רוב ענייני המשכן מרוכזים סביב ההקרבה. העשייה הרגילה במשכן עסקה בעבודת ה', כאשר הדרך הראשית אותה ציוה הקב"ה היא לקיחת דברים שהיו שייכים לעולם החולין, ומסירתם לגבוה. התהליך מתחיל באמצעות הקדשת בעל חיים או מנחה מן הצומח או אף דברים דוממים לשם שמים, ואז תהליך של הקרבה המכלה אותם מן העולם הזה ומעלה אותם אל עולם הקדושה. בכלל זאת נכללים הקרבנות השונים: העולה, המנחה, החטאת, השלמים והאשם.
אך לא רק הקרבנות של מזבח העולה מתוכננים על פי תבנית זו, אלא גם הקטורת המוקרבת במזבח הפנימי: גם כאן דרך העבודה וההתקרבות לקב"ה היא באמצעות לקיחת סממנים שהוצאו מעולם החולין, הכנתם באופן שציוה ה' ואז הקטרתם על מזבח הזהב.
ומלבד שני המזבחות - גם בעבודת השולחן קיימת הקטרה ומסירה לה' של הלבונה שנחשבת כחלק מהבאת לחם הפנים כפי שנאמר בפסוק (ויקרא כד): "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַייָ". אם כך, כאשר הכהנים אוכלים מלחם הפנים, זהו תהליך מקביל לאכילת גוף הקרבן אחר שהוקטרו האמורים.
ובנוסף לאלו, במנורת הזהב מצוי תהליך מקביל: הכהנים מצויים לקחת משמן שהוקדש לגבוה ולהעלות באמצעותו נר תמיד לפני ה'.
אם כן, החל מן החצר ועד לפנים ההיכל – במוקד המשכן מצויה העבודה של העלאה מן הארץ לשמים ומן החול אל הקודש. מלאכות המשכן בנויות על קרבן אצילי, במובן הפשוט של המילה 'קרבן'. דברים שהיו חשובים לבני ישראל, והם מוותרים עליהם לטובת העלאתם לכפר ולקרב את ישראל לה'.
אך לעומת הדרך הראשית של עבודות ההקרבה במשכן, מפתיע למצוא דרך שניה, הפוכה בתכלית.
הארון והכרובים הם חלק מכלי המשכן. הם נמנים בפשטי הפסוקים בתוך כלל כלי המשכן. לדוגמה (לט, לג): "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו". ובפסוק נוסף (מ, ט): "וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ". אולם הארון חריג ביחס לכל הכלים האחרים: הוא אינו כלי עבודה. אין שום עבודה מעבודות המשכן שישראל מצווים לעשות בארון. אדרבא: מוטל עליהם ציווי גורף שלא להיכנס לקודש הקודשים, מקום הארון.
ההבדל בין הארון לשאר הכלים ניכר בכך שלכל שאר כלי הקודש במשכן היו כלים משלהם לעבודתם, כפי המפורט בחומש במדבר פרק ד: היו להם מזרקים, מחתות, קערות, כפות וכדומה. הארון הוא היחיד שלא היו לו כלים משום שלא נעשתה בו עבודה.
הפער בין הארון לשאר הכלים ניכר גם בפרק האחרון של חומש שמות (מ): שם מתואר כיצד משה הקים את המשכן וכליו, ושם בולט כיצד בכל הכלים מלבד הארון, מתואר שמשה עשה בהם את עבודתם לאחר הקמתם. רק ביחס לארון מתוארת ההקמה עצמה, בלא עבודה נוספת, משום שאין בו עבודה.
מתברר כי הארון והכפורת אינם משמשים לתפקיד מעשי כשאר הכלים. אכן מבנה המשכן עשוי כך שהארון מופרד משאר הכלים על ידי הפרוכת שהיא מחיצה שאין לעבור אותה. ובאופן זה – הארון והכפורת מהווים אגף בפני עצמו במשכן.
אך אם כך, מדוע גם הארון נקרא 'כלי'? מהי הפעולה שנעשית בו? אלא שבניגוד לשאר ה'כלים' אשר מיועדים לקשר את הארץ לשמים, הארון והכרובים מיועדים לתהליך מקביל: הורדת השכינה משמים לארץ. הארון מיועד להשראת השכינה. הוא כלי בו יש פעולה, אך לא ישראל פועלים אלא כביכול הקב"ה פועל. הארון מיועד להשראת השכינה ולהצבת העדות אשר נתן ה' לישראל. החידוש העליון של הארון הוא בכך שבו מתגלה הפעולה האלוקית שבמשכן. במבט אנושי קודש הקודשים הוא אזור הדממה, ואין בו שום פעולה. אך כאשר התורה מכלילה את הארון בין ה'כלים' היא מגלה כי גם בו ישנה עשיה ופעולה. ההתרחשות של הארון היא התרחשות אלוקית: השכינה יורדת לשכון בו, והקב"ה היה מדבר עם משה בין הכרובים.
בתורה מודגש שריכוז עבודת ד' במקום אשר יבחר ד' מגיע לאחר שהניח ד' לנו מכל אויבנו:
וַעֲבַרְתֶּם֘ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל־ אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח: וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם ...
(דברים פרשת ראה פרק יב פסוק י - יא)
את ההתניה הזו ניתן להבין בכמה אופנים. יש מהמפרשים[1] שהסבירו שכל עוד הדרכים בחזקת סכנה אי אפשר לדרוש מאנשי ישראל לעלות שלש פעמים בשנה למקום אחד. זו הסיבה שהותרו הבמות כשלב ביניים. הסבר זה ניתן להרחבה גם במישור הרוחני, כל עוד אנחנו עסוקים בבניין מוטיבציה לאומית למלחמה, אין אפשרות להתרכז בשלב הבא של בנין רצון ומוטיבציה לבניין המקדש. יתכן, שכך סבר דוד בשעה שביקש לבנות את המקדש לאחר שהניח לו ד' מכל אויביו:
וַיְהִ֕י כִּי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַיקֹוָ֛ק הֵנִֽיחַ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹיְבָֽיו: וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה:
(שמואל ב פרק ז פסוק א - ג)
תשובת נתן הנביא בספר שמואל עוסקת בעיקר בהיות מפעל הבית לד' מפעלו של בית מלוכה ולא של מלך בודד. רק מי שד' בנה לו בית, יכול לבנות בית לד':[2]
וּלְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֤יתִי שֹֽׁפְטִים֙ עַל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַהֲנִיחֹ֥תִי לְךָ֖ מִכָּל־אֹיְבֶ֑יךָ וְהִגִּ֤יד לְךָ֙ יְקֹוָ֔ק כִּי־ בַ֖יִת יַעֲשֶׂה־לְּךָ֥ יְקֹוָֽק: כִּ֣י׀ יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת־מַמְלַכְתּֽוֹ: ה֥וּא יִבְנֶה־בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת־כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד־עוֹלָֽם:
(שמואל ב פרק ז פסוק יא - יד)
אומנם, בספר דברי הימים מופיעה תשובה נוספת:
וַיְהִ֨י עָלַ֤י דְּבַר־יְקֹוָק֙ לֵאמֹ֔ר דָּ֤ם לָרֹב֙ שָׁפַ֔כְתָּ וּמִלְחָמ֥וֹת גְּדֹל֖וֹת עָשִׂ֑יתָ לֹֽא־תִבְנֶ֥ה בַ֙יִת֙ לִשְׁמִ֔י כִּ֚י דָּמִ֣ים רַבִּ֔ים שָׁפַ֥כְתָּ אַ֖רְצָה לְפָנָֽי: הִנֵּה־בֵ֞ן נוֹלָ֣ד לָ֗ךְ ה֤וּא יִהְיֶה֙ אִ֣ישׁ מְנוּחָ֔ה וַהֲנִח֥וֹתִי ל֛וֹ מִכָּל־אוֹיְבָ֖יו מִסָּבִ֑יב כִּ֤י שְׁלֹמֹה֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמ֔וֹ וְשָׁל֥וֹם וָשֶׁ֛קֶט אֶתֵּ֥ן עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּיָמָֽיו:
(דברי הימים א פרק כב פסוק ח - י)
הסבר זה מלמדנו שההנחה מן האויבים אינה רק לצורך ההתפנות מן המאבק והלחימה לצורך בניין המקדש אלא גם קריאת כיוון לכך שהמלך שיבנה את המקדש צריך להיות "איש מנוחה". נפש שהתעצבה מתוך עמדת המאבק והלחימה, לא תוכל לבנות בית מנוחה לד'. יתכן שיש קשר בין התשובה המופיעה בספר שמואל לזו המופיעה בדברי הימים. תודעת הלחימה והכיבוש, אינם מאפשרים למנהיג ולדור, לחוות חוויה של דיירים בביתו של ד'. איש המנוחה, גדל בבית בו המלוכה והעצמאות המדינית כבר מובנים מאליהם, הנוכחות האלוקית פשוטה בעולמו, הוא אינו בונה בית לד' כאדם הנותן מתוך שלו, אלא כמתארח בעולם האלוקי. המאמץ הצבאי מוביל למפקד, ניכוס הכוח הלוחם והכשרתו למלחמות הבאות. ההרפיה מן המאמץ הזה מולידה דור אשר חווית חייו מתאימה לדברי דוד הנשגבים במעמד המינוי של שלמה לבנות את בית ד':
וְכִ֨י מִ֤י אֲנִי֙ וּמִ֣י עַמִּ֔י כִּֽי־נַעְצֹ֣ר כֹּ֔חַ לְהִתְנַדֵּ֖ב כָּזֹ֑את כִּֽי־מִמְּךָ֣ הַכֹּ֔ל וּמִיָּדְךָ֖ נָתַ֥נּוּ לָֽךְ: כִּֽי־גֵרִ֨ים אֲנַ֧חְנוּ לְפָנֶ֛יךָ וְתוֹשָׁבִ֖ים כְּכָל־אֲבֹתֵ֑ינוּ כַּצֵּ֧ל׀ יָמֵ֛ינוּ עַל־הָאָ֖רֶץ וְאֵ֥ין מִקְוֶֽה: יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵ֔ינוּ כֹּ֣ל הֶהָמ֤וֹן הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר הֲכִינֹ֔נוּ לִבְנֽוֹת־לְךָ֥ בַ֖יִת לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֑ךָ מִיָּדְךָ֥ ה֖וּא וּלְךָ֥ הַכֹּֽל:
(דברי הימים א פרק כט פסוק יד - יז)
בהפטרתנו מודגש עניין נוסף מעבר למעמד הנפשי של המלך והדור בוני המקדש. עצם השלום עם אומות העולם והשותפות עמם בבניין המקדש, מתאימה למעמדו העולמי הכולל של בית המקדש. השלום בין חירם ובין שלמה, ושותפותו של חירם בבניין הבית הם חלק מבניין מעמד עולמי זה. בניין המקדש בפועל נעשה מתוך שלום ושותפות עם אומות העולם. "ויהי שלום בן שלמה ובין חירם ויכרתו ברית שניהם". השותפות עם חירם אינה טכנית בלבד אלא מבטאת הכרה של חירם במעלתם של ישראל:
וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֧עַ חִירָ֛ם אֶת־דִּבְרֵ֥י שְׁלֹמֹ֖ה וַיִּשְׂמַ֣ח מְאֹ֑ד וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְקֹוָק֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לְדָוִד֙ בֵּ֣ן חָכָ֔ם עַל־הָעָ֥ם הָרָ֖ב הַזֶּֽה:
(מלכים א פרק ה פסוק כא)
לבניין זה קדם ציור מכונן של הכרה ורצון של ארונה היבוסי בעבודת ד' הישראלית.
וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־דָּוִ֔ד יִקַּ֥ח וְיַ֛עַל אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑יו רְאֵה֙ הַבָּקָ֣ר לָעֹלָ֔ה וְהַמֹּרִגִּ֛ים וּכְלֵ֥י הַבָּקָ֖ר לָעֵצִֽים: הַכֹּ֗ל נָתַ֛ן אֲרַ֥וְנָה הַמֶּ֖לֶךְ לַמֶּ֑לֶךְ ס וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ יִרְצֶֽךָ:
(שמואל ב פרק כד פסוק כב – כד)
ייעודו העולמי של המקדש נזכר רבות בספר ישעיה:
וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְקֹוָ֗ק אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב
(ישעיהו פרק ב פסוק ג - ד)
כִּ֣י בֵיתִ֔י בֵּית־תְּפִלָּ֥ה יִקָּרֵ֖א לְכָל־הָעַמִּֽים:
(ישעיהו פרק נו פסוק ז - ח)
גם חגי, בתחילת ימי הבית השני, מנבא על שותפות עולמית במקדש:
וְהִרְעַשְׁתִּי֙ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֔ם וּבָ֖אוּ חֶמְדַּ֣ת כָּל־הַגּוֹיִ֑ם וּמִלֵּאתִ֞י אֶת־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ כָּב֔וֹד אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת:
(חגי פרק ב פסוק ז - ח)
השלום בין חירם ובין שלמה מהווה חלק ממערכת בריתות אותה מנווט שלמה בחוכמתו. שלמה יוצר שותפות כלכלית עמוקה בין חירם, ישראל ומצרים. חירם מספק עצים לבניין ספינות מיוחדות במינן. פרעה מאפשר מעבר לספינות האלו דרך ים סוף אל המזרח הרחוק. ושלמה הוא המתווך הגדול בין צור שבצפון למצרים שבדרום.[3] עסקה נוספת שעשה שלמה היא מעבר סוסים ממצרים למלכי הצפון. כאן הסחורה עוברת מדרום לצפון, כאשר סוחרי שלמה, גובים עמלה על כל סוס שיוצא ממצרים.[4] הבריתות הללו מעשירות את מלכות ישראל מבחינה כלכלית, בגלל תגמולי המעבר הנדיבים. מעבר לכך, הם מספקות רשת בטחון צבאית. צבאות התלויים בשלמה לאספקת סוסיהם יחשבו פעמים לפני יצירת סכסוך עם ממלכת ישראל. סחר עולמי בהקף כזה מהווה תשתית לקידוש ד' ולהכרת הערך הפנימי של ישראל:
וַיִּגְדַּל֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מִכֹּ֖ל מַלְכֵ֣י הָאָ֑רֶץ לְעֹ֖שֶׁר וּלְחָכְמָֽה: וְכָ֨ל־הָאָ֔רֶץ מְבַקְשִׁ֖ים אֶת־פְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת־חָכְמָת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים בְּלִבּֽוֹ:
(מלכים א פרק י פסוק כג - כד)
התיאור המפורט של המערכות הכלכליות שבונה שלמה מעורר אותנו לדברי הר"ן בדרשותיו:
ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל...יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא...עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, יתברך.
(דרשות הר"ן דרוש י)
עושרו של שלמה אינו נופל כמתנה אלוקית שמימית. ד' נותן לשלמה את החוכמה ואת היכולת להגיע לעושר דרך מעשה ידיו. השראת השכינה בישראל אינה נובעת מן הביטול של הכוחות האנושיים אלא דרך העצמתם ופיתוחם. אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה של מצווה.[5]
לאחר מעמד הר סיני, מזהיר הקב"ה את ישראל מפני בנינים מופרזים מידי לעבודת ד'.[6] עבודת ד' הרצויה היא מזבח אדמה פשוט ולא פירמידות מפוארות מלאות באלוהי כסף וזהב כמו שהייתה תרבות עבודת האלוהים המצרית. בהפטרתינו מוזכרים מספרים מרובים מאד של פועלים השותפים בבנין המקדש. במבט ראשון, נראה שהדברים מנוגדים לתרבות אליה התורה מחנכת אותנו. אומנם, חשוב לזכור, שמפעל של בניין אחד הנמשך שבע שנים, הוא מעט שבמעט לעומת ערי הענק שנבנו במצרים תוך שיעבוד מליונים לתקופות של מאות שנים. נראה גם שמספר השנים שנבנה המקדש אינו מספר סתמי. שבע שנים, כמספר השנים שמתירה התורה שיעבודו של עבד.[7] גם ישראל עצמם עובדים במפעל הזה בשרות מילואים של האזרחים. חודש יהיו בלבנון ושני חודשים בביתו. בהמשך יתברר שלאחר בניין המקדש המשיך שלמה במפעלי ענק של בניית ערים שלמות. גם בירושלים לא הסתפק שלמה בבניין בית ד' ובית המלך אלא סתם את המילוא במפעל בניה גדול ומסובך. נדמה שניתן לשמוע בין השיטין של הפרק בקורת על הרחבה זו של מפעלי הבניה. מודגש גם הקישור למצרים, לפרעה ולביתו.
וְזֶ֨ה דְבַר־הַמַּ֜ס אֲשֶֽׁר־הֶעֱלָ֣ה׀ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה לִבְנוֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יְקֹוָ֤ק וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ וְאֶת־הַמִּלּ֔וֹא וְאֵ֖ת חוֹמַ֣ת יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאֶת־חָצֹ֥ר וְאֶת־מְגִדּ֖וֹ וְאֶת־גָּֽזֶר: פַּרְעֹ֨ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֜יִם עָלָ֗ה וַיִּלְכֹּ֤ד אֶת־גֶּ֙זֶר֙
(מלכים א פרק ט פסוק טו - טז)
אֵ֣לֶּה׀ שָׂרֵ֣י הַנִּצָּבִ֗ים אֲשֶׁ֤ר עַל־הַמְּלָאכָה֙ לִשְׁלֹמֹ֔ה חֲמִשִּׁ֖ים וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת הָרֹדִ֣ים בָּעָ֔ם הָעֹשִׂ֖ים בַּמְּלָאכָֽה: אַ֣ךְ בַּת־פַּרְעֹ֗ה עָֽלְתָה֙ מֵעִ֣יר דָּוִ֔ד אֶל־בֵּיתָ֖הּ אֲשֶׁ֣ר בָּֽנָה־לָ֑הּ אָ֖ז בָּנָ֥ה אֶת־הַמִּלּֽוֹא:
(מלכים א פרק ט פסוק כג - כה)
נראה שהתייחסות לבניה המרובה היא דומה להתייחסות הנביא לעצם הנישואין לבת פרעה[8], כמו גם לריבוי הכסף והסוסים.[9] בתחילה מזוכר הדבר בהיבט חיובי, עם התפתחותו והתעצמותו היתרה, מזכירה אותו שוב הנבואה והפעם בהקשר שלילי.[10]
ראוי לציין שבפועל, חלוקת הממלכה גם היא התגלגלה בגלל תרבות הבניה והשיעבוד היתרים:
אָבִ֖יךָ הִקְשָׁ֣ה אֶת־עֻלֵּ֑נוּ וְאַתָּ֡ה עַתָּ֣ה הָקֵל֩ מֵעֲבֹדַ֨ת אָבִ֜יךָ הַקָּשָׁ֗ה וּמֵעֻלּ֧וֹ הַכָּבֵ֛ד אֲשֶׁר־נָתַ֥ן עָלֵ֖ינוּ וְנַעַבְדֶֽךָּ:
(מלכים א פרק יב פסוק ד - ה)
בניין המקדש הוא מפעל בניה מצומצם המדייק את ריכוז הכוחות ושיעבוד הפרטים במידה הנבונה אל מגמות הכלל. בפתיחת מסכת בבא בתרא מתארת הגמרא את הורדוס, אבי מפעלי הבניה הגרנדיוזים בארץ ישראל, כדמות מפוחדת מאד. הורדוס מלא בפחדים מדעת הקהל הישראלית, ומתוך כך הורג את כל החכמים. לצד הבניה הגדולה, הוא משמר גופה של נסיכה בבית חשמונאי טמונה בדבש.
דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא, וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא. טמנה שבע שנין בדובשא. [11]
(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ג עמוד ב)
הדברים מזכירים מאד את פולחן הבניה המצרי. פולחן שהיה משולב עם חניטת גופות ופולחן המוות. בבא בן בוטא מעביר את הורדוס תהליך תיקון ושחרור מהפחד. הוא מלמד אותו שהחכמים אינם מקללים אותו גם בחדרי משכבם. כתוצאה מהתהליך, מבקש הורדוס תיקון לנפשו ובבא בן בוטא ממליץ לו לבנות את בית המקדש:
מאי תקנתיה דההוא גברא? א"ל: הוא כבה אורו של עולם, דכתיב: כי נר מצוה ותורה אור, ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב: ונהרו אליו כל הגוים. איכא דאמרי, הכי א"ל: הוא סימא עינו של עולם, דכתיב: והיה אם מעיני העדה, ילך ויתעסק בעינו של עולם, דכתיב: הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם.
(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ד עמוד א)
למדנו מעתה, שבניין המקדש אינו רק המידה הנכונה בה מתכווננים מפעלי הבניה אל שיעורם הרצוי. בניין הנעשה באופן כזה הוא גם חלק מתהליך ריפוי ותיקון של הפחדים ותאוות השיעבוד הבאה לידי ביטוי בתהליך הורדוס. הדברים מזכירים לנו את דברי חז"ל על בגדי הכהונה המכפרים[12]. בבגדי הכהונה באות כל תכונות הנפש הנפולות אל הופעה שלמה ומתוקנת, העזות מופיעה באופן מתוקן בציץ, הקולניות בפעמוני המעיל והאינטימיות בעבודת הקטורת. כך בניין מתוקן מופיע מקומות טהורים בנפש הבונה, מקומות החושפים בנין של יצירה ולא של פחד, של שותפות עם הבריאה ולא של דריסתה. נראה שהדברים מתקשרים לדו השיח החותם של הורדוס עם החכמים:
במאי בנייה? אמר רבה: באבני שישא ומרמרא. איכא דאמרי: באבני כוחלא, שישא ומרמרא. אפיק שפה ועייל שפה... סבר למשעייה בדהבא, אמרו ליה רבנן: שבקיה, דהכי שפיר טפי, דמיחזי כי אידוותא דימא.
(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ד עמוד א)
חכמים מכוונים את הורדוס מן הבניין האטום העוטה זהב אל בניין הדומה לגלי הים. מן הניסיון לדרוס את המציאות אל החיבור לנוי הפנימי של העולם. האדם יעמוד במקדש לא מתוך תחושת כיבוש ושליטה על המציאות אלא מתוך התבטלות אל יופיה ואינסופיותה. בהתבטלות זו שוכנת ההשראה האלוקית. ים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד.
[1] ראה למשל העמק דבר דברים יב, י.
[2] ראה רש"ר הירש דברים יב, י.
[3] ראה מלכים א י, כא- כה
[4] ראה מלכים א י, כז- כט
[5] ראה עין אי"ה שבת ב, צט.
[6] שמות כ יט- כג.
[7] ראה מלכים א ו לז- לח ובפירוש המלבי"ם שם העומד על יחודו של המספר "שבע שנים".
[8] השווה במלכים א בין פרק ג פסוקים א- ד ופרק יא פסוקים א - ד.
[9] השווה במלכים א בין פרק ה ופרק י. ראה גם תוספתא סנהדרין פרק ד הלכה ה.
[10] ראה גם דברי הרמב"ם איסורי ביאה יג, טז. "הוכיח סופן על תחילתן".
[11] לא נשארה מבית חשמונאי אלא תינוקת אחת שנפלה מן הגג לארץ ומתה. ואותה תינוקת טמן אותה הורדוס בדבש כדי שגופתה תשתמר.
[12] אמר ר' ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין; כתונת מכפרת על שפיכות דמים, דכתיב: ויטבלו את הכתנת בדם; מכנסים מכפרים על גילוי עריות, דכתיב: ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה; מצנפת מכפרת על גסי הרוח, כדרבי חנינא, דא"ר חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה; אבנט מכפרת על הרהור הלב, אהיכא דאיתיה, (דכתיב: והיה על לב אהרן); חושן מכפר על הדינין, דכתיב: ועשית חושן משפט; אפוד מכפר על עבודה זרה, דכתיב: אין אפוד ותרפים; מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול; ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא: והיה על מצח אהרן, וכתיב התם: ומצח אשה זונה היה לך! (תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טז עמוד א)
אנחנו רגילים לומר שיש לכל חפץ ששה צדדים. למעלה, למטה, שמאל, ימין, אחורה וקדימה. הצד השביעי, צד הקדושה, הוא המרכז, או התכלית והייעוד של החפץ.
למעלה ולמטה הם צדדים מוחלטים. קובע אותם כוח המשיכה. הכיוון אליו נמשכים חומרים כבדים הוא למטה, והכיוון ממנו הם נופלים הוא למעלה. ולכן גם היחס שלנו אליהם ברור: הצד התחתון הוא הצד החומרי: ככל שהחומר צפוף יותר, כך הוא נמשך יותר למטה. והצד העליון הוא הצד הרוחני: ככל שיש פחות חומר, כך הוא יהיה למעלה יותר. למשל: הגוף של האדם מוצק, הנפש מתבטאת בנוזל: "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ", והנשמה מתבטאת בנשימה של האוויר שהוא גז: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". כששמים מוצק נוזל וגז יחד, המוצק בדרך כלל שוקע, הנוזל מעליו והגז מעליו. ולכן למעלה, מבחינתנו, הוא צד הרוחניות והקדושה.
אבל ארבעת הצדדים האחרים אינם מוחלטים בכלל. מי אמר שאת צדדי העולם צריך בכלל לחלק לארבע? אפשר לומר שאין להם חלוקה בכלל, או לחלק אותם ל360 מעלות, או ל12 כמו שעון.
יש שתי סיבות בגללן אנחנו מחלקים את רוחות השמים לארבע דווקא: האחת היא השמש. השמש זורחת בצד מזרח, שוקעת בצד מערב, היא עוברת במשך היום בצד דרום, ומוצפנת מצד צפון. כך שהשמש מגדירה דווקא ארבעה כיוונים.
הסיבה השניה היא גוף האדם. לאדם יש צד קדמי, שבו הוא רואה, ועושה את רוב הפעולות לכיוונו. יש צד אחורי שהוא לא מודע למה שקורה בו, ומתקשה לעשות משהו בכיוון הזה. כלומר העיניים והידיים מגדירות קדימה ואחורה. והאדם בנוי משני צדדים כי יש לו שתי ידיים ושתי רגליים. ולכן יש לו צד ימין וצד שמאל, כאשר ימין הוא (בדרך כלל) הצד החזק ושמאל הצד החלש. ולכן האדם עצמו מוגדר גם כן בארבעה כיוונים דווקא.
יש הבדל גדול בין שתי הסיבות. ההגדרה לפי השמש לא נותנת עדיפות לאחד הצדדים: יש אנשים שטוב להם שהשמש זורחת והם יכולים ללכת לעבוד, יש אנשים שמעדיפים שהשמש תשקע והם יוכלו ללכת לישון. יש מי שמעדיף את צד דרום כי קר לו, ויש מי שמעדיף את צד צפון כי חם לו. ארבעת צדדי העולם שווים בחשיבותם מצד השמש.
אבל מצד האדם ברור שהצד הקדמי הוא החשוב, כי האדם מרוכז בו. אחריו חשוב הימין שבו האדם עושה את רוב הפעולות. אחריו השמאל, וצד האחור הכי פחות חשוב כי האדם לא מודע אליו.
מבחינת רוחות השמים אין צד עיקרי, ולכן הצד החשוב הוא המרכז, שמרכז את כולן. כיוון שלכל אחת יש את העדיפות שלה, הכי טוב להיות במרכז, ולבחור לאן ללכת בכל פעם לפי הצורך. המרכז מכיל את היתרונות של כל הקצוות. הצד השביעי, המרכז, הוא הצד הקדוש. הוא מחבר את הצד התחתון אל הצד העליון, והוא מחבר את ארבעת הצדדים יחד, ומחבר את היתרונות של כולם יחד.
בפרשה שלנו מגיע המרכז של העולם. המשכן, ובהמשך המקדש, הוא מרכז העולם. המקדש הוא מי שמחבר שמים וארץ, צד עליון וצד תחתון, דרכו עולות התפילות מלמטה למעלה, ודרכו מגיעה הברכה מלעמלה למטה. ולכן הוא גם מי שמרכז את כל ארבע רוחות השמים לנקודה אחת.
החידוש בפרשה הוא שהמשכן מכוון לפי רוחות השמים בדווקא. "וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה... וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן... וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה". ולכן רוחות השמים נקראות מנקודת המבט של המקדש כמו שהצדדים נקראים באדם: קדימה, אחורה, שמאל וימין. "בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן", "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם". מזרח הוא "קדמה", מערב "אחרון", צפון הוא "שמאל", ודרום "ימין".
וממילא בית המקדש נותן סדרי עדיפויות גם לרוחות השמים. מה יותר חשוב: לעבוד או לישון? כיוון שצד מזרח הוא קדימה, הוא החשוב יותר. העולם נברא לעבודה ולא לשינה. חז"ל אומרים שהחכמה נמצאת בדרום והעושר בצפון "הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום", כיוון שדרום הוא הימין, הרי שהחכמה חשובה מהעושר.
כשבית המקדש נחרב, העולם מאבד את נקודת המרכז שלו. מתנתק הקשר בין שמים וארץ במידה מסוימת, וגם ארבע רוחות השמים מאבדות את המרכז המחבר אותן. ולכן כשנחרב המקדש העולם מנוהל על ידי ארבע מלכויות, שמבטאות את ארבע רוחות השמים כמו שכתוב בדניאל ובזכריה. כי כשאין מרכז, אין גם סדר עדיפויות בין הצדדים השונים. ולכן כל אחד מהם מתגבר בזמנים מסוימים, ושולט בעולם, ובזמנים אחרים מתגברת רוח אחרת.
[הרחבה ועיון נוסף: פרי צדיק שמות פרשת החודש 'ועל פי זה זכר', שם משמואל מועדים סוכות תרע"ג 'ונראה לומר שיש בו', בית אלוקים למבי"ט שער היסודות פרק נח 'ולסבה זו נוצר', גמרא תענית דף ג עמוד ב 'רוחות מנא לן', מדרש תנחומא פקודי 'ואומר ואמלא אותו', 'דבר אחר רוקמתי'].
הציורים השונים שאנו עושים למשכן הם 'תרגום' של טקסט לאיור. הפרשה מפרטת לנו את כל חלקי המשכן עם חומריהם ומידותיהם, וכך אנו יכולים לדמיין אותו ולציירו. לעומת זאת, אצל משה נראה שהתהליך היה הפוך - בשלב ראשון הוא ראה מראה בלבד: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ", ורק לאחר מכן שמע 'טקסט' שמתאר את המשכן. אמנם לגבי המנורה נאמר: "שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש", ומשמע שהתיאור קדם למראה, אך מהפסוק לעיל מבואר שבתחילה ראה את דמות המשכן כולו עם המנורה בתוכו, וכיוון שגם תיאור המנורה לא הספיק נדרש מראה ספציפי של המנורה בלבד.
מתי ראה משה את מראה המשכן לראשונה? ה'משכן' נקרא כך כיוון שהוא המקום בו שורה השכינה. אם כן תבנית המשכן היא התבנית-הסדר-השיטה בה ה' שוכן בישראל, ובמילים אחרות - הנהגת ה' את ישראל. השראת השכינה התחילה במעמד הר סיני: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי", ומסתבר שבאותו מעמד ראה משה את תבנית המשכן-השכינה.
אמנם השראת השכינה מתרחשת דווקא בתוך מחנה ישראל, אך זהו רק המעגל הפנימי, ודרך עם ישראל ישנה השראת שכינה בעולם כולו. השראת השכינה בישראל אינה עניין פרטי שלנו, אלא אנו ה'צינור' שדרכו יש לקב"ה יחס ישיר (=השגחה) לעולם כולו. ללא החוליה המקשרת של ישראל מגיעים חכמי האומות למסקנה ש"אֵין אֵצֶל הַבּוֹרֵא לֹא רָצוֹן וְלֹא שִׂנְאָה... וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹתְךָ... וְלֹא בָרָא מֵעוֹלָם אָדָם...". רק אמונת ישראל מעידה על הרצון של הקב"ה בעולם, וממילא על הנהגתו את העולם. אם כן תבנית המשכן היא תבנית הנהגת ה' את העולם.
התבנית-הסדר של הנהגת ה' את העולם נקראת בדברי חז"ל 'מעשה מרכבה', כפי שמבאר המהר"ל בהקדמתו ל'גבורות ה': "השלישי (מהדברים שיש הגבלה על לימודם) שהם מסודרים מאתו בסדר שלהם". מעשה מרכבה מופיע בתחילת ספר יחזקאל, כאשר הוא מתאר כיצד הוא רואה את "מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' ". בהמשך מבואר שמראה זה נגלה לו שוב ברגע הסתלקות השכינה מן המקדש: "וּכְבוֹד אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו".
גם מבלי להבין את 'מעשה מרכבה' עצמו (שהוא סוד שראוי לבעלי הסוד בלבד), ניתן להבין את משמעות השם. מרכבה שייכת למצב של תנועה, לעומת המקדש שהוא בית והשכינה בו במצב של 'מנוחה' (כפי שנקרא המקדש בדברי חז"ל). נראה שיחזקאל מתאר את המעבר של השכינה-ההנהגה האלוקית ממצב של מנוחה למצב של תנועה. כל עוד עם ישראל בארצו השכינה שורה במנוחה במרכזו של עם ישראל במקדש בירושלים, ומשם מנהיגה את העולם כולו. כשישראל יוצאים לגלות השכינה יורדת איתם ונודדת בין הגלויות.
אך ישנה גם אפשרות שלישית. המשכן אמנם נחשב כמקדש שיכול לעמוד במנוחה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ", אך אין לו מקום קבוע והוא יכול להתפרק ולהיות בתנועה כמרכבה. כלומר שתבנית המשכן השלמה כוללת את שני המצבים של המשכן - במנוחה ובתנועה. במעמד הר סיני שהוא גילוי השכינה הגדול ביותר: "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" מתבארת ההנהגה האלוקית הכוללת את כל ההיסטוריה הישראלית והעולמית בכל שלביה.
1) כמה פעמים ובאיזה הקשר מוזכר המספר 50?
2) מה הם אברי הגוף המוזכרים בהקשר למשכן?
3) באיזה הקשר מוזכרים בפרשה הבטויים "איש אל אחיו" או "אישה אל אחותה"?
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
בפרשת יתרו קראנו על מעמד הר סיני. בין שאר האופנים בהם נגלה הקב"ה בהר סיני, היו אש וענן: "וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר" (שמות יט, טז), "הָהָר עָשֵׁן" (שם כ, יד). בסוף פרשת פקודי אנו עדים למעבר: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶֽם" (שם מ, לח) — הענן והאש עברו מהר סיני, המקום בו שכן ה', אל תוך מחנה ישראל, אל תוך העם. בעזרת כלי המשכן תועבר האש מראש ההר אל תוך המחנה. האש המרוחקת בראש ההר, תהפוך לאש ששוכנת בתוכנו ומניעה אותנו. עבודת כלי המשכן תקבע את האירוע החד-פעמי של מעמד הר סיני למצב מתמשך, לסדר חיים. בארבעה כלים עיקריים עוסקת הפרשה — ארון הברית, השולחן, המנורה ומזבח העולה.
המנורה והשולחן מונחים זה מול זה, אך הבדלים מהותיים ביניהם: על השולחן נאמר: "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים". השולחן מורכב מעץ וזהב, יש לו טבעות ובדים, מעין מוטות נשיאה. המנורה, לעומתו, אינה מורכבת מחלקים, אלא "כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר", ללא שום טבעות ובדים. השולחן והמנורה מייצגים שני מרכיבים יסודיים בחיי עם, המרכיב הכלכלי והמרכיב התרבותי. הכלכלה, כמו השולחן, היא דבר מורכב מאוד — תעשייה, בנקים, השקעות, מקח וממכר. השולחן מלמד כיצד אפשר לעצב חיים כלכליים קדושים. כלכלה בנויה כמובן על צמיחה: "עצי שטים עמדים, שעומדים דרך גדילתן" (יומא עב ע"ב), אך השולחן מצופה זהב. השאיפות המניעות את הצמיחה, האווירה ביצירת הכלכלה, צריכות להיות מזוקקות כזהב. זר זהב מקיף את השולחן, מעין גדר התוחמת גבולות מוסריים מוגדרים בעולם הכלכלה. על השולחן ניתן לחם הפנים. הכלכלה מייצרת לחם, מביאה פרנסה, אבל חשוב לזכור את הפנים. מאחורי הכסף והמפעלים יש אנשים, יש פנים, פרצופים ושמות. היחס לבני האדם שבתוך המערכת הכלכלית חייב להישמר. "הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום" (בבא בתרא כה ע"ב.) השולחן עוסק בכלכלה ובעושר, בעוד המנורה קשורה בתרבות ובחכמה. המנורה מתווה לנו דרך בפיתוח התרבות. התרבות פונה אל הנטיה האסטטית שבנו. היא תדגיש את היופי שבפיוט ובשירה, במוזיקה ובאמנות, בחן של החיים. המנורה מפותחת יפה בגביעים כפתורים ופרחים, המציגים מראה מאוד הרמוני. אולם, כל העושר והיופי הזה הינם " מִקְשָׁה אַחַת" — התרבות צריכה להיות מחויבת למגמת-העל האחת — "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". תרבות עצמאית אינה ממהרת לצרף גורמים תרבותיים זרים, אלא בוחרת לקחת את כל כוחה מהזהב הטהור שלנו, משמן הזית הזך שלנו. לא לחינם בחנוכה, חג המוקדש למלחמת התרבות, נלקחה המנורה כסמל. הקרב על התרבות הוא הקרב על המנורה. את מקורותיה וזרמיה של התרבות יש לבדוק כל הזמן, בוקר וערב. עבודת השולחן התרחשה רק פעם בשבוע, אבל במנורה היו מתעסקים הכהנים כל יום — מחליפים שמן בבוקר ומדליקים בערב. חשוב לבדוק כל העת את מצבו של העולם התרבותי, את הספרים, השירים, ושאר תוצרי התרבות, מה מגמתם, איזה רגש ואווירה הם משרים.
בקודש הקודשים ניצב ארון הברית, הבנוי למעשה משני כלים: הארון עצמו, והכפורת המכסה אותו. הארון מזכיר במבנהו את השולחן. כמוהו, הוא עשוי מעצי שיטים מצופים זהב. וכמוהו, הוא בעל זר זהב, טבעות ובדים לנשיאה. לעומת זאת, הכפורת מזכירה את המנורה, עשויה כולה זהב, מקשה אחת ומעוצבת באומנות בצורת כרובים. לשולחן ולמנורה יש אם כן שורשים פנימיים בקודש הקודשים. הכלכלה והתרבות יונקים את עקרונותיהם מלפני ולפנים. בתוך הארון היו לוחות הברית, תמצית-העל של התורה. הארון עצמו היה מורכב משני ציפויי זהב, כשביניהם ארון עץ. העץ רומז לצמיחה וחיים המתרחשים תדיר בלמידת התורה. העץ מצופה זהב מבית ומחוץ — על תלמיד חכם העמל וצומח בתורה, לשים לב למעשים הגלויים וגם לכוונות הפנימיות, לזהב הנמצא בחוץ וגם לזהב השרוי בפנים. מצמיחה מבורכת זו של התורה תושפע קדושה על השולחן, על חיי הכלכלה. על הארון מונחת הכפורת עם הכרובים: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה", "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה", פעמיים מודגש שהכפורת היא מלמעלה. מלבד ההתפתחות והצמיחה האישית בתורה, ישנו ממד חשוב אחר, והוא היכולת לקבל את העובדה שישנם נושאים שהם מלמעלה. אנחנו מנסים להבין כמיטב יכולתנו, אבל יש גודל רב שנשאר מעלינו, נישא ונשגב ככנפיים פרושות. לכרוב היה פרצוף של תינוק, " כְּרַבִי" — משמעו בארמית 'כמו נער'. במובן מסוים, אל מול גודל התורה אנו כתינוקות, מקבלים בתמימות תורה ממרומים. לימוד תורה מתוך ידיעה שיש אינסוף נשגב לשאוף אליו, יוצר תביעה עצמית לרוממות ומעוף. אם תלמידי חכמים ידרשו מעצמם זיכוך מתמיד, גם התרבות תזדכך. הארון שורש לשולחן, והכפורת מקור למנורה.
הארון, השולחן והמנורה אינם נגישים לכל עם ישראל. ארון הברית סגור בקודש הקודשים, ורק הכהן הגדול זוכה לראותו פעם בשנה. גם עם המנורה והשולחן ועבודותיהם נפגשו אך ורק הכהנים, שאר העם צפו במתרחש במזבח. המזבח הוא המוקד אליו מגיע כל אחד מישראל עם קרבנותיו, הוא יוכל להביט בהקרבה, ואף להשתתף בשחיטה. כשיהודי מרגיש שמחה הוא מביא קרבן תודה למזבח, וכשחלילה סר מן הדרך, עליו להביא אשם או חטאת. המזבח הוא המרכז את חוויות החיים השונות, את כל המאורעות העוברים עלינו, וקושר אותם לעבודת ה'. המזבח העומד בחצר, לפי אחת מדעות התנאים, היה מבנה גדול ומרשים השווה בגובהו למשכן, ונראה כמו בית. המזבח הוא בית הפתוח לכולם, יש בו מקום לכל האנשים, לכל הלבבות, לכל הרצונות והרגשות. המזבח, שלא כמו הכלים הפנימיים, מצופה נחושת, מתכת עממית השווה לכל נפש. הוא מתאים לכל אחד ואחת — לחנה מרת הנפש המתפללת לבן, ולאותה חנה המקדישה את בנה בהיגמלו, בקרבנות תודה ושמחה. "עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נו, ז). המזבח הוא מקום שאליו מתנקזים כל הרצונות האישיים, גם רצונות בני העמים כולם. המזבח הוא בית לא רק לישראל, והוא יכיל בעזרת ה' אף את אומות העולם.
פרשת השבוע, פרשת תרומה מתארת את התרומות והמתנות שנידבו בני ישראל למשכן. תחילה פותחת התורה בתיאור הארון, ואחריו מתארת את הכפורת, שהיתה על הארון ועליה היו הכרובים. וכך כתבה התורה על הכרובים: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב... וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (כה, יח-כ).
על האופן שבו עמדו הכרובים במשכן ובבית המקדש הראשון, שבנה שלמה המלך מצינו שתי דעות בחז"ל, במסכת בבא בתרא (צט ע"א): "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית". המחלוקת היא, האם פני הכרובים היו כלפי פנים המשכן / בית המקדש או שפניהם היו מופנות זה כלפי זה. חז"ל מנסים לברר את דעתו של כל אחד מהאמוראים, וכך אומרים: "ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו', הא כתיב: 'וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת' (דברי הימים ב' ג, יג)? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".
בפשטות, ביאור הדברים, 'כשישראל עושים רצונו רצונו של מקום', הם עומדים כשפניהם זה אל זה, שאוהבים זה את זה, לסימן שהקב"ה אוהב את עם ישראל. ואילו 'כשאין ישראל עושים רצונו של מקום', הם מסובבים פניהם אל תוך הבית.
לכרובים היו שני מצבים: א. 'פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה', ב. 'וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו'. רבי יצחק אלחנן ספקטור, (היה רבה של קובנה) הסביר שניתן ללמוד מהכרובים לימוד חשוב לחיינו. על כל אדם לשאוף לפרוש כנפים למעלה, להשתוקק להביט בדרך של רוממות, ולצד זה להביט כל הזמן 'אִישׁ אֶל אָחִיו', לא להפסיק לראות את צרכי הזולת. כשישראל 'פניהם איש אל אחיו', שמפנים דעתם וליבם זה לזה, כל אחד מתעניין במצבו של הזולת ודואג למחסורו, על כך אומרים חז"ל שהם עושים רצונו של מקום. משום שזהו רצון הקב"ה, שנסייע ונגמול חסד איש את רעהו. לעומת זאת, פניהם לבית, כשכל אחד חושב רק על עצמו ורואה את צרכי ביתו.
ראוי לזכור את האמרה המיוחסת לרבי ישראל סלנטר, שהפעולה שאדם עושה להיטיב עם ה'גשמיות' של הזולת היא היא ה'רוחניות' של עצמו. כדוגמת אדם שבנתינת מעות לעני, שהיא פעולה גשמית, משפיע הוא על הרוחניות שלו. וכך במצוות רבות שבין אדם לחברו.
נכון ללמוד מתפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שהתפלל: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכים זה לזה לפרנסה. ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים".
בעיצומו של היום הקדוש ביותר בשנה, האדם החשוב ביותר בעם ישראל, נמצא במקום הקדוש ביותר – בקודש הקדשים, ונושא תפילה קצרה. אם היו מבקשים מאיתנו לחבר את נוסח התפילה הייחודית, מניח שהיינו מתקנים תפילה על רוחניות, על יראת שמים, על לימוד תורה וכיו"ב. אולם הכהן הגדול נושא תפילה, ולא מזכיר במאומה את צרכיו הרוחניים של עם ישראל. כל עיקרה של התפילה מתמקד בבקשות הנוגעות לצרכיהם הגשמיים של כלל ישראל.
מכאן עלינו ללמוד אודות חשיבות המחשבה על צרכיו של הזולת, במה ניתן לסייע, לתמוך ולהתייצב לימינו של הנזקק לכך.
פרשת 'תרומה' נפתחת ברשימה מפורטת של החומרים הדרושים למלאכת המשכן. בתחילתה מנויות בזו אחר זו, שלוש מתכות: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שמות כה, ג).
בראש הרשימה – הזהב, שהוא החומר החשוב ביותר, אחריו הכסף, ואחריו הנחושת, הפחותה משניהם. כך עולה מדברי חז"ל במדרשים שונים (על חומרי המשכן, וגם ביחס לחלום הפסל שחלם נבוכדנצר (דניאל ב, לב-לג), שהיה עשוי מחומרים אלו ומחומרים נוספים), ומדברי ראב"ע ומפרשים נוספים שביארו ששלוש מתכות אלה מנויות לפי חשיבותן. זו גם המשמעות הפשוטה העולה מפסוקים נוספים, כמו לדוגמה: (ישעיהו ס, יז): "תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל...".
ההדרגה לפי הערך של המתכות הללו, ניכרת במשכן. כל הכלים הפנימיים שבתוך המשכן – הארון, השולחן, המנורה, מזבח הזהב ועוד – נעשו מזהב ממש, או שהיו מצופים בזהב; הכסף שימש לאדני המשכן ולְוָוִים לעמודיו; ואילו הנחושת הייתה המתכת הנפוצה בכל חצר המשכן, החל במזבח וכלה באדנים וביתדות העמודים שלה, שהיו כולם עשויים מנחושת.
כאשר מתבוננים במשמעות הלשונית של שמות החומרים הללו, מבינים יותר גם את סיבת ההדרגה הזו, ואת המשמעות המיוחדת של כל אחד מהם:
המהר"ל מתייחס לכסף ולזהב ב'נתיב העושר', מכיוון שבדרך כלל בהם ניכר עושרו של אדם, והוא מבאר שם את משמעות שמותיהם בהתאם למהותם:
השם 'זהב', הוא הרכבה של שתי מילים: 'זה הב', והוא מורה על דבר שרצוי מצד עצמו, האדם רוצה אותו מחמת יופיו, להשתמש בו לייפות ולפאר חפצים שונים.
לעומת זאת הכסף, מלשון 'לכסוף', לא מבטא את הדבר הרצוי לכשלעצמו, אלא את נטיית אהבת הממון והעושר, שדוחפת את האדם לאסוף עוד ועוד ממון. במילים אחרות – הזהב הוא התכלית המבוקשת, והכסף הוא האמצעי.
מה מייחד את הנחושת ומה משמעות שמה?[1]
במקומות רבים ניכר שלעומת הזהב והכסף שהם 'צמד' חומרים שנזכרים פעמים רבות יחד, ומורים על עושר כדברי המהר"ל - הנחושת נזכרת פעמים רבות יחד עם הברזל. לדוגמה: "כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד, כב); "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ט). מתכות אלו פשוטות ומצויות יותר מכסף וזהב, ונחשבות פחות יפות מהן, אך הן הרבה יותר חזקות ושימושיות. לכן שריון עשוי מנחושת (כמו השריון של גלית) וכלי מלחמה עשויים מברזל (כמו 'רכב ברזל').
רש"י מביא בפרשתנו, בפירושו לפסוק "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ (את המזבח) נְחֹשֶׁת" (שמות כז, ב), פסוק נוסף שנזכרים בו נחושת וברזל יחד, ובו ניכרת תכונת החוזק והקושי שלהן - "מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה." (ישעיהו מח, ד), וקושר אותו לטעם ציפוי המזבח בנחושת: "לכפר על עזות מצח". משמעות זו מצויה בלשוננו במילה 'נחישות' בשימושיה השונים.
המהר"ל מבאר במקומות רבים שנחושת מורה על קושי ועזות, ומוסיף (ב'נר מצוה' חלק א, ביחס למלכות יוון) שעזות זו מביאה לידי זריזות:
'והמלכות הג' ראה אותו נחושת, על ידי שהיה עז וזריז לילך ולכבוש ארצות למרחוק. ולכך מלכותו שהיה תקיף ועז כמו נחושת, שהוא עז, וקראו אותו נמר, שהוא עז פנים'.
לפי דרך זו, ניתן להציע לבאר את השורש נ'ח'ש', שהוא מורכב מצירוף נ'ח' וח'ש' – נ'ח' מבטא את העזות, הקושי והתקיפות, שכן הם גורמים למנוחה הקבועה, וח'ש' מבטא את הזריזות שמתאפשרת על ידי תכונות אלו.
הערה לסיום – התמקדנו בנחושת ולא בברזל, שלא נזכר בפרשתנו. מדוע לא? הרי כאמור הוא דומה לנחושת ופעמים רבות נזכר עמה, והיינו מצפים שגם כאן לא יפקד מקומו!
המהר"ל מבחין בין קושי הנחושת, שמורה על עזות, לבין קושי הברזל שמשמש להשחתה. נראה שזו הסיבה שלא רק שלא היה ברזל בכלי מהמשכן, אלא אפילו לא השתמשו בו במלאכת המשכן, כמו שנאמר בספר דברים ביחס למזבח (דברים כז, ה), וכפי שמתואר בספר מלכים (א, ו) "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ".
[1] כמובן שיש קשר בינה לבין הנחש, וכן לפעולת הניחוש, ועסקו בכך מפרשים רבים, אך לא נרחיב כאן בקשר זה.
1) כמה פעמים ובאיזה הקשר מוזכר המספר 50?
א)50 לולאות שמחוברות עם 50 קרסים ב)רוחב החצר 50 אמה.
2) מה הם אברי הגוף המוזכרים בהקשר למשכן?
צלע המשכן , פנים – ופניהם איש אל אחיו , ידים - שתי ידות לקרש האחד , ראש - ויחדיו יהיו תמים על ראשו, כתף – חמש עשרה אמה קלעים לכתף, ירך – מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה
3) באיזה הקשר מוזכרים בפרשה הבטויים "איש אל אחיו" או "אישה אל אחותה"?
לגבי הכרובים – "איש אל אחיו" ולגבי היריעות "אישה אל אחותה"
