בלב חומש במדבר, בפרשיות בהעלותך-שלח-קורח קיים רצף של חטאים בהם נכשלים דווקא גדולי האומה. כבר בפרשת בהעלותך, בחטא המתאוננים הקב"ה המית בתבערה דווקא את גדולי העם וזקניו מחמת האחריות שלהם על החטא שפשה בעם. כן מתבאר בדברי חז"ל המובאים ברש"י (יא, א על פי אחת השיטות שהוא מביא שם) – "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה - בקצינים שבהם ובגדולים". ובהמשך כותב רש"י (יא) כי כל השכבה של זקני העם כלתה בחטא זה: "והזקנים הראשונים היכן היו?... אלא באש תבערה מתו".
לחטא המתאוננים מתלווה סיבוך נוסף של ההנהגה בישראל: הקב"ה שולח את משה להאציל מרוחו על שבעים זקנים אחרים באוהל מועד, תחת אותם הזקנים שמתו בתבערה. אך אלדד ומידד, שניים מן הזקנים, הפרו את הפקודה ולא באו לאוהל מועד, כך שהם התנבאו במחנה, בתוך שאר פשוטי העם. התרגום יונתן מבאר שאלדד ומידד נמנעו מלבוא מתוך רצון שלא להיכלל בין ראשי העם. הם חפצו "לערוק מן הרבנות". ועריקה זו היתה קשה עד כדי שיהושע ביקש ממשה לכלוא את אלדד ומידד.
מיד לאחר מכן התרחש חטא אהרון ומרים מנהיגי העם, אשר דיברו על משה באופן שלא תאם את מעלתו.
ואז, בפרשת שלח, התרחש חטא קשה וחמור על ידי גדולי האומה אשר נבחרו דווקא הם למשימת ריגול הארץ – "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (יג, ג).
אין פלא כי בסוף פרשת שלח התורה מצווה על דרך הכפרה במקרה שהסנהדרין, גדולי העם, חטאו: "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה... וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה [-בית הדין - הוריות ה, ב] נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת".
ואם אין די בחטאים אלו, מופיע בפרשת קורח חטא נוסף שעסק במישרין בשכבה העליונה של ישראל. הפעם זהו לא רק חטא של גדולים, אלא מדובר בסיעה שבאה למרוד בהנהגה הקיימת, ולהחליפה בהנהגה חדשה: "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (טז, ב). כת שלמה של גדולי האומה ערערו יחדיו על משה ואהרון, וכתוצאה מכך הם מתו לבסוף באש ה' – "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (טז, לה).
מול רצף כזה של חטאי גדולי האומה ברור כי ישנם זרמי עומק העומדים מאחורי כולם. אין אלו מקרים שונים, אלא עלינו לחפש מה המגמה הפנימית שהתחוללה באותה התקופה, מהו הזעזוע הלאומי הגדול שגרם לכל הזעזועים הללו.
מבט על היחוס של קורח וסיעתו מספק רמז גדול למגמת העומק שהניעה אותם. התורה טורחת להדגיש כי סיעה זו באה משני שבטים מרכזיים באומה (טז, א): "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן". קורח נמנה עם המיוחסים בשבט לוי כבר בתחילת חומש שמות (שמות ו): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם... וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי". יחד איתו התקבצו בני דתן, אבירם ואון בן פלת, כולם משבט ראובן בכור שבטי ישראל. ובכן, עצם ההצטרפות של לוי וראובן יחדיו מכוונת אותנו אל מוקד ההתרחשות: הרי ראובן הוא בכור השבטים, ובכך הוא אביהם של כל הבכורות בעם ישראל. והרי זמן לא רב קודם לכן ציוה ה' על מעמד לאומי של בחירת שבט לוי במקום הבכורות (פרק ח): "...וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם... וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל...". היה זה המעמד בו הודחו בפועל בכורות עם ישראל ובני לוי נבחרו במקומם.
וכמו כלל הבכורות בעם ישראל, גם שבט ראובן נדחה מן הבכורה. אמנם דחייתו היתה תהליך מתמשך שהחל בברכות יעקב (בסוף חומש בראשית). אולם התהליך הושלם בפרהסיא ובאופן סופי רק בפרשת בהעלותך עם תחילת התנועה של בני ישראל (י, יג-יד): "וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה. וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם...". יהודה הפך בפועל להיות השבט המנהיג והמוביל במקום ראובן הבכור. יש לזכור שעוד מחומש במדבר ראובן נמנה ראשון בתור השבט המוביל בפועל: הוא מופיע בתור ראשון השבטים בתחילת החומש (א, ה): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר". כלומר נציג שבט ראובן היה ראשון נציגי השבטים שפקדו לצד משה את בני ישראל. וכך גם בפרשת שלח בשליחות המרגלים הופיע ראובן ראשון (יג, ד): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר". כלומר בכורת ראובן עדיין זכתה להכרה וחשיבות והוא הוביל את השבטים. נכון הוא שיהודה כבר הופיע לפני ראובן בסדר הדגלים וכן בסדר הנשיאים אך בשניהם עדין לא היתה זו החלפה חריפה וסופית של ראובן. רק בפרשת בהעלותך כאשר החלה התנועה אל הארץ, ויהודה הוביל בפועל, היתה זו הדחיה הברורה והסופית של ראובן.
אם כן, בפרק י הוגדר שבט יהודה בפרהסיא ובבירור בתור שבט ההנהגה וראובן נדחה. היה זה מעט אחרי המעמד הלאומי בו הוחלפו הבכורות כולם בלויים. ברור כי תמורות יסודיות כל כך במבנה הלאומי היו צפויות לגרום למשברים גדולים. ואכן מיד לאחר שני האירועים הגדולים הללו החל רצף הזעזועים שהתמקדו בשכבת ההנהגה של העם (בפרק יא והלאה).
ובשיא של הזעזועים האלו, הגיע קורח וסיעתו והתמרדו כנגד השינוי הגדול: הם ביקשו 'להחזיר עטרה ליושנה' ולהשיב את ראובן ואת כלל הבכורות בישראל למעמדם הקודם.
הרמב"ן (טז, ה) כותב שהמטרה של קורח היתה להחזיר את הבכורות לעבודה במקום הלויים[1]: "יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח יד) 'והיו לי הלוים', או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג יג): 'כי לי כל בכור', שלא יחליפם בלוים, ואת הקדוש, הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דה"י א כג יג). כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק, וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם". הרמב"ן מחדש שמאתיים וחמישים האנשים שהצטרפו לסיעת קורח היו כולם בכורות[2]. מלבדם קורח חיבר אליו נציגים מראובן בתור שבט הבכורה הראשי, וכולם תבעו לשוב למעמדם. ובראש עמד דוקא קורח שמצד אחד היה לוי, ומצד שני היה בכור (שמות ו, כא). לכן הוא ראה את עצמו כמי שיכול לעמוד דוקא מתוך הלויים ולומר שהמעלה ראויה להינתן לבכורות (חזקוני טז, ב)[3].
הואיל ומדובר היה בסיעה של בכורות שבאמת יש להם מעלה יחודית, משה היה צריך להתפלל לה' שלא ישעה לקרבנם (טו): "וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם".
נמצא שחטא קורח חתם סידרה קשה של חטאי הגדולים. ברקע לכל החטאים הללו עמד הזעזוע הלאומי הגדול של ההדחה בפועל של הבכורות יחד עם שבט ראובן. במדרש בראשית רבה (פב) מבואר עד כמה העברת ראובן מן הבכורה היתה קשה גם בשמים: "'ויהי בשכן ישראל...' אמר ר' סימון: קשה לפני הקדוש ברוך הוא לעקר שלשלת יוחסין ממקומן". קושי גדול זה הוא שהוליד את החטאים הקשים, ובשיאם את חטא קורח ועדתו שביקשו להשיב את המעמד של הבכורות.
[1] כך פירשו גם החזקוני והאלשיך.
[2] באופן דומה כתבו גם האלשיך והמלבי"ם, והסתפק אם המאתיים וחמישים היו בכורות או משבט ראובן.
[3] אכן משה בעומדו מול כל סיעת קורח הדגיש שהמרידה החמורה במיוחד היא של קורח עצמו מבני לוי – 'רב לכם בני לוי', כפי שמפרש ספורנו (ז): "רב לכם בני לוי. אתם האדם אשר לקרח דבר גדול אתם מטילים עליכם כי יותר יקצוף ה' עליכם בהיותכם כבר נבחרים לעבודתו".
שמואל, מצאציו של קרח היה, חז"ל מלמדים אותנו שיסוד טעותו של קורח, בשמואל העתיד לצאת ממנו:
קורח שפיקח היה מה ראה לשטות הזה? אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו - שמואל ששקול כמשה ואהרן.
(במדבר רבה, פרשה יח)
נראים הדברים שקורח, שפיקח היה, זיהה בפוטנציאל הגנוז בו, לא רק את גודלו של שמואל העתיד לצאת ממנו, אלא גם חלק מהכיוון הרוחני אותו נושא שמואל. אכן שמואל הלוי, נלחם בקלקול אשר פשט בימיו בממסד הכהונה. נבואתו הראשונה היא על חורבן בית עלי, אשר בניו ניצלו לרעה את הכח שנתנה הכהונה בידיהם:
וַיֹּאמֶר ד' אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו: בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה: וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם: וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם:
(שמואל א, ג)
במילים אחרות ניתן היה לומר, לימדונו חז"ל שנקודת אמת הייתה גנוזה בכיוונו של קורח, אכן ואכן יש מקום לחשוש מעוצמת יתר של הכהונה. עתיד קורח להעמיד צאצא אשר יתמודד עם סיאוב של ממסד הכהונה.
גם ההלכה הראשונה שמורה שמואל, שייכת בעניינה אל עוצמת יתר שספחה הכהונה לידה.
אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'. משום ד'וישחטו את הפר' - 'הביאו הנער אל עלי'? אלא, אמר להן עלי: קיראו כהן, ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! ..
(ברכות לא ע"ב)
יתכן, שאכן שמואל חידש דרשה חדשה בפסוק. אך יתכן, שהלכה זו פשוטה הייתה גם בימי עלי, אלא שנהגו הכהנים סלסול בעצמם ולא היו מניחים את ישראל לשחוט[1]. תפיסת העולם של בית עלי, נקטה שהידור מצוה הוא שהכהנים בלבד יהיו עסוקים במעשה הקרבן. שמואל הנער מחדש, שראוי לנהוג כהלכה הפשוטה ולשתף גם את ישראל בכך, שהרי 'כל העדה כולם קדושים'. בבואה דבבואה, של נקודת האמת הנשמעת בתוך דברי סבו קורח. נראה להוסיף ולומר שיש נקודה מהותית ואופיינית דווקא בהלכה זו, לשליטתו של ממסד הכהונה בעבודת ד'. שהרי כך דרשו חז"ל:
מה אני מקיים 'אשר ישכבון את הנשים'? מתוך ששיהו את קיניהן, שלא הלכו אצל בעליהן - מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום.
(שבת נה ע"ב)
כאשר הכהן הוא היחיד הרשאי לשחוט את הקרבן, הוא השולט בקצב של עבודת ד' במקדש. מתוך כך יכול להחליט גם על עיתוי ההקרבה, ומכאן הפתח לתקלה גדול - "מתוך ששיהו קיניהן". מפעל חייו של שמואל התאפיין בהעברת מרכז הכובד של ההנהגה הרוחנית מן המשכן והכהונה אל גבול ישראל כולו.
וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו: וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה: וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַד':
(שמואל א, ז)
בפנימיות, אין כאן מאבק של הלוייה בכהונה, יש כאן מילוי תפקידה האמיתי של הלוייה, לשרת את הכהונה, חלק משירות הכהונה - שימור טהרתה ונקיונה.
דווקא שמואל, העומד על משמר טהרתה של הכהונה, הוא המוביל אותה אל מיסודה המסודר במשמרות הכהונה:
משעמד דוד ושמואל הרואה עשאום עשרים וארבע משמרות כהונה ועשרים וארבע משמרות לויה, שנא' 'המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם' אילו משמרות כהונה ולויה. עמדו נביאים שבירושלים וקבעו שם עשרים וארבעה עמודים כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה ולויה, והדברים מופלאים.
(תוספתא תענית (ליברמן), פרק ג)
מובן הדבר, שאין סתירה בין מפעליו השונים של שמואל. תפקיד מיסודה של הכהונה בבית עולמים, נמסר דווקא למי שמסר נפשו על טהרתה וזכותה. כשבאים להקים בית עולמים לד', יש לבנות היטב היטב את הכהונה - מצד אחד לשמר אותה מסיגיה, ומתוך כך להקימה על מכונה כראוי לה, כממכרי האבות.
כמעשהו של שמואל בכהונה, כך מעשהו במלוכה. שמואל הוא השליח האלוקי להעמיד המלוכה בישראל. דווקא משום כך, אחריות גדולה על כתפיו לטהרתה ונקיונה. בראשית שאלת המלוכה הוא מדייק את גבולותיה. ומעיד בישראל את משפט המלך:
וַיְדַבֵּ֨ר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל־הָעָ֗ם אֵ֚ת מִשְׁפַּ֣ט הַמְּלֻכָ֔ה וַיִּכְתֹּ֣ב בַּסֵּ֔פֶר וַיַּנַּ֖ח לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק
(שמואל א פרק י פסוק כה - כו)
יש מהתנאים הסוברים, ששמואל מדייק ומגדיר מהם הזכויות של המלך. יש הסוברים ששמואל מניח לפני ד' את הציור החמור, לאן מלך יכול להדרדר. כך או כך, הנחתו של משפט המלך לפני ד', היא הצמדה של גבולות המלוכה להמלכת המלך. בהפטרתינו, מעמיק שמואל ומדייק את שורש בקשת המלוכה. מתוך כך מוכיח את ישראל על עצם הנטיה בבקשת המלך, נטיה שיש בה צד של רצון לפרוק מלכות שמיים:
וַתֹּ֣אמְרוּ לִ֔י לֹ֕א כִּי־מֶ֖לֶךְ יִמְלֹ֣ךְ עָלֵ֑ינוּ וַיקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַלְכְּכֶֽם:
(שמואל א פרק יב פסוק יב - יג,)
תוכחה זו מלווה בקולות וביראה גדולה:
וַיִּקְרָ֤א שְׁמוּאֵל֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק וַיִּתֵּ֧ן יְקֹוָ֛ק קֹלֹ֥ת וּמָטָ֖ר בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּירָ֨א כָל־הָעָ֥ם מְאֹ֛ד אֶת־יְקֹוָ֖ק וְאֶת־שְׁמוּאֵֽל:
(שמואל א פרק יב פסוק יח - יט)
דווקא עמדת היראה המקדימה, מזככת את האפשרות להעמיד את כראוי את מוסד המלוכה. יראת חטא מביאה לידי קדושה. הזיכוך קודם למיסוד. שמרו עדותיו ומתוך כך, חוק נתן למו. תרועת היראה קודמת לרינה. למנצח לבני קורח ... הריעו לד' בקול רינה.
[1]לשון המשנה ביומא פרק ו לגבי הולכת שעיר המשתלח.
השבת קוראים את הפטרת שבת ראש חודש. השארנו כאן גם טעימה מהפטרת קורח.
בפרשה שלנו קורח חושב שהוא שווה למשה ולאהרון, וחולק על ההנהגה המרכזית של עם ישראל. בסופו של דבר, כנראה שהוא רצה להיות המנהיג. האם יש יסוד אמיתי לתפיסה של קורח?
בהפטרה שלנו מתברר שכן. שמואל הוא צאצא של קורח, כמו שכתוב בדברי הימים. והמדרש אומר שקורח הבין שיש לו צד של הנהגה, אלא שטעה וחשב שזה הוא ובאמת זה שמואל.
שמואל היה שקול כמו משה ואהרון, כמו שכתוב "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ", והוא גם מזכיר אותם בהפטרה שלנו: "ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן". משה אומר בפרשה "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי", ושמואל אומר בהפטרה: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי". ומעבר לכל זה, שמואל חולק בהפטרה במידה מסוימת על ההנהגה המרכזית של עם ישראל, ומבהיר לעם שמינוי המלך לא טוב בעיני ה'. אלא שהוא כמובן עושה את זה במקום הנכון.
למה שמואל רואה בחומרה את המלוכה? במה היא נגד רצון ה'? את זה מסביר שמואל אצלנו. כשהעם חוטא, אם אין לו מלך והמצב המדיני לא פשוט, אז הקב"ה יכול לסמן להם בקלות רבה שהם חוטאים, על ידי אויב שיבוא ויתקוף אותם. ואז לעם אין פתרון פשוט, כי הרי אין מלך, והם חוזרים בתשובה. כמו שאומר שמואל "וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם". האויבים לא מסודרים כאן לפי הזמן שבו הם היו אלא לפי החוזק. כלומר שכשאין מלך יכול לבוא סיסרא ולשעבד את ישראל, אבל לא רק מישהו כל כך חזק, אלא גם הפלישתים שהם עם חלש יותר, ואפילו מואב שהם עם קטן וחלש יכולים לשעבד את העם אם צריך. ולכן בדרך הטבע, בלי ניסים מיוחדים, אפשר להראות לעם ישראל שהמצב שלו לא טוב ולגרום לו לחזור בתשובה.
ואז הקב"ה מביא להם את המנהיג שמתאים להם לפי הרמה הרוחנית של העם: "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם". גם כאן סדר השופטים הוא לא לפי סדר הזמנים, אלא לפי הרמה הרוחנית. ירובעל נקרא כך בגלל שהוא היה מבית עובד עבודה זרה, שמשון היה משבט דן שעבדו לפסל מיכה, למרות שהוא עצמו לא עבד, ולכן הוא נקרא כאן בדן, יפתח לא היה קשור לעבודה זרה, אבל היה עם הארץ כמו שאומר המדרש, ושמואל היה מנהיג רוחני עליון. בכל שלב ה' הביא את המנהיג המתאים לאותו שלב. לעומת זאת כשיש מלך המלוכה עוברת מאב לבן בלי קשר למצב הרוחני.
ולכן, מסכם שמואל, אם קשה יהיה להחזיר את העם בתשובה, מה שחשוב הוא שתשמרו על הרמה הרוחנית בעצמכם "אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם". ותדעו שגם אם לא תצליחו, והעם יחטא לאורך זמן, ואז הוא יצא לגלות, שלכל זה המלוכה עלולה להוביל, עם ישראל לא יכלה, אלא "לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם".
מחלוקת קרח ועדתו היתה אירוע בסדר גודל לאומי, שהצליחה להשפיע על עם ישראל כולו. לכן בשיא המשבר הקב"ה 'מאיים' לכלות את כל העם, ורק טענתם של משה ואהרון: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" מונעת זאת. אלא שטענתו של קרח שמכוחה בא לחלוק אינה מבוארת בפשט הפסוקים.
קרח מנסח את טענתו במילים: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' ". על פי הפשט הטענה היא כנגד תפקידם של משה ואהרון. רש"י מבאר עפ"י חז"ל שהטענה קשורה גם למוסד הנשיאות בשבט לוי: "נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת". אך הניסוח הכללי של דבריו מכוון להבנה שטענתו היא כנגד מוסד הנשיאות בעם ישראל כולו. יתר על כן, הבסיס לטענתו של קרח הוא: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' ", כלומר שטענתו אינה כנגד זהותו של בעל תפקיד מסוים אלא כנגד מציאותו של התפקיד בכלל שמייצר הבדלי מעמד בלתי מוצדקים לדעתו.
איזה חסרון מוצא קרח בנשיאות? במאמר 'ספרן של הנושאים' ביארנו שספר במדבר מברר את יחס הכלל והפרט. התהליך של יצירת עם ישראל מתחיל מהכלל וזהו הבירור של ספר שמות. לאחר מכן מתברר עניינו של הפרט בספר ויקרא. ההפרדה הזו קיימת בתיאוריה, אך בחיים המעשיים צריכה להתברר קומה נוספת של יחס הכלל והפרט. ספר במדבר - 'ספר הדרך' הוא המדריך את עם ישראל בדרכו ההיסטורית מיצירתו ועד אחרית הימים ולכן בו מתברר החיבור בין הכלל והפרט.
בהתאם לכך עוסק ספר שמות בעם ותחילתו "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וספר ויקרא באדם ותחילתו "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם". בין העם והאדם- הכלל והפרט עומדים הנשיאים, והם המובילים את כל תהליכי ספר במדבר. נראה שטענת קרח היא כנגד השיטה של הנשיאות שמייסדת את יחסי הכלל והפרט באופן מוטעה לדעתו.
כאמור, הבסיס לטענתו של קרח הוא: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' ". נראה שקרח מבין שיש הכרח טכני ליצור תפקיד של הנהגה, שהרי לא ניתן להחליט בכל עניין במשאל עם וכד', אך הוא סבור שזהו הכרח שנוצר בדיעבד ולעולם הנשיא-המנהיג לא יוכל לייצג את הכלל באופן מדויק, שהרי גם לנשיא יש אישיות פרטית משל עצמו ששונה מכל אחד מהפרטים שאותם הוא אמור לייצג.
הבירור כנגד טענתו של קרח מתחיל כבר בפרשת המרגלים הקודמת כהקדמת תרופה למכה. במאמר 'עלה נעלה' ביארנו שמשלחת המרגלים לא היתה משלחת ריגול 'מקצועית' אלא מעין 'ניסוי כלים'. אם היה צורך בריגול 'מקצועי' היו נשלחים אנשים מומחים בהשגת והערכת מודיעין. בחירתם של 'ראשי בני ישראל' למשימה מורה שהמשלחת צריכה להיות נציגות של עם ישראל לשבטיו. כלומר שכניסת המרגלים לארץ נחשבת מעין כניסה של כל ישראל לארץ, וכך היא יכולה לברר את ההתאמה של ישראל לארץ ואת תגובתה של הארץ ויושביה לכניסתם של ישראל אליה.
אפשר למצוא רמז לכך במניין המרגלים. בירושלמי מובאת דעת ר' עקיבא שמספר המרגלים היה 24 שהרי כתוב: "אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ", ומפרש שאין זה כפל לשון אלא שמכל שבט היו אחד ועוד אחד. הבן איש חי מבאר עפ"י דברי האר"י הקדוש שהכוונה לנשמות אבות השבטים (ראובן, שמעון וכו') שנכנסו לארץ יחד עם המרגלים. על פי דברינו יש לבאר שכל ראש שבט היה נציג מהותי של שבטו, וכניסתו לארץ היא ככניסת השבט כולו.
שיטת ה'נציגות' מבררת את יחס הכלל והפרט- הפרט אינו רק חלק מהכלל אלא בכל אחד מהפרטים נמצאת התמצית של הכלל כולו, ולכן יכול הפרט לייצג את הכלל. זו התשובה לטענתו של קרח- הנשיא אינו מתנשא על הכלל אלא מייצג אותו ומתנשא יחד עם הכלל. לכן אומר משה: "וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו"- נשיאותו של אהרון אינה מכח מעלתו האישית אלא מכח מעלת הכלל שאותו הוא מייצג.
לאחר מחלוקת קרח יש צורך לבנות קומה נוספת בבירור הכלל והפרט, לכך נועד נסיון המטות. ה'מטה' כמו ה'שבט' משמעותו האחת היא מקל ומשמעותו השניה היא אחת ממשפחות ישראל (מטה ראובן, מטה שמעון וכו'). אם כן גם המטות-מקלות כמו הנשיאים הם המייצגים את המטות-שבטים. הציווי להניח את המטות לפני העדות משמעותו היא כביכול השבטים עצמם נכנסים אל קודש הקודשים.
בתחילת מחלוקת קרח מציע משה לבחון מיהו הנבחר ע"י הקטרת קטורת. כיוון שהקטרת הקטורת ראויה רק לכהן הנבחר כל מי שהקטיר ללא רשות התחייב מיתה: "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת". נסיון המטות בוחן את בחירתו של הכהן דרך קדושת המקום- הכהן הוא היחיד שרשאי להכנס אל קודש הקודשים וכל כניסה אחרת מביאה למוות מיידי. ע"י 'שיטת הנציגות' ניתן להשתמש במטות-מקלות לבחון מה יקרה אם ינסו אחרים מלבד אהרון להכנס אל קודש הקודשים.
כמו הקטורת שיכולה להמית ולהחיות כך קודש הקודשים- למרות שהכניסה אליו בלי רשות ממיתה, דווקא שם נמצא מקור החיים שיכול להפוך עץ יבש לענף חי ופורח: "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". על פי 'שיטת הנציגות' התברר שאהרון בתפקידו ככהן גדול יכול לנשא את כל ישראל ולהכנס לקודש הקודשים כנציגם, ואז זוכה האומה כולה לפריחה מחודשת.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. אילו חמש פרשות, מלבד פרשת קורח, נקראות על שמות בני אדם?
2. אילו שני אחים, מלבד משה ואהרון, מוזכרים בפרשה זו?
3. מי מוזכר בפרשה זו אך לא מופיע שוב בתורה כולה?
4. מנהיג המרד נגד משה היה קורח בנו של יצהר (במדבר טז א). באיזה הקשר נוסף מוזכר בפרשה זו "יצהר"?
5. איזו ארץ מתוארת בפרשה זו כ"ארץ זבת חלב ודבש"?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לאחר שקורח ועדתו מתריסים כלפי משה, הוא מציע להם לבחון את זכאותם על ידי הקטרת קטורת: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי". בהמשך חוזר משה פעם נוספת על הצעתו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר: וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ". עדת קורח עושה כבקשתו של משה: "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". כתוצאה מכך, במקביל לירידתם חיים שאולה של קורח ומשפחתו יחד עם דתן ואבירם, מתרחשת שריפת מאתים וחמישים מקטירי הקטורת. "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת".
תוך כדי מחזה מחריד זה אומר ה' למשה: "אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ: אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ". אלעזר בן אהרון מצטווה לקחת את מחתות השרופים ודווקא מהן להכין ציפוי למזבח הנחושת. מה פשר צו זה? ומדוע הוא דחוף? רש"י מפרש, "כי קדשו — המחתות, ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת". ולכאורה, מדוע מחתות אלו ששימשו את בני המחלוקת ונקראו "מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם", הפכו לכלי שרת לקודש? השימוש במחתות כציפוי למזבח טומן בתוכו אמירה חיובית כי בתוך כל המהלך הקלוקל של עדת קורח, קיימת נקודה טובה אותה יש לשמר ככלי שרת. בתוך כל האש והאנדרלמוסיה הנוראית, ניתן להבחין ביסוד חיובי אותו יש לברור מתוך הפסולת ולאמץ לקרבנו.
ה'שם משמואל' מצביע על החומר ממנו היו עשויות המחתות — נחושת, למרות שבדרך כלל המחתות היו עשויות או מכסף או מזהב, כך על פי המשניות במסכת יומא. מאתים וחמישים מקטירי הקטורת אמנם חטאו במעשיהם, אך אי אפשר להתעלם מן הנועזות שהייתה להם. בסופו של דבר אותם אנשים רצו להיות מבין אלו הזוכים להקריב לפני ה'. הם אמנם טעו בדרך, אך ברצונם העז טמונה נקודה חיובית. הנחושת מסמלת את מידת העזות. כך למשל עז הפנים מתנהג ב"מצח נחושה," וגולית הענק, שפיו היה מלא בעזות, היה מוקף כולו בנחושת. את העזות הזו מצטווים ישראל לקחת ולצפות בה את מזבח הנחושת. אך המחתות רומזות לעניין נוסף ומהותי בפרשה, סוגיית המחלוקת.
"ויקח קרח — לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת" (רש"י). גם מאתים וחמישים מקטירי קטורת חטאו במחלוקת, כך פירש רש"י על הפסוק: "אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם" — "שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקדוש ברוך הוא". באנושות קיימת נטייה חזקה לחילוקים, להצביע על הבדלים ולעמוד על דקויות. אמנם לעיתים הרצון הזה יוצר מתחים בין בני אדם או חברות, אבל לכאורה שורש המחלוקת הוא דבר חיובי. על פי חז"ל המחלוקת נבראה ביום השני לבריאה: "למה אין כתיב בשני כי טוב... רבי חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת, שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים, א"ר טביומי אם מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה". (בראשית רבה ד, ו) ביום השני לבריאה מצווה הבורא "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָֽיִם... וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָֽרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָֽרָקִיעַ וַֽיְהִי כֵֽן" (בראשית א, ו-ז). מעניין להבחין שחמש פעמים חוזרת המילה "רקיע". הרקיע, מסך מבדיל, מחיצה, מיועד לחלוקה בין המים העליונים למים התחתונים. "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָֽרָקִיעַ... וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָֽרָקִיעַ שָׁמָיִם וַֽיְהִי עֶרֶב וַֽיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִֽי:" כחלק מתהליך הבריאה מקדיש הקב"ה יום שלם להבדלה בין עליונים ותחתונים, בין היסוד השמימי העליון, לבין החלק התחתון. "הפסק מוכרח להיות בין תכן האידיאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל, בין הכוונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גבה חייו הרוחניים ובין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו". (אורות, זרעונים, ז) החילוק מאפשר לכל מרכיב לעמוד בפני עצמו, לכוונה — מחד, ולמעשה — מאידך. יש צורך ברקיע, מן מסך נראה ולא נראה, המאפשר לעולם הרוחני לעמוד בפני עצמו מבלי להנמיך את ערכיו, ולעולם המעשי לבצע את פעולתו מבלי לחוש קטנות וחולשה. האחד אינו מבטל את חברו ויחד עם זאת, קיימים ביניהם קשרים הדדיים.
על מחתות החטאים נאמר: "וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ", "וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ". מהמחתות עושים רקיע. קורח ועדתו עוררו מחלוקת חריפה הדורשת לחדד ולהבהיר מה תפקידה של המחלוקת, מתי ההבדלה רצויה. ביום שני לא נאמר "כי טוב". המחלוקת כשלעצמה הינה תשתית הנדרשת לשם יצירת היבשה והצמחתה ביום שלישי, אך אינה עומדת כמטרה לעצמה. המחלוקת צריכה תמיד לזכור את מטרתה, לאפשר בנין אמיתי יותר ומפרה יותר. מחלוקת לשם שמים — סופה להתקיים. מחלוקת הזוכרת את הרקיע, את השמים, את הייעוד המקורי של ההבדלה — תתקיים, תהיה שותפה להצמחת הפירות. יש למקם את המחלוקת במקומה הראוי בתוך המבנה הרוחני — לשוב ולשמש כרקיע. המחתות של בעלי המחלוקת משמשות "ריקועי פחים ציפוי למזבח". ריקוע והבדלה בין המקום בו תהפוך ותתעלה המציאות החומרית של הקרבנות אל העולם הרוחני. הרקיע המחלק הינו כלי שרת בבנין התורה ובירור דרכה, מחלוקת הלל ושמאי שסופה להתקיים.
מסופר על יהודי בשם ששון, שכשהיה מגיע הביתה, כל הרחוב היה יודע. ששון הוא נהג משאית בטון בשנות ה-50 לחייו, אדם שסבר פניו תמיד זועפות, בדרך כלל הוא או כועס או לא מרוצה, ולפעמים שניהם יחד. כשהוא מגיע הביתה ב-18:00, אחרי יום עבודה מפרך, נכנס לרחוב הצר שבו הוא גר עם משאית הבטון הענקית שלו, והמכוניות החונות לאורך לרחוב הצר מפריעות לו לתמרן לכיוון החניה שלו. ואז כל השכונה יודעת שששון הגיע. הוא צופר במלוא העוצמה, צועק בכל הכוח כולם דיברו איתו, האשה, הילדים, ההורים, החברים. אבל שום דבר לא עוזר, ששון כועס. עד שהוא למד את הלקח.
היה זה באחד הימים הקשים ביותר שהיו לששון בתור נהג משאית, הוא נשרך כל היום בפקקים מעייפים, וכשכבר הגיע לאתר הבניה מוכן לפרוק את המטען הבטון מהמערבל, התברר שהקבלן שאמור לפקח על העניין איננו. הוא יצא משם כועס על כך שיאחר הביתה, אבל הכי גרוע קרה כשששון כבר עמד להיכנס לתוך החניה וגילה כי מכונית מרצדס מבריקה ונוצצת חונה בחניה שלו.
הדם עלה לו לראש, החניה שלו תפוסה... חוצפה שכזאת... ששון איבד שליטה, הוא סובב את המשאית לאחור, הרים את המערבל הבטון, ובשמחה לאיד שפך את כמות הבטון שנשארה במשאית היישר על המכונית המבריקה. הוא עלה הביתה עייף וכועס. פתח את הדלת בתנועה חדה ו... הפתעה! אבא, אמא, הילדים, החברים. כולם היו שם, מאירים לו פנים ומאחלים לו מזל טוב ליום הולדתו החמישים.
חמיו התקרב אליו: "נו, מה דעתך ששון, על המתנה שקנינו לך?!"...
"מה, איזו מתנה?!" שאל ששון.
"אתה רוצה להגיד לי שלא ראית את המרצדס החדשה שלך בחניה???"
חז"ל אומרים על הפסוק "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ", על אשתו של און בן פלת, שהיה מעורב במחלוקת קורח והיא הצילה אותו לפני שכמעט בלעה אותו האדמה. את המשך הפסוק 'וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ' דורשים חז"ל על אשתו של קרח (סנהדרין קי ע"א). אשתו של און השקתה את בעלה יין עד שהשתכר, השכיבתו במיטה וישבה בפתח הבית כששערות ראשה פרועות. מי שבא לקחת את בעלה, ראה אותה וחזר לאחוריו, וכך ניצל.
הרי לנו שתי נשים, שפעלו באופן דומה, אך הביאו לשתי תוצאות שונות ונוגדיות, אשתו של און בן פלת הצילה אותו, לעומת אשתו של קרח שגרמה למותו. ואומר רבינו בחיי על אשת קורח: היא פיתתו ובעצתה בא כנגד משה והיתה סיבת כל המחלוקת, ו"רבים חללים הפילה".
איזו חכמה מיוחדת היתה מונחת במעשיה של אשתו של און? איזה מעשה מיוחד היא עשתה? בסך הכל, נתנה לו לשתות יין משובח, וסייעה בידו לשכב על מיטתו, כדי שישן טוב, וכך הרוויחה "זמן גורלי", שלא הלך איתם, כשקרח ועדתו נבלעו באדמה, והוא ניצל בעולם הזה וגם מאיבוד חלקו לעולם הבא. מדוע ציינו חז"ל באופן מיוחד את המעשה שלה? מה המיוחד בו?
אם נתבונן בשיחה ביניהם, כפי שמתארים חז"ל, ניווכח שכלל לא היתה פשוטה. חז"ל אומרים שביניהם התנהל דיון, אשת און אמרה לו: מה אתה מרוויח מכל הסיפור, עכשיו אתה בסך הכל במעמד סגן, וגם כשקרח יהיה כהן גדול ישאירו אותך במעמד דומה, אז מדוע אתה נכנס לעובי הקורה? לא תרוויח כלום מכך.
מבאר רבי חיים שמואלביץ יסוד אדיר, שיסייע להבין. בשעת מחלוקת, בלהט האש, אדם "מאבד את הראש" ואינו מסוגל לחשב לעצמו חשבון פשוט ברמה של "אחד ועוד אחד שווה שתים", הוא נמצא בלהט הויכוח ואחוז בסערת רגשות. אין לו שיקול דעת שקול ומאוזן.
אשתו של און בן פלת הצליחה לגרום לו שגם בלהט הויכוח הוא עצר וחשב על טיעוניה. היא הצליחה להשפיע עליו שיחשוב מחדש, וישקול את צעדיו בהתאם, על אף שהיה זה בעיצומו של ויכוח סוער. זו חכמה גדולה, ועל כך זכתה אשת און בן פלת לתשבחות, על המעשה המיוחד שלה.
לאחר שדתן ואבירם מתריסים כלפי משה רבנו, ששלח לקרוא להם כדי להשלימם (רש"י בפסוק יב), פונה משה אל ד' ואומר לו: "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" (במדבר טז, טו).
המילה 'מנחה' כאן צריכה ביאור, באיזו מנחה מדובר, ונאמרו במפרשים דרכים שונות בהסברתה.
''היה צריך למקרא לומר 'אל תפן אל עבודתם', מהו 'אל מנחתם'? כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו, שנאמר 'מלבד עולת התמיד ומנחתה', והיתה של כל ישראל קריבה. הואיל ופירשו אלו מבניך, אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש ואל תאכלנה''.
כאן מתחזקת שאלה אחרת – מדוע הוא מתפלל דווקא על חלקם במנחה, ולא על חלקם בכבש של קרבן התמיד עצמו? זו שאלה גדולה, כיוון שבלי לענות עליה לא מובן מה ענה המדרש על שאלתו, מדוע נאמר 'אל מנחתם' ולא 'אל עבודתם'?
יש להעיר על כך כמה הערות. קודם כל, הרמב"ן מקשה שדתן ואבירם לא היו ממקטירי הקטורת. הרא"ם נדחק בגלל זה לומר שגם רש"י מסכים לכך, ובאמת אין הכוונה ביחס לדתן ואבירם אלא ביחס למאתיים וחמשים מקריבי הקטרת.
יש להעיר עוד, שבדרך כלל הקטורת לא נקראת מנחה (המהר"ל אומר שלכן רש"י לא מסתפק בפשט ומביא גם את דברי המדרש), ויל"ע מדוע כך היא נקראת כאן.
לגבי הקרבנות – אכן כבר הקרבן הראשון מן החי שמפורש בתורה – קרבנו של הבל – נקרא מנחה (ולא קרבן!), וכן מבואר במקומות רבים. לגבי התפילה, מביאים מפרשי הרמב"ן את הפסוק בתהלים "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב" (תהלים קמא, ב), וסיוע לכך יש מלשון חז"ל, שקבעו את שם התפילה השניה ביום - תפילת 'מנחה'.
גם פירוש זה מצריך ביאור, מדוע השתמש משה רבנו דווקא בלשון מנחה: האם בגלל שזו מילה כוללת לכל המשמעויות, ורצה 'לחסוך' במילים? ומדוע באמת דווקא המילה 'מנחה' כוללת את כל התחומים, גם את הקרבנות, גם את המנחות וגם את התפילות, ולא המילה 'קרבן', לדוגמה?
יש להוסיף, שהמילה 'מנחה' משמשת לפעמים גם במשמעות של מתנה בלבד, בין בני אדם, בניגוד למילה קרבן. (כך לדוגמה מנחת יעקב לעשו, ומנחת יעקב ובניו ליוסף.)
כמו כן, המשמעות הפשוטה ברוב המקומות, היא שמנחה היא הקרבן הבא מן הצומח, לעומת 'קרבן' שבא מן החי. כך ניכר בפרשיות העיקריות העוסקות בדיני המנחות, בתחילת ספר ויקרא ובפרשה הקודמת, פרשת שלח. אז מהי באמת משמעות ה'מנחה', ומדוע היא נקבעה בעיקר לדברים הבאים מן הצומח?
מאחר ואין בידי תשובה שמניחה (...) את דעתי, ביחס לרוב השאלות, נציין רק כיוונים כלליים. המפרשים נחלקים מהו בדיוק שורש המילה 'מנחה', וממילא דגשים שונים במשמעותה: י"א נ'ח'ה' (רשב"ם), י"א מ'נ'ח' (רד"ק) וי"א נ'ח'/נ'ו'ח' (רש"פ).
נראה שבכל אופן, שמה של המנחה מבליט שפעולתה פחות פועלת שינוי והתקדמות במציאות, ויותר שמירה על הקיים והחזרה למצב זה. אולי זו גם הסיבה לכך שמנחה היא בלשון נקבה, לעומת הקרבן שהוא בלשון זכר.
כמראה מקום, נציין של'שם משמואל' (בפרשות שלח וקרח תרע"ג) יש מהלך מופלא בביאור המדרגה שהתחדשה בפרשת שלח לאחר חטא המרגלים, בפרשיית המנחות, ועל פיה מתבארת מהות המנחה מהצומח, ויכולות להתבאר לפי דרכו רבות מהנקודות שהעלנו.
1. אילו חמש פרשות, מלבד פרשת קורח, נקראות על שמות בני אדם?
נח וחיי שרה בחומש בראשית, יתרו בחומש שמות, בלק ופנחס בחומש דברים.
2. אילו שני אחים, מלבד משה ואהרון, מוזכרים בפרשה זו?
דתן ואבירם, בניו של אליאב - ממתנגדיו של משה במחלוקת קורח (במדבר טז א).
3. מי מוזכר בפרשה זו אך לא מופיע שוב בתורה כולה?
און בן פלת נמנה בתחילה בין מתנגדיו של משה (במדבר טז א), אולם שמו אינו מופיע שוב בהמשך הפרשה או בכל מקום אחר בתורה.
4. מנהיג המרד נגד משה היה קורח בנו של יצהר (במדבר טז א). באיזה הקשר נוסף מוזכר בפרשה זו "יצהר"?
התורה מציינת את החובה להפריש תרומה מיבולים שונים כגון יצהר – שמן (במדבר יח ב).
5. איזו ארץ מתוארת בפרשה זו כ"ארץ זבת חלב ודבש"?
דתן ואבירם מתארים את מצרים כ"ארץ זבת חלב ודבש" (במדבר טז יג).
