כאשר יעקב ועשיו היו ברחם, נאמר לרבקה כי ברחמה שני לאומים. ואכן יעקב ועשיו הקימו שניהם אומות חדשות. זוהי תופעה חריגה: בנוהג שבעולם בן אדם בודד משתלב באומה בה נולד, ורק מציבור גדול יכולה להיווצר אומה חדשה; ואילו כאן מדובר על שני אחים שכל אחד מהם נועד להקים אומה שתיקרא על שמו. אולם יש הבדל עצום ביניהם בדרך בה בנה כל אחד את אומתו: יעקב נקט בגידול פנימי: הוא הוליד שנים עשר שבטים שהגיעו לכדי שבעים נפש, ומהם התפתח עם שלם. לעומתו, עשיו נקט בדרך של היטמעות בעם אחר עד כדי השתלטות עליו. משפחת עשיו היגרה לארץ החורי, ובמקום שהיא תתבולל בקרב יושבי המקום, היא השתלטה על בני החורי, עד שכל הארץ החלה להיקרא ‘אדום’. בכך הופיעה לראשונה יכולת של עשיו להשתיל את עצמו ואת תפיסת עולמו בתוך עמים אחרים, ולשנות אותם מבפנים. אדום הפעילה יכולת זו בהמשך ההיסטוריה: כשם שארץ החורי נבנתה בצלמו ובדמותו של עשיו, כן קרה מאוחר יותר לאימפריות הגדולות של העולם[1].
יכולת זו של עשיו מצויה אצל עמלק באופן מיוחד, שהרי כל לידתו של עמלק היא מתוך תהליך ההיטמעות של עשיו בארץ החורי: עמלק נולד כשאליפז בן עשיו לקח את תימנע שהשתייכה לאצולת בני החורי.
במדרש בראשית רבתי (פרשת תולדות) מתבאר כי כוחו של עשיו להשפיע על אומות אחרות נבע מן הברכה שהעניק לו יצחק אביו: “’הנה משמני הארץ יהיה מושבך’ – הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב]: ‘למנצח על השמינית...’ – זו אדום שהיתה משתמנת מאחרים ואחרים משתמנים ממנה. אמר ר’ יהושע בן לוי: מלכות שהיא מושחלת בין מלכות למלכות”. כלומר עשיו מבורך בכך שהוא יצליח להתברג במערכות השלטון של המלכויות הגדולות המכונות ‘משמני הארץ’. המדרש ממשיך ומזהה את עשיו כמי שעומד מאחורי ‘ארבע המלכויות’ שבידן נמסר שלטון העולם: “הדא הוא דכתיב: ‘ראשה די דהב טב, חדוהי ודרועוהי’ (דניאל ב, לב) תרין וירכותיה תרין שקוהי תרין גום ארכבתהון רגלוהי תרין וקרסולוהי – הא תמניא [=יש שמונה איברים בדמות המייצגת את ארבע המלכויות, בהתאם לברכת יצחק לעשיו: “משמני” הרומז למספר שמונה]”.
נמצא שאדום היא הדבק המאחד את ארבע המלכויות לכדי מכלול אחד. לולא התשתית האידיאולוגית העקבית שמספקים בני אדום לעמים, המלכויות האימפריאליות היו נתונות במאבק מתמיד זו עם זו. יש לזכור שמבחינה היסטורית מדובר באויבות שכבשו אחת את השניה! עשיו הוא הדבק הופך את ארבעתן ל’פרויקט’ משותף של הקמת שלטון עולמי על ידי בני האדם.
[1] נזכיר מספר דוגמאות בהן האימפריות מארבע המלכויות הטמיעו בתוכן את תפיסת העולם של אדום:
א. בבל – בתהלים (קלז, א-ב) נאמר: “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ... זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ. בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע". בפסוקים אלה קשה להבין את המעבר מבבל לאדום ושוב לבבל. במצודות דוד (שם) מבאר שבבל הם שהחריבו את ירושלים, אך בני אדום הם שאמרו לבבלים להחריבה – “ערו ערו עד היסוד...”. במדרש תהלים (קכא, ג) עמדו על הדמיון בין מעשי בבל למעשי אדום: “למה קרא את אדום בת בבל, בבל החריבה הבית, ואדום החריבה הבית, מה שעשתה זו עשתה זו, לכך נאמר בת בבל, אמר לה הקדוש ברוך הוא אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו”.
ב. פרס – בסעיפים הקודמים התבאר כי במרכז סיפור המגילה עומדת הצלחתו של המן מזרע אדום, להגיע לראש השלטון הפרסי. במדרש בראשית רבה (פג, ב) מבואר כי המן התמנה על ידי אחשורוש כחלק ממאבקי אדום וישראל על המלכות: “ואלה המלכים... ר’ יהושע בן לוי אמר זה העמיד שמונה וזה העמיד שמונה, זה העמיד שמונה: בלע, יובב, חשם, הדד, שמלה, שאול, בעל־חנן והדר. וזה העמיד שמונה: שאול ואיש בושת, דוד, שלמה, רחבעם, אביה, אסא ויהושפט... בא אויל ונתן גדולה ליהויכין, בא אחשורוש ונתן גדולה להמן”.
ג. יון – רש”י מפרש (בראשית כז) כי יון צמחה מכח ברכת יצחק לעשו: “’משמני הארץ וגו’’ – זו איטליא של יון”.
ד. מלכות רביעית – מקורות רבים יש על כך שהמלכות הרביעית האימתנית האמורה בדניאל אינה אלא אדום. לדוגמה, כך נאמר בבראשית רבה (מד, יז): “’אימה’ זו אדום דכתיב (דניאל ז): ‘וארו חיוא רביעאה דחילה ואמתני ותקיפא יתירה’”.
בפרשה נאמר לרבקה "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", והשאלה היא מתי זה התקיים? המלבי"ם מסביר בכל מקום ש'לאום' זו דת. איפה מצאנו שעשיו היה דת אחת ויעקב דת אחרת שהתמודדו ביניהן? עשיו סתם עבד עבודה זרה כמו כל שאר הגויים מסביב. ואיפה מצאנו שהתאמצו אחד מול השני? אמנם דוד כבש גם את אדום, ובזמן יהורם הם השתחררו מהכיבוש שלנו, אבל אדום עצמם מעולם לא שלטו על ישראל. בזמן יוחנן בנו של שמעון החשמונאי האדומים אפילו התגיירו, והורדוס הידוע היה צאצא של אדומים.
בנבואות שונות בתנ"ך רואים שאדום היא שם לא רק לעם שישב בדרום ארץ ישראל, צאצאי עשיו, אלא למלכות הרביעית כולה. למשל ביחזקאל פרקים לה – לו, ישעיה פרק לד, או בספר עובדיה, רואים שאדום הם אלו שנלחמים בישראל בעת הקץ, והם אלו ששולטים בכל הגויים, וכשישראל יחזרו לארצם מהגלות, אדום יפלו. וכמו שאומר הפסוק הידוע בסוף עובדיה "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה". וכך רואים בחז"ל בהרבה מאוד מקומות, שהמלכות הרביעית היא אדום.
המלכות הרביעית, רומא, אימצה את הנצרות, ובפועל הנצרות היא ששלטה על העולם במשך הגלות הארוכה. יש דעות שונות מה הקשר בין רומא לבין צאצאי עשיו: האברבנאל והמלבי"ם אומרים שרומא יושבה על ידי מהגרים מאדום ולכן הם אדומים ממש. האבן עזרא אומר שהנצרות התקבלה בהתחלה דווקא אצל האדומים ולכן נקראת על שמם. ואפשר גם לומר שמייסד הנצרות היה אדומי, כיון שהם היו מעורבבים אז בעם ישראל.
אם הנצרות, והמלכות הרביעית, היא עשיו, הפסוקים אצלנו מובנים: יעקב ועשיו הם שני גויים כלומר שני עמים שונים מבחינה לאומית, וגם שני לאומים, כלומר שתי דתות. והמלחמה ביניהם היא מלחמה דתית ולכן לאום מלאום יאמץ.
הנצרות היא "דת אחות" של היהדות, ומתדמה אליה. ולכן מתאים שתבוא מאחיו התאום של יעקב. וכך צאצאי אברהם ויצחק שולטים בכל העולם, והדת שלהם שולטת בכל העולם, רוב ההסטוריה. ולאחר שהיא תכשיר את העולם להכיר את ה' ברמה מסוימת, ותעשה את זה בכוח ובדרכים של עשיו הרשע, יבוא יעקב בעקבות עשיו, וילמד את העולם את עבודת ה' באמת, ובדרכי שלום.
ולכן מובן למה יצחק אהב את עשיו, כי זו דת שמרמה אותנו לחשוב שהיא היהדות, ועשיו מוכשר לשלוט על כל העולם הרבה יותר מיעקב. ורק רבקה ידעה שמדובר בשתי דתות שונות שיתמודדו ביניהן.
[עיון נוסף והרחבה: מדרש אגדה תולדות פרק כה סימן כג, מלבי"ם בראשית פרק כה פסוק כג, ספר מעייני הישועה מעיין יב שער ב תמר ה, אבן עזרא בראשית פרק כז פסוק מ, אברבנאל יחזקאל פרק לה פסוקים א – ב].
70 שנה לאחר החורבן שהמיט מלך בבל על עמי האזור. נוקט כורש מלך פרס בגישה פייסנית יותר. הוא מאפשר לעמים השונים לבנות מחדש את מדינתם שחרבה, ולחלקם אף מציע אפשרות לבנות את מרכזיהם הדתיים. שבי ציון, חוזרים מן הגולה ובידיהם הצהרת כורש: הכותים, היושבים באזור, המנסים גם הם לנצל את המצב ולחבור לשבי ציון בבניין המקדש. בכך להיות חלק מתחיית האזור ולזכות לתחיה מדינית ולאומית. "וַיִּגְּשׁ֨וּ אֶל־זְרֻבָּבֶ֜ל וְאֶל־רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת וַיֹּאמְר֤וּ לָהֶם֙ נִבְנֶ֣ה עִמָּכֶ֔ם כִּ֣י כָכֶ֔ם נִדְר֖וֹשׁ לֵֽאלֹהֵיכֶ֑ם ולא וְל֣וֹ׀ אֲנַ֣חְנוּ זֹבְחִ֗ים מִימֵי֙ אֵסַ֤ר חַדֹּן֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ פֹּֽה" (עזרא פרק ד פסוק ב, ב)
שבי הגולה דוחים אותם. "וַיֹּאמֶר֩ לָהֶ֨ם זְרֻבָּבֶ֜ל וְיֵשׁ֗וּעַ וּשְׁאָ֨ר רָאשֵׁ֤י הָֽאָבוֹת֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל לֹֽא־לָ֣כֶם וָלָ֔נוּ לִבְנ֥וֹת בַּ֖יִת לֵאלֹהֵ֑ינוּ כִּי֩ אֲנַ֨חְנוּ יַ֜חַד נִבְנֶ֗ה לַֽיקֹוָק֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל" (עזרא פרק ד פסוק ג, ג)
גם עמי האזור המנסים לשקם את מדינותיהם החרבות, רוצים לראות במהלך מהלך אזורי של שיקום האזור כולו ותחייה לאומית לכל העמים המתגוררים בו. בשל כך, בניין המקדש וחומות ירושלים הם לצנינים בעיניהם. הרי בכך מודגש ההבדל בין ישראל לעמי האזור. "ויִּשְׁמַע֩ סַנְבַלַּ֨ט הַחֹרֹנִ֜י וְטֹבִיָּ֣ה׀ הָעֶ֣בֶד הָֽעַמּוֹנִ֗י וְגֶ֙שֶׁם֙ הָֽעַרְבִ֔י וַיַּלְעִ֣גוּ לָ֔נוּ וַיִּבְז֖וּ עָלֵ֑ינוּ וַיֹּאמְר֗וּ מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם עֹשִׂ֔ים" (נחמיה פרק ב פסוק יט, יט)
מלאכי הנביא, מחדד ומדגיש את ההבדל בין ישראל לעמי האזור "אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק וָאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב: וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר" (מלאכי פרק א פסוק ב - ג, ב-ג) נסיונות השיקום של עמי האזור, אינם מעמידים אותם במקום שווה לישראל. זאת ועוד, בנינם הלאומי של אומות העולם הוא זמני וחלקי, ולא יחזיק מעמד לדורות עולם. בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון. "כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַאֲנִ֣י אֶהֱר֑וֹס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר־זָעַ֥ם יְקֹוָ֖ק עַד־עוֹלָֽם" (מלאכי פרק א פסוק ד, ד)
גם תחייתנו השלישית, באה יחד עם צמיחה ובניין לאומי של עמים שכנים. ושל אומות רבות בעולם כולו. היו שרצו לפקפק בשל כך במעמדו האלוקי של מהלך הגאולה. מלאכי מעמידנו על ההבדל הפנימי בין ישראל לעמים, גם כשמבחינה חיצונית עסוקים כולם בבניין לאומי. הכרת ההבדל בין מהלך התחיה הלאומית שלנו, ובין מקבילותיה הדומות לה מבחינה חיצונית באומות העולם. נבנית מתוך הכרת אהבת ד' אותנו מכל העמים. אהבתי אתכם אמר ד'.
בירור ההבדל בין ישראל לאומות העולם אינו מתמצה רק בעניין התחיה הלאומית. גם העולם הדתי משתנה בימיו של כורש מלך פרס. תפיסתו של כורש מלך פרס מהווה גם מהפכה דתית עולמית. מלך בבל- שבבסיס מלכותו ניסה להתחרות כביכול עם אלוקי ישראל. לעומתו כורש מלך פרס, יוצר תרבות דתית בינלאומית בה כל עם עובד לאלוקיו, אך מעל כולם עומדת מלכות ד' אלוקי ישראל. "כֹּ֚ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֔רֶץ נָ֣תַן לִ֔י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם וְהֽוּא־פָקַ֤ד עָלַי֙ לִבְנֽוֹת־ל֣וֹ בַ֔יִת בִּירוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֥ר בִּֽיהוּדָֽה" (עזרא פרק א פסוק ב, ב)
מלאכי, בהפטרתנו, מציג את התפיסה האמונית החדשה הזו שמוביל כורש בעולם כולו: "כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת" (מלאכי פרק א פסוק יא, יא) וכמו שמבארת הגמרא במנחות: "ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה! ... דקרו ליה אלהא דאלהא" (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קי עמוד א) "שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון" (רמב"ן שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק ב)
את ההבנה שכל מבקשי אלוקים בעולם, גם התועים בהבלי ע"ז ניסח הרמב"ם בפסוקיו של ישעיה הנביא: "כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה...הוא שירמיהו אומר מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא, כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא." (רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א) וכך כתב ר' שלמה אבן גבירול:
"אַתָּה אֱלוֹהַּ – וְכָל‑הַיְּצוּרִים עֲבָדֶיךָ וְעוֹבְדֶיךָ
וְלֹא יֶחְסַר כְּבוֹדֶךָ בִּגְלַל עוֹבְדֵי בִלְעָדֶיךָ
כִּי כַוָּנַת כֻּלָם לְהַגִּיעַ עָדֶיךָ." (כתר מלכות)
ההבנה שהעולם כולו מבקש את עבודת האלוקים , עלולה לגרום חולשה וחוסר הבנה למעמדם המרכזי של ישראל בעבודת ד' העולמית. ישראל עלולים לראות את עצמם כעוד גוון קטן וקלוש בתוך רחב עבודת ד' העולמית. מלאכי מלמדנו שההפך הוא הנכון . בגלל היותו של המקדש מרכז של העולם כולו, ממזרח שמש עד מבואו. יש צורך להתייחס אליו בכבוד עצום כיאה למרכז עולמי. אל תביטו אל מראהו הדל של הבית השני הנבנה ואל עליבותו החיצונית. מרכז רוחני לכל דרישת האלוקים העולמית הוא הנבנה בזה. דורשי אלוקים בעולם כולו - עיניהם נשואות אליו. ביודעים ובלא יודעים. ומכאן הקריאה הגדולה לכבוד העצום שיש לרחוש לעבודת המקדש: "וְעֵינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְקֹוָ֔ק מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל: בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם־אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם־אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר׀ יְקֹוָ֣ק צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת־שְׁמֶֽךָ: מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְקֹוָ֖ק נִבְזֶ֥ה הֽוּא: וְכִֽי־תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת: ...כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת" (מלאכי פרק א פסוק ה - יא, ה-יא)
התביעה לכבוד העצום לקורבנות ולמקדש, נגזרת מכך ששם ד גדול ממזרח שמש עד מבואו, מעל לגבול ישראל. הבן שאביו הוא מלך העולם כולו נתבע להתייחס לאביו בכבוד ויקר. כי מלך כל הארץ אלוקים. כשהבן מכבד את אביו ומאמין שהוא בנו יחידו וחביבו, הוא בכך מכבד גם את עצמו. כך בימי כורש, וכך בימינו, בו עיקרו של עולם מאמין באופנים שונים בא- ל אחד בורא שמיים וארץ. "ביחש להדתות שבאו אחר מתן תורה והופעת ישראל בעולם, וקל וחומר אותן שביחוד נמשכו מכחה של תורת ישראל, ודאי מוכרחים דימויים רבים להיות ביניהן. והדימויים הללו, עם כל הפרטים המרובים שבהם, לא יכחידו את הנקודה התוכיית המבדלת אותן...., עד שהדמיון הוה רק דמיון חיצוני, אבל הפנים משונה הוא תכלית השינוי, ולא יוכל ולא ירצה ישראל מעולם לאבד את נקודת הנשמה בשביל עטים של הפרטים המושוים, ולעולם יעמד על גורלו, הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב." (אורות ישראל ה)
יעלה בקרוב בע"ה.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
-את התשובות לשאלות תמצא בתחתית העמוד-
לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל
"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו". על פי המדרש (תנחומא, תולדות, ח), אהבתו של יצחק לעשיו נעוצה בדימוי שגוי שיצר עשיו בעיני אביו. עשיו, איש יודע ציד, צד את אביו בפיו בשאלותיו, "כיצד מעשרין את המלח ואת התבן," אך מדוע בחר עשיו להשתמש דווקא בתבן ובמלח כנושאי שאלותיו?
על התבן אנו שומעים במדרש מעניין בפרשת וישלח (בראשית רבה פג, ה): התבן, הקש והמוץ התווכחו זה עם זה בשביל מי מהם נזרע השדה, עד שבא בעל הבית ובירר את הגורן. המוץ עף ברוח, התבן הושלך לאדמה, הקש נשרף, ורק את החיטה הוא לקח לביתו. המדרש ממשיל זאת לאומות העולם שמתווכחות ביניהן מי היא האומה העיקרית, ועם ישראל מצידו אומר: "המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם". אמת הדבר שלולא הקש, המוץ והתבן, לא יוכל גרעין החיטה לצמוח. אולם, לא פעם מתעוררת בעיה כאשר האמצעים שוכחים את תפקידם ומבקשים להפוך למטרה.
בשאלתו של עשיו כיצד מעשרים את התבן, מסתתרת הקביעה שהתבן חשוב מצד עצמו, לא פחות מהתבואה, ולא בכדי, זהו סיפור חייו של עשיו, הבן הבכור. כשם שהאמצעי קודם בזמן למטרה והקש קודם לחיטה, כך גם עשיו הוא הראשון לצאת למציאות. התיאור העתידי של הנביא: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ" (עובדיה א, יח), מלמד על ייעודו של עשיו — קש. חטאו של עשיו כחטאו של הקש, השוכח את מקומו וטוען שבשבילו נזרע השדה. כל חייו של עשיו סובבים סביב החלפת העיקר בטפל: "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" — הגדרתו כאיש ציד מסמלת את נושא השגת המזון כמפעל חיים וכמטרה עיקרית. אכן, הצורך במזון חיוני לקיום, אך הוא אינו העיקר. עשיו הופך את השגת המזון לתרבות, לתחרות, לנושא מרכזי בחיים. את הקש הופך עשיו לגרעין. כאשר עשיו מגיע עייף מן השדה הוא נדרש להכריע בין אמצעי למטרה, בין שאלת הבכורה הנצחית לבין הנאת החיך הרגעית של נזיד העדשים. עשיו בוחר בטפל — "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה... וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה". לעשר את התבן והמלח, משמעו להחשיב את הדברים הטפלים לעיקר. המלח הוא תבלין המשמש כתוספת למאכל לצורך מתן טעם, אולם הטעם הוא אינו העיקר. החשבת הטעם כעיקר מולידה עולם שלם של עיסוק בפיתוח טעמים ערבים ומהנים, ההופכים למטרת-על.
פרשת השבוע שמה 'על השולחן', תרתי משמע, את מושג האכילה. בעוד את עשיו מעניין נזיד עדשים, עם ישראל עסוק ב"מחשבות עמוקות וחודרות בדבר קדושת האכילה... נחלתם של ישראל, הרחוקים מגורלו של עשיו, באמרו הלעיטני נא" (שמונה קבצים ג, מט). רק כאשר מתייחסים אל האכילה כאמצעי ניתן גם להגיע למדרגות של אכילה בקדושה, "זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (יחזקאל מא, כב).
לדעת הרב קוק (שמונה קבצים ג, נ), הטשטוש בין האמצעים למטרות נעוץ בחטא הארץ הקדום. מלכתחילה, טעם העץ היה צריך להיות כטעם הפרי: "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי" (בראשית א, יא), אלא שחטאה הארץ ובפועל העץ עצמו אינו נושא תכונות של פרי: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ... וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי" (שם יב). טעם העץ אינו כטעם פריו — האמצעים נמוכים מהמטרה עצמה, החול נמוך מהקודש. לו היינו מצויים במדרגה עליונה היינו זוכים לאחד את האמצעי עם המטרה, אך כרגע ישנה הבחנה הכרחית ביניהם, בין העץ לפרי, בין הקש לגרעין. אכן, "אכילת הצדיקים, המרימה את יסוד החיים הכמוס שבכח הארץ, היא מחזירה את הארץ לתפקידה, והדרגות מתחילות לקבל צורה הדדית" (שמונה קבצים ג, נ).
כשעשיו הולך לפגוש את יעקב הוא מגיע עם צבא של קש: "וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּֽוֹ" (בראשית לב, ז), ארבע מאות בגימטריה — ק"ש. עשיו מקים צבא בעל תפיסת עולם של קש, הנאבק על מרכזיות הדברים הטפלים בעולם. תפיסה זו מולידה, לדברי הרב קוק, חושך וקדרות בעולם: "אלביש שמים קדרות וש"ק אשים כסותם — ד' מאות איש של עשו" (פנקס י"ג אות קלב), לבישת השק היא צעד המבטא אבלות. הצער הוא על כיסוי השמים, על כיסוי העיקר בשק, בתרבות הקש של טשטוש ההבדלים בין העיקר לטפל: "אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם" (ישעיה נ, ג). בשליחותו במצרים ידע יוסף להבחין היטב בין עיקר לטפל: "וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית מא, מט). יוסף ידע לאסוף את כל גרעינים ולהשליך את הפסולת, "וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ". עבודת הבית מאפיינת את יעקב וזרעו — "יעקב קראו בית שנאמר ויקרא שם המקום ההוא בית אל" (פסחים פח ע"א). בעל הבית מכנס אליו את הגרעינים, לא את הקש. "והנה יצחק היה בחינת שדה ולכן הוצרך יעקב ובניו לברר התבואה מתערובת קש של עשיו ואלופיו" (שפת אמת וישב, תרמ"ח). הקרב בין הקש לגרעין עדיין מתרחש בחיינו: "קולו של יעקב המצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות גם יחד, שולל את הזוהמא שבידי עשו, השואף לרצח ודם, ולפשיטת טלפיים של דקדוקי חסידות בורית וזרה, איך מעשרים את התבן, ואיך מעשרים את המלח, כי ציד בפיו". (שמונה קבצים ה, לז) "אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם". (בראשית רבה פג, ה)
בעקבות הרעב שפוקד את ארץ ישראל, הולך יצחק לגרר, לאבימלך מלך פלישתים. נחלקו הפרשנים, האם היה בדעתו לרדת למצרים, ועבר דרך אבימלך, בעל ברית אברהם אביו. לדעתם יצחק קיווה שאבימלך ייטיב עמו בימי הבצורת, ולא יצטרך לרדת למצרים, או שעבר שם משום שהיתה זו הדרך הקצרה ביותר למצרים. ויש מבארים שרעב זה היה פחות כבד, ולא התפשט בכל העולם. יצחק הלך תחילה לאבימלך, כדי להימנע מלרדת למצרים, תוך מחשבה שאם לא יוכל לחיות בגרר מפני הרעב, ימשיך למצרים.
יצחק משתקע שם. השדות שבבעלותו מניבים יבול נכבד מאד, כפי שכתוב "וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד". התוצאה לא איחרה לבוא – "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים". לא כתוב 'ויקנאו בו פלישתים', כפי שכתוב: "וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ" (לקמן ל, א) וכן "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו" (לקמן לז, יא). מבאר המלבי"ם את פשר השינוי, שקנאה שאחריה מופיעה המילה 'את' מורה שהמקנא רוצה לעשות רעה לזולתו. כאן כתוב 'וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים', משום שאין במשמעות של קנאה רגילה, אלא מלשון צער, שציערו אותו פלשתים. התורה כתבה 'וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים', ללמדנו שהם רצו לעשות לו רעה. ומוסיף הנצי"ב מוולוז'ין שבעיר המלוכה היו עשירים נוספים, אך איש מהם לא הגיע לעושרו של יצחק. הם קינאו בו ובהצלחתו, כפי שעשיר מקנא בעשיר גדול ממנו ובפרט כשהוא יהודי.
מדוע קינאו בו? ראשית, משום שבשדותיהם אירע בדיוק ההיפך הגמור מיצחק, הם זרעו הרבה וצמח מעט מאד יבול. ליצחק היו קרקעות רבות לזרוע, לעומת הפלישתים, ששדותיהם לא היו ראויים להיזרע ולהיעבד. חשוב לציין שהפלישתים לא קינאו בכספו של יצחק, ולכן התורה לא הזכירה כלל את נושא הכסף, אלא ציינה רק את המקנה. הם קינאו ביצחק, בכמות המקנה הגדולה שלו.
יתירה מכך, עושרו היה מרובה יותר מזה של אבימלך, כפי שכתוב במדרש אגדה: "זבל פרדותיו של יצחק יותר שווים מממונו של אבימלך". היתה זו חרפה למלך, שיש אזרח במדינה שיש לו יותר רכוש ממנו, ועל כן אמר לו אבימלך: 'לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד'. לדעת רש"ר הירש הם לא קנאו בו רק על שרכושו התברך, אלא הקנאה הושפעה ממעמדו הרם, והתייחסה לאיש יותר מאשר לעשרו. ולכן, לשיטתו, לא כתוב 'ויקנאו בו', אלא 'וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ'. 'לקנא את' משמעותו לתבוע את האדם, לטעון לזכותו על הנפש.
מערכת היחסים עם הפלישתים לא החלה מיצחק, היא התחילה עוד בימי אברהם אביו. זכורה לנו הברית שכרתו אברהם ואבימלך. היה זה לאחר שראה אבימלך את הברכה השרויה במעשיו וברכושו של אברהם. "כח ההרתעה" היה גבוה ולפיכך ביקש אבימלך לכרות עם אברהם ברית, ולא רק ביניהם, אלא ביקש ממנו: "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (לעיל כא, כג).
אמנם נחלקו המפרשים מי היה אבימלך. מרביתם סוברים שהיה זה אותו מלך שכרת ברית עם אברהם, חלקם סבורים שהיה זה בנו. ויש שטוענים שהיה זה מלך אחר, וכל מלכי פלישתים כונו בשם זה. כך או כך, ברית ושבועה יש לקיים, ובפרט שהיתה לבקשת אבימלך, שכרת ברית לא רק לתקופתו, אלא גם לדורות הבאים.
יתכן שהיחס והמעמד המרומם שזכה לו אברהם נבע מחשש או פחד ממנו. עם זאת, הפלישתים כיבדו מאד את אברהם בחייו. מה אירע לאחר מותו? "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". לאחר מות אברהם הפלישתים שמו אבנים בפתחי הבורות, כדי ששמו לא ייזכר שם עוד. הם אמנם לא ביטלו אותם לחלוטין, רק סתמו אותם. בכך ניסו למחוק כל זכר או זיקה לאברהם. אור החיים מדייק מהמילים 'אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו', שאילו היה אברהם חי, הם לא היו סותמים את הבארות, משום שהיו יראים ממנו.
מה היה יחסם דור אחד לאחר מכן, אל יצחק? האם גם הוא זכה בחייו ליחס רם מעלה? בקנאתם ביצחק, החריפו הפלישתים את יחסם. את הבורות שלפני כן רק סתמו, כעת מילאו בעפר, ובכך סתמו אותם לחלוטין. מסיבה זו הוצרך יצחק לחפור את הבורות מחדש, כפי שכתוב 'וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם'. מעמדו של יצחק בעיניהם לא היה כשל אברהם, הפלישתים ובראשם אבימלך לא פחדו ממנו, למרות הברית שנכרתה.
מה היה יחסו של אבימלך ליצחק? אבימלך רצה שיצחק יעזוב את ממלכתו, אך כפוליטיקאי עשה זאת בצורה דיפלומטית. בתחילה לא היה לו נעים לומר ישירות ליצחק שילך מהם, ולכן הניח לבני עמו לסתום את הבארות ולהציק לו, מעין "הסכמה שבשתיקה", כדי שילך מהם. משראה אבימלך שהוא לא עוזב, אמר לו זאת בעצמו בצורה ברורה ומפורשת: 'לֵךְ מֵעִמָּנוּ'.
לסיכום, קנאת הפלשתים ליצחק היתה מצד העם, כמו גם מצד המלך. העם סתמו את כל בארות המים שחפרו עבדי אביו, כדי שלא ימצא מים למקנהו ויהיה מוכרח לעזוב את ארצם. הם הוציאו לפועל את רצון המלך שאמר ליצחק בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים: 'לֵךְ מֵעִמָּנוּ, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד', אבימלך חשב שיצחק גורע מהם את השפע שהיה ראוי להם, ולכן אמר לו זאת.
ד' אומר ליצחק אבינו בפרשתנו, פרשת 'תולדות': "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (כו, ג). המילה 'מגורים' והפועל 'לגור' מציינים בלשוננו את מקום ביתו של האדם, המקום הקבוע שלו בהווה, בלי קשר למה היה בעברו או מה יהיה בעתידו. זו משמעות הביטוי 'מקום המגורים', ולכך מתכוון כל אדם השואל את חברו 'היכן אתה גר היום'. וכך ניתן היה להבין שזו גם המשמעות בתורה בפרשתנו ובמקומות רבים נוספים. ולעיל נאמר על אברהם אבינו: "וַיָּגָר בִּגְרָר" (כ, א), וכן: "וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (כא, לד). ביתו של אדם, הוא מקום מגוריו, המקום בו הוא חי בהווה, יום יום.
אך בלשון התורה למילה "לגור" משמעות מעט שונה. והראיה לכך הוא הכינוי 'גֵר'. גר הוא מי שנמצא וחי את חייו במקום שאינו מקום הולדתו, כמו שאומר רש"י בפרשת משפטים: 'כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם'. כך רואים לדוגמה בפשט דברי ד' אל אברהם בברית בין הבתרים, "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" (טו, יג). ובהגדה של פסח, בביאור מה שנאמר על יעקב אבינו "וַיָּגָר שָׁם" (דברים כו, ה), רואים שזה נכון גם לגבי הפועל 'לגור', שכן אמרו שם: 'מלמד שלא ירד יעקב להשתקע אלא לגור, שנאמר (שם מז, ד) "וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".
נמצאנו למדים שהגירות משמעה מגורים זמניים – הגר אינו גר במקום שבו נולד, וגם לא במקום שבו הוא משתקע, אלא הוא נמצא במעין 'תחנה' זמנית במהלך חייו.
הבנה זו, מעוררת שאלה בפרשתנו. שכן כאמור, ד' אמר ליצחק לגור בארץ, ואילו בהמשך נאמר: "וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר". ויש לשאול, וכי יצחק אבינו לא עשה כפי שאמר לו ד' לעשות? ועוד, מהפסוקים שהבאנו לעיל מפרשת 'וירא' נראה שיצחק נולד בגרר, שכן גם לפני לידתו וגם לאחריה מסופר על התגוררות אברהם אביו בגרר, ואם כן על איזו גירות מדובר כאן?
מפרשים רבים אומרים שיצחק עשה כמו שנצטווה (ראב"ע, מלבי"ם, אוהחה"ק. וכן ב'מדרש הגדול'.) ונראה שיש חיזוק לדבריהם, מכך שפסוק קודם לציווי 'גור בארץ הזאת', כבר נאמר הציווי, "שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (כו, ב). לשון 'שכן' מורה על משמעות שנראית קרובה יותר למשמעות של ישיבה קבועה במקום, ומהי אפוא משמעות הציווי לגור בארץ? כיצד ייתכן גם לגור (זמנית) במקום, וגם לשבת ולשכון שם בקביעות?
המלבי"ם מבאר, שכאשר היה רעב בארץ, מתבקש היה שיצחק ירד למצרים, כפי שעשה אברהם אביו, אך הוא לא ירד, כי ד' אמר לו שלא יעשה זאת, אלא ימשיך לשבת בארץ ישראל, שכידוע יצחק אבינו לא יצא ממנה כל חייו. בכך הוא מילא אחר הציווי: "שְׁכֹן בָּאָרֶץ". אלא שבברית בין הבתרים נאמר לאברהם אבינו שארבע מאות שנה זרעו יהיה גר בארץ, ואם יצחק לא יגור (יהיה גר) בארץ – לא יוכלו השנים שחי כאן להיחשב כתחילת התקיימותה של הגזרה. ולכן אמר לו ד' גם – "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת", כלומר אתה יכול להתיישב בארץ , ויחד עם זה לגור בה, שכן 'הגרות יהיה או ע"י טלטול ממקום למקום, או על ידי מה שמחשיב עצמו כגר בארץ אף שיושב במקום אחד קבוע' (מלבי"ם על הפסוק). ואכן, חז"ל מבארים שכך היה, כפי שלומד רש"י (בבראשית טו, יג) מדברי ד' ליצחק, שכל שנותיו אכן נחשבו לחלק מארבע מאות שנות הגירות שנגזרו בברית בין הבתרים.
הנצי"ב מעיר, שמציאות זו, של 'גירות בתוך הארץ', ע"י החשבת עצמו כגר, מבלי להטלטל ממקום למקום – זהו רצון ד' באמת, ומציאות זו הייתה לא רק בימי יצחק; דוד המלך אמר על עצמו "גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ" (תהלים קיט, יט), ואף על כל עם ישראל אמר דוד בתפילתו לד', דווקא בשיא התיישבותם בארץ, בזמן פריחת מלכות ישראל, רגע לפני הקמת המקדש – "כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ" (דה"י א כט).
המעוניין להרחיב בטעם חשיבות הדבר, מוזמן לעיין בדברי המהר"ל בגבורות ד', פרקים ט, י וְ מז.
יצחק נושא את רבקה בגיל 40 (בראשית כה כ). גם עשיו מתחתן בגיל 40 (בראשית כו לד).
כשעשיו לוקח את נזיד העדשים מיעקב התורה אומרת "ויאכל, וישת, ויקם וילך. ויבז עשיו את הבכורה" (בראשית כה לד)
הבנים זרח ופרץ שנולדו ליהודה ותמר (בראשית לח כז).
צווארו של יעקב מוזכר כשאימו עוטה עליו עור גדיי עיזים (בראשית כז טז). יצחק מזכיר בברכתו את צווארו של עשיו (בראשית כז מ).
עשיו בוכה כשהוא מגלה שיעקב קיבל את הברכות (בראשית כז לח). במקומות אחרים בחומש בראשית: הגר בכתה כשהיא חשבה שישמעאל עומד למות (כא טז). אברהם בוכה על פטירתה של שרה (כג ב). יעקב בוכה כשהוא פוגש את רחל (כט יא). יעקב ועשיו בוכים כשהם נפגשים (לג ד). יעקב בוכה על מותו לכאורה של יוסף (לז לה). יוסף בוכה כשהוא פוגש שוב את אביו יעקב במצרים (מו כט) (על פי הרמב"ן, יעקב הוא שבכה בראותו את יוסף). יוסף ובנימין בוכים כשכל האחים מתאחדים שוב במצרים (מה יד-טו). יוסף בוכה כשיעקב נפטר (נ א).
