עם נבחר. עם זה יצמח ויגדל, וכאשר יתבסס בארצו יקרין רמה חדשה ועליונה של עבודת ה'. הוא יקרין את דרך הטוב והישר על כל העולם עד שיתקיים בהם: 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. מדובר בתהליך שאורכו כאורך ההיסטוריה, אך מבחינת התהליכים קצרי הטווח של אותה השעה - הציווי ללכת מחרן היה נראה כעקירה של כל פעילותו שם. באותם רגעים נראה היה כי זוהי פגיעה במעמד אברהם בתור המורה הגדול של חרן.
ועם כל זאת, כאשר אברהם נדד אל הארץ הנבחרת הוא הבין שאין הוא צריך לפסוק מחינוך נפשות הגויים, אלא להמשיך בכך במקביל. כאשר אברהם עלה מחרן אל ארץ ישראל הוא הביא איתו המוני אנשים אשר קירב לדרך האמת, כפי שכותב רש"י (בפירושו הראשון): "אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום".
וכך לאורך חיי אברהם הוא המשיך להילחם על האמת של העולם וללמד את האומות מוסר וצדקה. בספר באר מים חיים (בראשית פרשת נח) כותב שלמרות הציווי לעזוב הכל מאחוריו, אברהם המשיך במגמה של חינוך העולם, ולא פנה להסתגר בבניית העם בלבד: "ועל כן 'וילך אברם כאשר דבר אליו ה'' – ה' דייקא בחינת המהוה ולא בחינת אלהים בחינת הקימוץ המורה על בחינת ישיבת בד בבד שלא לקרב עצמו לכל הנבראים. כי אם בשם ה' הלך לראות לקרב את כל דברי העולם לגייר את הגרים ולדבק כל שאר הנבראים להכניסם תחת כנפי השכינה. וכן הנה (יב, ה): 'ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן – שהכל לקחו להתקרב על ידו לשם ה' ולא ירא ולא פחד כלל, שלא יוגרר ח"ו אחר דברי העולם".
ובספר שאר ישראל (לנצי"ב, פרק ד) כתב על כך: "וגם החל אברהם להקים מצוה זו ויצא מחברון לבאר שבע, שהיה מקום מרובה באוכלסין ויקרא שם בשם ה' אל עולם, כמבואר בספר בראשית (כא, לג), היינו שפרסם אלהותו אפילו לעוברי ארח, אף שלא נסה אברהם אבינו לגיירם ממש, מכל מקום הבינם לדעת ולהכיר את מי שאמר והיה העולם". כלומר במקביל למשימה הגדולה להקים אט אט עם נבחר, אברהם עסק בקירוב כל הגויים שפגש לעבודת ה'.
ניתן היה לחשוב שמשימה זו של קירוב אנשים להכיר את בורא העולם היתה שולית ומשנית, לצד המשימה הכבירה והפלאית שהוטלה על אברהם להקים עם חדש שיברך את כל משפחות האדמה. אולם חז"ל מזהים שהפצת האמת של אברהם היתה נקודת מפנה היסטורית ראשונה במעלה. במסכת עבודה זרה (ט, א) נאמר: "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח..." ואז הגמרא מסבירה שנקודת המעבר ההיסטורית מאלפיים שנות התוהו אל אלפיים שנות התורה לא התרחשה רק ממתן תורה כפי שהיינו צפים, אלא מאז שאברהם החל לעשות נפשות בין הגויים וללמדם על דרך ה'. החזקוני (יב, ה) כותב זאת באופן חד: "'ואת הנפש אשר עשו' אמרי בשמעתא דתנא דבי אליהו כאן מתחיל מתן תורה".
המשמעות היא שהגיורים של אברהם לא היו בעלי משמעות מקומית וזמנית, אלא בעלי משמעות היסטורית וכלל עולמית: אברהם החל להציב את דרך התורה במרכז האנושות.
אולם דוקא על רקע הבנת החשיבות הגדולה של כל אותם נפשות שהצטרפו לאברם, חשוב לשאול מה היתה אחריתן. הרי בהמשך קורות האבות האנשים הללו אינם מופיעים, וחשוב לדעת מה היו המשך קורותיהם, בכדי לקבל מבט רחב על פועלו של אברהם.
נביא בזה שלושה כיוונים שונים המופיעים בחז"ל ובמפרשים ביחס להמשך דרכם של מתגיירי אברהם:
על פי חז"ל במדרש בראשית רבה (פד, ד) שלושת האבות המשיכו לקרב את הגויים אל הבורא: "יעקב גייר גיורים דכתיב: 'ויאמר יעקב אל ביתו וגו' ויתנו אל יעקב וגו''. ביצחק לא שמענו [-שגייר גיורים]. והיכן שמענו? רבי יצחק ותאני לה משום רבי הושעיא רבה בשם ר' יהודה בר סימון כאן כתיב: 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו'. מאי מגורי אביו? מגיורי אביו". כלומר גם אם התורה התיחסה כמעט רק בתהליכי הקמת העם הנבחר על ידי שלושת האבות, יחד איתו נמשך גם התהליך של הקריאה בשם ה'. כך מסכם זאת רבנו בחיי (יב, ה) על בסיס מדרש זה של חז"ל: "הא למדת שכל האבות הלכו בדרך הזה לבטל עבודה זרה ולפרסם האמונה והיחוד". בהמשך (כו, טו) מדגים רבנו בחיי כיצד המתגיירים הללו היו קרובים לחזור לסורם והאבות היו צריכים להילחם עליהם מול הפלשתים: "ויש שפירשו כי הבארות הללו רמז לגרים שנתגיירו בימי אברהם, כי הם קלים לקבלת האמונה כמו הבארות שהם קלים לקבלת המים, ופתיחת הלב הסתום באמונה יכנה הכתוב חפירה, ולכך יאמר מצד הקנאה "סתמום פלשתים", כלומר סתמו את לבם והחזירום לסורם, וזהו: "וימלאום עפר", כי תחת שמלאם אברהם חכמה ודעת את ה' באמונת היחוד, מלאום פלשתים אמונתם הרעה, כי יכנה הכתוב האמונה הרעה או העצה הרעה לעפר... ואחר כך נתגבר עליהם יצחק והחזירן למוטב...".
מספר מפרשים עמדו על כך שבניגוד למשימה הגדולה של האבות להקים את העם נבחר, המשימה השניה שלהם לקרב את הגויים לדרך ה' לא זכתה להמשכיות יציבה. כך כותב האלשיך (טו): "ועוד טענה שנית והיא כי אילו היתה תורתו וכשרותו נמשכת ממנו לזרעו אחריו החרשתי, אך אינו רק אליעזר, כלומר הוא לבדו ולא לזרעו אתו. והוא במה שידענו מרבותינו ז"ל בפרקי רבי אליעזר (פרק כט) כי כל הנפש אשר עשו בחרן לא נמשך לזרעם אחריהם כלל רק הם בעצמם בלבד".
וכן כתב בכתב והקבלה (שם): "אמנם הוא ית' הודיעו לא יירשך זה, כלומר האמונה האמתית לא תהיה נעתקת ממך על ידי אליעזר כי לא תתנחל אצלו אל זרעו אחריו. וכמ"ש בפרקי דר"א (פכ"ד) כי כל הנפש אשר עשו בחרן לא נמשך לזרעם אחריהם". וכך מסכם זאת הכתב והקבלה בחומש שמות (ו): "וכן 'לא נודעתי להם' –לא נודעתי מהם מסבתם, לא היו האבות סבה להתודעות שמי בעולם, וטעם ושמי ה' לא נודעתי להם, ע"י האבות לא נודע שמי ה', ולא נתפרסם לכל, הם לבדם ידעו והכירו אותי, אבל כל באי עולם היו משוקעים בטומאת האלילים, וכמאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה', וכל השתדליות אברהם לפרסם ברבים ולקרוא בשם ה' לא הועיל להם, וכמו שכתוב בפרקי דרבי אליעזר (כד) כי כל הנפש אשר עשו בחרן לא נמשך לזרעם אחריהם. ובזה הודיע הוא ית' סבה גדולה לגאולת ישראל ממצרים כי על ידי זה יהיה מציאת ה' נודע ומפורסם בעולם".
וכן המשך חכמה (בראשית כא, לג) מדגיש חוסר העמידה של המתגיירים באמונת ה', בניגוד לעמידה היציבה של אמונת יצחק וזרעו: "'ויקרא שם בשם ה' אל עולם' – יתכן דהוי כמו דכתיב "לעולם". דקודם שנולד יצחק ופרסם אברהם מציאות השם והשגחתו הפרטית ואחדותו שהוא בלתי מושג, אם מת הלא נשכח כל לימודיו ועיקריו, וכמו שאמרו במדרש (פרקי דרבי אליעזר כט) ש"הנפש אשר עשו בחרן" חזרו לסורן. אולם כאשר נולד יצחק, אשר הבטיח השם יתברך "והקימותי... להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך" (יז, ז), וכדאמרו ביבמות ק, א - "המיוחס אחריך", וידע שהוא ינחיל הדיעות האמיתיות ויפרסם אלקותו. לכן אמר שהוא עכשיו "אל לעולם", ולא יופסק ידיעתו יתברך לדור דור, והבן".
מן המקורות הללו ברור שהקב"ה סידר את הדברים כך שלמרות הפניה לכלל בני האומות, רק הדרך של הקמת עם נבחר הצליחה. כלומר גם לאחר דור המבול ודור הפלגה הקב"ה פתח את השער וסלל את הדרך לכל בני העמים לקום ולהתקרב אליו באמצעות אברהם ושאר האבות. אולם ההיסטוריה גילתה שבני העמים אינם מצליחים לעמוד בתביעה זו באופן נרחב, ואפילו הקירובים בקנה מידה קטן לא החזיקו מעמד לשנים רבות.
כך התברר שהדרך לשמירת הקשר עם רבונו של עולם היא רק באמצעות הקמת זרע קודש.
הרמב"ם בהלכות ביכורים (ד, ג) פותח בפנינו פרספקטיבה חדשה ביחס לגיורי אברהם: "הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך. הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ". (הלכה זו מקורה בר' יהודה בירושלמי ביכורים א, ד). מתגלה כאן עיקרון גדול ועצום: אברהם יצחק ויעקב נקראים אבותינו, אולם אברהם הוא גם אב של הגרים כולם לאורך כל ההיסטוריה. כלומר אברהם הוא התחיל את המגמה של קירוב בני האומות תחת כנפי השכינה, ולמגמה זו יש המשך ניצחי: כל הגרים המצטרפים לישראל כל ימי עולם.
נמצא שהשפעת קירוב הרחוקים של אברהם לא היתה מצומצמת באותם אנשים שהלכו אחריו באור כשדים ובחרן, אלא השפעתו ניכרת במסלול שהוא סלל לכל אומות העולם להתקרב לקב"ה. אברהם נוצר שפה חדשה בקרב האומות: מאז יש בקרבן אפשרות קבועה 'לעבור את הנהר' כמו אברהם, ולהפוך להיות נספחים של עם ישראל. מסלול זה פועל בתחילה בכל הגרים שמצטרפים לישראל, אך בזמן הגאולה מסלול זה יפעל על כל האומות, כאשר כולן תתקרבנה לשם ה'.
בפרשת לך לך למדנו על מלחמת ארבעת המלכים. אירוע שהמשתתפים בו פועלים ממניעים ארציים ופוליטיים לכאורה – טיפול בחמשת המלכים המורדים:
שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה עָבְד֖וּ אֶת־כְּדָרְלָעֹ֑מֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה מָרָֽדוּ: וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה בָּ֣א כְדָרְלָעֹ֗מֶר וְהַמְּלָכִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיַּכּ֤וּ אֶת־רְפָאִים֙ בְּעַשְׁתְּרֹ֣ת קַרְנַ֔יִם וְאֶת־הַזּוּזִ֖ים בְּהָ֑ם וְאֵת֙ הָֽאֵימִ֔ים בְּשָׁוֵ֖ה קִרְיָתָֽיִם: (בראשית יד, ד-ו)
בחומש דברים למדנו שאירוע זה הוא תחילתו של תהליך אלוקי שנועד לפנות את סביבותיה של ארץ ישראל לעמים הקרובים למשפחתו ולדרכו של אברהם אבינו:
... כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה: הָאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִֽים: רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים... כִּ֣י לֹֽא־אֶ֠תֵּן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵי־עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי־ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה: אֶֽרֶץ־רְפָאִ֥ים תֵּחָשֵׁ֖ב אַף־הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ־בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָֽעַמֹּנִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים: (דברים פרק ב)
למדנו שהההנהגה האלוקית מגלגלת את העולם אל מגמתו, גם דרך מלחמות של אימפריות אשר אינן מודעות לתפקידן, אלא סבורות שהן פועלות ממגמות ארציות.
בקריאה ראשונה של ההפטרה, נראה שישעיה מתייחס לתופעה דומה המתרחשת שנים רבות מאוחר יותר – אשור (או פרס לפי חלק מהמפרשים) משתלטת על האיזור כולו כחלק ממגמה אלוקית, בלי שהיא עצמה מודעת לכך. ישעיה מלמדנו שהתפשטות זו היא חלק ממגמה אלוקית:
מִ֤י הֵעִיר֙ מִמִּזְרָ֔ח צֶ֖דֶק יִקְרָאֵ֣הוּ לְרַגְל֑וֹ יִתֵּ֨ן לְפָנָ֤יו גּוֹיִם֙ וּמְלָכִ֣ים יַ֔רְדְּ יִתֵּ֤ן כֶּֽעָפָר֙ חַרְבּ֔וֹ כְּקַ֥שׁ נִדָּ֖ף קַשְׁתּֽוֹ: יִרְדְּפֵ֖ם יַעֲב֣וֹר שָׁל֑וֹם אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו לֹ֥א יָבֽוֹא: מִֽי־פָעַ֣ל וְעָשָׂ֔ה קֹרֵ֥א הַדֹּר֖וֹת מֵרֹ֑אשׁ אֲנִ֤י יְקֹוָק֙ רִאשׁ֔וֹן וְאֶת־אַחֲרֹנִ֖ים אֲנִי־הֽוּא: (ישעיהו מא, ב-ה)
חז"ל ובעקבותיהם המפרשים – ייחסו את הפסוקים הללו לאברהם אבינו:
"אברהם כשהיה זורק עפר היה הופך לחרבות. קש - היה הופך לחיצים שנאמר:
'יתן כעפר חרבו כקש נידף קשתו' "
(תענית כא)
נראה שבלשונם המיוחדת של חז"ל יש להעמידנו על מקומו של אברהם אבינו בגלגול ההסטוריה האלוקי. העפר – החומר הסתמי הממלא את חללו של עולם – הופך במודעותו של אברהם אבינו לחרבות וחיצים המשרתים את ההנהגה האלוקית. מודעותו של אברהם אבינו באה לידי ביטוי בברית בין הבתרים המופיעה מיד לאחר מלחמות המלכים ומעניקה משמעות לאירועים הסתמיים, ה"עפר", המתרחשים בעולם.
הסוגיא בתענית המשיכה את העקרון הזה אל דמותו של נחום איש גמזו. נחום, היודע לזהות כל אירוע שקורה לו כיד ד' המנהלת את המציאות ואומר: גם זו לטובה. זוכה לתיבת עפר אשר נהפכת לחיצים.
לכאורה היה מקום לחשוב שדמות אשר מכירה בניהול ד' את כל הענינים לטובה – תמעט בלקיחת אחריות על מעשיה – שהרי הכל לטובה. דווקא נחום איש גמזו התבלט בלקיחת אחריות קיצונית על מעשיו ולו גם הדקים ביותר. וכך מספר לתלמידיו:
"פעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי רבי פרנסני אמרתי לו המתן עד שאפרוק מן החמור לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין..." (שם)
הביטחון בגלגול כל המציאות לטובה ע"י הקב"ה אינו סותר את אחריותו המוחלטת של האדם למעשיו.
נחום איש גמזו מלא בתודעת אחריות האדם הפועל עם א-ל. מכוחה פועל עמו בדיוק נטיית חסד עמוקה וחודרת עם העני. מכוחה פועל עמו בהחתמת המציאות בחותם של גלגול אלוקי. גם זו לטובה.
"וכשנדע עוד יותר את הערך האיכותי של האדם ואת הצביון שהוא נותן למציאות ע"י הטבעתו מיד נביט בבהירות על היחש המזהיר של התשובה הקוסמית הגדולה... שעליה מתגלגללים כל תכסיסי החיים" (אורות התשובה יא ד).
בפרשה שלנו קורה מאורע שיכל לשנות את ההסטוריה לחלוטין, ולקצר אותה באלפי שנים. עם ישראל עובד אלפי שנים כדי להגיע למצב שבו ה' ימלוך על העולם כולו. אבל כשאברהם מנצח את ארבעת המלכים הוא הופך לכאורה להיות המלך של חלק גדול מהעולם העתיק (הממלכות של ארבעת המלכים, וכל השטח שהם כבשו בדרך). כאן יכל אברהם להכריח את כולם לעבוד את ה' ולחסוך הרבה מאוד עבודה. אבל אברהם לא מוכן לקחת את סדום אליו ולא משתלט על ארבעת המלכים והעמים שלהם, אלא מחזיר למלך סדום את הנפשות והרכוש יחד. למה?
העולם בנוי מחומר, שאותו אפשר להכריח ולעצב, ומרוח, מנפשות, שיש להן בחירה חופשית ולא ניתן לעצב אותן בניגוד לרצונן. מלכות ה' על העולם יכולה להתגלות לכאורה בשתי דרכים: או להשתלט בכוח על החומר של העולם ולהכריח את בני האדם לעבוד אותו, או לבנות בתהליך ארוך מאוד רצון של בני האדם עצמם לעבוד אותו, כלומר לשכנע את הנפשות.
ארבעת המלכים באו להשתלט על העולם מבחינה חומרית, הנפשות לא ענינו אותם. ולכן מדגיש הפסוק: "וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ", על הנפשות אפילו לא דיברו. וכן כשאברהם מחזיר אותם נאמר "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם", הרכוש קודם ואחר כך הנפשות.
וכשאברהם חוזר, הוא מגיע אל עמק שווה הוא עמק המלך, כי אברהם נהיה המלך של כל העמים האלה, ולכאורה זה אומר שה' הוא המלך שלהם כבר עכשיו. ולכן יוצאים אליו שם שני מלכים: מלכי צדק ומלך סדום.
מלך סדום שמח על המצב שנוצר. האידיאולוגיה של סדום כמו שמובא בדעה אחת במשנה היא "שלי שלי ושלך שלך". וכיון שאברהם כבש את המלכים אומר מלך סדום ברצון "וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ", כי זו האידיאולוגיה שלו. אבל את הנפשות לא תוכל לקחת כך, כי יש להן בחירה חופשית ואי אפשר להכריח אותן במה להאמין. ולכן על ידי מה שתקח את הרכוש לך ותודה שהשיטה שלי צודקת "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ". ולכן עונה אברהם "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". לא תאמר שהאידיאולוגיה שלך היא מה שעומד גם בבסיס השיטה של אברהם. ואת הרכוש לא רוצה אברהם אלא את הנפשות אבל מרצונן.
מלכי צדק מלך שלם מציין את הצד השני. ה' כרגע לא מולך בארץ אלא הוא רק "אֵל עֶלְיוֹן", ואי אפשר להשתלט בכוח על נפשות בני האדם אלא בתהליך ארוך. כך שה' לא כובש את הארץ אלא "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" על ידי התהליך שאברהם מוביל בעולם. בסופו של התהליך ה' יקנה את נפשות בני האדם מרצונם, כמו קנין שהוא תהליך שקורה מרצון שני הצדדים.
האידיאולוגיה של מלכי צדק היא "וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן", הוא לא משתמש ברכוש של הארץ אלא רק מה שעליון. אבל אברהם מדייק גם אותו ואומר לו שחלק מהרכוש יכול לשמש כבר עכשיו לתהליך הרוחני. לא רק כהונה שמפיצה את התורה שלה, אלא ממלכת כהנים. עם שיושב על ארצו בין העמים. ולכן "וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל". מעשר מתוך הרכוש של סדום ועמורה יכול ללכת לחיזוק התהליך הרוחני. וכך גם בניו של אברהם ינחלו בכוח את ארץ שבעת עמי כנען שהם המעשר מתוך שבעים האומות.
[עיון נוסף והרחבה: מלבי"ם בראשית פרק יד פסוק כא, משך חכמה בראשית פרק יד פסוק כ, אורות אורות ישראל ה, אגרות הראי"ה תשמ"ו].
. 1. היכן מלבד בפרשתנו, ה' אומר לאברהם "לך לך"?
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
במדרש על פרשת לך לך אברהם אבינו מכנה את עצמו חומה: "אמר אברהם אני חומה למסור נפשי על קדושת שמו" (תנחומא לך לך, ב). בהפטרה שנקרא השבת הוא נקרא "צור". בלשון המהר"ל הוא מכונה: "יסוד חזק שעליו נבנה הכל" (גבורות ה' פרק ו), ובדברי הרמב"ם: "עמודו של עולם" (הלכות עבודת כוכבים א, ב-ג; מורה נבוכים ג, כט). כל הכינויים הללו מכוונים לתאר את אמונתו האיתנה של אברהם, "מפני שהיה חזק באמונתו, היה מציאותו יותר חזק, ובשביל כך היה זוכה להיות ראש אבן הפינה ויסוד הכל" (גבורות ה' פרק ז). החיים הסובבים אותנו מציבים בפנינו לא מעט אילוצים והתמודדויות הגורמים לנו לא פעם לשנות עקרונות וערכים. ככל שאנחנו יותר ניתנים לשינוי, אנו יותר ויותר שייכים לעולם החומרי. החומר, טבעו שניתן לשנותו. אפשר להשפיע עליו ולעצב אותו, את האדמה אפשר לחרוש ואת האבן לסתת ולפסל. כל חומר המצוי בעולמנו ניתן לשינוי. אברהם אבינו יצא מאור כשדים. במדרש מתואר שאברהם יצא מה'אור,' מאש הכבשן בה ניסו לשרפו (בראשית רבה לח, יג). טבעה של האש הוא שהיא משנה את הבא עימה במגע. הניסיון להכניס את אברהם לתוך כבשן האש הוא ניסיון להוכיח שגם אברהם נתון לעיצוב ולשינוי כמו כל חומר אחר הניתן לשינוי על ידי חום, השפעה, לחץ ואילוצים. התפיסה איתה מתמודד אברהם מתייחסת לבני אדם כחומר חסר זהות ועקרונות. אברהם מסרב לקבל זאת. הוא יוצא מן האש ללא פגע, ומביע בכך את עמידתו האיתנה אל מול הנסיבות המציאותיות והנורמות החברתיות. הוא שובר את פסילי האלילים, את הסגידה לחומר בר השפעה, לפסל המעוצב, למי שמשתנה לפי הנסיבות. אדם הסוגד לפסל איננו שונה מן הפסל, הוא נותן לזרמים חולפים לעצב את אישיותו. לא יתכן שאדם המוגדר כמוצלח יהיה זה היודע להחליף את ערכיו לפי האופנה המשתנה ולפי יכולתו לעלות על הגל העכשווי הנכון. אדם כזה אינו 'צור' ולא 'חומה'. אל מול אנושות הסוגדת לפסילי חומר עומד אברהם מהעבר השני, איתן כחומה: "שכל העולם כולו מעבר אחד ואברהם מעבר אחד" (בראשית רבה מד).
באמצע הפרשה פורץ ריב בין רועי אברהם לרועי לוט. לאור ההחלטה להפריד בין שני המחנות, לוט מכריע לטובת השטח היוקרתי והדשן — סמל ההצלחה: "וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה... וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם". זו אינה אמונה, אמונה היא: "דבר חזק שלא יהרהר אנה ואנה. האמונה מעלה אלוהית לא כמו הדברים החומרים חלושי המציאות המקבלים שינוי תמיד ואין חוזק להם" (גבורות ה' פרק ז). לעיתים זה נראה שמי שמתאים את עצמו למציאות, מהמר על הסוס הנכון, יודע להיות במקום הנכון ובזמן הנכון — הוא אדם בעל עוצמה ונוכחות. אבל האמת הפוכה: "המאמין הוא נטע נאמן בחוזק" (שם), אינו מתפעל ואינו מושפע. אברהם אבינו לא יכול להשלים עם חיים אנושיים המעריצים חוסר עמידה וניידות ערכית.
אברהם אבינו מחולל מהפיכה, הוא "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם", המשענת עבור האנושות כולה. אברהם מסמל את נקודת היציבות והחוסן אליה תמיד אפשר לחזור. המתנה הגדולה ביותר שנותן אברהם לאנושות היא שיש מישהו שלא זז מאמונתו. יש ל"המון הגויים" — "אב", איש שלעולם לא מכופף את עקרונותיו ולא את חלומותיו לפי הזרמים הדינאמיים בשטח. אברהם הוא האב של כולם, חוף המבטחים אליו בסופו של דבר ישובו כולם. חז"ל אכן מתארים שבאו כל האומות והמליכו עליהן את אברהם, דבר המבטא את רצון האנושות לחפש עוגן ומשענת רוחניים: "אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ — עמק שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם" (רש"י ע"פ בראשית רבה מב, ה).
אמונה, אפוא, פירושה לא להיות נע ונד על פי הסובב. אם כך הם הדברים, הרי שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אם אתה לא רוצה להיות מהמושפעים תהיה מהמשפיעים, "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (מיכה ז, כ). אברהם עסוק בחסד, בנתינה ובהשפעה,"כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פט, ג). מעשיו של אברהם מתאפיינים בעשייה מרובה. הוא יוזם מסע הצלה — "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו", וגומל חסדים עם העוברים והשבים. מי שעסוק בהישרדות ובמגננה בלבד יתקשה לעמוד איתן. דומה הדבר לכלל המופיע בהלכות תערובות: "איידי דטריד למפלט לא בלע" (חולין ח ע"ב) - העסוק בלפלוט, להוציא החוצה, אינו בולע. כך גם "שלוחי מצווה אינם ניזוקים" (פסחים ח ע"ב), מי ששרוי בתודעת שליחות, של ביצוע משימה, אינו ניזוק. אברהם אבינו קורא בשם ה' ומביא אור לכל נשמה וממנו אנו למדים על הקשר בין החסד והנתינה, לאמונה.
לאברהם מיוחסת גם עשיית שלום: "אחות לנו קטנה, אמר רבי ברכיה זה אברהם שאיחה את כל באי עולם, כזה שהוא מאחה את הקרע" (בראשית רבה לט, ג). המשכין שלום עמל לצרף את הכוחות השונים ולהוציא את העוקץ מהמתנגדים. במקום לעסוק בשאלה כיצד לא להישחק במאבקי השרידות הרוחניים — אברהם מאחה את כל באי עולם והופך להיות המכנה המשותף בעצמו. אברהם הוא איש של ברית, העוסק בניסיונות שונים לכרות בריתות. הודות לכך הוא אף זוכה לבריתות עליונות: ברית בין הבתרים וברית המילה. אברהם הופך לדמות מאחה ומקובלת על כולם. איש אמונה שאינו מתכנס בפינה צדדית אלא משפיע, פועל ומשכין שלום.
המהר"ל מעמיד זה כנגד זה את ענקי העולם, אברהם מול משה. משה נידון בחומרה על חסרון באמונה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַהֲרֹן יַעַן לֹֽא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יב). אל מול העם המתלונן במי מריבה, היה על משה לנקוט בדרך האמונה, למשוך אותם בדיבורו, לרומם אותם ולנסות לצרפם אליו. "ואם היה חזק באמונתו... היה עושה בשמחה ולא היה מתפעל לכעוס, ואז היה זה קדושה לעיני ישראל, שהיה משה ואהרן מראים האמונה בו יתברך" (גבורות ה' פרק ז). לפיכך, "העונה אמן בכל כוחו פותחים לו שערי גן עדן שנאמר: 'פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים' אל תקרא אמונים אלא אומרים אמן" (שבת קיט, ע"ב). בשערי גן עדן, אומר המהר"ל (שם), יש: "רק עדן ושמחה ורחוק מן התפעלות ועצב, וכל עניין זה בשביל החוזק שיש לו באמונה ואין לו להשתנות". השמחה היא ביטוי לאמונה גדולה שבהעדרה, עצבות וכעס חודרים אל הלב. כך למשל קללת "בְּעֶצֶב תֵּֽלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טו) נאמרה בעקבות חטאה של חווה המוסטת על ידי הנחש. כאשר חוט השדרה מתפתל כמו נחש, כשהחוסן הערכי נעדר, באה עצבות. לרוב, העצבות נובעת מפאסיביות, מתחושת חוסר אונים, מחידלון ומהרגשה קשה שהחיים מנוהלים ומונהגים על ידי מישהו אחר. זו קללת האנושות העתיקה — קללת המושפעות והנגררות.
אברהם אבינו אינו כועס ואף לא מתלונן ולו פעם אחת בכל עשרת הניסיונות. הוא אינו מביע כאב, בכי או עצב למרות כל הקשיים, ובסוף הפרשה הוא אפילו צוחק: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק". בנו של האיש המאמין יקרא יצחק, משפיע צחוק: "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי" (בראשית כא, ו). הצחוק הוא פרי ההליכה מלאת האמונה לאורך כל הפרשה. אנשי אמונה אינם עסוקים בלהצטער או לכעוס על מה שיש ומה שאין, שכן משמעותה של התנהלות זו היא להיכנע לתכתיבי המציאות ולהיגרר אחריהם. "האמונה מביאה לידי שירה ושמחה" (גבורות ה' שם). אין הכוונה לשמחה פאסיבית כמו זו הבאה בעקבות בדיחה, אלא זו שמחת המאמינים, שמחה של מצווה, שמחה של עשייה: "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו" (תהילים קמט, ב), "יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל" (תהילים יד, ז). פרשה שהתחילה בהליכה מלאת אמונה לבד מול כל העולם כולו, מסתיימת בצחוק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַֽהֲקִֽמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַֽחֲרָֽיו". הבן הוא התוצאה. למרות מציאות בלתי סבירה: "הַלְּבֶן מֵאָֽה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵֽד", אברהם משנה את כללי הטבע. המאמין משחרר את המציאות מכבליה, בורא ויוצר, עד שהחומר נמס לפניו. תלמידי אברהם עסוקים בלהשפיע. הם אינם משתנים לפי זרמי הסחף העכשוויים, הם אנשי ברית העסוקים בלהשכין שלום. הם אינם עסוקים בצער או כעס על מה שאין, אלא פועלים דרך שמחה ואהבה. תכונות אלו, על פי דרכו של המהר"ל, מרכיבות את הפרופיל של איש האמונה, אברהם אבינו עליו השלום (גבורות ה' פרקים ו-ז).
בפרשתנו אנו קוראים על המלחמה הראשונה בתנ"ך, מלחמה בין קואליציה של ארבעה מלכים מול חמישה מלכים. המלחמה נערכה בשני שלבים: בשלב הראשון, החלה בין ארבעת המלכים שנלחמו מול חמשת המלכים. בשלב השני, כתוצאה מהמלחמה הראשונה, החלה מלחמה שניה, לאחר ששמע אברהם אבינו שאחיינו לוט נשבה.
לחלקה השני של המלחמה, זו שבמעורבות אברהם אבינו משמעות רבה לדורות, כפי שמבאר הרמב"ן בפירושו, על המילים "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם" (בראשית יב, ו): "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו: 'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים' (מדרש תנחומא בראשית ט), ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים. ויחשוב החושב בהם, כאילו הם דברים מיותרים, אין בהם תועלת. וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלושת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו".
החדשות הגיעו לאוזנו של אברהם אבינו, דוד של לוט. היה זה עוג, "הַפָּלִיט", שהגיע אליו ובישר לו. על אף שאברהם התגורר באלוני ממרא, הרחק משדה המערכה, מיד כששמע על נפילת אחיינו בשבי נחלץ לעזרתו, רתם את נעריו ויצא לכיוון המערכה. על יחסו ללוט רומזת לנו התורה במילים "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו". לוט לא היה אחיו של אברהם, אלא בנו של הרן, אחיו של אברהם. רבינו בחיי מבאר שהתורה משמיעה במילה 'אָחִיו', את גדלותו של אברהם, שהתעלם מהמריבה שהיתה ביניהם ובין רועיהם, והתייחס אל לוט באחוה ובידידות, כביכול הוא אחיו ממש.
ביציאתו למלחמה, נטל אברהם אבינו סיכון גדול, בפרט שנלחם בארבעה מלכים גדולים עם צבא מיומן. למרות הסכנה הגדולה הכרוכה בצאתו למלחמה מסוכנת זו, לא נרתע אברהם מלצאת למערכה לחילוץ אחיינו מהשבי, על אף שזמן מה לפני כן הרחיק אותו ממנו על שהתנהג שלא כשורה, במילים ״הפרד נא מעלי״, ולמרות שלוט בחר להתיישב במקום החטא והזימה בין אנשי סדום, לאחר שאמר ״אי אפשי לא באברהם ולא באלקיו״. אברהם מסר נפשו במלחמה משום שלוט גדל אצלו והתחנך לאמונה בהקב"ה, כפי שכותב הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג פרק נ): "הודיענו איך חם לבבו על קרובו בעבור שגדל על אמונתו, ומסר נפשו לסכנת המלחמה כדי להצילו". אברהם עשה זאת רק כדי לעמוד בדיבורו ולשמור הבטחתו ללוט, שאמר לו "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִֽילָה", וכפי שביאר זאת רש"י, שאברהם הבטיח לו: "בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו שנאמר 'וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו'...". אברהם לא רצה שייצא חילול שם שמים, שאומר ואינו עומד בדיבורו, ועל כן מסר נפשו לקיים מוצא פיו.
מלך סדום אסיר תודה לאברהם, ומציע לו לקחת את כל הרכוש ובמקביל לשחרר את השבויים עבורו. אך אברהם בתגובה מרים ידו ונשבע שלעצמו לא יקח "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל". אברהם הרים ידו אל ה', לאות הקדש וחרם, שיהיו אסורים עליו, הוא אסר על עצמו את הנכסים והשלל שהציע לו מלך סדום כשכר, כדי שלא יחשוב שאברהם נתן (או קיבל) מעשר, מתוך רצון לזכות ברכוש נוסף. בהרמת ידו כלפי מעלה, הראה אברהם כלפי הקב"ה שהוא הנדיב האמיתי וממנו ראוי לקבל. אברהם הוסיף והראה כלפי הקב"ה שהוא בעל החסד ואם ירצה לתת לו מתנות, רק ממנו יקח ולא ממלך בשר ודם. אברהם נתן למלך סדום את כל הרכוש, משום שרצה לשמש דוגמא אישית, שלא יחשבו שיצא למלחמה רק כדי לקבל את הרכוש שנפל בשבי, מעבר לסירובו להנות מממון של רשע.
הדבר היחיד שהסכים אברהם לקחת, רק נתח שיחולק שווה בשווה בין הלוחמים ובין אלו שנותרו לשמור בעורף, באמרו "בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם". עפ"י חזקוני, הסכים לקבל את מה שאכלו הלוחמים שלו, אברהם אכל רק משל מלכי צדק.
דרכה של התורה לקצר. את הלכות שחיטה אנו לומדים ממילה אחת – "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ" (דברים יב, כא), וכן את הלכות שבת בעיקר מהפסוק "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט). לעומת זאת במלחמת המלכים מאריכה התורה בתיאור, (לכאורה מיותר של) אכזריותם של ארבעת המלכים, וכל זאת כדי שנשכיל ללמוד על האופן שבו ניהל אברהם את המלחמה. כבר בטרם היציאה למלחמה, מצינו שאברהם חינך והדריך את חניכיו במניעים להילחם, ואף לסכן חיים ולמסור את הנפש במידת הצורך, תוך סייגים רבים. אברהם הראה לנו במלחמה זו שיש להימנע מהריגת אויבים לשוא, בודאי מי שאינו מעורב באופן ישיר, שכן אין מטרה בלהרוג, ועל כן ייצר אברהם שיטות לחימה שהמעיטו בהרג והביאו להכרעה מהירה ולניצחון במלחמה.
השימוש בפעלים משורש ע'ש'ה', נפוץ מאד כיום [באופן לא תקין] בלשון המדוברת, הנקראת 'סלנג' (עגה), כתחליף לשימוש בפועל המדויק הראוי לפעולה אותה באים לתאר. נציין כמה דוגמאות לשימושים נפוצים כאלו: 'עשינו שבת בצפון'; 'תעשה מקלחת ולך לישון'; 'אמא עושה עוגה בתנור'; 'בואו לעשות תמונה'. אם היינו מנסחים את המשפטים הללו באופן תקין, היינו אומרים: 'היינו בשבת בצפון'; 'תתקלח ותלך לישון'; 'אמא אופה עוגה בתנור'; 'בואו להצטלם'. השורש ע'ש'ה' הוא מאד כללי, וייתכן שהשימוש המרובה בו בהקשרים כאלו, נובע מאיזושהי 'עצלות' להשתמש בפועל המדויק, שמסיבות שונות לפעמים פחות נוח לנו להשתמש בו.
כמובן, ישנם הקשרים שבהם השימוש בשורש ע'ש'ה' הוא מתאים, כי אין לו תחליף. לדוגמה, אדם ששואל את חברו בטלפון 'מה אתה עושה עכשיו?' - כיוון שהוא לא יודע מה חברו עושה, פועל זה מתאים מאד. כך גם לדוגמה כאשר אמא אומרת לבנה: 'עשית מעשה טוב', וכדו'.
בכתבי הקודש, שנאמרו ברוח הקודש, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהלשון היא מדוייקת ומכוונת, ולכן בכל פעם שאנו רואים שימוש בשורש זה במקום שלכאורה יש פועל מדויק יותר שמתאים לו – צריך להבין מה המשמעות המיוחדת שדווקא השורש ע'ש'ה' מציין. נציין את המקומות השונים ששורש זה נזכר בפרשתנו, פרשת לך לך, מהמובנים יותר אל המובנים פחות...
כבר בתחילת הפרשה, אומר ד' לאברהם אבינו "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית יב, ב). השימוש בשורש זה כאן נראה מובן, אם כי יש להתבונן בהבדל שבין ניסוח זה לבין 'אוציא ממך גוי גדול', אך זו כבר לא שאלה לשונית..
גם בדברי פרעה לאברהם "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי" (שם, יח) נראה שהשימוש בשורש זה מובן, וכן בדברי אברהם לשרה בסוף הפרשה ביחס להגר, "עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ" (טז, ו), מובן מדוע צריך דווקא פועל כללי כזה, כיוון שהוא בא לכלול מעשים רבים אפשריים.
כאשר אברהם אבינו חוזר לארץ ישראל, נאמר שהוא חוזר "אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה" (יג, ד). כאן השימוש בפועל זה מזקיק ביאור: מדוע לא נאמר "אשר בנה שם"? הרי מזבח בונים, וזה מה שאברהם אבינו אכן עשה, כפי שנאמר בתחילת הפרשה: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ" (יב, ז וְ ח)!
מקום נוסף לעיון יש בהמשך הפרשה, כאשר נאמר במלחמת המלכים "עָשׂוּ מִלְחָמָה" (יד, ב), ולא 'נלחמו' או 'ערכו מלחמה', כמו שנאמר בפסוק ח שם.
אך המקום הבולט ביותר הוא בתחילת הפרשה. כאשר אברהם ושרה הולכים לארץ ישראל, נאמר שהם לוקחים אתם "אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (יב, ה). הקושי כאן חריף במיוחד, כיוון שכאן השימוש בפועל העשיה הוא לא במקום פעולה מפורטת ומדויקת יותר כמו בדוגמאות הקודמות, כיוון שנפשות הן לא דבר שניתן לעשותו, בפשטות. במילים אחרות – כאן לא רק שיש שאלה על פשט הפסוק, אלא לא מובן מהו פשט הפסוק. לכן דווקא כאן, אונקלוס ורש"י ופרשנים רבים נוספים מבארים מה משמעות העשיה בפסוק.
רש"י מבאר שפשט הפסוק הוא שהעשייה היא קניה, והכוונה לעבדים ושפחות שקנו בחרן. רש"י מביא לכך שתי דוגמאות: "עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" (בראשית לא, א), ו"וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל" (במדבר כד, ה). אך יש לשים לב, שיש הבדל גדול בין פסוקנו לפסוקים אלה: בפסוקים אלה, הפשט מובן, כיוון שהעשיה מתייחסת למושא מופשט, 'כבוד' או 'חיל', אלא שהעשיה המופשטת הזו נעשתה על ידי פעולות קנין. אך בפסוקנו, העשיה מתייחסת לדברים מסוימים ספציפיים, ולגביהם לכא' לא שייך לומר עשיה אלא קניה. במילים אחרות – כבוד וחיל עושים, לא קונים, אף אם עושים זאת על ידי פעולות קניין. אך חפצים קונים, לא עושים (אלא אם כן מייצרים אותם, שזו כבר פעולה אחרת)!
לכן פשט הפסוק אכן אומר דרשני, ואולי לכן רש"י פותח את פירושו דווקא בדרך הדרש, ומבאר: 'שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום.' כעין זה גם מבאר גם אונקלוס בתרגומו, בפרשנות חריגה יחסית: 'וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן'.
להרחבה במשמעותה המדויקת של העשיה, מומלץ לעיין בעשיות השונות שנזכרות בתורה בששת ימי הבריאה, ובדברי המפרשים שם.
. 1. היכן מלבד בפרשתנו, ה' אומר לאברהם "לך לך"?
כשה' אומר לאברהם להקריב את בנו, הוא אומר לו "לך לך אל ארץ המוריה" (בראשית כב ב).
אברהם קורא ללוט ולעצמו "אנשים אחים" (בראשית יג ח), כשלמעשה אברהם היה דודו של לוט (בראשית יא כז).
העופות שמוזכרים בפרשה הם תור, גוזל יונה, ועיט (בראשית טו ט,יא). השניים הראשונים שמשו לברית בין הבתרים, והאחרון הגיע לאכול את פגרי הבהמות והעופות.
אברהם ושרה חיכו 10 שנים בארץ כנען לפני שאברהם לקח את הגר לאישה (בראשית טז ג). אברהם נתן מעשר מהכל למלכי צדק (בראשית יד כ).
אברהם אומר למלך סדום שהוא לא ייקח אפילו "שרוך נעל" משלל המלחמה (בראשית יד כג).
