הקב"ה מצוה את משה לפקוד את בני ישראל. אך הוא אינו מנסח זאת בלשון של ציווי, אלא בתור תיאור מקרה עתידי (ל, יב): "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם".
מפקד של כלל בני ישראל הוא שלב מרכזי בתהליכי היות בני ישראל לעם. מפקד העם הוא שלב הכרחי לשם גיבוש העם ליחידה גדולה. הוא מבהיר 'מי ומי ההולכים' – מה הגודל של העם, מהם הפלגים הדומיננטים בקרבו, וממילא – מהן הדרכים הנכונות להנהיג את העם ולרתום אותו למשימות השונות, כגון גביית מיסים וגיוס לצבא. משום כך היינו חושבים שהמפקד הוא פעולת חולין פשוטה, בדומה לסלילת כבישים, בניית בתי חולים או גביית מיסים. אולם התורה מגלה שמדובר במעשה בעל משמעות עליונה, ועלולות להיות לו גם השלכות קשות (יב): "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". משום כך התורה מדגישה ארבע פעמים שיש צורך לערוך את המפקד באופן שיכפר על הנפשות: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ... לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם... וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים... לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם...".
ה' מצוה לכפר על הנפשות בתהליך המפקד באמצעות דרך יחודית של תרומת כסף, ולהשתמש בכסף זה לעבודת המשכן: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ... וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד". כלומר הפיתרון לנגף שעלול להיות כרוך במפקד, הוא בקישור של מפקד בני ישראל אל מערכת עבודת המשכן. באופן זה כל אדם הניגש למנין אינו רק נמנה אלא גם מרים כסף כיפורים למשכן.
למקרא פסוקים אלו קשה להבין מה העניין הגדול שעושה התורה מן המפקד, ומדוע יש זיקה בינו לבין בנין המשכן?
בכדי להבין זאת, חשוב להתייחס למושג ה'כיפורים' המופיע כאן. מתוך ההרגל שלנו אנו עשויים להתיחס למושג זה כמובן מאליו, וממילא לא להקדיש זמן למחשבה מה היא בעצם כפרה זו. אולם למעשה הפעם הראשונה בתורה ובתנ"ך בה מופיעה חובת הכפרה היא ממש בפרקים אלו: בפרק הקודם במצוות ימי המילואים נאמר שיש לכפר על מזבח העולה במשך שבעה ימים (כט, לז): "שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". בתוך כך גם אהרון ובניו שעלו לגדולה ולקדושה חויבו בכפרה (כט, לג): "וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם". וכהמשך לכך בפרק הבא (בסוף פרשת תצוה) נאמר שיש לכפר פעם בשנה גם על מזבח הזהב (ל, י): "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה". וממש בצמוד לכך מופיעים הפסוקים מתחילת פרשת כי תשא בהם מצווה כל אחד מישראל על כפרה באמצעות מחצית השקל.
בנקודה זו המבט מתרחב: אנו מזהים כי מיד עם סיום הציוויים על בנין המשכן מופיע מקבץ של ארבע ציוויי כפרה, ובארבעתם לא נזכרו כלל חטאים שעליהם יש לכפר: הכהנים, שני המזבחות וכלל אנשי ישראל בשעת המפקד. המשמעות היא שהכפרות הללו אינן בהקשר של חטא מסויים, אלא הן באו להציל, לזכך ולהעלות מכלל החטאים באשר הם.
אכן הרש"ר הירש מסביר (כט, לו) כי הכפרות הללו הן פעולות יחודיות של התעלות אל מעבר למדרגת החיים בהווה. מציאות החיים מביאה לקטנות דעת, לשפלויות ולטעויות. אך כאשר עם ישראל בונה את המשכן – הוא בונה מקום שכל כולו מיועד להימצא במעלה אחרת אחרת שעומדת מעבר לכל טעות, שפלות או נפילה. הכפרות הנדרשות על המזבחות ועל הכהנים נועדו לטהר ולזכך אותם אל ממעל לכל פגמי החיים: "...השקפת התורה, שלפיה לא רק האדם החוטא והשוגה זקוק לכפרה, אלא גם מקדש התורה. המקדש זקוק לכפרה, כלומר להגנה מפני התוצאות של חטאי האומה, שעה שחזונו המוסרי עלול להיפגם על - ידי חיי המעשה של האומה שהקימה אותו ושבתוכה הוא שוכן. המושג הזה של כפרת המקדש עומד כאן לנגד העין בחשיבות רבה, והוא מתייחס אל חנוכת המזבח, כלומר המקום בו מתרכז חזונו המוסרי של המקדש. אנשים הקימו אותו, ועדיין חסרי שלמות מוסרית הם; קהל האומה הקים אותו, ובתוך הקהל הזה מצויות כל הדרגות של חוסר שלמות מוסרית. והנה עלול הקהל לטעות ולחשוב, שלא החזון האלוהי השוכן בקודש הקדשים, אלא המציאות הזאת על כל חסרונותיה - היא המטרה הרמה אשר למענה הוקם המזבח.... המעשה הזה, כפי שאנו רואים כאן, היה מעשה הכפרה שנתכפרו אהרן ובניו על המזבח, שעה שהתקדשו לשם כהונתם. בחירי האומה ניגשים אל המזבח בשעת בחירתם - והם זקוקים לכפרה... בכך מתגלה גילוי גמור, ומוצהר קבל עם ועדה, שלא עברם של העם ושל כוהניו, אלא חזון המקדש על עתידם - הוא הוא קנה - המידה של המטרה הרמה, אשר למענה המקדש והמזבח קיימים ועומדים...".
שלוש הכפרות הראשונות – של הכהנים, מזבח הזהב ומזבח העולה מובנות יותר משום שמדובר בחפצי קדושה הנישאים מחיי היום יום. אולם החידוש הגדול ביותר הוא כשמדובר על כפרה ממוסדת של כלל בני ישראל. המהר"ל עומד על כך ומסביר שמעשה המפקד אינו מעשה חולין כלל. פרשית המפקד פותחת במילים 'כי תשא' משום שהמפקד מנשא ומרומם כל אחד מעם ישראל אל ערך אחר לגמרי מחייו הרגילים. אלו דבריו בגור אריה (ל, יב): "אבל מדברי רז"ל נראה שהם מפרשים 'כי תשא' מלשון נשיאה ממש, שכן אמרו ז"ל בתנחומא (סוף סימן ד) 'אמרו ישראל: תחת שהיינו חייבים לך הרמת ראש, נתת לנו תלוי ראש, שנאמר "כי תשא את ראש"'. כי המנין בעצמו להיות נודע מנינם, הוא נשיאת ראש להם, והוא גדולה ונשיאות להם, שרוצה לדעת אותם, שלא יהיו נעזבים". הוי אומר שהמפקד בעם ישראל לא נועד רק כדי לדעת כמה חיילים יש בעם, או כמה נפשות זקוקות למזון. אלא המפקד הוא כעין מפגש אישי של כל אחד מישראל עם שכינת הקב"ה אשר באומה. זוהי התנשאות אל מדרגת חיים חדשה, ולכן אף היא זוקקת כפרה, בדומה לכהנים או למזבח. ובכך מובן מדוע כסף הכיפורים מיועד לבניית אדני המשכן: המפקד נועד מלכתחילה ליצור זיקה בין השכינה השורה במשכן לבין אותו האדם השוקל את שקלו.
המהר"ל שם ממשיך ומסביר כי המעלה הנשגבת הזאת, היא גם מקור הסכנה שעלולה להיות במפקד: "ורמזו רז"ל בזה דבר נפלא, כי בעבור גדול המדריגה, שהלשון הוא תלוי ראש על כל העולם, מזה עצמו אם לא יזכו ימותו כולם, כן נותן המדה באמת, כי מי שהוא מתנשא על כל - אם לא יזכה - ימות, כי צריך זכות גדול לאותו נשיאות ותלוי ראש על כל באי עולם, ודבר זה יש להבין. לכך נרמז נשיאתם כאן בלשון 'כי תשא', והוא דבר עמוק מאוד בחכמה מי שיבין ענין הנשיאה על כל, ואם לא יזכו ימותו. מכל מקום לשון 'כי תשא' על דעת רז"ל לשון נשיאה ממש, כמו שנראה מכל דברי רז"ל".
בפרשה מוצג התיקון הגדול שעושה משה רבינו לחטא העגל. מודגשת מאד העובדה שלתיקון המעשי, עם הנזיפה הגדולה שבשבירת הלוחות, מתלווה מסירות נפש גדולה של משה על ישראל:
וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ:
(שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק לב)
בפרשת בהעלותך, אנו למדים שדווקא הלווים, שעברו משער לשער במחנה, והרגו את החוטאים בחטא העגל, הם אלו שמצטווים ליטול על עצמם כפרה מתוך לקיחת אחריות על חטא הכלל[1]:
קַ֚ח אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִהַרְתָּ֖ אֹתָֽם: וְכֹֽה־תַעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶעֱבִ֤ירוּ תַ֙עַר֙ עַל־כָּל־בְּשָׂרָ֔ם וְכִבְּס֥וּ בִגְדֵיהֶ֖ם וְהִטֶּהָֽרוּ:
(במדבר פרשת בהעלותך פרק ח פסוק ו - ז,)
והעבירו תער - מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרהוהיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים:
(רש"י במדבר פרשת בהעלותך פרק ח פסוק ז)
בהפטרה אנו פוגשים את אליהו הנביא המוריד אש מן השמים למזבח ומוריד אש לליבם של ישראל. גם כאן קדם לתיקון הזה תהליך ארוך של חיבור בין אליהו לאומה. תהליך זה מוצג באריכות בפרקים המקדימים למעמד הכרמל.
בניגוד למתואר אצל משה רבינו, שם מוצגת קודם התפילה על ישראל ואחר כך התוכחה. אצל אליהו מוצגת בהתחלה התוכחה הקשה ועצירת הגשמים:
וַיֹּאמֶר֩ אֵלִיָּ֨הוּ הַתִּשְׁבִּ֜י מִתֹּשָׁבֵ֣י גִלְעָד֘ אֶל־אַחְאָב֒ חַי־יְקֹוָ֞ק אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר עָמַ֣דְתִּי לְפָנָ֔יו אִם־יִהְיֶ֛ה הַשָּׁנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה טַ֣ל וּמָטָ֑ר כִּ֖י אִם־לְפִ֥י דְבָרִֽי:
(מלכים א פרק יז פסוק א – ב)
אומנם מיד לאחר עצירת הגשמים מתחיל תהליך בו הקב"ה מוביל את אליהו לחיבור עמוק עם האומה. בתחילה מתפרנס אליהו בנחל כרית, במנותק מהאומה. הוא שותה מים מן הנחל והעורבים מכלכלים אותו בלחם ובשר. אך מיד בתום השנה הראשונה מודגש שאין קיום לנחל של הנביא ללא ירידת גשמים לאומה כולה:
וַיְהִ֛י מִקֵּ֥ץ יָמִ֖ים וַיִּיבַ֣שׁ הַנָּ֑חַל כִּ֛י לֹֽא־הָיָ֥ה גֶ֖שֶׁם בָּאָֽרֶץ:
(מלכים א פרק יז פסוק ז - ח)
אמת יסודית זו באה לידי ביטוי ביניקת החיים ההדדית של אליהו עם האלמנה ובנה. מחד, אליהו נזקק לפת לחמם האחרונה, והאלמנה במסירות נפש מעבירה לו אותה:
וַתֹּ֗אמֶר חַי־יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אִם־יֶשׁ־לִ֣י מָע֔וֹג כִּ֣י אִם־מְלֹ֤א כַף־קֶ֙מַח֙ בַּכַּ֔ד וּמְעַט־שֶׁ֖מֶן בַצַּפָּ֑חַת וְהִנְנִ֨י מְקֹשֶׁ֜שֶׁת שְׁנַ֣יִם עֵצִ֗ים וּבָ֙אתִי֙ וַעֲשִׂיתִ֙יהוּ֙ לִ֣י וְלִבְנִ֔י וַאֲכַלְנֻ֖הוּ וָמָֽתְנוּ: וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֵלִיָּ֙הוּ֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י בֹּ֖אִי עֲשִׂ֣י כִדְבָרֵ֑ךְ אַ֣ךְ עֲשִׂי־לִ֣י מִ֠שָּׁם עֻגָ֨ה קְטַנָּ֤ה בָרִאשֹׁנָה֙ וְהוֹצֵ֣את לִ֔י וְלָ֣ךְ וְלִבְנֵ֔ךְ תַּעֲשִׂ֖י בָּאַחֲרֹנָֽה:
(מלכים א פרק יז פסוק יב - יד)
חיבור עמוק זה, מאפשר לאלמנה להתפרנס כל ימי הרעב:
כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְקֹוָ֜ק אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א תִכְלָ֔ה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א תֶחְסָ֑ר עַ֠ד י֧וֹם תתן־תֵּת־יְקֹוָ֛ק גֶּ֖שֶׁם עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה:
(מלכים א פרק יז פסוק יד)
יתרה מזאת, עצם החיים של בנה של האלמנה ניתנים לו מחדש על ידי אליהו:
וַיִּשְׁמַ֥ע יְקֹוָ֖ק בְּק֣וֹל אֵלִיָּ֑הוּ וַתָּ֧שָׁב נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֛לֶד עַל־קִרְבּ֖וֹ וַיֶּֽחִי:
(מלכים א פרק יז פסוק כב)
אומנם, לא רק חייו של הילד באו לו על ידי אליהו. האלמנה עצמה מבינה שיש קשר בין מציאותו של אליהו בביתה ובין מותו של בנה:
וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ מַה־לִּ֥י וָלָ֖ךְ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים בָּ֧אתָ אֵלַ֛י לְהַזְכִּ֥יר אֶת־עֲוֹנִ֖י וּלְהָמִ֥ית אֶת־בְּנִֽי:
(מלכים א פרק יז פסוק יח - יט)
כדרכם של כתובים, במקומות רבים מופיע תהליך ראשוני באדם בודד ובמשפחה בודדת כזריעת זרע לתהליך שיבשיל לאחר מכן באומה כולה. כך בספר בראשית המשפחתי מול ספר שמות הלאומי. כך ספר שמואל מול ספר מלכים. גם כאן אליהו גורם לעצירת חיים אצל האומה כולה ואחר כך מחייה אותה מחדש בקריאת ד' הוא האלוקים ובהורדת הגשמים. תהליך זה מתחיל במשפחה פרטית, עצירת החיים של בן האלמנה ונתינתם מחדש על ידי אליהו. רק בשלב השני מבשיל התהליך לתהליך לאומי.
ראינו שתהליך התחיה של בן האלמנה, מתחיל במסירות הנפש של האלמנה לכלכלתו של אליהו הנביא. גם במישור הלאומי מודגש מאד בכתובים תפקידו של עובדיה בבניין האפשרות למעמד הכרמל. בפסוקים ארוכים מתאר הכתוב את האופן שבו המפגש בין אליהו לאחאב מתבצע על ידי עובדיה ובזכות מסירותו לנביאים:
הֲלֹֽא־הֻגַּ֤ד לַֽאדֹנִי֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֔יתִי בַּהֲרֹ֣ג אִיזֶ֔בֶל אֵ֖ת נְבִיאֵ֣י יְקֹוָ֑ק וָאַחְבִּא֩ מִנְּבִיאֵ֨י יְקֹוָ֜ק מֵ֣אָה אִ֗ישׁ חֲמִשִּׁ֨ים חֲמִשִּׁ֥ים אִישׁ֙ בַּמְּעָרָ֔ה וָאֲכַלְכְּלֵ֖ם לֶ֥חֶם וָמָֽיִם: ...וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵֽלִיָּ֔הוּ חַ֚י יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָמַ֖דְתִּי לְפָנָ֑יו כִּ֥י הַיּ֖וֹם אֵרָאֶ֥ה אֵלָֽיו:
(מלכים א פרק יח פסוק יג - טז)
עובדיה מייצג את הקשר של האומה עם הנביאים. היותו ממונה על ביתו של אחאב, נותנת נופך ממלכתי לשמירתו במסירות נפש על חייהם של הנביאים.
בפסוקים הארוכים המכינים את המפגש ומעמד הר הכרמל מאריך הנביא לתאר את לקיחת אחריותו הלאומית של אחאב על המצב כחלק מההכנה לנס בהר הכרמל:
וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֶל־עֹ֣בַדְיָ֔הוּ לֵ֤ךְ בָּאָ֙רֶץ֙ אֶל־כָּל־מַעְיְנֵ֣י הַמַּ֔יִם וְאֶ֖ל כָּל־הַנְּחָלִ֑ים אוּלַ֣י׀ נִמְצָ֣א חָצִ֗יר וּנְחַיֶּה֙ ס֣וּס וָפֶ֔רֶד וְל֥וֹא נַכְרִ֖ית מֵהַבְּהֵמָֽה: וַֽיְחַלְּק֥וּ לָהֶ֛ם אֶת־הָאָ֖רֶץ לַֽעֲבָר־בָּ֑הּ אַחְאָ֞ב הָלַ֨ךְ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ לְבַדּ֔וֹ וְעֹֽבַדְיָ֛הוּ הָלַ֥ךְ בְּדֶרֶךְ־אֶחָ֖ד לְבַדּֽוֹ:
(מלכים א פרק יח פסוק ה - ז)
אחאב מתבטא כלפי אליהו בביטויים קשים ואף מבקש להורגו:
וַיְהִ֛י כִּרְא֥וֹת אַחְאָ֖ב אֶת־אֵלִיָּ֑הוּ וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֵלָ֔יו הַאַתָּ֥ה זֶ֖ה עֹכֵ֥ר יִשְׂרָאֵֽל:
(מלכים א פרק יח פסוק יז - יח)
דבריו מהדהדים את זעקת האישה האלמנה:
מַה־לִּ֥י וָלָ֖ךְ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים בָּ֧אתָ אֵלַ֛י לְהַזְכִּ֥יר אֶת־עֲוֹנִ֖י וּלְהָמִ֥ית אֶת־בְּנִֽי:
(מלכים א פרק יז פסוק יט)
האשמת הנביא במצב הקשה היא כמובן חמורה מאד. עם זאת היא מביאה לידי ביטוי שתי הנחות יסוד חיוביות. הראשונה, קישור ואחריות עמוקים לעם ישראל ולמצבו. והשניה שיש קשר בין המצב הקשה ובין הנביא, לא מקרה הוא אלא גזרה הבאה מאת הנביא.
גם אצל יהורם, בנו של יהושפט, מתחיל הנס בציור האחריות שלוקח יהורם על המצב הקשה:
וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּ֑ךְ וַתֹּ֗אמֶר הָאִשָּׁ֨ה הַזֹּ֜את אָמְרָ֣ה אֵלַ֗י תְּנִ֤י אֶת־בְּנֵךְ֙ וְנֹאכְלֶ֣נּוּ הַיּ֔וֹם וְאֶת־בְּנִ֖י נֹאכַ֥ל מָחָֽר: וַנְּבַשֵּׁ֥ל אֶת־בְּנִ֖י וַנֹּֽאכְלֵ֑הוּ וָאֹמַ֨ר אֵלֶ֜יהָ בַּיּ֣וֹם הָאַחֵ֗ר תְּנִ֤י אֶת־בְּנֵךְ֙ וְנֹ֣אכְלֶ֔נּוּ וַתַּחְבִּ֖א אֶת־בְּנָֽהּ: וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־דִּבְרֵ֤י הָֽאִשָּׁה֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֔יו וְה֖וּא עֹבֵ֣ר עַל־הַחֹמָ֑ה וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם וְהִנֵּ֥ה הַשַּׂ֛ק עַל־בְּשָׂר֖וֹ מִבָּֽיִת:
(מלכים ב פרק ו פסוק כח - לב)
המלך נותן אל ליבו את קושי השעה, מזדעזע ממצבן של הנשים האומללות. בקריעת הבגדים נחשף השק אשר אל בשרו. שק שמשקף את השותפות העמוקה והקבועה שלו בצרת הציבור. מן המקום הזה נובעת קריאה מתוסכלת של המלך:
וַיֹּ֕אמֶר כֹּֽה־יַעֲשֶׂה־לִּ֥י אֱלֹהים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑ף אִֽם־יַעֲמֹ֞ד רֹ֣אשׁ אֱלִישָׁ֧ע בֶּן־שָׁפָ֛ט עָלָ֖יו הַיּֽוֹם:
(שם)
דוקא הקריאה הקלוקלת הזו, מולידה את המפגש של אלישע ואת הנס. אחריות על הציבור גם אם ביטוייה בוסריים וקלוקלים היא המפתח למענה אלוקי.
בספר אורות מובאת פסקה שמקורה בדברי ר' חיים ויטאל על אחאב[2] :
הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל, לארץ ישראל ולתחית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד' ושומרי תורה ומצות, אע"פ שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בעניני כלל ישראל אינן עדיין אמיצות אצלם,... והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצנורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד...
(אורות התחיה מג)
עובדיה נוטל אחריות עמוקה על על מצב הנביאים , רוח האומה. אחריות זו חוברת לאחריות הגדולה שלוקח אחאב על מצבה החומרי של האומה, חיי נפשה. שניהם נפגשים יחד תחת כנפיו של אליהו, בעל הנשמה, החושף את מהותה הפנימית של האומה. בכך נחשף הקשר בין שאיפת חייה החומריים שמבטא אחאב ובין שאיפותיה העליונות הבאות לידי על ידי הנביאים המוסתרים במערה. חשיפה זו מתגלה במעמד של התגלות הנשמה בהר הכרמל. ויען כל העם ויאמרו ד' הוא האלוקים ד' הוא האלוקים.
[1] ראה הרחבת עקרון זה בדברינו לפרשת בהעלותך
[2] מקור זה ציין הרב זצ"ל עצמו באגרת לרב דיינווסקי, מחשובי רבני פולין לפני השואה. האגרת פורסמה בניצני ארץ יא עמ' 48.
העם אומר לאהרון "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". ולא מובן בכלל מה הם רצו? הרי משה הוא איש, כמו שהם אומרים בפירוש. ואם חסר להם איש שילך לפניהם, שיבקשו מאהרון למנות מנהיג, ולמה הם מבקשים אלהים? לא נעלם מהם האלוקים אלא משה. וגם אחר כך הם מתייחסים אל העגל כאלוקים ולא כמשה "וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ובמיוחד קשה כמובן, איך הם עושים דבר כזה, אחרי ששמעו בעצמם "לֹא תַֽעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה"?
בהמשך הפרשה לוקח משה את האוהל "וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד", ושם מתקיים טקס מוזר "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה... וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ". מה בא לומר הטקס הזה? למה שיסתכלו כולם על משה כשהולך לאוהל, אבל ישארו כל אחד בפתח אהלו?
המפגש בין אדם לאלוקים הוא סוגיה לא פשוטה בכלל. "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ". האדם גשמי, האלוקים רוחני. ואיך אפשר שגשמי יפגוש רוחני?
ההגיון הפשוט מאפשר שתי דרכים: דרך אחת, שהאדם יהפוך לרוחני יותר: יתקדם, ישתנה, עד שיהיה קרוב למדרגת מלאך, ולא יהיה כל כך גשמי. זו הדרך שהבינו הפילוסופים, שאמרו שהאדם צריך לדבוק בשכל הפועל. דרך שניה, שהאלוקים יהיה גשמי יותר: ירד אל העולם ויופיע בחפץ או באדם, שאותו יוכלו אנשים לפגוש גם בלי להיות רוחניים בעצמם. וזו הדרך של עובדי עבודה זרה, ולאחר מכן של הנצרות, שרצתה להוריד את האלוקים אל תוך העולם לגוף של אדם, בלי שבני אדם יצטרכו להשתנות כדי לפגוש אותו.
אלו האפשרויות, כי ההגיון הפשוט מניח שהרוחני והגשמי הם שני דברים שונים. אבל האמת היא שיש דרך שלישית, כי הרוחניות והגשמיות מחוברות ביניהן בקשר עמוק. והקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. ולכן אפשר שאדם יהפוך ליותר רוחני, בלי לוותר על גשמיותו, והקב"ה יופיע בעולם הגשמי בדרך רוחנית. זו דרכה של תורה.
כשעם ישראל שמע את הדיברות בעצמו בהר סיני הם חששו שהאפשרות הנכונה היא הראשונה, ושהם הופכים לרוחניים עד שיאבדו את הגשמיות שלהם. ולכן אמרו למשה "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמֽוּת". ומשה יתן להם תורה שתעלה אותם בהדרגה עד שיהיו גם הם רוחניים בלי לוותר על גשמיותם. אבל הם כל הזמן חוששים שבאמת אין אפשרות לקשר בין הגשמיות לרוחניות בקשר מלא, וצריך לוותר על אחת מהן.
ולכן כשמשה לא חוזר כבר ארבעים יום, הם מבינים שהוא הפך לרוחני כל כך עד שאיבד את הגשמיות שלו. ולכן אומרים "לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", כי הוא לא מת במובן הרגיל אבל גם לא נשאר איתם. ואם לפי הבנתם אין אפשרות לפגוש את הקב"ה ולהשאר גשמיים, אם כך אין אפשרות לקבל תורה לעולם הזה. ולכן למרות ששמעו שאסור לעשות פסל, הם לא יכולים להתנהל לפי זה בעודם בגוף, והם צריכים ללכת בשיטה השניה שיהיה להם חפץ גשמי שבו יתגלה האלוקים, ולכן עשו את העגל.
ואז ממילא נוצרו שלש מדרגות של קרבה לה': האחת, של מי שהגשמיות והרוחניות אצלו הן אחת, והוא יכול לפגוש את הקב"ה לגמרי בעודו בגוף. השניה, של מי שעושה עבודה רוחנית ומתקדם, ומתקרב יותר אל הקב"ה, ולכן פוגש אותו לפי רמת הרוחניות שלו. והשלישית של מי שלא עושה את העבודה הרוחנית הדרושה, ויכול לפגוש את הקב"ה רק דרך משהו גשמי.
כשמשה מוציא את האוהל מחוץ למחנה הוא מבדיל את שלושת הרמות האלו: משה עצמו שהגשמיות והרוחניות אצלו הן אחת: "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ", מי שעושה עבודה רוחנית בעם ישראל: "וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", וכל שאר עם ישראל היו צריכים עוד משהו גשמי. ולכן עמדו והסתכלו אחרי משה, שהוא גשמי ודרכו הם יכולים לפגוש את ה' במידה מסוימת, וראו את עמוד הענן יורד לדבר איתו, והשתחוו. כי זו הפגישה שלהם עם ה'. אבל נשארו איש פתח אהלו ולא התקדמו רוחנית.
ובמשך ההסטוריה התבטאו שלושת הרמות האלו בשלושת בתי המקדש: בבית ראשון הרוחניות הופיעה בצדדים הגשמיים: בשכינה ששרתה בבית המקדש, ובנביאים שאיתם דיבר ה'. וכל שאר העם פגשו דרכם את ה', בעליה לרגל ובדיבור עם הנביא. אבל העם עצמו לא עשה עבודה רוחנית משמעותית, ולכן נפלו פעם אחר פעם בעבודה זרה.
בבית שני ובגלות שאחריו, לא היה גילוי שכינה ולא נבואה. רק האנשים הפכו לרוחניים יותר. כולם לומדים תורה, וכולם מדברים עם הקב"ה שלש פעמים ביום, גם אם הם לא שומעים אותו בחזרה.
בבית שלישי שני הצדדים יתאחדו: עם ישראל יהיה מספיק רוחני, והקב"ה ירד שוב אל העולם הגשמי, לפגישה מלאה: "אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ".
[הרחבה ועיון נוסף: שמות פרק לב פסוק א: תולדות יצחק 'והיתר הספק השני', רש"ר הירש, העמק דבר, רבינו בחיי שמות פרק לג פסוק ז].
חטא העגל שהוא החטא היסודי של עם ישראל "ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל" מתקשר בדברי חז"ל עם החטא היסודי של האדם בעץ הדעת: "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן" וכשחטאו בעגל חזרה הזוהמא. המשמעות העיקרית של ירידה זו היא גזרת המיתה: "אילו המתינו ישראל למשה ולא היו עושים אותו מעשה, לא היתה עכו"ם ולא מלאך המות שולט בהם, וכן הוא אומר והמכתב מכתב אלקים הוא חרות, מהו חרות, רבי יהודה אומר חירות מן הגלויות, ורבי נחמיה אומר חירות ממלאך המות".
מלבד גזרת המיתה המהותית התחייבו ישראל גם בגזרת מיתה מיידית: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם". אמנם גזרה זו נדחתה בתפילת משה אך לא בטלה, ולכן התחדשה בפורים: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד". שתי גזרות המיתה האלו התחילו ממיתתו של משה כביכול: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר" - בא השטן וערבב את העולם, והראה דמות חשך ואפלה וערבוביא, לומר ודאי מת משה", וכן פור המן: "כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד", וכפי שסיום תהליך הסליחה על חטא העגל היה ביום הכיפורים, סיום תהליך הסליחה על החטא במגילה היה ביום הפורים.
כמו כל התהליכים שבמגילת אסתר גם החטא שבה נסתר: "שאלו תלמידיו את רשב''י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם אמרו אתם, אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו? אמרו לו אמור אתה, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם". רשב"י ותלמידיו מגלים לנו שלא במקרה חזרה גזרת המיתה כאן, בתחילתם ובסופם של 70 שנות גלות בבל חזרו ישראל על שני הצדדים של החטא הקדמון - אכילה וע"ז.
בהמשך לזה מזהים חז"ל את שורשו של האויב שבמגילה - המן האגגי בחטא הקדמון: "המן מן התורה מנין? המן העץ (אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת)" ומבאר רש"י שהכוונה גם לסופו: "המן העץ- יתלה על העץ". ולכן "הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן... גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה" מכיוון שהוא מבקש לתלות את מרדכי על 'עץ הדעת' שבו 50 מדרגות של דעת.
1) באיזה הקשר מוזכרת בפרשתנו אצבע אלוקים? היכן עוד בתורה מוזכרת אצבע אלוקים?
2) איזה פריט משה מעצב בעצמו בפרשה זו?
3) מהם בעלי החיים המופיעים בפרשה זו מלבד העגל? (4 תשובות(
4) איזה ביטוי המתאר את עם ישראל חוזר על עצמו 4 פעמים בפרשה זו?
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
פרשת כי תשא משלימה בתחילתה עניינים שונים העוסקים במשכן וכליו. אחד מהם הוא הכיור, שישמש את הכהנים לרחיצת ידיהם ורגליהם לפני גישתם לעבודת המקדש. "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָֽתַתָּ אֹתוֹ בֵּֽין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָֽתַתָּ שָׁמָּה מָֽיִם: וְרָֽחֲצוּ אַֽהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶֽם..." בפועל, במשכן, הכיור היה קטן, אך לאורך הדורות נעשים בו שינויים המתרכזים בהגדלתו. כך למשל מצינו, שבבית שני היה כהן בשם בן קטין שבנה כיור גדול, בו יכלו לרחוץ בבת-אחת שנים-עשר כהנים. אולם, משכלל הכיור הבולט מכולם היה שלמה המלך, שבנה בבית המקדש הראשון עשרה כיורים ניידים, "וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת נְחֹשֶׁת אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד כִּיּוֹר אֶחָד עַל הַמְּכוֹנָה הָאַחַת לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת" (מלכים א ז, לח). מלבד עשרת הכיורים, שלמה בונה מבנה בשם "ים," 'ים של שלמה': "וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב... וְעָבְיוֹ טֶפַח וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל" (שם כג-כו). הים היה מעין מיכל אדיר, שגובהו שניים וחצי מטר וקוטרו חמישה מטר, כולו עשוי מנחושת. בפרופורציות של כלי המקדש, הוא היה חריג במראהו ובגודלו. בהכנת מיכל זה, הפך שלמה המלך את נושא הכיור והטהרה למרכזי באופן מובהק. מושג הטהרה נתפס כקשור לבית המקדש. כל מי שחפץ לעלות למקדש צריך להיטהר, וכל כהן לפני עבודתו צריך לרחוץ ידיו ורגליו בכיור. אך מדוע דווקא במקדש, מקום המלא גם כך בקדושה וברגשות מרוממים, יש צורך בטהרה כה גדולה?
אכן, אם היה המקדש מקום המעניק חוויה מופשטת ואצילית בלבד, באמת לא היה צורך בסדרי טהרה רבים. אלא, שבית המקדש אינו כזה. בית המקדש אינו מקום צר, נבדל ומנותק מן החיים, אלא מקום עשיר בחוויות מגוונות. ניתן היה לפגוש שם את כל ישראל בשלושת הרגלים, להתפעל מהאמנות המהודרת, ולהאזין לנגינה ושירה המתבצעות על ידי להקות הלווים. יתר על כן, העיסוק בקרבנות מאוד מעשי — דם, בשר ועצמות, יין ולחם, ריחות וטעמים. במקדש ישנו מגע נרחב עם עוצמות החומר, עם הצומח והחי, כמו גם עם האמנות, החברה והרוח. ובעצם, עם כל מה שהחיים האנושיים מכילים, הכל כלול בקודש ודבר אינו מנותק ממנו. בבית המקדש אדם נפגש עם חיי קודש מלאים. כך, למשל, הכהנים אוכלים בשר ונחשב הדבר כהקרבה על המזבח לכפרה וקדושה, ממש. לפיכך נדרשת כל כך הטהרה בבית המקדש.
הטהרה באה ליצור תנאים מתאימים המאפשרים לקודש לחדור לכל חלקי החיים. אדם שלומד רק תורה כל היום ואין לו נגיעה בחיי המעשה, לא נדרש כל כך לטהרה, שכן הוא מתוודע רק ליסוד הרוחני שבו. אולם, אדם הרוצה שהקודש יתפשט לכל חיי המעשה, צריך לוודא שהם אכן מוכשרים לקבל אל תוכם את הקודש. ככל שנרצה להשפיע יותר קדושה, ביותר חלקים במציאות, נזדקק ליותר טהרה. אם כן, דווקא בבית המקדש נדרשת טהרה מרובה, כי שם הכל נכלל, במעשים, ברגשות ובחוויות. "כל מה שמקיף את המציאות בכל הדרגותיה, בהשפעה רוחנית מוסרית וקדושה, צריך לטהרה יותר גדולה. המקדש וקדשיו כוללים את רוממות אצילות ההשכלה ואת תחתית טהרת הדם הבשר, הדמיון והרגש, ובשביל אלה השלבים התחתיים, המקושרים לכללות הכל באגוד חי, נדרשת היא הטהרה המדויקת. ההשפעה העליונה לבדה, המכוונת אל הדעת, וממלאה בזה את תפקידה, בתקוה שממעין הרוחני יטהר הכל, היא אינה צריכה כ"כ לפרטי טהרה מעשית, "הלא כה דברי כאש נאם ד' — מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה." (אורות, אורות התחיה, לה) במקום שבו רוצים להרחיב את הקודש לתחום הגוף והארץ, יש לדקדק בטהרה. טהרת המחשבות, טהרת הדיבור, טהרת העיניים וטהרת הלב. הטהרה יוצרת סדר חיים המאפשר לקודש לחול בחיים, בגוף, במאכל ואפילו בכלים וחפצים.
שלמה המלך מבליט את מעמדו של הכיור. שלמה ביקש להעניק תפקיד בינלאומי למקדש, להיותו מוקד הפנייה לה' לכל העמים. המקדש הוא מרכז התרבות העליון לכל האנושות, הלב הפועם של חיי האדם. אשר על כן, כל הנכנס, עליו לראות דבר ראשון את מיכל הטהרה האדיר. בכך מבקש שלמה ללמדנו שהיכולת להחדיר את הקודש לכל באי עולם תלויה בטהרה. לפי עוצמתה של הטהרה נצליח לחבר את הקודש והחול, ולהחיל את הקדושה בכל תחומי החיים. כך גם ניתן להסביר את דיני הטהרה וההישמרות מהטומאה דווקא במחנה הצבאי, בזמן מלחמה, במקום הכי מועד לניתוק מהקודש. בספר דברים, המדריך את ישראל צעד אחר צעד בירושת הארץ, נאמר: "כִּֽי תֵצֵא מַֽחֲנֶה עַל אֹֽיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָֽע" (דברים כג, י) — "תניא, רבי נתן אומר, ונשמרת מכל דבר רע — הרי זו אזהרה למוציא שם רע" (כתובות מו ע"א). במחנה צריך להקפיד יותר על הדיבור, על המחשבות, על העיניים. אדם שאינו טהור אינו מורשה להיכנס למחנה ישראל: "כִּי יִֽהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִֽהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַֽמַּֽחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַֽמַּֽחֲנֶֽה: וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַֽמַּֽחֲנֶֽה" (דברים כג, יא-יב). במחנה צבאי מקפידים על טהרה יותר מאשר בבית הכנסת, שכן בעת הקרב מופיעים החיים בעוצמה רבה, ויש חשש כבד לסחף וניתוק מהקודש, דווקא אז יש לוודא שהקודש אכן יהיה נוכח ומשפיע. "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (שם טו). "בכל מקום שהגבורה העממית הישראלית מתגברת, מיד מוכרחת לבא תגבורת הטהרה הבשרית והרגשית, עם כל תבונתה... וכל אלה הנם מכינים בסיס למעמד חי אורגני, הכולל את התחיה כולה, מראשית ההפשטה העליונה עד אחרית עליזת החיים ורעם גבורתם. 'ונתתי צבי בארץ חיים'." (אורות, אורות התחיה, לה)
בהמשך הפרשה אנו מצווים על עשיית הקטורת. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִֽהְיֶֽה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַֽעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹֽדֶשׁ". מלאכת הקטורת היתה לקיחת חומרים שונים והפיכתם לאבקה אחידה, על ידי ערבוב ושחיקה. מלאכה זו רומזת לחיבור המרכיבים הנפשיים השונים שבתוכנו לאגודה אחת. הקטורת יצרה בבית המקדש השפעה מיוחדת — ריח. ריח המתפשט בצורה עדינה ולא בולטת ויוצר אווירה ייחודית. "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו — הוי אומר זה הריח" (ברכות מג ע"ב). מעניין לראות שחכמים קשרו בין הריח הטוב לתכונת הטהרה. "דרש רבא: מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח — אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא" (עירובין כא ע"ב). כמו כן, לבחור עדין נפש שלא חטא, אמר לו רבו: "בני, טהרה יש בך" (סוטה מט ע"א), ופירש רש"י: "לפיכך מריחה לך ולא בטל הריח מאצלך". אדם טהור זוכה להיות איש אמת, "וטהר ליבנו לעבדך באמת." כשאומרים על משהו שהוא בטהרתו, הכוונה שהוא אמיתי, ללא עטיפות וכיסויים. מידת הטהרה מקרבת אותנו למידת האמת, ועליה ניתן יהיה לבסס קומות רוחניות. נחתום בדברי הרב קוק על עקרון הטהרה המיוחד לעת תחיית האומה בארץ ישראל: "ביחוד ראוי הוא להתגדל ביחד עם תחיית האומה בארץ ישראל בחבור ההגדלה של השקוע ברוחניות, מצמאון בריא ומדעה קבועה ומסויימת להבראות את כל האומה ואת שורש נשמתה בכל תכונת החיים שלה, שהטהרה הבשרית היא אחת מגבורותיה". (אורות, אורות התחיה לה).
"הוא קיבל תמיכה רחבה של הציבור"? "מדוע הוא נבחר"? "מה הכישורים המיוחדים שיש לו"? אלו רק חלק מהשאלות האקטואליות השבוע, ואין כוונתי לבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו השבוע, אלא לבחירתו של בצלאל לתפקיד – בונה המשכן, כפי שקוראים על כך בפרשתנו, פרשת כי תשא.
בתחילת הפרשה אנו קוראים שהקב"ה מבשר על בחירת בונה המשכן למשה: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (לא, ב). נשאלת השאלה, מדוע פנה אליו הקב"ה ופתח במילה 'רְאֵה'?
מבאר האברבנאל שהיתה מחלוקת בקרב בני ישראל, מי יבצע את מלאכת המשכן וכליו. משה רבינו הסתפק, משום שרבים רצו לבצע את המלאכה החשובה והייחודית. עיקר התלבטותו במינויו כאחראי על המלאכה, היתה משום קרבתו המשפחתית. בצלאל היה נכד של מרים אחותו (היה בנו של אורי בן חור, שהיה בנה של מרים). משה חשש שמא יאמרו בני ישראל שמינה את עצמו למלך, את אהרן אחיו לכהן גדול, את בני אהרן לכהנים ואת בצלאל נכד אחותו הפקיד על מלאכת המשכן. מסיבה זו אמר הקב"ה למשה 'רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל', הקב"ה אמר לו: ראה ברוח הקודש שעליך, שבצלאל ראוי למלאכה זו. בכך השיב לכל מי שהסתפק או חשב לערער על מינוי חשוב זה.
אודות חכמת בצלאל ותבונתו הרבה תיארו חז"ל וכתבו: "אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ... אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר 'יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה' (דניאל ב, כא)".
בתיאור ייחודו של בצלאל כתבה התורה: "בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". מהוספת המילים 'וּבְכָל מְלָאכָה', ניתן ללמוד על ייחודו של בצלאל. שכן יש חכמים, שמבינים בחכמות רבות, אולם יש מלאכה אחת או יותר שאינם שולטים בה. בשונה מהם, בצלאל היה חכם בכל מלאכה. התורה כתבה 'וּבְכָל מְלָאכָה', בתוספת האות ו' במילה 'וּבְכָל', להדגיש זאת.
חכמינו לימדונו שאין שלימותו במלאכה אחת, ולא בשאר המלאכות. למדנו מכאן שבצלאל היה מומחה במלאכות השונות, נוסף על שלימותו בחכמה ובתבונה ובדעת.
מפרשת בחירת בצלאל לבונה המשכן אנו למדים כלל נוסף וחשוב בבחירת מנהיג ציבור. חז"ל אומרים: "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר 'רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל'. אמר לו הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?" (ברכות נה ע"א).
הדמוקרטיה לא הומצאה בדור שלנו. דברי חז"ל אלו הם הבסיס לתוקפן וחשיבותן של בחירות דמוקרטיות, שמבטאות את רצון העם והסכמתו למנהיג שייבחר. "נמלכים בציבור", נוטלים עצה מהציבור, וכתוצאה מכך נבחר איש הציבור.
ואכן מצינו זאת גם בפסקי ההלכה. החתם סופר (שו"ת חושן משפט ח"ה, סימן יט) נשאל האם יש תוקף למינויו של רב שהתמנה ע"י השלטון? בתשובתו הביא החתם סופר גמרא זו והוסיף: "מעתה ישפוט אדם, אם בצלאל שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת, ציווה עליהם הקב"ה ע"י שלוחו הנאמן משה רבנו ע"ה, ולא רצה להכריחם להתמנות, שלא בשאלת פיהם ורצונם, ואיך יתמנה שום אדם בשום התמניות, מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל"!!!
בפרשת 'כי תשא', ד' אומר למשה למנות את בצלאל בן אורי, שיחד עם אהליאב ועם חכמי לב נוספים מבני ישראל, יעשו את כל הנדרש למשכן, ומפרט ברשימה מפורטת את מה שיעשו. ברשימה זו, נזכר דבר אחד מפתיע, שלא נזכר עד כה. בפסוק י' נאמר: "וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד, וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן".
מה הם בגדי שרד, מדוע הם נקראים כך? ומדוע הם לא נזכרו לפני כן?
כהקדמה והשלמה לדברינו על פסוק זה, יש להעיר, ש'בגדי שרד' נזכרים עוד שלוש פעמים בהמשך חומש 'שמות'. פעמיים הם נזכרים בקצרה בין פריטים אחרים בדומה לפרשתנו (לה, יט
ו-לט, מא), והפעם הנוספת היא בפרשת 'פקודי', לפני תיאור הכנת בגדי הכהונה, שם נאמר: "וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (לט, א). בכל המקומות הללו, נאמר על בגדי השרד שהם מיועדים "לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ".
שתי דרכים עיקריות ניכרות בדברי המפרשים בביאור בגדי השרד:
רש"י מבאר בשני אופנים:
"יש מפרשים לשון עבודה ושירות... ואני אומר, שהוא לשון ארמי, כתרגום של קלעים ['סרדי']... שהיו ארוגים במחט עשויים נקבים נקבים לצידי"ץ {רשת} בלעז ".
יש להעיר, שיש בתנ"ך מילים משורש ש'ר'ד' - המילה 'שריד' ופעליה, ומסתבר שיש קשר ביניהן לבין בגדי השרד, אך רש"י אינו מבאר מהו.
לעניין "לשון עבודה ושירות", אפשר להציע, שמשמעות ה'שירות' של 'בגדי השרד' לעומת 'בגדי הקדש' של הכהן הגדול, שהם מלאי משמעות כשלעצמם – היא מידת השימוש פחותה, כי הם רק 'משרתים בקודש' כדי לכסות את כלי הקודש בזמן המסעות.
גם לפי הפירוש שבגדי השרד היו ארוגים כרשת, אפשר לבאר שהם נקראים 'שרד' כי לעומת בגד מלא, ארוג בצפיפות, בגדי השרד ארוגים במעין שאריות, 'שרידים' של חוטים שיוצרים איזשהו אריג אחד אמנם, אך ביניהם חסר מילוי, (הרמב"ן מקשה על פירוש זה, שאין זה מכובד לכסות את כלי המקדש בכיסוי 'רשת' שניתן לראות דרכו.)
[במאמר הארוך הבאנו פירושים נוספים של מפרשים שפירשו בדרך זו, את משמעות המילה 'שרד'.]
הרמב"ן מציע לפי דרך זו, שהסיבה שעשיית בגדים אלו לא פורטה לפני כן, היא ש'אולי לא היתה בהם קפידא ויעשו אותם כרצונם בגדי שרד ממין אחד לבדו'.
הרמב"ן מתייחס לדוחק תחבירי שיש בפירוש זה, והוא שבפרשתנו נאמר לאחר בגדי השרד "ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן", והו' מורה בפשטות שמדובר בבגדים אחרים! הרמב"ן מבאר שו' זו באה להדגיש את המעלה הכפולה של בגדי הכה"ג, שהם בגדי קודש, מיועדים לשרת בקודש, ושהם מיוחדים דווקא לו מכל העם.
מוזמנים לעיין במאמר הארוך, שם הבאנו פירוש מיוחד נוסף, שכתבו כמה מפרשים, מה הם בגדי השרד הללו.
1) באיזה הקשר מוזכרת בפרשתנו אצבע אלוקים? היכן עוד בתורה מוזכרת אצבע אלוקים?
הלוחות כתובים באצבע א-לוקים וגם מוזכר במכת הכינים
2) איזה פריט משה מעצב בעצמו בפרשה זו?
הוא מכין את לוחות הברית השניים
3) מהם בעלי החיים המופיעים בפרשה זו מלבד העגל? (4 תשובות(
שור כבש חמור גדי
4) איזה ביטוי המתאר את עם ישראל חוזר על עצמו 4 פעמים בפרשה זו?
עם קשה עורף
