ארבעת הבגדים הייחודיים לכהן הגדול עשויים כך שכל אחד מהם מזכיר עניין מסויים הקשור אל הקודש: לכל אחד מן הבגדים הללו מצורף חפץ מיוחד או כתב מיוחד, ואותו חפץ או כתב מוגדר בתורה בתור היעוד של אותו הבגד: על האפוד נמצאים אבני השוהם, על החושן שנים עשר אבני חן, על המעיל ישנם פעמונים המשמיעים את קול הכהן בבואו אל הקודש, ועל הציץ ישנו כתב 'קודש לה''.
אם כן, ארבעת בגדי הכהן הגדול אינם רק לכבוד ולתפארת במובן של הדר ופאר. אלו בגדים שנותנים הקשר רחב לעבודת הכהן הגדול: הם מבליטים עקרונות רוחניים מסויימים שהם חלק מהותי משליחותו ותפקידו.
חשוב לבחון מה היחס בין ארבעת הבגדים, וכיצד היסודות הרוחניים שהם מבליטים מצטרפים למערכת אחת:
המעיל מדגיש את חשיבותו של הכהן הגדול עצמו: 'ונשמע קולו בבואו אל הקודש'. החזקוני כותב שהקול של המעיל נועד "כדי שיהא [הכהן הגדול] ניכר ונבדל להיות קדש קדשים משאר הכהנים המשרתים שם". כלומר המעיל מציין שהלובש אותו הוא אדם בעל מעלה עליונה, למעלה מכל מעלות הקדושה הקיימות בישראל ובעולם! כמובן שבכך הוא נותן ערך עליון לכל פעולה שעושה הכהן הגדול, ומעמיד אותה כראשונה במעלה. הפעמונים המזכירים את הכהן הגדול נמצאים בצד הנמוך של גופו – בתחתית המעיל, ובכך הם מצביעים על הקדושה והעליונות של הצד התחתון של בית המקדש – האדם המקריב לגבוה.
הציץ הוא תכשיט שעליו שם ה': בכך מכריז הציץ לשם מי מכוונת כל עבודת הכהן הגדול – היא נעשית לשם שמים. אולם לציץ משמעות רחבה יותר: הרי בניגוד לכל מקדשי העולם העתיק, בבית ה' אין צלם ודמות. משום כך מי שנוכח בעבודת המשכן עשוי היה לתמוה – למי בעצם נעשית כל העבודה הזאת? בעיניים רגילות נראה היה כביכול שמדובר במקדש ריק – שלא ניכרת בו הנוכחות שאליה עובדים. אך במקום אחד – במצחו של הכהן שהוא הראש לכל עובדי המקדש, נמצאת בגלוי הנוכחות הזאת: שם ה' שעל מצחו מעיד שכל העבודה מכוונת לשם שמים. אצל עם ישראל היישות הנעבדת אינה מופיעה בצורת דמות ציורית, אלא בתור כתב מופשט.
לעומת פעמוני המעיל המוצבים בתחתית של שאר הבגדים, הציץ מופיע גבוה – על מצח הכהן. כך שהזכרת שם ה' מצביעה על הצד העליון של כל עבודת המקדש: הפנייה אל בורא העולם.
אם כן, מתוך ארבעת הבגדים המרכזיים של הכהן הגדול, שנים מזכירים את הכהן הגדול נציג ישראל מלמטה, ואת הקב"ה מלמעלה.
את מה מזכירים שני הבגדים הנוספים – החושן והאפוד הנמצאים באמצע גובה הכהן? שניהם ממוקדים בשבטי ישראל. שמות בני יעקב נכתבו פעם אחת על אבני השוהם של האפוד ופעם שניה על אבני החושן.
כלומר הענין המרכזי אותו הכהן הגדול נושא איתו בעבודתו הוא היותו הנציג של כלל עם ישראל. מדוע נצרכים שני בגדים כדי לציין זאת?
ניתן לראות כי יש הבדל מרכזי בין שניהם: באפוד נמצאים כל השבטים יחד כמקשה אחת – ישנן שתי אבני שוהם, ועל כל אחת מהן מצויה רשימה של שישה שבטים. לעומת זאת בחושן נרשם כל שבט באמצעות אבן נפרדת משלו. הבדל זה מסמן כי ישנן שתי רמות של קשר בין הכהן הגדול לבין העם ששלח אותו: הקשר העליון יותר הוא לכל העם יחדיו – לשבטים המקובצים יחדיו סביב ראשו. הימצאות שתי האבנים עם שמותיהם על כתפי הכהן מקרבת אותם מאד לציץ עם שם ה' המצוי על מצח הכהן. אך קשר זה הפונה רק לאיחוד של השבטים אינו מספיק, והוא עלול להיות עליון וגבוה מדי. לכן החושן מפרט את כל השבטים שבט שבט, כדי שלכל אחד מהם יהיה מקום עצמאי על לב הכהן הגדול. באופן זה מחוברים כל שבטי ישראל לכל עבודה מעבודות הכהן הגדול – גם לחוד וגם ביחד.
ונמצא שבגדי הכהן הגדול מסמנות מערכת שלימה של חיבור: הקומה הבסיסית ביותר (הפעמונים ברגלי הכהן) מזכירה את זכות הכהן הגדול עצמו. למעלה מכך, בלב הכהן (החושן) מוזכרת זכותם של כל אחד מן השבטים. עוד למעלה (האפוד) מוזכר לטובה העם כולו כשכל השבטים הופכים למכלול אחד. ולבסוף, מעל כולם – מתנוסס שם ה' החופף על הכל. הקב"ה הוא מי שאליו מופנית כל העבודה, ובזכותה הוא משרה את שכינתו על ישראל.
חז"ל לימדונו שספר יחזקאל "תחילתו פורענות וסופו נחמה".[1] ספר יחזקאל מיוחד גם בשילוב הפנימי בין הנחמה לתוכחה. בתחילת הספר, בחלק של ה'תוכחה'. מגביה יחזקאל את שומעיו אל הגובה הרוחני של מעשה מרכבה. בסוף הספר בפרקי הגאולה והחזון, מזכיר יחזקאל כמה פעמים, שגובה הציורים שחוזה במעלתם של ישראל והעתיד הצפוי להם, יש בהם תוכחה גדולה
אַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם הַגֵּ֤ד אֶת־בֵּֽית יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַבַּ֔יִת וְיִכָּלְמ֖וּ מֵעֲוֹנֽוֹתֵיהֶ֑ם וּמָדְד֖וּ אֶת־תָּכְנִֽית:
(יחזקאל פרק מג פסוק י - יא)
תוכחה גדולה היא העמדת בעלי מעלה גדולה כל כך, בעלי עתיד עליון כל כך, על גובהם ומהותם. בעצם החזון הגבוה מונחת התמיהה כיצד בעלי מעלה גדולה שכזו מתדרדרים אל חטאים. העמידה מול המעלה מתחדדת בכך שהמקדש השלישי אינו חזון עתידי אלא מציאות רוחנית קיימת הקיימת כבר כעת בארץ ישראל של מעלה:
בְּמַרְא֣וֹת אֱלֹהִ֔ים הֱבִיאַ֖נִי אֶל־אֶ֣רֶץ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְנִיחֵ֗נִי אֶל־הַ֤ר גָּבֹ֙הַּ֙ מְאֹ֔ד וְעָלָ֥יו כְּמִבְנֵה־עִ֖יר מִנֶּֽגֶב:
(יחזקאל פרק מ פסוק ב - ג)
יחזקאל מדגיש שהגובה ממנו נובעת הגאולה אחד הוא עם הגובה ממנו נובעת התוכחה. שתיהן כאחת מהווים מפגש עם הגובה האלוקי:
וְהִנֵּ֗ה כְּבוֹד֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּ֖א מִדֶּ֣רֶךְ הַקָּדִ֑ים וְקוֹל֗וֹ כְּקוֹל֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וְהָאָ֖רֶץ הֵאִ֥ירָה מִכְּבֹדֽוֹ: וּכְמַרְאֵ֨ה הַמַּרְאֶ֜ה אֲשֶׁ֣ר רָאִ֗יתִי כַּמַּרְאֶ֤ה אֲשֶׁר־רָאִ֙יתִי֙ בְּבֹאִי֙ לְשַׁחֵ֣ת אֶת־הָעִ֔יר וּמַרְא֕וֹת כַּמַּרְאֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי אֶל־נְהַר כְּבָ֑ר
(יחזקאל פרק מג פסוק ב - ג)
בציור המקדש השלישי ישנה גם תוכחה ספציפית יותר. המקדש מרוחק מאד מן העיר.גם בית המלך, שבבית ראשון היה צמוד לבית המקדש יתרחק ממנו:
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י בֶּן־אָדָם֙ אֶת־מְק֣וֹם כִּסְאִ֗י וְאֶת־מְקוֹם֙ כַּפּ֣וֹת רַגְלַ֔י אֲשֶׁ֧ר אֶשְׁכָּן־שָׁ֛ם בְּת֥וֹךְ בְּנֵֽי־ יִשְׂרָאֵ֖ל לְעוֹלָ֑ם וְלֹ֣א יְטַמְּא֣וּ ע֣וֹד בֵּֽית־יִ֠שְׂרָאֵל שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֞י הֵ֤מָּה וּמַלְכֵיהֶם֙ בִּזְנוּתָ֔ם וּבְפִגְרֵ֥י מַלְכֵיהֶ֖ם בָּמוֹתָֽם: בְּתִתָּ֨ם סִפָּ֜ם אֶת־סִפִּ֗י וּמְזֽוּזָתָם֙ אֵ֣צֶל מְזוּזָתִ֔י וְהַקִּ֖יר בֵּינִ֣י וּבֵֽינֵיהֶ֑ם וְטִמְּא֣וּ׀ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֗י בְּתֽוֹעֲבוֹתָם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֔וּ
(יחזקאל פרק מג פסוק ז - ח)
יתר על כן, מבנה המקדש והעבודה בו יהיו שונים. החצר הפנימית תהיה סגורה לקהל. העבודה בה תתנהל על ידי הכהנים בני צדוק. כאשר העם ושאר הכהנים יעמדו בחוץ:
וְלֹֽא־יִגְּשׁ֤וּ אֵלַי֙ לְכַהֵ֣ן לִ֔י וְלָגֶ֙שֶׁת֙ עַל־כָּל־קָ֣דָשַׁ֔י אֶל־קָדְשֵׁ֖י הַקְּדָשִׁ֑ים וְנָֽשְׂאוּ֙ כְּלִמָּתָ֔ם וְתוֹעֲבוֹתָ֖ם אֲשֶׁ֥ר עָשֽׂוּ:
(יחזקאל פרק מד פסוק יג)
בעוד הבית הראשון צומח מתוך הלאומיות הישראלית, הבית השלישי מרחף מעליה, נוגע ואינו נוגע. תודעת המוגבלות האנושית והמרחק מן הקודש חופפת עליו על היום. על דרך משל ניתן לומר שאם בבית הראשון הקב"ה כביכול מתארח אצלינו, בבית השלישי אנו באים להתארח אצלו. לבקר בהיכלו. והארץ האירה מכבודו.
אחד המאפיינים של חזון הבית השלישי ביחזקאל הוא שינוי אמות המידה. בהפטרתנו מתואר שינוי באמות המידה של מידות המזבח:
וְאֵ֨לֶּה מִדּ֤וֹת הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ בָּֽאַמּ֔וֹת אַמָּ֥ה אַמָּ֖ה וָטֹ֑פַח
(יחזקאל פרק מג פסוק יג)
לא רק הגודל משתנה אלא אמת המידה עצמה הופכת להיות אחרת. הדברים בולטים במיוחד בתיאור של מידת הבית והחצר כולה.בתיאור זה אורך קנה המידה הוא פי שש מן המדה המקובלת היום:
בְיַ֨ד הָאִ֜ישׁ קְנֵ֣ה הַמִּדָּ֗ה שֵׁשׁ־אַמּ֤וֹת בָּֽאַמָּה֙ וָטֹ֔פַח וַיָּ֜מָד אֶת־רֹ֤חַב הַבִּנְיָן֙
(יחזקאל פרק מ פסוק ה)
נראה שהדברים משקפים את השינוי המהותי שיתרחש באנושות. לא רק המקדש יגדל. העין האנושית תשתנה. קנה המידה בה נמדדים דברים יגדל ויהפוך להיות שונה בתכלית. והארץ האירה מכבודו.
בחומש דברים למדנו על ההבדל בין מצרים לארץ ישראל. מצרים שותה מן הנהר ובכך מתבטא ריחוק מן ההנהגה האלוקית. ארץ ישראל שותה מן הגשם כי "עיני ד' אלוקיך בה":
כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק: וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־ מָּֽיִם: אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה:
(דברים פרשת עקב פרק יא פסוק י - יג)
בספר זכריה מתוארת הגאולה העתידה בהפיכת כל העולם כולו למקום מושגח מעין ארץ ישראל:
וְ֠הָיָה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעֲלֶ֜ה מֵאֵ֨ת מִשְׁפְּח֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֔ת לְמֶ֖לֶךְ יְקֹוָ֣ק צְבָא֑וֹת וְלֹ֥א עֲלֵיהֶ֖ם יִהְיֶ֥ה הַגָּֽשֶׁם:
(זכריה פרק יד פסוק יז - יח)
אומות העולם יהיו תלויות בגשם. גשם שירד עליהם תוך התניה לחיבורם הנכון אל עם ישראל וירושלים. לעומת זאת, דווקא ארץ ישראל תהפוך להיות מקום שבו יש מעין קבוע, הנובע מבית ד':
וַיְשִׁבֵנִי֘ אֶל־פֶּ֣תַח הַבַּיִת֒ וְהִנֵּה־מַ֣יִם יֹצְאִ֗ים מִתַּ֨חַת מִפְתַּ֤ן הַבַּ֙יִת֙ ...: וְעַל־הַנַּ֣חַל יַעֲלֶ֣ה עַל־שְׂפָת֣וֹ מִזֶּ֣ה׀ וּמִזֶּ֣ה׀ כָּל־עֵֽץ־מַ֠אֲכָל לֹא־יִבּ֨וֹל עָלֵ֜הוּ וְלֹֽא־יִתֹּ֣ם פִּרְי֗וֹ לָֽחֳדָשָׁיו֙ יְבַכֵּ֔ר כִּ֣י מֵימָ֔יו מִן־הַמִּקְדָּ֖שׁ הֵ֣מָּה יֽוֹצְאִ֑ים והיו וְהָיָ֤ה פִרְיוֹ֙ לְמַֽאֲכָ֔ל וְעָלֵ֖הוּ לִתְרוּפָֽה:
(יחזקאל פרק מז פסוק א – יב)
גם זכריה מנבא על המעיין הזה:
וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֤וּ מַֽיִם־חַיִּים֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם חֶצְיָ֗ם אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וְחֶצְיָ֖ם אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן בַּקַּ֥יִץ וּבָחֹ֖רֶף יִֽהְיֶֽה:
(זכריה פרק יד פסוק ח )
בעולם הזה, ההתנהלות הטבעית של העולם מנותקת מחיבור ישיר לקדושה. אומות העולם ניזונות מן הנהר שאינו מבטא את השגחת ד'. הופעת ד' בעולם מתגלה דרך הגשם היורד לפרקים והתלות של ארץ ישראל בו. לעתיד לבוא יתברר שמקור החיים הקבועים מפכה מבית ד'. ודווקא אומות העולם הם התלויות בגשם היורד לפרקים. מצב עניינים זה מהווה השלמת מלכות ד' בעולם כמו שמתאר זכריה בעניין:
וְהָיָ֧ה יְקֹוָ֛ק לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְקֹוָ֛ק אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד:
(זכריה פרק יד פסוק ט - י)
הרמב"ם בהלכות בית הבחירה מסביר שבניין הבית השני היה שילוב של תבנית הבית הראשון עם מאפיינים שנלקחו מחזון יחזקאל:
בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן בנין העתיד להבנות אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל.
(רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ד)
בית שני הוא שלב ביניים בין המקדש הראשון לשלישי ולכן נושא בתוכו כבר מאפיינים של הבית השלישי. נראה שהדברים שייכים גם אל היחס בין הממלכה למקדש. כמו שהזכרנו, אחד מממאפייני הבית השלישי הוא מרחק בין בית המלוכה לבית ד'. מאפיין מרכזי זה בא ידי ביטוי כבר בבית השני. הבית הראשון צומח מתוך הממלכה ונבנה לאחר המלכת המלך. לעומתו, המקדש השני צומח עוד לפני העמדת המלך וכמעט בכל ימיו לא היתה ממלכה של ממש בישראל. יתכן שבהתפתחות נכונה הבית השני היה יכול להתקדם ולהשתנות למעמד ותבנית של הבית השלישי. הרמח"ל מגדיל יותר ומבאר שבעצם אין קיום ממשי רוחני לשלב הביניים הזה ולכן בבית השני לא הייתה השראת שכינה מלאה:
דע, כי זה הבית העתיד הוא שראה אותו יחזקאל הנביא מיד אחר חורבן הראשון. ואתה כבר שמעת, כי לא פסק הבית למעלה, גם כי חרב למטה. .... ועל כן ראה אותו יחזקאל, שכבר בנוי ועומד היה, וישראל לולי זכו במעשיהם, היתה ראויה להיות גאולת עזרא כגאולת מצרים, וביאתם כביאת יהושע. ואז היו בונים את הבית בתבנית הזה אשר ראה יחזקאל, והיו שתי המקדשים שלמעלה ושלמטה מכוונים זה לזה וכאשר לא הטיבו דרכיהם, היתה הגאולה בחשאי, ולא עצרו כח לעשות כבית ההוא. ואז עשו אותו על פי הנביאים שביניהם, קצת דומה אל הראשון, וקצת דומה אל האחרון, שכבר נתחדש למעלה; אפס קצהו לקחו וכולו לא לקחו, כי לא היתה השעה הראויה לכך. ונמצא, שבזמן שלמה היו שני הבתים - העליון והתחתון מכוונים; על כן מצאה השכינה בו מנוח ושרתה בו. אבל השני, שלא היו דומים זה לזה לא שרתה בו שכינה.
(משכני עליון, הקדמה)
דוגמא ראשונה להטמעת עקרונות הבית השני בבית השלישי ניתן לראות במידות הר הבית:
הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה
(משנה מסכת מידות פרק ב משנה א)
הר הבית של בית שני הוא דגם מוקטן של הר הבית העתידי. שניהם בגודל חמש מאות אמה אלא שקנה המידה של הבית השלישי הוא בקנה מידה הגדול פי שישה מן האמה של בית שני[2]. נמצא שהר הבית העתידי גדול פי שלושים ושישה(!) מהר הבית של בית שני. כמו כן מידות הבית השני מעורבות בסוגים שונים של מידות, יש בכך בחינה של שינויי המידות העתידים בבית השלישי:
ר' מאיר אומר כל המדות שאמרו חכמים ... באמה של חמשה טפחים חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד שהן באמה של ששה טפחים שנ' ואלה מדות המזבח האמה שיהו למזבח שתי מדות יכול יהא כולן באמה של חמשה טפחים תלמוד לומר באמות אמה אמה וטפח באמה שהיא יתרה על חברתה טפח:
(תוספתא מסכת כלים (בבא מציעא) פרק ו הלכה יג)
בתאור הבית השלישי ביחזקאל מודגש שהחצר הפנימית תהיה סגורה ורק בני צדוק יעבדו בה. שאר הכהנים וישראל יהיו בחצר החיצונה. לחצר זו תהיינה לשכות שישמשו לצרכים שונים. בבית השני נשארה העזרה כמו בבית ראשון. אומנם, נוספה עזרת הנשים שהיא היתה בנויה בתבנית ה'חצר החיצונה' המתוארת ביחזקאל. יש משמעות לכך שדווקא הנשים הם השותפות בחיבור הבית השני לתבנית העתידית שלו. כדרך הופעת הנשים בתנ"ך המקדימות את תקופתן ומבשרות אותה.
עוד מוזכר בחזון יחזקאל שער החצר הפנימית שיהיה סגור כיוון שד' בא בו:
וַיָּ֣שֶׁב אֹתִ֗י דֶּ֣רֶךְ שַׁ֤עַר הַמִּקְדָּשׁ֙ הַֽחִיצ֔וֹן הַפֹּנֶ֖ה קָדִ֑ים וְה֖וּא סָגֽוּר: וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י יְקֹוָ֗ק הַשַּׁ֣עַר הַזֶּה֩ סָג֨וּר יִהְיֶ֜ה לֹ֣א יִפָּתֵ֗חַ וְאִישׁ֙ לֹא־יָ֣בֹא ב֔וֹ כִּ֛י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣א ב֑וֹ וְהָיָ֖ה סָגֽוּר
(יחזקאל פרק מד פסוק א - ב,
בבית השני באה לידי ביטוי תבנית זו בפשפש אחד לצידו של שער ההיכל סגור תמיד ומציין את אותו שער עתידי בבית השלישי:
ושני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל שנאמר (שם /יחזקאל/ מ"ד) ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי ה' אלהי ישראל בא בו והיה סגור
(משנה מסכת מידות פרק ד משנה ב)
בהפטרתנו ובמקומות נוספים ביחזקאל[3] מתוארים קורבנות מיוחדים המוקרבים בחנוכת הבית השלישי. גם עולי הגולה בבית שני הקריבו קורבנות מיוחדים:
וְהַקְרִ֗בוּ לַחֲנֻכַּת֘ בֵּית־אֱלָהָ֣א דְנָה֒ תּוֹרִ֣ין מְאָ֔ה דִּכְרִ֣ין מָאתַ֔יִן אִמְּרִ֖ין אַרְבַּ֣ע מְאָ֑ה וּצְפִירֵ֨י עִזִּ֜ין לחטיא לְחַטָּאָ֤ה עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ תְּרֵֽי־עֲשַׂ֔ר לְמִנְיָ֖ן שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(עזרא פרק ו פסוק יז)
הַ֠בָּאִים מֵֽהַשְּׁבִ֨י בְנֵֽי־הַגּוֹלָ֜ה הִקְרִ֥יבוּ עֹל֣וֹת׀ לֵאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּרִ֨ים שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ אֵילִ֣ים׀ תִּשְׁעִ֣ים וְשִׁשָּׁ֗ה כְּבָשִׂים֙ שִׁבְעִ֣ים וְשִׁבְעָ֔ה צְפִירֵ֥י חַטָּ֖את שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר הַכֹּ֖ל עוֹלָ֥ה לַיקֹוָֽק:
(עזרא פרק ח פסוק לה)
הגמרא[4] מנסה לבאר קורבנות אלו לפי כללי ההלכה המוכרים לנו מהלכות קורבנות העלם דבר של ציבור. אומנם, למסקנת הסוגיא הוקרבו הקורבנות כהוראת שעה באופן מיוחד לעולי הגולה. גם זו בבואה של חנוכת הבית השלישי באופן מוקטן המתאים לעולי הגולה.
וכאשר יתמו חטאים מן הארץ
ישובו הדברים כבראשונה,
והאור יהיה יותר והשפע ירבה מאד,
ועל כן יבנה עוד הבית הזה למטה
וכבודו יהיה גדול מן הראשונים.
(משכני עליון, הקדמה)
[1] ב"ב יד ע"ב
[2] יחזקאל מ, ה. הובא למעלה.
[3] ראה גם פרק מו פסוקים ד-ז.
[4] הוריות ו ע"א.
החומר של העולם עצמו בנוי בעיקר מאבנים. כשאנחנו רואים אבן, אנחנו רואים את מעשה ה': את האבן עשה ה' ולא בן אדם. גם כשאנחנו מפסלים את האבן ומתאימים אותה למידה הרצויה לנו, וגם כשאנחנו מצרפים אבנים שונות יחד, ובונים בניין חדש, האבן עצמה לא משתנה, ועדיין רואים את החומר כמו שה' ברא אותו.
כשאנחנו משתמשים באבנים, אנחנו מצרפים את המעשה שלנו למעשה ה', לפי התכונות שנתן ה' לאבן. ורק בכפוף לצורה המקורית של האבן הזו, ולמשקל המקורי שלה, אנחנו יכולים להתאים אותה לצרכינו.
ולכן האבן מסמלת את מעשה ה' בעולם החומרי לפי רצונו.
האנושות התרחקה מהאבן: בני דור הפלגה בחרו לייצר אבנים משלהם "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹֽמֶר". הם בחרו לעצב עולם חדש לפי רצונם, בלי קשר לרצון ה' ולמעשיו.
וכך גם בהמשך ההסטוריה נמשלו ארבע מלכויות לצלם, מעשה ידי אדם, שעשוי מארבע מיני מתכות, אותם יכול האדם לצקת ולעצב כרצונו.
הראשון שבוחר באבן, כסמל לעשיית רצון ה', הוא יעקב, בדרכו לחרן ללדת את בני ישראל: "וַיַּשְׁכֵּם יַֽעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַֽאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָֽׁהּ".
גם בחזרתו לארץ: "וַיִּקַּח יַֽעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָֽה", ובחזרתו לבית אל: "וַיַּצֵּב יַֽעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן". ולכן יעקב עצמו נקרא 'אבן' "מִידֵי אֲבִיר יַֽעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵֽל".
אבל איפה יראו על עם ישראל עצמו את רצון ה'? הרי אנשים אינם עשויים מאבנים. לכן, כשעם ישראל יוצא ממצרים, הוא מקבל את התורה, את רצון ה' ממנו, בשני לוחות אבנים. כאן יש כבר שתי אבנים, כי יש שני צדדים להתגלות ה' בעולם החומרי דרך בני האדם: צד אחד הוא מצוות בין אדם למקום, כלומר רצון ה' בגלוי, מלמעלה למטה, שמתגלה דרך מעשי בני אדם בעולם החומרי. וצד שני הוא מצוות שבין אדם לחבירו, מלמטה למעלה, כלומר מעשה שנראה מעשה אנושי הגיוני, אבל המקור שלו בא מציווי ורצון ה'.
יחד עם התורה שבכתב, מגיעה אלינו גם התורה שבעל פה, שאותה אמור העם עצמו לפתח, כל אחד לפי תכונתו. בתורה שבכתב רואים את מעשה ה' לגמרי, רק הסיתות וההתאמה למידתנו הם מעשה ידי אדם "פְּסָל לְךָ שְׁנֵֽי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִֽאשֹׁנִים". התורה שבעל פה היא כבר בניית בנין חדש, שבו אנחנו מצרפים אבנים שונות, דעות שונות והבנות שונות, ובונים מהם בנין מאוחד.
הכהן הגדול מסמל את עם ישראל. על שתי כתפיו הוא נושא את משא התורה שבכתב. "וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד... וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה'", אלא שהתורה שבכתב מתגלה דווקא דרך עם ישראל ולכן במקום הדיברות מפותחים עליהם שמות בני ישראל.
על ליבו נושא הכהן את התורה שבעל פה: לכל אחד מהשבטים יש שם אבן ייחודית, בעלת תכונות ומראה שונים משל האחרות. לכל שבט יש רצון ותכונות משלו, שהם מעשה ידי ה', והתורה שבעל פה מתגלה דרכו בגוון מיוחד. אלא שכל האבנים בונות יחד תכשיט אחד. מאחרי הרצון של כולם נמצא שם ה' המפורש: ה'אורים ותומים', ורצון ה' בכל מקרה פרטי מתגלה דרך כולם כשהאותיות של האבנים השונות מצטרפות יחד למשפט.
כשעם ישראל נכנס לארץ בימי יהושע, הוא כבר לא מקים מצבת אבן אחת, אלא שתיים עשרה אבנים: "וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל... וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן".
ההתפרטות הזו חוזרת ומתאחדת במזבח ובבית המקדש, שהם מבנה אחד שנבנה מאבנים רבות. אבנים שרואים בהם במיוחד את מעשה ה' "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּֽעֲשֶׂה לִּי לֹֽא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַֽתְּחַֽלְלֶֽהָ", "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ".
ובימי אליהו "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה'".
גם בגלות אנחנו ממשיכים לאחד את הנטיות השונות שבעם ישראל, ואת התורה שבעל פה לדבר אחד: "כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ".
עד שלעתיד לבוא, כמבואר בדניאל, תגזר מההר אבן, לא בידי אדם, ותכה את הצלם של ארבע מלכויות על רגליו. ואז יטחנו ויעלמו כל המתכות המרכיבות אותו, והאבן, שהיא מלכות ישראל, תגדל ותהיה להר גדול, ותמלא את כל הארץ. כי אז יראו כולם איך כל מה שיש בעולם, כולל כל ההתפרטויות, הכל מעשה ידי ה'.
[הרחבה ועיון נוסף: שפת אמת תצוה תרנ"ז 'בפסוק ונשא אהרן', אלשיך שמות פרק כח פסוקים ט י, מדבר שור הדרוש התשיעי 'ויעקב אבינו ע"ה', מציאות קטן רל, רש"ר הירש שמות פרק כח פסוק מג ' על כתפו', חידושי אגדות למהר"ל בבא בתרא דף עה עמוד א 'ומה שאמר לעתיד', וחולין דף צא עמוד ב 'וכתיב ויקח'].
"כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמֹנָה כֵלִים. וְהַהֶדְיוֹט בְּאַרְבָּעָה, בְּכֻתֹּנֶת וּמִכְנָסַיִם וּמִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט. מוֹסִיף עָלָיו כֹּהֵן גָּדוֹל, חשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וָצִיץ". כמעט בכל המקרים הבגדים שאנו לובשים מובחנים זה מזה וכל אחד נחשב כיחידה נפרדת בעלת שם נפרד- חולצה, אפודה, סוודר, מעיל וכד'. אך יש כמה מקרים של בגד שיש לו יותר מחלק אחד ובכל זאת שני החלקים נחשבים כיחידה אחת כגון- כובע של מעיל שמחובר ברוכסן ואפשר להפרידו.
לכאורה מצב כזה מתקיים בחושן ובאפוד של הכהן הגדול. החושן מלפנים והאפוד מאחור מתפקדים בפועל כיחידה אחת שהרי הם קשורים זה לזה בשרשרות מלמעלה ומלמטה ולולא החיבור בשרשרת (למעלה לפחות) היו נופלים. לכן המדרש מפרט: "סדר לבישה, מכנסים תחלה, ואחריהם הכתנת, ואחריה האבנט, ואחריה המעיל, ואחריה חשן ואפוד, ואחריה המצנפת, ואחריה הציץ", כיוון שהם מוכרחים לבוא יחד. חיבור הכרחי זה אינו רק עניין טכני אלא עניין מהותי ולכן התורה מצווה: "וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד" וזהו לאו שחיובו מלקות (אמנם נראה שהאיסור רק בזמן שהכהן הגדול לובש את בגדיו).
לכאורה קשה גם להבחין בין החושן והאפוד מצד ייעודם. באפוד כתובים שמות 12 השבטים על שתי אבני השהם ובחושן על 12 אבני המילואים והתורה מסבירה את הצורך בכך באופן דומה. לגבי ייעודו של האפוד נאמר: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" ולגבי ייעודו של החושן: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד".
יתר על כן, בכמה מקומות בתנ"ך הנביא מתיחס לאפוד ולחושן כיחידה אחת בשם 'אפוד': "וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה' בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד"- הוא כולל גם לחושן עם האורים ותומים", "וַיְהִי בִּבְרֹחַ אֶבְיָתָר בֶּן אֲחִימֶלֶךְ אֶל דָּוִד קְעִילָה אֵפוֹד יָרַד בְּיָדוֹ"- זה יאמר על האפוד והחושן עם האורים ותומים"- שהרי בא לבאר שם כיצד היה דוד יכול לשאול בה'.
יש להוסיף שגם הבד של האפוד והחושן היה זהה לעומת שאר הבגדים: "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר", ואילו באבנט אין זהב, המעיל הוא מתכלת בלבד והכתונת והמצנפת משש בלבד.
יש לומר שהאפוד והחושן הם שני צדדים של דבר אחד- כפי שנראית צורת הלבישה שלהם מלפנים ומאחור. הפסוקים נותנים כותרת כללית למטרתם של האפוד והחושן, ובזה קשה להבחין בהבדל ביניהם. אמנם חז"ל מפרטים את פעולתם ושם ההבדל כבר ניכר כגון: "חושן מכפר על הדינין, שנאמר ועשית חושן משפט. אפוד מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר אין אפוד ותרפים". ואמנם המספר 8 מוזכר לגבי בגדי כהונה רק בדברי חז"ל. הנבואה מבחינה בין שני ההתיחסויות לאפוד ולחושן בהבדל שבין הציווי לבין המעשה. בציווי על עשיית הבגדים יש שם נפרד לכל בגד וממילא הגדרה עצמית נפרדת, ואילו בתיאורים של כהן גדול שמשתמש בבגדים בפועל ושואל באורים ותומים שני הבגדים נחשבים כדבר אחד שפועל פעולה אחת.
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
בפרשתנו מצווה התורה על מינוי הכהנים: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי... וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ...". למרבה הפלא, המרכיב המרכזי במינוי הוא בגדי הכהונה. הכהונה מוגדרת על ידי הבגדים, וכהן הבא לשרת בבית המקדש בלא בגדי כהונה, נחשב כאדם זר. בעוד כהן הדיוט משרת בארבעה בגדים, הצבועים ברובם בצבע לבן, פשוט ואחיד, הרי שהכהן הגדול, לעומתו, לובש שמונה בגדים, ססגוניים, משובצים זהב ואבנים טובות, שתיאורם תופס את חלק הארי מהפרשה. עובדה זו דורשת הבנה — מדוע הכהן הגדול, מי שאמור להיות צנוע, ירא שמים ועסוק ברוחניות, נדרש להיות 'מרובה בבגדים', שתבניתם המפוארת, "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת", נראית כעיסוק מוחצן ושולי. בעולמנו האנושי, לבישת מדים או בגדי שרד משייכת את האדם לתפקיד מסוים ולתבניות פעולה מוגדרות. ננסה לראות בבגדי הכהן הגדול מעין לבישת מדים וליתר דיוק, לבישת מידות, תכונות חיוביות שעל הכהן הגדול לעסוק בהן תדיר.
נפתח במעיל, הבגד העליון של הכהן הגדול. המעיל היה מעין חלוק ארוך מצוואר עד רגליים, כולו כליל תכלת מרהיב ביופיו, בשוליו נתלו פעמונים ורימונים. חשיבות יתרה נודעת להשמעת קול הפעמונים: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". בכלל, סביב תיאור המעיל ישנם ביטויים הלקוחים מעולם הקול והדיבור: "וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ". התורה בוחרת להשתמש במלים 'פה' ו'שפה', ועל רקע זה דרשו חז"ל שהמעיל בא לכפר על הדיבור: "מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? א"ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע" (זבחים פח ע"ב). לשון הרע הוא פה שנפער לדבר ללא גבול, ללא שפה. פה קרוע, חסר אופי, הנפתח לכל עבר, ומפזר דיבורים באופן לא מחושב ולא אחראי. הכהן הגדול נדרש לעצב פה בעל שפה, "לֹא יִקָּרֵעַ". מצד שני, אין זה אומר שהכהן הגדול גוזר על עצמו שתיקה. פעמוני המעיל משמיעים קול באופן מתמיד, ויש לכך חשיבות עליונה. בתוך הפעמון ישנה לשון, בדומה לפה האדם. הלשון יכולה לפעול טובה אדירה בדיבורי שלום וחסד, שבח ושמחה, עם אלוהים ועם אנשים. המעיל עשוי כליל תכלת, תכלת מלשון תכלית. קודם לפתיחת הפה בדיבור יש לשאול את עצמנו מה תכליתו, מה מטרת הדיבור. לוודא שהדיבור העתיד לצאת מפינו הוא דיבור בונה ומועיל, נעים כקול 'פעמונים', ולא קרוע ומשולח כפה בלא שפה.
על מצח הכהן הגדול מושם ציץ הזהב, נזר הקודש, הקשור אליו בחוטי תכלת. אדם חצוף מכונה על ידינו 'עז מצח', והתנהגותו נקראת 'מצח נחושה'. גם סגירות, עקשנות וכעס, מתבטאים במצח. אשר על כן, הרבה מידות טובות נעוצות בריכוך המצח, כותב הרבי משה קורדוברו (הרמ"ק) בספרו 'תומר דבורה'. אל למצח להיות קשה וסגור, אלא פתוח ונעים לבני האדם, באווירת פיוס והתרצות. זוהי עבודת המצח, עבודת ציץ הקודש. הציץ בא לרצות, לכפר ולפייס: "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'". הציץ מפתח בנפשו של הכהן הגדול את היכולת למחול על עלבונו, להביט ולהציץ על החברה במחשבות מלאות זהב טהור. קשירת הציץ לראש בחוטי 'תכלת', באה להעמיד בפנינו את התכלית החקוקה בציץ — " קֹדֶשׁ לה'". הקב"ה ברוב רחמיו מתפייס ומתרצה לעולמו ובדרכיו עלינו להידבק, במידת הרחמים העליונה, ברצון הרצונות, במצח.
המצנפת שהונחה על ראש כהן הגדול, היתה עשויה בצורה כדורית. סרט לבן ארוך מפשתן היה מלופף סביב עד ליצירת המצנפת. "מצנפת מכפרת על גסי הרוח, יבוא דבר שבגובה ויכפר על גובה" (זבחים פח ע"ב). גאוות האדם וגסות רוחו צפות ועולות כאשר הוא שוכח שיש אל מנהיג ומולך מעל לראשו. גאווה מתחילה משכחה: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָֽׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ח, יד). המצנפת באה להזכיר את ריבון העולמים, המנהל בכל רגע ורגע אינספור בריות ותהליכים. מחשבות אלוקיות ללא מספר מתלפפות זו בזו וזו על זו, גורמים שונים מצטלבים ומשתלבים לכדי יצירה שלמה נשגבה מבינתנו. כשאדם נזכר עד כמה בלתי נתפסת מורכבות ההנהגה האלוקית, גאוותו מוכנעת בפניה. המצנפת, המונחת מעל לראשו של הכהן הגדול, היא בבחינת 'דע מה למעלה ממך', כמה סיבובים ומהלכים טהורים זכים ולבנים מנווטים על ידי בורא עולם ומלכו.
על לב הכהן הגדול הונח החושן קטן הממדים, "זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ". "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ". הכהן הגדול איננו שופט רשמי, ואיננו בהכרח בסנהדרין היושבת בכס המשפט בלשכת הגזית. ובכל זאת, החושן שעל לבו משויך לעולם המשפט. במובן מסוים, כל אדם הוא שופט בזעיר אנפין. יש לנו נטייה מאוד חזקה לשיפוט מהיר. כמעט כל אירוע המתרחש סביבנו זוכה מידית לשיפוט, הכולל ביקורת וחריצת דין כלפי הנפשות הפועלות. נדמה לנו שאנו מבינים היטב את שיקולי בני האדם ויודעים להעריך את מעשיהם נכונה, אך לא פעם אנו טועים, טועים מאוד. הכהן הגדול מלמד אותנו, דרך החושן, להיזהר: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (משנה אבות א, ו). כל אדם ניחן בנשמה שונה, באופי ומבנה אישיות אחרים, ישנם גוונים שונים באבני החושן, וכולם נמצאים על לב אהרן. לא נכון יהיה לדון את הזולת על פי אמות המידה שלי: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (שם ב, ד). 'חֹשן' בחילוף אותיות — 'נחש'. השיפוט המהיר, המצליף והחד, עלול להיות ארסי וקטלני כנחש המכיש ללא הבחנה. על הנחש נאמר: "אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר" (יומא עה ע"א). לבעלי החיים יש חוש טעם המבחין בין מאכלים שונים, אך לא כן אצל הנחש. כך גם אדם המעביר שיפוט על רעיו בלא התחשבות בטעמים השונים, בהבדלים שבין האנשים, חוטא במידתו של הנחש. השיפוט של ה'חֹשן' מתחשב בצבעים השונים, בנפשות השונות, "חושן מכפר על הדינין" (זבחים פח ע"ב.) שיפוט מהיר הוא עיוות דין, והחושן, קול קטן השרוי בלב, מלמד אותנו לשפוט בצדק את עמיתנו.
בסוף הפרשה מצווים הכהנים על הבאת קרבנות המילואים, שעל ידם יכנסו הכהנים לתפקידם. דין מיוחד יש לאיל השלמים: "וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית". דם השלמים, השאיפה לשלום, ניתן על האוזן הימנית. הכהנים מקבלים החלטה לשמוע רק דברי שלום, רק דברים חיוביים. דם השלמים ניתן גם על בוהן היד, המאפשרת לאחוז. השלום יוצר אחיזה האוגדת את החברה כולה יחד. מתוך הקשבת שלום וחיבור של שלום, באה כל תנועת החיים, ההליכה. בוהן הרגל תופסת מקום חשוב ביכולת ללכת ביציבות ואף לרוץ, להיות מתלמידי אהרן, רודפי שלום. לפני תשעים שנה, שלח הרב של צפת מכתב לרב קוק. הוא קבל על כך שהרב קוק עוסק רק בשלום ובאהבה ומסרב להכיר בכך שיש אנשים שאינם אהובים, שפעולותיהם רעות לשמים, ושכלפיהם יש לנקוט דרך אחרת. הרב קוק ענה שזה גורלו כבן משפחת הכהונה, זרע אהרן, לרדוף שלום, להאזין לשלום, לאחוז בדרכי בשלום (אגרות הראיה ב, תקנה). "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
החל מלידת משה רבינו, בכל פרשיות ספר שמות מוזכר שמו של משה רבינו, למעט בפרשת תצוה. מדוע נפקד שמו של משה רבינו, מנהיגם של בני ישראל, מפרשתנו?
בפרשת כי תשא כתוב שלאחר חטא העגל אמר משה להקב"ה: 'וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ' (שמות לב, לב). מסביר הרמב"ן שמשה ביקש מהקב"ה שברחמיו ישא לחטא וימחל לעם ישראל. פנה משה אל הקב"ה ואמר: 'וְאִם אַיִן', אם אינך מוחל, אזי 'מְחֵנִי נָא' במקומם, שאקבל אני את ענשם.
על דברים קשים מעין אלו של משה רבינו, אמרו חז"ל (מכות יא ע"א): 'קללת חכם, אפילו על תנאי היא באה', כלומר לאמירה קשה של חכם יש השפעה. ואכן לאמירתו זו של משה רבינו היתה השלכה מרחיקת לכת, שבאופן יוצא דופן, זו הפרשה היחידה בתורה, מאז לידתו ששמו אינו מוזכר בה. הרא"ש הוסיף שהקללה עשתה רושם, ולמרות זאת נהג הקב"ה עם משה לפנים משורת הדין, ולא מחה את שמו מכל הספר, כפי שאמר, אלא רק מפרשת תצוה.
למילים היוצאות מהפה יש משמעות, הן יכולות ליצור מציאות. ועל כן מלמדים אותנו חז"ל להיזהר בדיבור, שלא להוציא מפינו אמירה שלילית, שמא היא תתגשם. הם קבעו בהחלטיות: "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן" (ברכות יט ע"א).
בדומה לכך מצינו בסוף פרשת ויצא, שכשרדף לבן אחרי יעקב בחפשו את התרפים, אמר יעקב ללבן: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם" (בראשית לא, לב). חז"ל בפסיקתא זוטרתא מבארים את דברי יעקב, ואומרים: "'ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם' - לשם שמים, שלא יהא אביה עובדם. אף על פי כן פגעה בה קללת הצדיק. היינו דאמרי רבנן: קללת חכם אפילו על חינם היא באה. 'לא יחיה' - וכתיב 'ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה' (בראשית לה, יט), וכתיב 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל' (בראשית מח, ז) 'עלי' הגרמת קללה". יש להימנע מדיבור שלילי, מחשש שבדיבורו יקטרג אדם על עצמו או על אחרים.
בדומה להשפעתה של האמירה השלילית של משה מצינו בתלמוד מעשה דומה. חז"ל במסכת כתובות (דף סב ע"ב) מספרים על רבי יהודה בריה דרבי חייא, שהיה חתנו של רבי ינאי, שישב ולמד כל השבוע, והיה שב לביתו בכל ערב שבת. באחד מימי שישי הוא המשיך ללמוד והתעכב בבית המדרש ולא שב לביתו בזמן הקבוע. משראה חותנו רבי ינאי שהוא לא מגיע בזמן, הבין שכנראה אירע לו אסון והורה לבני הבית להתחיל להתאבל עליו. מאחר שיצאה הוראה זו מרבי ינאי, היה זה כגזירה, שהשפיעה עליו, והוא נפטר. ברור שרבי ינאי לא רצה במות חתנו, אבל לדיבור, בודאי של אדם קדוש, יש כוח שעלול לשנות מציאות.
אנו נמצאים בימים לא פשוטים, שבהם מתבררת האמיתיות של עם ישראל אל מול כל השקרים הסובבים אותנו. עלינו לנקוט בכל צעד אפשר, שיש בכוחו לסייע לעמוד במלחמה זו ולנצח בה. אחד הכוחות המשמעותיים העומדים לרשותנו הוא כוח הדיבור. נשתמש בכוח זה, בצרוף בקשה שתפילתנו תתקבלנה.
חציה הראשון של פרשת 'תצוה' עניינו בגדי הכהונה.
אותיות השורש ב' ג' ו-ד' מרכיבות את שם העצם 'בגד'. שלוש אותיות אלו אינן רק שם עצם אלא שורשיהם של פעלים של פעולת הבגידה. מילים משורש זה, נזכרות פעמים רבות בתנ"ך. כך לדוגמה: "בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ" (ישעיהו כד, טז); "אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'" (ירמיהו ג, כ); "רָאִיתִי בֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה" (תהלים קיט, קנח); "תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם" (משלי יא, ג); "כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ" (איכה א, ב).
האם המילים 'בגד' ו'בגדים' קשורים לפעולת הבגידה? – אכן, הקשר בין בגד לבגידה ניכר בכמה מקומות. על הפסוק "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו" (בראשית כז, כז) דרשו חז"ל: "אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו" (סנהדרין לז ע"א). ועל המילים "בְּבִגְדוֹ בָהּ" (שמות כא, ח) נחלקו התנאים האם המילה 'בגדו' מציינת בגד או בגידה (בקידושין יח ע"ב).
בדרך כלל, כאשר אנו באים לברר את הקשר בין שם לפועל שיש להם שורש זהה, אנו מבררים את משמעויותיהם: האם שניהם נגזרו ישירות מן השורש ולכל אחד משמעות משלו, או שהפועל הוא 'גזור שם', או להפך, שהשם הוא 'גזור פועל'.
כמדומני שבדרך כלל משמעותו של השם מובנת מתוך משמעות הפועל. כך לדוגמה הסברנו כאן בעבר את השם 'גמל' ע"י הפועל ששורשו ג'מ'ל', את השם 'כסף' ע"י הפועל ששורשו כ'ס'פ', ועוד.
גם כאן ניתן לבאר את שם 'בגד' ע"י פועל הבגידה. בגידה מתארת מציאות שבה נאמנות נמשכת כלפי חוץ אך באמת, 'בפנים', אין הבוגדים נאמנים למי שהם מראים עצמם נאמנים לו. 'בגד', הוא לבוש חיצוני, שמאפשר לאדם להציג עצמו דרך בגדיו בצורה שונה מהאמת. בתנ"ך יש תיאורים רבים של 'בגדי תחפושת', שהיא בעצם סוג של בגידה. כך לדוגמה לבש יעקב את בגדי עשו, הגבעונים התחזו לאנשים שמגיעים מרחוק, באמצעות בגדים מהוהים ונעליים בלות, והאישה התקועית הציגה עצמה לפני המלך כאם שכולה.
אך בהסברה זו יש דוחק, שכן לבגדים יש שימושים רבים אחרים, שאינם קשורים לבגידה. כך בוודאי ביחס לבגדים המשמשים לצורך התחממות או צניעות, וכך גם ביחס לבגדים שבאים לציין מעמד או מצב מסוים. בגדי הכהונה שבהם אנו עוסקים, הם אולי הדוגמה המובהקת לכך, ואין בינם לבין בגידה שום קשר, וכן אין גם לכתונת הפסים של יוסף.
אולי מסיבה זו, גם 'הכתב והקבלה' וגם הרש"ר הירש, מסבירים את שם הפעולה 'בגידה' באמצעות שם העצם בגד, ולא להיפך:
'הכתב והקבלה' מבאר את דברי לאה "בא גד", שנכתבו בתורה במילה אחת, "בגד" (בראשית ל, יא), שעניינו של בגד הוא כיסוי והעלמה של הגוף, והבוגד נקרא כך כיוון שהוא מעלים ומכסה את כוונותיו והרגשותיו האמיתיות.
לעומתו מסביר הרש"ר הירש שהבגד משקף איזשהו מעמד פנימי של האדם. לדוגמה, אדם חשוב לובש בגדים מיוחדים המראים את מעלתו, אדם אבֵל לובש בגדי אבלות, תמר לבשה בגדי אלמנות, וכדו'. הבוגד בעצם לא עושה זאת, אלא הוא נקרא 'בוגד' מכיוון שהוא 'רק בגד', דהיינו רק נראה כלפי חוץ אדם מסוים, אך באמת אינו מי שהוא נראה.
לענ"ד, ההסבר של הרש"ר הירש מתיישב יותר עם הפועל בגידה. שכן לא תמיד הבוגד הוא מישהו שמסתיר את כוונתיו. במקרים רבים, בוגד הוא מי שמשנה את יחסו, אף אם הוא עושה זאת לאו דווקא בסתר אלא בראש חוצות. דהיינו, הבגידה היא בהווה לעומת העבר, ולא בפנים לעומת החוץ. כך לדוגמה כאשר אומר הנביא "כל רעיה בגדו בה" (איכה א, ב), הפשט הוא שבעבר הם באמת היו חבריה, אך הם בגדו בחברות זו. אפשר לומר שהם לא היו חברים אמיתיים, אך לכאורה הם נקראים בוגדים. גם אם פשוט נאמנותם 'לא החזיקה מעמד' ובצר לה לא מילאו מחויבויות מתוך נאמנות. לפי הסבר הרש"ר הירש מתברר שחברותם הייתה רק חיצונית, שהרי היא לא החזיקה מעמד.
האבן הראשונה בשורה הרביעית נקראת תרשיש (שמות כח כ). ארץ תרשיש מוזכרת פעמים רבות בתנ"ך. בולטת במיוחד הפעם בה הנביא יונה מנסה להימלט באנייה המפליגה לתרשיש (יונה א ג).
לציץ, לחושן ולציצית יש פתיל תכלת. החושן מחובר לאפוד בפתיל תכלת (שמות כח כח). הציץ מחובר למצח הכהן הגדול בפתיל תכלת (כח לז), ולציצית צריך להיות פתיל תכלת (במדבר טו לח).
חמשת הדברים הם: אחד מנרות המנורה בער תמיד (שמות כז כ). הכהן הגדול לבש תמיד את החושן בבואו אל הקודש (כח כט). הציץ נמצא תמיד על מצח אהרון (כח לח). קרבן התמיד היה מוקרב פעמים ביום – בוקר ואחר הצהריים – לזכות העדה כולה (כט לח) וכן קטורת התמיד הועלתה בכל יום (ל ח).
שלוש עבודות שהיו צריכות להיעשות "בין הערבַּיִם" הן: קרבן התמיד השני (שמות כט לט), הדלקת המנורה ושריפת הקטורת (ל ח)
הפסוק האחרון בפרשה אומר שפעם בשנה, אהרון הכהן יכפר על קרנות המזבח בקדש הקדשים (שמות ל י).
