תרח היה ממחה ביד לוט, על ידי שלא היתה בהמתו יוצאה זמומה, כדי שלא תשחית את הזרעים, שנאמר: 'ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט'. ומניין? כשם שהיה [ריב] בין הרועים, כך היה בין אברם ולוט, שנאמר: 'ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך'".
מדוע יצא תרח לכיוון ארץ כנען? ממכלול מפרשי הפשט עולה כי במסע זה של תרח התגלה שיש שייכות נפשית פנימית של תרח לאברהם והיעוד הגדול שלו:
המסע של תרח אל עבר ארץ ישראל מצביע על שייכות שהיתה לו לאידאל הגדול של אברהם בארץ ישראל. ואכן במדרש משנת רבי אליעזר (פרשה ח) מזהים חז"ל שתרח חזר בתשובה בסוף ימיו: "נתן הקדוש ברוך הוא גדולה לתרח וקיבלו בתשובה. אמרו, כל אותן השנים היה עובד צלמים, ואלולי שקיבל הקדוש ברוך הוא תשובתו, לא היה אומר לאברהם: 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום', לשום מחצבתו עמו. ולא עוד, אלא שהסכימה דעתו של תרח לבחור את ארץ ישראל עד שלא נצטוה, שנאמר: 'ויקח תרח את אברם בנו, ללכת ארצה כנען'...".
ויחד עם ניצוצי הצדקות שהתגלו בתרח, לא מקרה הוא שבפועל תרח לא הגיע לארץ כנען. למרות שהיתה בו שותפות מסויימת באור של אברהם, בסופו של דבר הליכת אברהם לארץ נעשתה בתור התנתקות והבדלה מ'בית אביך' כפי שמפורש בתחילת פרשת לך לך. כלומר שלתרח לא באמת היה חיבור שלם לארץ הנבחרת. ואכן בעניין המניעים למסע ניכר הבדל תהומי בין תרח ואברהם: תרח הלך לכנען מתוך שיקולים שונים, בהתאם למה שהוא הבין מדעתו. אך לעומתו, אברהם הלך אל הארץ אך ורק בכדי למלא את ציווי ה' ללכת למקום כל שהוא. אלו שתי גישות נבדלות.
ניתן לסכם ולומר שבתרח היתה מעלה של רצון אנושי ללכת לכנען. הסגולה ששכנה בו מכח השושלת הגדולה של אבותיו יצרה בו רצון ללכת אל הארץ. אולם טובה של ארץ כנען היה עדיין גנוז במציאות ולא היה יכול להתגלות, ובהתאם לכך גם הרצון של תרח לעלות אליה נשאר גנוז ולא בא לידי ביטוי בפועל. לכן תרח נשאר בחרן ומת שם. רק אברהם שנצמד לרצון ה', ולא רק למה שהוא הבין וידע, הלך עד הסוף והמשיך לארץ ישראל בעוד כל בית אביו נשארו מאחור. וכך בסופו של דבר אברהם לבדו הוא שמימש את הרצון של תרח להגיע לארץ כנען.
בשבת פרשת נח אנו קוראים את הפטרת "רני עקרה" כיוון שמי נח מוזכרים בה:
נראה שהקשר בין הפרשה להפטרה מהותי יותר.
בימי חזקיה וישעיה, השתנתה המגמה האלוקית בהנהגת העולם אל קידוש ד'. עד ימי שלמה, המגמה האלוקית כיוונה להקמת מרכז עולמי בסביבתה של ארץ ישראל , מרכז שישראל בראשו והם מנהיגים את העולם להכרה בשם ד'.
שנים רבות אחר כך, עוד היו נסיונות לחזור אל הממלכה המאוחדת ואל חזון קידוש ד' דרך מעצמה ישראלית מובילה.
בימי חזקיה משתנה הדרך להובלת העולם אל קידוש ד'. ישראל גלו מאדמתם. יהודה אינה אמורה להיות מעצמה עולמית – תפקיד זה נמסר לאשור. יהודה אמורה להיות פינה קטנה ואיכותית של קדוש ד', שגם המעצמה האשורית תכיר בו ותתכופף בפניו.
לא זכינו שחזון זה התקיים במילואו. אשור תפסו את ערי יהודה הבצורות, ורק ירושלים נותרה לבדה, בנס אלוקי.
מבחינה כמותית, קטן מספרם של אנשי יהודה וחלק מערי יהודה הבצורות יצאו לגלות .
מתחילה תקופה של התכנסות פנימית של אנשי יהודה בצילן של מעצמות שונות, תקופה שתסתיים לצערינו בגלות.
מצב זה, בו הכוח הפנימי של העולם גנוז בצורה קטנה ומצמצמת, תוך שהוא עובר תהליך פנימי של זיכוך ותיקון. הוא חלק מדרכי ההנהגה האלוקית עוד מספר בראשית. כמו שמתאר ספר הכוזרי, האנושות בתחילתה מתפתחת בהקף ובעוצמה גדולים, כאשר גרעין הסגולה שבתוכה מתפתח לאט ובצורה פנימית ומצומצמת. עשרה דורות מאדם ועד נח , עשרה דורות מנח ועד אברהם. בתקופת המבול מתגלה גודל החורבן שהמיטה האנושות המתפתחת על עצמה. רק גרעין הסגולה הקטן ממתין בתיבה ויוצא בסיום המבול להמשך צמיחה איטית ומדודה, עד להתפתחותו של עם ישראל. עם הסגולה שיוביל את האנושות אל תפקידה.
כך גם בימי ישעיה.
המעצמה האשורית כובשת את העולם בסערה, אך לאחר תקופה קצרה נעלמת ומפנה את מקומה לאימפריות אחרות. האומה הישראלית מסתגרת בירושלים ולאחר מכן אף יוצאת לגלות, אך ממשיכה בהתפתחותה עדי עד- עד לגאולה השלמה
העקרון לפיו הסגולה צומחת באיטיות לעומת הקליפה הצומחת בכמות גדולה ונעלמת במהירות מופיע רבות בספר תהילים:
הרשעים צומחים מהר כעשב ונעלמים. הצדיקים – צומחים באיטיות כתמר וכארז, אך פורחים לנצח בבית ד' ובחצרות אלוקינו.
העובדה שאימותינו היו עקרות – מהווה יישום נוסף לעקרון זה.
הגמרא בברכות מלמדתנו, בשם ברוריה אשתו של ר' מאיר, שדברי ישעיהו בהפטרה שלנו – המשווים את ישראל לעקרה – מלמדים אותנו את העקרון הזה.
לאומיות אומות העולם – צומחת במהירות וסופה יורשת גהינום. הסגולה הלאומית הישראלית מתפתחת באיטיות
בראשית תקופת הציונות, כתב הרב צבי יהודה מכתב לאביו הרב זצ"ל. במכתב הוא מתאר גילויי נאמנות לאומית שראה אצל רב החובל הגרמני של האוניה שלו, ומביע אכזבה מכך שאנחנו, ישראל, לא זכינו עדיין לגילויי נאמנות לאומית כאלו.
הרב עונה לו קצרות במילותיה של ברוריה: רני עקרה לא ילדה – דלא ילדה בנים לגיהנום כוותיכו.
לצערינו, על בשרינו למדנו לאלו תהומות של גהינום מדרדרת הלאומיות הגרמנית. לעומת זאת, זוכים אנו לראות בשוב ד' ציון, את העקרה פוצחת רינה וצוהלת בקיבוץ בניה בתוכה בשמחה.
כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ד'.
למה נוח שנאמר עליו "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים" שותה יין ומשתכר כמו אחד הריקים? ועוד נוטע כרם שלם, מה שמראה שהוא מתכוון לעשות את זה הרבה, ולא מדובר במקרה.
ולמה דווקא המאורע הזה גורם לברכה או קללה לבני נוח השונים? וכיון שרואים שהענין מתחיל במילים "וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן: שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ" ברור שזה הענין המרכזי של הפרשה הזו, ולא נוח עצמו.
על נוח נאמר בסוף פרשת בראשית "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ ה'". ה' קילל את האדמה כעונש על חטא אדם הראשון: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". חטא עץ הדעת גורם לכך שהאדם קובע בדעתו מה טוב ומה רע, מה טוב לו ומה רע לו, גם אם זה שונה ממה שה' מגדיר כטוב או כרע.
נוח הבין שלאחר המבול האנושות כבר ראתה כמה רע שהאדם קובע בעצמו מה טוב ומה רע, עד כדי כך ש"וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם". המבול היה תוצאה מספיק חד משמעית כדי שלדעת נוח אף אחד לא ירצה להמשיך ולהגדיר בעצמו מה טוב ומה רע, אלא כולם ירצו לעשות את הטוב בעיני ה'.
ולכן, כדי שאנשים יזכרו שהם לא רוצים את דעת טוב ורע, הוא רצה לייסד מנהג שבו אנשים שותים יין עד כדי שהם מאבדים את דעת טוב ורע שלהם. וכך יזכרו לאחר מכן שהדעת שלהם אינה עיקרית, וגם בזמן שהם צלולים, יעשו את רצון ה' בלבד. ולכן נטע כרם שלם כדי שיספיק לכל האנושות שהיתה אז. ובזה היה נוח "אִישׁ הָאֲדָמָה", שבא לתקן את האדמה כמו שיועד מראש.
ולכן, לאחר ששתה מן היין ואיבד את דעתו, התגלה. כי חטא עץ הדעת הוא שגרם לאדם וחוה את הצורך להתלבש, ונוח חזר לזמן מוגבל למצב שלפני החטא. אלא שכיון ששאר האנושות לא איבדה את הדעת במקביל אליו, והם כן רואים צורך בבגדים, "וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה", בצורה מוסתרת בינו לבין עצמו.
אלא שאז התגלה שהאנושות לא רואה את הדברים עין בעין עם נוח, אלא נחלקת לשלשה: חם חשב שאין צורך לתקן את העולם כלל. העולם יכול לחזור למצב שלפני חטא אדם הראשון, גם בלי לאבד את הדעת. אפשר להמשיך להגדיר לבד מה טוב ומה רע, לפי היצר, וגם לא להתבייש. החזרה למצב שלפני החטא היתה בעיניו בשורה, הוא הלך לראות למרות שנוח היה מוצנע בתוך האהל, והלך לפרסם לשני אחיו.
שם הבין שצריך לתקן את העולם, ובגלל אנשים כמו חם לא ניתן לחזור בקלות למצב שלפני החטא, ולכן הלך לכסות את נוח. כלומר שגם כשמאבדים את הדעת עוד לא חזרנו למצב שלפני החטא, ומדובר בתיקון ארוך.
יפת יכל להצטרף לאחד הצדדים. כיון ששם קם לתקן את העולם יפת הצטרף אליו, אבל אם לא היה קם שם, היה יפת מצטרף אל חם.
וכשהבין נוח שמדובר בדעות שונות, קבע את היחס ביניהן כדי להוביל את תיקון העולם בצורה הטובה ביותר:
שם הוא מי שיביא את ברכת ה' לאנושות על ידי תיקון העולם ההדרגתי שיוביל. ולכן "בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי שֵׁם". יפת צריך עזרה כדי להצטרף לשם ולכן "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" – יפת מלשון יפתה. ואילו חם שלא רואה צורך בתיקון העולם יצטרף למהלך בעל כרחו "וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ".
[עיון נוסף והרחבה: מורה הנבוכים חלק א פרק ב, פרי צדיק בראשית פרשת נח אות ד 'והנה בנח' וכן 'ובזוהר חדש פרשה זו' וכן אות ח 'וזה מה שמובא', פרי צדיק ויקרא קונטרס עמלה של תורה 'ולאדם הראשון', מחשבות חרוץ אות יח 'וכאדם הראשון קודם החטא'].
תיאוריית 'המפץ הגדול' טוענת שהיקום כולו היה מכונס בהתחלתו בנקודה אחת. תיבת נח היא הדגמה מוחשית לכך שאפשר לחזור ולצמצם את תמצית העולם כולו בנקודה אחת ושמה 'תיבה'.
בשם הבעש"ט מובא שסיפור התיבה במבול הוא כעין משל לפעולת התורה והתפילה. החיים הגשמיים הם כמו ים סוער שסוחף את האדם אך יש לו יכולת להתכנס אל תוך ה'תיבה' = מילה של התורה והתפילה ולמצוא שם עולם שלם פנימי שלא תלוי במה שמחוץ לו. לפירושו של הבעש"ט מדובר על כל אחת מתיבות התורה והתפילה, כיוון שבכל אחת יש עולמות שלמים. נראה שלכל התיבות יש מקור בתיבה אחת - שם הוי"ה.
התיבה מגינה על נח ומי שאיתו. קדם לו קין שחטאו העמיד אותו חשוף לפגיעה: "הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי", ולכן: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ" – "חקק לו אות משמו במצחו". נראה שלקין הספיקה אות אחת משמו של הקב"ה כדי להגן עליו, אך חטאי דור המבול דרשו 'תיבה' שלמה - שמו המלא של הקב"ה - כדי להגן על תמצית העולם כולו: "וַיִּסְגֹּר הוי"ה בַּעֲדוֹ" - הגין עליו שלא שברוה, הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם". שם הוי"ה הוא ה'תיבה' שמגינה על העולם שבתוכה.
אם כן המבול הוא חזרה למציאות שקודם הבריאה, בה הכל היה כלול בשמו של הקב"ה שהוא הגרעין - ה'מפץ הגדול', וממנו יצא ונברא הכל ('ברא' בארמית=חוץ). לכן בסיום המבול יש צורך לצוות על התחלת הבריאה המחודשת: "צֵא מִן הַתֵּבָה... וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ". למרות הקושי הפיזי בתיבה נראה שהיה נח לנח להשאר במציאות הרוחנית של התיבה, בלי צורך להתמודד שוב עם העולם שנמצא כביכול מחוץ לשמו של הקב"ה.
ואמנם גם לאחר היציאה מן ה'תיבה' יש צורך לשמור על השייכות אליה. אך הדור הבא- דור הפלגה מנסה לנתק את קישורו לשם ה': "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם" - הֵסִיעוּ עַצְמָן מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָמְרוּ אִי אֶפְשֵׁינוּ לֹא בוֹ וְלֹא בֶּאֱלָהוּתוֹ". בשלב זה מוכרחת להיוולד האומה הישראלית שנושאת את ה'תיבה' ושם ה' נקרא עליה. במקום תיבת נח תבוא התיבה של משה שעל ידו ניתנו לנו תיבות התורה.
האומות שעוד לא יכולות לקרוא בשם ה' המלא מסתפקות באות אחת משמו של הקב"ה: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ", שמספיקה כדי להגן עליהם משובו של המבול. לכן הם מעמידות לעצמן אלוהות חלקית: "וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו"- נסר מתיבתו של נח", וכן עשה 'אותו האיש' ש'זקף לבנה' אחת מכל הבניין השלם של תורת ישראל 'והשתחוה לה'. רק לעתיד לבוא: "אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם הוי"ה לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".
1. באילו מקומות נוספים מוזכרים בתורה 40 יום? (5 תשובות).
2. היכן מוזכר בפרשתנו המספר 7? (4 תשובות)
3. על מי עוד מספרת התורה שהוא ניצל משום שהיה בתוך תיבה?
4. איפה עוד מוזכר בתורה עורב?
5. היכן עוד מדברת התורה על קשת כלשהי מלבד על הקשת בענן שבפרשתנו? (5 תשובות)
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל
"וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע". כתוצאה מחטאי האנושות הקשים מתרחש בפרשתנו דין נוקב וחסר פשרות המתפרץ במלוא עוצמתו. המסר שמועבר לדורות הוא חד וברור — אנושות שאיננה ממלאת את ייעודה אין לה מקום להתקיים. אולם במפתיע, מיד עם סיומו של המבול מועבר מסר סלחני והפוך לגמרי: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם... וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי... וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם... וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם... אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ... וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם... וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" הקב"ה מתחייב בכריתת ברית שעונש המבול לא ישוב לעולם, גם במקרה והאנושות תידרדר ותשחית את דרכה. ברית הקשת מהווה לכאורה נסיגה מתביעתה התקיפה של מידת הדין הנוקבת. הקב"ה כביכול מוותר לאנושות ומבטיח שלא לנהוג עימה בחומרה רבה כפי שנהג בדור המבול. מה היתה מטרתו של המבול אם כן? לכאורה ההתחייבות "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל" מבטלת את כל כוח ההרתעה שבו.
על מנת לענות על שאלה זו נעיין תחילה בפסוקי ההבטחה שצוטטו לעיל. המילה 'ברית' חוזרת שבע פעמים במהלך הפסוקים. ניכר שהברית היא הנושא המרכזי במעמד זה. יתר על כן, המושג ברית נחשף לראשונה בתורה בפרשתנו. ברית המבול אף משמשת דוגמה להבטחות ובריתות נוספות: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ" (ישעיה נד, ט). מהי אם כן 'ברית?'
ישנו הבדל בולט בין האנושות טרום המבול לאנושות שלאחר המבול. ממצב שבו חי האדם שמונה מאות ואפילו תשע מאות שנים, אנו מתוודעים לירידה תלולה בתוחלת החיים וממוצע הגילאים בעשרת הדורות שבין נח לאברהם יורד פלאים. הבן של שם, ארפכשד, עוד הספיק לחיות למעלה מארבע מאות שנים וכך גם שלח בנו ועבר, אבל רעו ושרוג חיו קצת יותר ממאתיים שנים, ונחור, סבו של אברהם, חי כבר פחות ממאה וחמישים שנה. הסבר לכך ניתן למצוא על פי המלבי"ם (ח, כא; ט, יג:) "האדמה בימי עלומיה היה כוחה גדול מאוד, והחומריות היה חזק והיה עשוי לאורך ימים, שעל כן היו אז הברואים חזקי הגוף וענקים וגיבורי כח". החומר שלפני המבול היה חומר חזק. לאדם היו כוחות אדירים המשלבים כוחות גוף ונפש חזקים, ולכן גם כשאדם הזדקן גופו לא נחלש. לדעת הרב קוק (עין איה ברכות ב, ט, קנז) עוצמת החיים ששררה באנושות אפשרה תהליך ארוך טווח של בחירה משוחררת, של ניסוי וטעייה בשכל החוקר, ללא מצפון רגשי המונע מראש התלבטויות מוסריות. כיום יש לאדם מעצורים רגשיים-טבעיים ומצפון שאינם מאפשרים לו לעשות כל מה שיחפוץ. אולם באנושות ההיא, לא היו כל עכבות מוסריות פנימיות שהגבילו את צעדי האדם. האדם נולד כשמבפנים הוא אינו שומע שום קול פנימי המכופף במידת מה את כוחות החיים. אם אין לאדם כל נקיפות מצפון, מרחב בחירתו האישית המוחלטת גדול יותר, ושנות חייו הארוכות שיקפו מרחב זמן ראוי לביצוע בירור ולקבלת החלטות מתוך הזדהות אמיתית וחופשית, המעלה את האדם למדרגות נשגבות כדוגמת חנוך: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָֽאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּֽי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִֽים". אמנם, הסכנה עצומה. חוסר המעצורים והחופש המוחלט עלולים לדרדר את האדם באופן הרסני עד לשחיתות שאין כדוגמתה. במציאות בה אתגר הבחירה החופשית מוצב במלוא עוצמתו, כגודל הסיכוי כך גודל הסיכון ובמבחן התוצאה, האנושות שלפני המבול כשלה ולא עמדה באתגר. במקום לצמוח היא השחיתה דרכה, במקום לממש את הבחירה החופשית לטובה, האדם בחר ברע פעם אחר פעם.
על רקע מציאות זו מגיע המבול. לדברי המלבי"ם, מטרתו לא היתה הענשה אלא
יצירת מציאות טבעית חדשה בעולם.
"עשה זה לטובתו שנשחתה גם הארץ, והחליש את הטבע, שמאז
נעשה שינוי בהאוויר ובמזונות וביסוד העפר, עד שמאז לא
נולדו ענקים כאלה ונתקצרו הימים, ובזה תגבר הנפש והגוף
יכנע לפניה ולא יתגבר על הרוחניות בגבורתו".
ירידת המבול היוותה התערבות אלוהית בתוך הטבע — החומרי והאנושי. התערבות
החודרת פנימה לנפש האדם ומטביעה בו רגשות, מצפון ומוסר. ההתערבות
האלוהית במבול יצרה טבע בעל מעצורים מוסריים פנימיים. זוהי הברית.
הברית נושאת את מסר ההטבעה. כך מסביר הרב קוק את מהות המושג 'ברית:' "שורש ברית וכריתות ברית במובן המוסרי הוא, שהענין החיובי ואידיאלי, הנובע מתמצית המוסר היותר נעלה ונשגב, יהיה מוטבע עמוק וחזק בכל טבע הלב והנפש, עד שלא יצטרך לא זירוז ולא חזוק ולא סייג לשמירתו, כי אם יהיה מוחש וקבוע, כמו שטבועה, למשל, בלב אדם ישר מניעת רציחה וכדומה מן השלילות הרעות שכבר הספיק כח המוסר הכללי לקלטן יפה". (מידות הראיה ברית) הברית המחייבת שלעולם לא ישוב המבול איננה מהווה ויתור לאנושות. הברית משקפת את העובדה שטבע האדם השתנה, שהוטבע בו מחסום מוסרי המבטיח שהאנושות לעולם לא תשחית עוד את דרכה עד לכדי התדרדרות שתצריך מבול כתגובה. אין זה ויתור על הערכים, אלא החדרה של הערכים בלבבות. האנושות החדשה התברכה במנגנוני שמירה המובנים בתוכה, הקודמים לחופש הבחירה. כביטוי לכך ניתנות שבע מצוות בני נח. המצוות הן מערכת של ציפיות המותאמות לטבע האנושי. הציפיות המוסריות מהאנושות עלו מדרגה לאחר המבול.
מעתה ישמשו בקרב האדם שני כוחות, כוח המוסר המוטבע בו — הברית, וכוח החיים המשוחרר — הבחירה נטולת העכבות. יפת, מייצג את ייפוי המציאות ואסתטיקת החיים. מצפונו של האדם וכושר שיפוטו מוליד רצונות לסידור החיים באופן ישר ונימוסי. חם, מייצג את עוצמת החיים הבלתי מרוסנת, חם — חום, אנרגיה אדירה. מסתבר שנשארו שרידים מאותה האנושות שעברה מן העולם במבול. מבין שני הכוחות הללו מתגלה כוח שלישי באדם, כוח שמחפש משמעות וחפץ לקרוא לו בשם. אצל שם, המצפון הטבוע באדם איננו כלי המונע שחיתות אנושית, אלא פתח לשייכות אל המוסר העליון, אל משמעות הזהות האנושית, אל שמו של האדם. הברית מקבלת צורה בדמות בית מדרש המוקם בידי שם ועבר. הברית שחדרה לנפש האדם הולידה רצונות להעמיק בה ולברר את מהות האדם. העובדה שקיים באדם 'מוסר כליות' מלמדת על מהות החיים.
מדרגת הברית ה'שמית' מתגלה בשיאה אצל אברהם, אצלו החיפוש הוביל לכך: "שנעשו כליותיו של אברהם אבינו כשני ת"ח וקיים את כל התורה" (אבות דרבי נתן לג, א). אצל אברהם מתרחשת כריתת ברית נוספת — ברית המילה. "ועל בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו" (ברכת המזון). הברית שנכרתה עם אברהם הציבה רף חדש של ציפיות — תרי"ג מצוות. מתוך מצות הברית צומחות תרי"ב מצוות נוספות. ברית המילה בפרשת לך-לך באה לאחר הברית עם האנושות בפרשת נח. על בסיס התשתית המוסרית שנוצרה בימי נח, נוספה חדירה מצפונית עמוקה יותר בזרעו של אברהם, המאפשרת גילוי קומה רוחנית ייחודית חדשה, ברית אבות.
לאחר שבמשך מאה ועשרים שנה עמל נח לבנות תיבה, הורה הקב"ה לנח: "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה" (ז, א). רגילים אנו שציווי ה' נעשה בזריזות, כדוגמת אברהם שהשכים בבוקר ללכת ולעקוד את בנו, ולמלא את ציווי ה', משה רבינו שחזר למצרים לאחר שהורה לו הקב"ה לשוב למצרים. כך גם פעלו בני ישראל ביציאתם ממצרים. לעומתם, למרבה הפליאה, נח לא נכנס מיד לתיבה. לאחר ששה פסוקים כתוב אודות כניסתו לתיבה: "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל".
בביאור המילים 'מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל' מבאר רש"י: "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". מקורו בדברי חז"ל: "אמר רבי יוחנן: נח מחוסר אמנה היה, אילולי שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה" (בראשית רבה לב, ו).
בביאור מדרש זה התקשו המפרשים, כיצד ניתן לומר על נח שהיה "מקטני אמנה"? הרי במשך מאה ועשרים שנים הוא בנה תיבה וניסה בדרך זו להשפיע על בני דורו, איך יתכן לומר שלאחר הכנות כה ארוכות ומושכות, הוא נכנס לתיבה רק כשראה במו עיניו שהמבול מתחיל?
ביישוב קושיה זו מצינו כמה הסברים:
א. בעל ה'שואל ומשיב' מבאר על פי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"י ה"ד), שאומר שיש הבדל בין נבואה טובה לנבואה רעה. אם נביא התנבא נבואה רעה שלא התגשמה, לא אומרים שזו נבואת שקר, משום שיתכן שהקב"ה, ברוב רחמיו סלח להם והחליט בסוף שלא להביא עליהם את הפורענות. אחת ממטרות בניית התיבה היתה לעורר באופן מוחשי את בני דורו, שישאלו לפשר בנייתה ויתעורר לשוב בתשובה. במהלך בנייתה קיווה נח בכל מאודו שבני דורו ישובו בתשובה והקב"ה יחזור בו מכוונתו להביא מבול. עד ה"רגע האחרון" לא איבד נח תקווה ולכן לא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים. משהתחיל המבול לרדת, לא היתה ברירה ונח נכנס לתיבה, 'מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל'.
ב. ה'מליץ יושר' מבאר שנח לא היה חסר אמונה חלילה. הפקפוק שלו בהגעת מי המבול נבע מ"ראיה מוטעית" של הנהגת הקב"ה, ולא מכפירה חלילה. נח התקשה להאמין שהקב"ה, שהוא טוב ומטיב יאבד את החוטאים, ועל כן מי המבול, דחקו אותו להיכנס לתיבה.
ג. רבי יהונתן אייבשיץ מתרץ שלנח היתה כוונה טובה ורצון חיובי להגן על דורו. הוא הבין שכל עוד לא נכנס לתיבה, המבול לא יירד. הוא התעכב בכניסתו לתיבה, כדי "להרוויח" זמן נוסף, שבני דורו אולי ישובו, כשם שאנשי נינוה אמרו: "מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה ג, ט), בעקבות תוכחת ונבואת יונה בן אמיתי.
ד. רבי יחזקאל לוינשטיין לומד מכאן שיש דרגות באמונה. אמונה אינה צומחת מאליה, רק לאחר יגיעה והתבוננות ניתן לרכוש אמונה שלימה ולחיות אותה כראוי. נח הגיע לדרגה גבוהה באמונה, אך לא לאמונה מושלמת.
לא היינו יכולים לכתוב זאת, אך הדברים נכתבו, שכן מצינו בחז"ל (סנהדרין קח ע"א) מחלוקת לגבי אישיותו: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".
ה. הסטייפלר, (רבי ישראל יעקב קנייבסקי) מסביר שנח ודאי היה מאמין באמונה שלימה שיבוא המבול. כניסתו לתיבה היתה רק כשהצטווה על כך, כשמי המבול החלו לרדת. באמונה יש שתי הבנות - יש הכרה שכלית ויש הכרה חושית. אילו מלך היה גוזר שביום מסוים יהרוג את כל מי שיימצא בעיר, ודאי שמרוב הפחד היה כל אחד ממהר לברוח, ואיש לא היה ממתין עד הרגע האחרון להימלט מהעיר, זו הכרה רגשית. בניגוד אליה, לנח היתה הכרה שכלית, ידיעה זו לא הטילה עליו פחד נורא, שהצריך אותו למהר ולהיכנס לתיבה מפני מי המבול (וגם לאחר שהחל הגשם לרדת, בתחילה ב"טפטופים", ראה שאינו נורא כל כך, ורק אז נכנס לתיבה). חז"ל ציינו שאילו האמונה אצלו היתה בדרגה גבוהה יותר, היה ראוי שמהפחד מפני מי המבול, הוא יקדים להיכנס לתיבה (כאדם שבורח מפני גזירת הרג). חז"ל הגדירו זאת בשתי דרגות אמונה - "מאמין ואינו מאמין..." מאמין בהכרה שכלית, אך אינו מאמין בהכרה חושית.
נסיים את המאמר בהסבר של האבן עזרא בכיוון שונה, אודות ביאור המילים 'מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל'. הוא מבאר שמיד לאחר שדיבר איתו הקב"ה, נכנס נח לתיבה, שבעה ימים קודם תחילת המבול. ביאור המילים "מפני מי המבול", מ'פחד' מפני מי המבול, שעתיד להגיע בתום שבעת הימים של ההמתנה בתיבה.
ידוע הדבר, שמים הם אחד המצרכים הכי חיוניים לנו. מלבד העצמים הדוממים, כל מדרגות המציאות (המפורסמים בר"ת 'דצח"מ' – דומם, צומח, חי ומדבר) זקוקות למים כמעט כמו אוויר לנשימה: הן הצמחים, הן בעלי החיים והן האדם. למעשה, כל בעל חיים מתקיים ע"י שתיית מים, וגם מזונו הוא או מצמחים הגדלים ע"י מים, או ע"י מבעלי חיים, שגדלים באופנים הנ"ל ממים. לכן ללא מים לא תתכן צורת חיים.
לכן בחג הסוכות אנו נידונים על המים, ומרצים בארבעת המינים הגדלים על מים, ומנסכים מים על המזבח, כדי שיתברכו לנו גשמי שנה, ובשמיני עצרת מתחילים להזכיר את הגשמים, שכן ארץ ישראל "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, יא).
לא פלא הוא, שהמים תופסים מקום נכבד גם בתחילת פרשת בראשית. המים נזכרים כבר בפסוק השני בתורה, בתור דבר יסודי, שקיים מראשית הבריאה, בעוד הארץ היתה תוהו ובהו: "וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", וביום השני, המים הם הנושא העיקרי: ד' עושה רקיע להבדיל בין המים שמתחתיו למים שמעליו, וקורא לו שמים על שם המים[1]. ובפרשת נח, מי המבול הם הנושא המרכזי כמובן.
מדוע המים נקראים מים?
במילה 'מים' יש משהו מיוחד: סיומת 'ים'. סיומת זו מצויה לרוב, בצורת הרבים של עצמים שונים (בדרך כלל כאשר צורת היחיד שלהם היא בלשון זכר). דוגמאות מהפרשה: על המאורות נאמר שהם יהיו לאותות "וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (א, יד); בהמשך נזכרים "כּוֹכָבִים" (שם, טו) ו"הַכְּרֻבִים" (ג, כד). כמו כן, זו היא הסיומת של התארים ושל הפעולות המיוחסות לרבים,
יש להבחין בין שתי צורות ניקוד שיש לסיומת זו: בכל הדוגמאות שהבאנו, הסיומת 'ים' מצויינת בחיריק תחת האות שקודמת לה, דהיינו האות האחרונה במילה שללא הסיומת. זו צורת הסיומת הנפוצה. אך ישנן מילים, שבהן האות י' נושאת את החיריק, והאות שלפניה מנוקדת בקמץ או בפתח. כך לדוגמה במילים "יָדַיִם", "רַגְלָיִם", "כְרָעַיִם". גם המילה 'מים' לכאורה שייכת לקטגוריה זאת, שכן האות מ' מנוקדת בקמץ, והחיריק נמצא תחת היוד.
מה משמעות ההבדל בין שני הניקודים הללו?
כיוון מתבקש עולה מהתבוננות במספר מילים, שיש להן שתי צורות רבים, וכל אחת משמש למשמעות אחרת. לדוגמה, המילה 'פ'ע'מ', יש לה צורה 'רגילה', ''פְּעָמִים'', ויש לה צורה יותר 'נדירה', בפתח: "פַּעֲמַיִם". כמובן, ההבדל במשמעות ברור: 'פַּעֲמַיִם' הן שתי פעמים, ו'פְּעָמִים' זו הצורה שמשמשת למספר פעמים גדול יותר. כך גם לעומת צורת הרבים הכללית 'שנים', המילה 'שנתים' מציינת שתי שנים, וכן המילה 'יומים' לעומת 'ימים' וכדומה. ניתן להציע, שהסיבה שתופעת קיצור זו קיימת דווקא במילים אלו (ולא בעצמים אחרים), היא כיוון שצורת היחיד שלהן היא יחידת מדידה, והשימוש במספר בהן נפוץ במיוחד.
עפ"י זה, נראה לבאר באופן דומה, שלכן סיומת זו מצויה גם בשמות האיברים הכפולים בגוף האדם – ידים, רגלים, עיניים, שפתיים, אזניים, ירכיים: כיוון שהצורה המצויה שלהם היא בריבוי, כיוון שהם קיימים בריבוי לכל אדם. [אמנם, בשונה מיחידות המדידה – באיברי האדם צורה זו היא צורת הרבים הקבועה, גם כאשר מדובר בכמות גדולה יותר, כמו לדוגמה ב"שִׁבְעָה עֵינָיִם" (זכריה ג, ט).]
אך מדוע בשם המים מצויה גם כן תופעה זו? המים אינם מאיברי האדם, וגם אינם יחידת מידה!
נראה שאכן סיומת זו במילה מים נובעת מייחודיות שמצויה דווקא בנוזלים, שהוא היסודי שבהם: כאשר טיפות מים מצטרפות יחד, לא ניכר שהן שתי טיפות, הן הופכות לדבר אחד! ותיארוטית כל טיפת מים, ניתנת לחלוקה לטיפות קטנות יותר. אולי זו הסיבה שלמילה 'מים' אין צורת יחיד, ואף צורת הרבים היא עיקרה, נוספת רק לאות מ' הקודמת לה. אך מאידך, כיוון שריבוי זה מתלכד לדבר אחד, צורת הרבים שלה היא צורת הרבים המינימלית, במילים אחרות מציינת את הריבוי המועט ביותר, כפי שאמרו במקומות רבים (לדוגמה בר"ה ד ע"ב) שמיעוט רבים הוא שנים.
[1] רש"י מביא פירושים שונים מה משמעות האות ש' שבתחילת המילה 'שמים', יע"ש ובמפרשי רש"י.
1. באילו מקומות נוספים מוזכרים בתורה 40 יום? (5 תשובות).
יעקב נחנט במשך 40 יום ורק מאוחר יותר הועלה לחברון ונקבר שם (בראשית נ ג). משה עלה שלוש פעמים להר סיני, ובכל פעם שהה שם 40 יום וארבעים לילה (שמות כד יח, דברים ט יח ושמות לד כח). שנים עשר המרגלים תרו את הארץ במשך 40 יום (במדבר יג כה).
2. היכן מוזכר בפרשתנו המספר 7? (4 תשובות)
שבעה זוגות מכל בעל חיים טהור הובאו לתיבה (בראשית ז ב). לפני תחילת המבול היתה תקופת המתנה נוספת בת 7 ימים (בראשית ז ד עם רש"י). התיבה נחה על ראש הרי אררט בחודש השביעי (בראשית ח ד). נח חיכה 7 ימים בין כל שילוח של היונה (בראשית ח י,יב).
3. על מי עוד מספרת התורה שהוא ניצל משום שהיה בתוך תיבה?
אמו של התינוק משה הניחה אותו בתיבה, כדי שהמצרים לא יטביעו אותו ביאור (שמות ב ג).
4. איפה עוד מוזכר בתורה עורב?
העורב מופיע בויקרא יא טו, ובדברים יד יד, ברשימת העופות הטמאים.
5. היכן עוד מדברת התורה על קשת כלשהי מלבד על הקשת בענן שבפרשתנו? (5 תשובות)
כשהגר וישמעאל במדבר, הפסוק אומר שהגר התרחקה מבנה "כמטחווי קשת" (בראשית כא טז). מספר פסוקים אחר כך, התורה מספרת שישמעאל היה "קַשָת" (בראשית כא כ). לפני שיצחק נותן את ברכתו הוא אומר לעשיו לקחת את קשתו ולהכין לו ארוחה (בראשית כז ג). יעקב נותן ליוסף את העיר שכם, אותה הוא לכד "בחרבי ובקשתי" (בראשית מח כב). הקשת מוזכרת גם מאוחר יותר בברכת יעקב ליוסף (בראשית מט כד).
