יעלה בקרוב בע"ה.
מהסמיכות בין פרשת נזיר ופרשת סוטה למדו חז"ל שמוסד הנזירות מהווה תיקון לקילקולים בתחום הקדושה המוצגים בפרשת סוטה.
"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה,ג לומר לך שכל הרואה סוטהד בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (רש"י במדבר פרשת נשא פרק ו פסוק ב)
ההבנה הפשוטה של תפיסה זו, תנקוט שהנזיר, הפרוש מענייני העולם, מייצג פרישה גדולה יותר גם מן העריות. ואכן, במקומות רבים מצינו ששתיית יין מקושרת עם הזנות, וכך אומרים לסוטה, החכמים המשקים אותה: "בתי, הרבה יין עושה".
אומנם, הנזיר עצמו, לא נצטווה על פרישה יתרה מן העריות, יותר מכל איש ישראל, והדבר מצריך באור. יותר מכך, דמות הנזיר התנכ"י הגדול, שמשון, נכשלת דווקא בתחום זה של עריות "שמשון הלך אחר עיניו, נקרו פלישתים את עיניו".
יתכן, שדמותו של הנזיר לא מהווה אנטי תזה שלילית לדמות הסוטה אלא מהווה המשך חיובי לדמות הבעל המקנא, שעברה עליו רוח קנאה. בשתי הפרשיות הנושא הוא האיש שעוברת עליו רוח. האיש המקנא בפרשת סוטה והנזיר בפרשה הבאה.
"אִ֥ישׁ אִישׁ֙ ...וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־ אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה" (במדבר פרשת נשא פרק ה פסוק יב - יד)
"אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיקֹוָֽק" (במדבר פרשת נשא פרק ו פסוק ב - ג)
וכך היא מסקנת הבבלי:
"ועבר עליו רוח קנאה... מסתברא כמאן דאמר רוח טהרה" (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ג עמוד א)
הפסוק המציג את שמשון הנושא עיניו לבנות פלישתים, מייחס את הנפילה הזאת למהלך אלוקי- שמיימי "ואביו ואמו לא ידעו כי מד' היא כי תואנה הוא מבקש מפלישתים". סיבבה ההשגחה האלוקית שהתואנה מפלישתים תהיה דווקא בתואנה של בעל המקנא לאשתו הנלקחת ממנו.
ישראל בתקופת פלישתים נזקקים לרוח גבורה מיוחדת, רוח נזירית, רוח נזירות זו המצא תמצא להם בדמותו של שמשון, נזיר אלוקים מרחם. תרגומה של הנזירות לרוח גבורה, יעשה על ידי הצתת קנאת הבעל באשתו, לא יצליח שמשון להוציא מקרבו את רוח הגבורה הנזירית הנדרשת, אלא על ידי רוח קנאת הבעל המפעמת בו.
הדבר מעמיד באור חדש את כל מאבקם של ישראל באומות העולם המצרים להם. בבואך לצייר את דמות הישראלי הזועם את אויבי ד', שווה בנפשך את דמות הבעל הנבגד, הכואב, אשר כל מעינות אהבתו לאשתו, מפעפעים לרוח קנאה עזה, אלוקית. נאמנים פצעי אוהב.
דמותו של הנזיר מוצגת בנבואה כחסד אלוקי עם ישראל , לצד דמותו של הנביא "ואקימה מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים", בהעמידנו את דמות הנזיר בשורה אחת עם דמות הבעל המקנא, מקבלת כל פרשיית סוטה אור חדש ונוקב: רוח טהרה גדולה, אלוקית עוברת על הבעל המקנא לאשתו, בניין נכון של בתי ישראל, על נאמנותם וטהרתם, יצמיח לנו נזירים, גבורים- תובעי נאמנות גדולה מהעולם כולו אל תפקידו וטהרתו.
באופן קבוע נקראת הפטרת פרשת נשוא לאחר חג השבועות. דמותו של שמשון לא זכתה לגבוי משבט יהודה , והם אף מסגירים אותו לפלישתים. נראה שלחז"ל הייתה ביקורת על התעלמותם של שבט יהודה ממצוקתם של שבט דן הנלחצים ביד הפלישתים.
"דאמר רבה בר רב הונא אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו, שנאמר: ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ וישפט את ישראל שבע שנים, ובכל אחת ואחת עשה שני משתאות, אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו, ובכולן לא זימן את מנוח, אמר: כודנא עקרה במאי פרעא לי. תאנא: וכולן מתו בחייו." (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א)
חז"ל מציגים את בועז כמי ששקוע במפעלו הגדול – העמדת תשתית רחבה להנהגת דרך שבט יהודה. למפעל הזה, אינו מזמן את מנוח. אכן, מפעל זה לא הניב את הפרות המצופים, לא משישים הילדים של בועז יצאה מלכות בית דוד. כאמור, נראה שבאו לכלול בבקורת זו את העולה מפשוטו של מקרא על יחסם של שבט יהודה לשמשון הגבור. הגמרא מוסיפה, שתיקון לעמדה זו ניתן למצוא במגילת רות, בה בועז נותן את ליבו למצוקתה של רות וגואל אותה. משם תצמח מלכות בית דוד.
"והיינו דאמרי אינשי: בחייך דילדת שיתין, שיתין למה ליך? איכפל ואוליד חד דמשיתין זריז" (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א)
בקריאת פרשת שמשון לאחר מגילת רות, אנו ממתיקים את המפגש הקשה עם העדר הסיוע לשמשון מן השבטים המובלים. כבר חנן בועז את גירת הצדק הבודדה. כבר נתקנה הגבורה הלאומית ונותנת עיניה גם בשבטים הכושלים. כבר הוליד עובד את ישי וישי את דוד.
יעלה בקרוב בע"ה.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1.מיהם שני בניו של יעקב ששמם אינו מוזכר בפרשה זו בקשר לקרבנות הנשיאים?
2.איזה מספר מוזכר ארבע פעמים בפסוק אחד בפרשה זו?
3.שיער שעלה בלהבות. של מי הוא היה?
4.מה משותף ל60, 24 ו 12?
5.מצאו ברש"י כמה פעמים משה הקים את המשכן מתי היתה הפעם האחרונה ומהיכן לומד זאת רש"י?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
פרשיית סוטה עוסקת באדם החושד באשתו, אך לחששותיו אין ודאות ראייתית או עדים. במצב זה לוקח האיש את אשתו אל בית המקדש, ושם מתגלה האמת באורח פלאי: "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן... וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם... וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ: וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" הרמב"ן מדגיש שזהו המקרה היחיד בתורה בו ספק הלכתי או מציאותי מתברר בדרך ניסית: "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל". לא רק הכרעת הדין נמסרת בידי הקב"ה, אלא אף העונש שבעקבותיו. אם מתברר שאכן חטאה האשה, לא רק היא סובלת ייסורים גדולים משתיית המים, גם הנואף עימה נענש וסובל מאותם תסמינים (משנה סוטה ה, א; גמרא כח ע"א). ואכן, במהלך פסוקי הפרשייה חוזרות פעם אחר פעם המילים: "לִפְנֵי ה'". מעורבותו של הקב"ה בדין זה מתבטאת אף במחיקת שמו הכתוב על גבי הקלף, בעת נתינתו במים. שמו של הקב"ה נמחה במים והאשה שותה את המים הללו, כך שניתן לומר ששמו של הקב"ה נכנס ממש לקרבה של האשה. הבירור האלהי מתבצע מבפנים. "שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים" (סוכה נג ע"ב).
ניכר אם כן שסוגיה זו איננה כשאר הסוגיות בין אדם לחברו, זו סוגיה העוסקת בשם ה'. זו כנראה גם הסיבה לשימוש בלשון "מעל", "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל". לשון מעילה נאמרת בדרך כלל כלפי שמים: "וַיִּמְעֲלוּ בֵּאלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ" (דברי הימים א ה, כה). ואכן, חז"ל הקבילו בין פרשיית סוטה לבין חטא העגל, שכולו מעילה בה'. משה שורף את העגל, "וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל" (שמות לב, כ) — "נתכוין לבודקן כסוטות" (עבודה זרה מד ע"א). בהקשר זה, ניתן לראות שפרשת סוטה מצויה בתוך רצף נושאים הקשורים למשכן ולסדריו. תחילתה של פרשת נשא עוסקת בנשיאת המשכן, לאחר מכן נזכרות הלכות הנוגעות לקדושת המשכן ולחובה להרחיק ממנו טמאים, ואז נאמרת פרשיית סוטה. יחסי איש ואשתו נמשלים ליחסי ישראל ואלוהים, הבית הוא בעצם סוג של משכן פרטי. "זכו שכינה ביניהם". משבר בקשר בין איש לאשתו אינו נידון כסוגיה רגילה שבין אדם לחברו, אלא כחלק מהלכות השראת השכינה בישראל.
יש בקדושת התא המשפחתי בכדי ללמד על עקרון השראת שכינה בעולם. אף שביסוד הקשר בין איש לאשה בולטת האהבה, אין די באהבה כשלעצמה. ללא אמון הדדי עמוק היא עלולה להתפרק. "האמון המשפחתי הוא תולדה... מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה, הפועלת... בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם". (אורות, ישראל ותחיתו, כו) האמון בין איש לאשה, המעניק בסיס לאהבה, מתחיל מההבנה שהמציאות כולה בנויה על אמון. אמון בכך שהטבע ינהג כמנהגו, שהגשם ירד והשמש תזרח, אמון בבורא עולם המחדש בכל יום מעשה בראשית, אמון בין עובד למעביד ובין מוכר לקונה. חוסר האמון, הניאוף, מקורו באי-אמון בחיים באופן כללי. על הפסוק: "וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא" (יחזקאל יח, ו) דרשו חז"ל: "שלא ירד לאומנות חבירו" (סנהדרין פא ע"א). "ואם ירד לאומנותו הרי הוא נואף ממש" (רבנו ירוחם דעת תורה, וישלח, עמ' רטז). לטישת עיניים לתוך תא משפחתי אחר, עלולה להביא בסופו של דבר לפגיעה בכל יחסי האמון המעמידים את החברה על רגליה. "המעילה המשפחתית היא מעילה המהרסת את האשיות המעמידות את היצירה וכחותיה בעולם הכללי, לשכלל את העולם המעשי והרוחני". (אורות, שם) המעילה בתחום המשפחתי מבטאת אי-אמון בסדרי המציאות, בהדדיות בין חלקיה, במחויבות האלהית לשמירת הסדר, מעילה בשכינה. "במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההרוס, ההרוס העולמי, ההרוס האורגני, ההרוס המשפחתי, ההרוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם". (שם)
"בדיקת מי סוטה, ממקור החיים העליונים היא לקוחה, מכל אשרה וברכתה של תורה אשר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". (שם) למים הקדושים מוסיף הכהן עפר מקרקע המשכן: "וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם". כמו בבריאת העולם, עליה נאמר — "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם" (תהילים קלו, ו). המים והקרקע מבטאים יחסי אמון. היבשה מגבילה את המים, אך על מנת שהאדמה תהיה פורייה היא זקוקה למים. בלי אמון בין המים לאדמה ובין האדם לבוראו, אי אפשר לזרוע — סדר אמונה הוא סדר זרעים, "שמאמין בחי העולמים וזורע" (שבת לא ע"א). בתוך המים והעפר שם ה' מתערב ונמחה. שם ה' השורה במציאות שומר על סדריה ומעצב את יחסי האמון בין חלקיה. כאשר מופר האמון בסדר, המים הופכים ממי גשם מבורכים ומפרים, ל "מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים", והאדמה עקרה ומקוללת, "אֲרוּרָה הָֽאֲדָמָה בַּֽעֲבוּרֶךָ" (בראשית ג, יז).
כשם שהאמון המשפחתי מתחיל מההבנה שהמציאות כולה בנויה על אמון, כך גם החזרתו בין האיש והאשה מהווה שורש למעגלי אמון רחבים — בין אנשים, בין עמים, בין היצורים. "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה' (הושע ב, כב). האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים. ימצא את מעמדו הישר... בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו, בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות לעמלי כפים, בין עמים רבים, בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם בין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל". האמון הוא המוליד שלום בית וברכתו: "בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר" (משלי לא, יא).
פרשת השבוע, נשא הינה הפרשה הארוכה ביותר בתורה, היא מכילה 176 פסוקים. תואר זה בזכות חלקה האחרון של הפרשה, פרק ז' שחותם אותה ומונה 89 פסוקים בפרשיה ייחודית, של קרבנות הנשיאים. מפרק זה, ניתן ללמוד לחיינו דברים רבים, אך במאמר זה נתמקד בשתי תובנות שאנו יכולים לקחת עמנו.
התבוננות בפרשיית קרבנות הנשיאים מעלה שהתורה חזרה וכתבה שתים עשרה פעמים אותם מילים, בקרבנו כל נשיא ונשיא, בו בזמן שקרבנותיהם שווים ללא הבדל בין איש לרעהו. כידוע, דרכה של התורה לקצר. לדוגמא, הלכות שבת העניפות נלמדות מפסוק אחד בתורה, וכן הלכות שחיטה המורכבות נלמדות ממילה אחת, "וזבחת". לעומת זאת, בקרבנות הנשיאים מפרטת התורה את קרבנו של כל נשיא על פני 8 פסוקים לכל אחד. למרות שאין שינוי בין קרבנו של כל נשיא, כולם הביאו את אותו קרבן בדיוק. נשאלת השאלה, מדוע כה הרחיבה התורה ופירטה את קרבנו של כל נשיא? מדוע נדרש לחזור 12 פעמים על כל קרבן, כשההבדל היחיד הוא מי הקריב את הקרבן ובאיזה יום התרחש?
כותב על כך הרמב"ן: "והנכון בטעם הכתוב, כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו, וכמו שאמר 'כי מכבדי אכבד' (שמואל א' ב, ל). והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון 'זה קרבן נחשון בן עמינדב' ויאמר 'וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו', כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים".
מבאר הרמב"ן שיכלה התורה לפרט את קרבנו של הנשיא הראשון ולאחר מכן לכתוב: וכן הקריבו כולם, כמו קרבנו של הראשון. על אף שדרכה של התורה לקצר בדרך כלל, כאן לא "חסכה" במילים, מדוע? "כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים". קיצור בלשון היה גורם לקיצור גם בכבודם של חלק מהנשיאים, וזאת רצתה התורה למנוע.
התורה מלמדת אותנו שעלינו להיות רגישים בכבודו של הזולת.
מספרים על רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שהיה ידוע בזהירותו בכבודו של כל אדם, שמסר שיעור, ושיעורו הופרע על ידי אדם שישב וקרא פרשת השבוע בקול רם. אחד התלמידים ניגש אליו והעיר לו על כך שמפריע לשיעורו של ראש הישיבה, אך האיש התעלם לחלוטין והמשיך לקרוא בקול. בשלב זה העלו כמה תלמידים לפני ר' משה את הצעתם ש"ילוו" את האיש החוצה מבית המדרש.
"לא"! השיב נחרצות, "הוא אינו מודע למעשיו. אני אגביר את קולי". וכך המשיך השיעור, כשרבי משה מדבר בקול רם, ככל יכולתו, בעוד האיש ממשיך בשלו, ובלבד שלא לפגוע בכבודו של אדם.
ליישום מבחינה מעשית, נתבונן בדברי חז"ל במסכת שבת (דף לא ע"א): "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור".
בתרגום מארמית, הלל אמר לו: 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך', זו כל התורה כולה, וכל השאר הוא פירוש, לך ולמד את השאר. בהמשך הדורות, הגדיר רבי עקיבא באופן דומה את הפסוק המפורסם בתורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), ואמר עליו: "זה כלל גדול בתורה". יש שמסבירים שרבי עקיבא ביאר את דברי הלל, אך יש שסוברים ש'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' עוסק רק במה שאסור לעשות לזולת, ואילו 'ואהבת לרעך כמוך' הוא הרבה מעבר למשתמע מהכלל 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', שכן הוא מורה לנו מה לעשות, מבחינה יישומית וחיובית.
'ברכת כהנים', הנזכרת באמצע פרשת 'נשא', מורכבת משלוש ברכות, והשלישית היא: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (ו, כו). בפרשת 'עקב' נאמר: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים י, יז), ואם כן מתעוררת השאלה - היאך נאמר בברכת כהנים שד' ישא פנים לישראל?
שאלה זו נשאלת במקורות רבים בדברי חז"ל, והשיבו עליה כמה תשובות. (עי' ר"ה יז ע"ב, ברכות כ ע"ב, ובמדרשים ובפירושים על הפסוק.) אנו נתבונן ביסוד השאלה: מה משמעות הביטוי 'נשיאת פנים'?
כאשר מתבוננים בביטוי זה, צריך לשאול שאלה מקדימה: באילו 'פנים' מדובר? כאשר אומרים שראובן נושא פנים לשמעון, האם מתכוונים לפניו של ראובן או לפניו של שמעון?
בפסוקים אנו מוצאים נשיאת פנים משני הסוגים:
בדרך כלל מדובר בנשיאת פניו של שמעון, כמו בפסוקים אלה: "הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ" (בראשית יט, כא); "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל" (ויקרא יט, טו); "לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא" (מ"ב ג, יד); "אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים" (איוב לד, יט); "וַיִּשָּׂא ה' אֶת פְּנֵי אִיּוֹב" (איוב מב, ט). נראה אפוא, שהמשמעות הפשוטה של נשיאת פנים בדין, היא העדפת פני אחד על זולתו, להטות את הדין לזכותו או להעדיפו במובן אחר כלשהו, ובכך לשאת אותו - דהיינו להעלותו, להרימו, לרוממו – ביחס לחברו. אפשר להבין שכל הקלה מן העונש הראוי לפי הדין – גם כאשר אין מדובר במקרה שיש שני בעלי דין - נקראת בגלל זה 'נשיאת פנים', או 'משוא פנים'.
לעומת זאת, בפסוק מברכת כהנים שבפרשתנו, ברור שמדובר בנשיאת פני ד': "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ". בגלל זה אומר תוס' (ר"ה יז ע"ב, נדה ע ע"ב) שבדרך הפשט אין כלל סתירה בין פסוק זה לבין הפסוק בפרשת עקב, שכן הברכה בפרשתנו היא שד' ישא את פניו, שלו, ובפרשת עקב, שעוסקת בתיאור יושר המשפט האלוקי, הכוונה שד' אינו נושא פני איש – נידון – במשפט. ויש בתוס' (נדה ע ע"ב) שני פירושים, מהי הברכה בכך שד' ישא פניו לישראל:
כאמור, בניגוד לתירוץ זה שמבואר בתוס' ובכמה מפרשים, ולפיו אין כלל סתירה בין הפסוקים – חז"ל ראו סתירה בין האמור בשני הפסוקים הנ"ל ויישבו אותה באופנים שונים. מן הראוי לציין בהקשר זה, שבפסוק בפרשת 'עקב', לא מפורש באילו פנים מדובר, שכן נאמר שם בלשון סתמית, "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים", ויש מקום להבין שד' אינו נושא את פניו כלל, וממילא כן מתעוררת סתירה לפי הבנה זו בין ברכת כהנים לפסוק בפרשת עקב. כמו כן, ישנם פסוקים אחרים, שבהם מפורש שד' גם נשא פניו של מישהו מסוים (כגון פני לוט ופני איוב בפסוקים שהבאנו לעיל), ואולי לכן נזקקו לתרץ תירוצים שונים ליישב את הסתירה.
1.מיהם שני בניו של יעקב ששמם אינו מוזכר בפרשה זו בקשר לקרבנות הנשיאים?
יוסף ולוי
2.איזה מספר מוזכר ארבע פעמים בפסוק אחד בפרשה זו?
מספר 12 (ז' פ"ז)
3.שיער שעלה בלהבות. של מי הוא היה?
של הנזיר
4.מה משותף ל60, 24 ו 12?
מספרי כמות הקרבנות
5.מצאו ברש"י כמה פעמים משה הקים את המשכן מתי היתה הפעם האחרונה ומהיכן לומד זאת רש"י ?
משה הקים 7 פעמים והפעם האחרונה היתה בר"ח ניסן. רש"י לומד את זה ממה שנאמר ביום כלות משה להקים ולא נאמר ביום הקים משה את המשכן
