בסוף ימי משה כורת הקב"ה ברית עם ישראל, ובמסגרתה מוצבים מולם ברכות וקללות. מלכתחילה משה מודיע שהברכות יבואו על ישראל במידה וילכו בדרך ה' (כח, א-ב): "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ". ובעקבות התנאי הזה, מונה משה את רשימת הברכות הטובות.
אך באופן מפתיע, בסוף רצף הברכות, מופיעה חזרה שנראית מיותרת על התנאי הראשוני (יג-יד): "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם".
לשם מה יש צורך לחזור פעם נוספת על האמירה שהברכות יבואו רק אם ישראל לא יסורו מדרך ה'?
מפרשים שונים עמדו על כך שהפסוק האחרון של הברכות אינו תנאי, אלא הוא הבטחה. כלומר המילים "וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם..." הן הבטחה: אתם תגיעו למצב כה עליון עד שלא תסורו יותר מדרך ה'. כאן, בסוף הברכות ישנה בשורה נפלאה: בנקודה זו עם ישראל מוקפץ ומועלה אל מעבר למשוואה הראשונית של הברכות והקללות. הרי גם במצב בו ישראל ימצאו את עצמם בדרך הטוב והברכות יבואו עליהם, הם תמיד תמיד ישארו בחשש: אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ותמיד יש סיכון שהיצר יפתה אותם ויעביר אותם מדרך הטוב אל דרך הרע. מבחינה מסוימת הברכה לעולם לא תהיה שלימה כל עוד ישראל לא יצאו מגדר הסכנה לעבור ממנה אל הקללה. על כן, האחרונה שבברכות משה באה לבשר לישראל שבסוף דרך הברכות מחכה להם ההגנה מפני החטא. כך כתב הנצי"ב (העמק דבר): "ואם היה המקרא הזה לתנאי הוא תמוה, מאחר שתולה התנאי גם בדקדוקי המצוה, למה זה תולה עוד בעבודה זרה? אלא אין המקרא לתנאי... אלא ברכה והבטחה אשר תצליח לכוין את האמת בדקדוקי מצות, ועוד תצליח שלא להיות נפתה לעבודת כוכבים, אף על גב שיצרה רבה כידוע מה שהיה בבית ראשון...".
ובדרך זו פירש הריקאנטי: "'ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם' – השכינה אומרת שלא נסור ממצות השם הגדול יתעלה".
בפירוש המשך חכמה הוכיח מדברי הגמרא שהפסוק האחרון של הברכות הוא ברכה ולא תנאי: "בגמרא בבא בתרא (פח): 'בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, הקדוש ברוך הוא ברך את ישראל [בפרשת בחוקותי] בעשרים ושתים וקללן בשמונה... ואילו משה רבינו ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתיים: ברכן בשמונה מ'והיה אם שמוע תשמע ועד "לעבדם" (פסוק יד)'... ותמוה, הא זה תנאי הברכה: 'כי תשמע וכו' ולא תסור' [-כלומר מדוע הגמרא מונה בתוך מנין הברכות את התנאי המופיע בסופן?]. ונראה ברור דהך "ולא תסור" הוא ברכה על ביטול עבודה זרה, היינו "יצרא דעבודה זרה". וזה הכל בארץ ישראל, וכמו שאמר (לעיל פסוק יא) "והותירך ה' וכו' על האדמה" וכו', וכמו דאמר בגמרא ערכין דף לב, ב על אנשי כנסת הגדולה: בשלמא משה (לא בעא רחמי) דלא הוה ליה זכותא דארעא ישראל (אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל אמאי לא ליבעי רחמי)..".
וכבר הרמב"ן פירש באופן זה בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם (שורש ד): "אבל הנראה אלי שאין זה לאו אלא הוא הבטחה מן הברכות - נמשך אחר הכתוב למעלה: 'ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה כי תשמע אל מצות ה' אלהיך לשמור לעשות ולא תסור מכל הדברים'. יאמר כי יתברך בכל הברכות בהיותו שומע לעשות המצות ושלא יסור מכל הדברים אשר צוה האלהים יתברך ימין ושמאל ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם כלומר שלא יטה לבבו לעבודה זרה כלל כי עמה אין תועלת במצות כולן".
נמצא שבסוף הברכות מופיע יעוד נפלא אשר מרים לגובה חדש את המשמעות של הברכות כולן: לאורך כל חומש דברים משה מזהיר את ישראל מפני הנטיה אל האלילים בארץ. הוא מזכיר להם שהם עם קשי עורף, ושהם בסיכון עצום וקבוע ליטות אחרי האלוהים האחרים. ההתראות הללו עלולות להפיל את הרוח מראש מרוב חשש הנפילה. אך כאן, בחתימת המסלול הנישא של הברכות מופיע היעוד הגדול: כאשר עם ישראל ילך בדרך ה' הקב"ה יעקור מליבו את יצר העבודה הזרה, והוא יהפוך למוגן באופן קבוע מפני פגעי האלילים.
זוהי ברכה בלתי נתפסת משום שיצר העבודה זרה היה לאורך אלפי שנים היצר המקיף והחזק ביותר שנמצא. האלילות סיפקה את ההסבר לכל דבר שחי ולכל אירוע שקורה, בדומה למדע היום. היא גם היתה הדבר שבשבילו כל בני האדם קמו בבוקר. הפולחנים השונים סיפקו לבני האדם משמעות, תקוה ופשר לחיים. לכן היה קשה כל כך לעם ישראל ללכת נגד כל תפיסת העולם של האנושות ולהתנתק מן האלילות. אך כאן, באחרית הברכות, מבשר ה' לישראל שהמסלול הטוב בו ילכו יביא אותם עד לנקודה של ניצחון סופי ומוחלט על יצר העבודה זרה.
בהפטרת פרשת שופטים, למדנו על מקור הכח הפנימי של ישראל, לעומת מקור הגבורה החיצוני של אומות העולם. בהפטרת פרשת כי תצא, למדנו שכח פנימי זה מתגלה באיטיות ולא במהירות כמו הכוחות הטבעיים. ועסקנו גם בשאלה, מה ניתן לקחת מהכוחות הטבעיים לצורך הצמחת הלאומיות הישראלית. הפטרת פרשת כי תבוא מביאה אותנו אל הרגע בו קורסים הכוחות הלאומיים הטבעיים, ורק האומה אשר אור ד' הוא המחייה אותה, היא מלאת חיים ואור.
ההפטרתינו פותחת בתיאור הפער בין ישראל לאומות העולם:
כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה־אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח יְקֹוָ֔ק וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה:
(ישעיהו פרק ס פסוק ב)
תיאור החשיכה החופה את אומות העולם מופיע גם בהקדמות לחג השבועות:
רְבוּתְכוֹן מָה חֲשִׁיבָא, קֳבֵל הַהִיא שְׁבַחְתָּא:
רְבוּתָא דְיַעֲבֵּד לִי, כַּד מַטְיָא שַׁעְתָּא:
בְּמֵיתֵי לִי נְהוֹרָא, וְתַחֲפֵי לְכוֹן בַּהֲתָא:
יְקָרֵהּ כַּד אִתְגְלֵי, בְּתוּקְפָא וּבִגְבוּרְתָּא:
כח קיבוצי הנובע מתוך קדושה – יהיה משאת נפש של אומות העולם כולם. המקור לתחיית מעיינות החברה האנושית, יהיה מכובד ומפואר הם ישאבו מישראל את הכח.
יש בידינו סם חיים בעד כל העולם במובן הלאומי. זה הענין שהוא כלל מוסכם בתולדה, שאומה מוכרחת למות, ולעבור מן העולם, שהרי כל העמים העתיקים כמעט שעברו ובטלו מן העולם, ואם יש איזה עם קיים מימי קדומים לא עברו עליו סבות של פיזורים, גם לא נתפתח כראוי להשפיע מחוגו על העולם. אבל להיות עם חי ופועל, ואיתן במדה מוצקה עד כדי לנצח כמה משברים, זה לא נראה בעולם חוץ מישראל, ע"י שם ד' הקשור בהם וסם החיים של תורת חיים שבתוכם, וסם חיים זה עתיד לצאת מאתנו על כל העולם, וישמחו וירננו לאומים כי תשפוט עמים מישור ולאומים בארץ תנחם סלה.
( אורות ישראל ה, יד)
כיוון שהקיבוצים האנושים כולם ישאבו מקור חיים מהחיוניות הישראלית, יהיה כדאי ו'משתלם' להם לכבד ולפאר את המוקד הזה.
עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודי חובות, מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינא על המעורר הראשי לידיעת החובה, שאינה נותנת להנפש הברברית להתפשט בכל מאוייה. אבל בבא התור של אור העולם להגלות, יודע לעולם, שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוה לכל, עכ"פ לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים, וע"כ "יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי".
העולם המודרני, קידש את הלאומיות והפך אותה למוקד מרכזי בתפיסת עולמו. התחיה הלאומית של אומות העולם לפני כמאה שנה כיסתה את העולם בנהרות של דם בשתי מלחמות עולם נוראיות. בעולם הפוסט מודרני – אנו עדים לתנועה של גלובליזציה ואינדיוודואליזם המפוררת את היסודות הלאומיים. יש בתהליך זה סוג של כפרה, תיקון והתנערות מיסודות של רשע עמוק המונחים בתשתית הלאומיות של אומות העולם, כמו שכתב הרב זצ"ל כבר בזמן מלחמת העולם הראשונה:
נכתם עון שופכי הדמים, מלכי אדמה הזדים וכל מרגיזי ארץ. לא יכופר לארץ לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, והכפרה מוכרחת לבא: בטול כללי לכל מכונות התרבות של עכשיו, עם כל שקרן ותרמיתן, עם כל זוהמתן הרעה וארסן הצפעוני.
(אורות, המלחמה, ח)
באותה תקופה גם מציג הרב את בניינם של ישראל כרפואה למבנה הלאומים המתמוטט:
בנין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם, דורש הוא את בנין האומה הישראלית. בנין האומה והתגלות רוחה הוא ענין אחד, וכולו הוא מאוחד עם בנין העולם, המתפורר ומצפה לכח מלא אחדות ועליונות, וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל.
(אורות , המלחמה, ט)
החשיפה ללאומיות הישראלית,לאומיות אוניברסלית, ששורש התאגדותה היא לטובת העולם כולו, מעוררת כח של תחיה וחיים במנגנון הלאומיות כולו. בירור מדויק של שורש הלאומיות שלנו, הוא הטובה הגדולה ביותר שיכול ישראל לעשות לעולם כולו. ואתם תהיו לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ.
עילוי הרצון של ישראל באופן המשפיע על אומות העולם בא לידי ביטוי בעיקר בחג הסוכות
פרי החג שבעים הם, כנגד שבעים אומות עו"ג, שמתמעטים והולכים, סימן כליה היא להם ובימי המקדש היו מגינים עליהם מן היסורים
(רש" במדבר כח, יט)
במבט ראשון, כפרה על אומות העולם, סותרת את מיעוטם. סבינו ר' משה ליב שחור, בספרו "אבני שהם" מבאר את מיעוט אומות העולם, לא ככליה פיזית אלא כהתכנסות להתאחדות סביב מגמה אחת.
דאע"פ שפרי החג באים לטובתם של העכו"ם, להיות כפרה על עוונם, אעפ"כ זו סיבה למיעוטם שלא יהיו עוד שבעים אומות ... אלא עם אחד ושפה אחת כבראשונה.... ויהפכו כולם לשפה ברורה לקרוא בשם ד'...
נמצא אם כן שתהליך הגלובליציה של העולם והתכנסותו סביב מרכזים גדולים ומאוחדים, יכול להיות חלק מרכזי בתיקונו[1]. תיקון זה יוכל להתרחש רק אם אומות העולם יראו בישראל, מודל חי ומאיר להתאגדות מלאה טוב לכל. פעם בשנה, יבואו כולם להשתחוות למלך אשר בירושלים, מלך אשר שם ד' חופף עליו:
וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֹת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת:
(זכריה פרק יד פסוק טז - יז)
ב"ה, אנו עדים בימינו להתגשמות חלק מן הנבואה:
וְהָלְכ֨וּ אֵלַ֤יִךְ שְׁח֙וֹחַ֙ בְּנֵ֣י מְעַנַּ֔יִךְ וְהִֽשְׁתַּחֲו֛וּ עַל־כַּפּ֥וֹת רַגְלַ֖יִךְ כָּל־מְנַֽאֲצָ֑יִךְ
(ישעיהו פרק ס פסוק יד)
"בני מענייך" ממדינות רבות באירופה וביבשות נוספות, צובאות על פתחה של ישראל ומבקשים להנות מכל השפע המופלא שאנו זוכים לו בדור הגאולה. שאיפות אלו הם שאיפות חומריות, אך נראה שיש בהם תהליך מבורך של הכרה בכך שצינור השפע עובר דרך ישראל. תהליך זה מזכיר את האופן שבו מתאר הנביא את ימי שלמה. ביקוש אומות העולם הוא לצורך שפע החוכמה אשר נתן ד' לשלמה. בתחילה, מגיעים לשמוע את חכמתו של שלמה:
וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים לִשְׁמֹ֕עַ אֵ֖ת חָכְמַ֣ת שְׁלֹמֹ֑ה מֵאֵת֙ כָּל־מַלְכֵ֣י הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר שָׁמְע֖וּ אֶת־ חָכְמָתֽוֹ:
(מלכים א פרק ה פסוק יד)
פניה זו מקבלת בהמשך ניסוח פנימי יותר, לא שמיעת חכמה גרידא, אלא בקשת פניו של שלמה, מתוך הכרה באלוקיותו של השפע שהושפע לו
וְכָ֨ל־הָאָ֔רֶץ מְבַקְשִׁ֖ים אֶת־פְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶת־חָכְמָת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים בְּלִבּֽוֹ:
(מלכים א פרק י פסוק כד - כה)
מתוך כך מתבקשת גם הכרה מפורשת בשם ד' ובמעלתם של ישראל
יְהִ֨י יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּר֔וּךְ אֲשֶׁר֙ חָפֵ֣ץ בְּךָ֔ לְתִתְּךָ֖ עַל־כִּסֵּ֣א יִשְׂרָאֵ֑ל בְּאַהֲבַ֨ת יְקֹוָ֤ק אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ לְעֹלָ֔ם וַיְשִֽׂימְךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה:
(מלכים א פרק י פסוק ט)
גם בהפטרתינו, מתעלה בקשת העמים את השפע הישראלי לקריאה מפורשת בשם ד'
וְקָ֤רְאוּ לָךְ֙ עִ֣יר יְקֹוָ֔ק צִיּ֖וֹן קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל:
(ישעיהו פרק ס פסוק יד)
[1] מעניין לציין בעניין זה את ספרו הנחשב של פרופ' סמואל הנטינגטון "התנגשות הציוליזציות". המנתח את התכנסות העולם לשמונה ציוליזציות. המתכנסות סביב שורשים תרבותיים ודתיים ולא סביב אינטרסים מקומיים.
אחרי שראינו בהפטרה הקודמת ש"גואלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא", אנחנו פוגשים בהפטרה שלנו איך לעתיד לבוא העמים יפגשו את הקב"ה דרך עם ישראל.
המלכות של עם ישראל נמשלה ללבנה[i], ולכן אנחנו מזכירים בקידוש לבנה את דוד מלך ישראל, כלומר את המשיח. המשל הזה אומר שהעולם נמצא בחושך רוחני[ii], והוא לא רואה את הקב"ה: "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים". ועם ישראל הוא מי שאמור לקבל את האור של הקב"ה ישירות ממנו, כמו הירח שהשמש מאירה עליו, והוא מחזיר את האור של השמש אל הארץ גם כשחשוך, וככה אנחנו מאירים את האור של הקב"ה לתוך החושך של העולם. ולכן לעתיד לבוא "וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה".
כשהקב"ה יאיר עלינו, יהיו לזה שלש משמעויות: משמעות אחת היא, שאנחנו נאיר את כל העולם באור של ה': "קוּמִי אוֹרִי", כלומר תאירי. המשמעות השניה היא שאנחנו בעצמנו נהיה מוארים מהאור של ה': "כִּי בָא אוֹרֵךְ", והמשמעות השלישית היא שהעולם כולו ירים אלינו את העיניים ויראה את כבוד ה' דרכנו: "וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח".
ולכן: בגלל שאנחנו מאירים את הארץ אז: "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ", ובגלל שאנחנו מוארים בעצמנו, כל עם ישראל יחזרו בתשובה: "כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה", ובגלל שיראו עלינו את הכבוד של ה': "חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ". בהתחלה חלק מהגויים יבואו להלחם בה', במלחמת גוג ומגוג, ורק אחרי שה' ינצח אותם הם יבואו כדי לעבוד את ה'. ולכן בהתחלה "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד", ורק אחר כך "וְרָחַב לְבָבֵךְ".
כשעם ישראל יהיה האור של העולם, הוא יתן משמעות לכל מה שיש בעולם, ולכן כל הגויים ירצו להתקרב אליו, ודרכו אל הקב"ה. איך הם יעשו את זה? יש שלש רמות: הרמה הראשונה, היא לגמול לה' על הטוב שנתן להם, ולכן מדובר על "גמלים" מלשון לגמול, הם מביאים מנחה ומהללים את ה' כמו מלכת שבא בזמן שלמה "כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת ה' יְבַשֵּׂרוּ". ברמה השניה העמים לא יסתפקו בלתת לה' מהרכוש שלהם, אלא ירצו לתת לו גם את הנפש שלהם, לכן שם הם נמשלים לצאן: "יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי". אבל גם זה לא יספיק, העמים יבינו שהנפש שלהם לא מספיקה, כדי להתקרב ממש אל ה' האומות ירצו להביא לו את הנפש של העם שלו, יהודים שאבדו מאיתנו במהלך הגלות, והעמים יחזירו אותם אל ה': "לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם ה' אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ".
התהליך הזה יגרום לגויים לרצות לתקן את החורבן שהם עשו: "וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ", ולתקן את הגלות. במקום מה שהם הוציאו את עם ישראל לגלות בין העמים, כל העמים יבואו אל ירושלים: "לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים". וכמובן לבנות שוב את בית המקדש: "כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד".
ומול השנאה שהעמים הפגינו כלפינו: "וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ".
כשנגיע למדרגה הזו של הגאולה, לא יצטרכו שוב גלות או צרות. כי הגלות בנתה בנו כל מה שצריך. "תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר", בגלל מה שעברת בתהליך הזה: "וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר". ולכן: "תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב", מה שלא היה כל כך מכובד עד עכשיו יהיה מכובד. ו"וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף", מה שלא היה כל כך יפה יהיה יפה. "וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת, מה שלא היה עמיד לדורות יהיה עמיד "וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל" מה שאפשר היה לשבור יהיה לא שביר.
ולכן נוכל לדעת שלא יהיו עוד צרות: "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ". ולא נצטרך עוד חומות ושערים: "וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה". ה' מושיע אותנו גם בלי חומות, והתהלה שהגויים יהללו את ישראל היא תהיה השערים שדרכם מגיעים אלינו.
וכשמגיע השלב ההוא שהאור של ה', האור שגנוז לעתיד לבוא, שזו התורה, מאיר אותנו[iii], לא צריך יותר אור ארצי: "לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ". את האור של התורה היה לנו לכאורה גם קודם, אבל השמש של ההצלחה שלנו שקעה, ועכשיו "לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ"[iv], והירח של התורה שהאיר לנו את הלילה של הגלות התמעט, אבל עכשיו: "וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ".
כי כל הצרות שהיו לנו, וההתמעטות של האור של התורה היו בגלל החטאים שלנו, אבל לעתיד לבוא יתברר שכבר היום "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" וממילא לא צריך יותר גלות: "לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ". כי עם ישראל הוא "נֵצֶר מַטָּעַי" שה' נטע אותנו ולכן ברור שנצמח נכון ונגדל בסופו של דבר למלא את התפקיד שלנו. אבל גם תוך כדי התהליך של הצמיחה יתברר שגם הנפילות היו בגלל תכונות שהם "מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר"[v]. כל פרט הקב"ה עשה, וגם היצר הרע מפאר את היצר הטוב.
ועמך יהיו כולם צדיקים לא בגלל שהרשעים ימותו והעם יתמעט אלא "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם".
כמו שראינו עד עכשיו יש חלק שזה תהליך שאנחנו צריכים לעשות כמו עץ שצומח וצריך את הקצב שלו, אבל יש גם שלב שהקב"ה עושה מעבר למדרגה שלנו, והוא לא צריך זמן ארוך. ולכן "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה", כשתגיע העת שסיימתם את התפקיד שלכם, הגאולה תלך בקצב מהיר הרבה יותר כי ישאר רק החלק של הקב"ה.
[i] בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ב - פרשת החודש
[ii] שם משמואל בראשית חנוכה
[iii] בני יששכר מאמרי חודש כסלו - טבת מאמר ב - אור תורה
[iv] בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ב - פרשת החודש
[v] ר' צדוק הכהן מלובלין - תקנת השבין עמוד קעא
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. איזה דבר ששייך לביכורים מוזכר פעמיים בתחילת הפרשה וגם פעמיים בתחילת הברכות והקללות?
2. היכן נאמר לבני ישראל להשתמש בסיד?
3. היכן מוזכר בפרשה זו זנב? (2 תשובות)
4. איזה ביטוי בן 4 מילים חוזר 2 פעמים בפרשה זו כתיאור של ארץ כנען?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה". את ראשית היבול, את הפרי הראשון, יש להוליך ולייעד אל הקודש — "וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". השאלה מה עושים בפרי הראשון, מה ייעודו, היא המעניקה את הכותרת לכל היבול כולו. כל מפעל הקציר והאסיף שיבוא אחר כך, יעמוד בסימן ה'ראשית', הקודש. מלבד יבול חקלאי, ישנו גם יבול של מעשים, של אישיות, של שדה הנפש, גם בהם ישנה חשיבות לכותרת. בשנה חדשה, ביוזמה חדשה, יש משמעות עצומה לראשית, ליום הראשון, למעשה הראשון, לכותרת. אין זה קישוט או הצגה, זו הצבת עמדה כנקודת מוצא הנותנת הגדרה לכל ההמשך. כאשר המילה הראשונה שאדם אומר בבוקר היא 'מודה', הוא מתחיל את היום בגישה של הכרת תודה, ויש לכך השפעה מכרעת על כל המשך היום.
מביא הביכורים מניפם יחד עם הכהן לפני ה' ומתאר את סיפור תולדות האומה: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה"... אחרי התנופה והאמירה יש להניח את הביכורים ליד המזבח, ובסוף ישנה מצוה מיוחדת: "וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" — בשיאו של מעמד הביכורים, אחרי התנופה, ההנחה והאמירה, מצווה האדם להשתחוות. ומתוך כך, מגיעים ל "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ". ההשתחוויה מופיעה כאן כפסגת סדר הבאת הביכורים. ננסה לברר את משמעותה. "וְנִשְׁתַּֽחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶֽם" בדברי הרב קוק ב'עולת ראיה' (א, עמ' פח), אפשר למצוא שלוש מדרגות בהשתחוויה. ברובד ראשון יש בה התבטלות החומר כלפי הקודש, לכופף את הגוף כלפי הרוח, להביע את האמת עד כמה החוסן הפיזי הוא כאין וכאפס לעומת הנצח האלהי השמימי. רובד זה מקבל ביטוי בדברי אברהם אבינו: "שְׁבֽוּ לָכֶם פֹּה עִֽם הַֽחֲמוֹר וַֽאֲנִי וְהַנַּעַר נֵֽלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּֽחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶֽם". יש מי שנשאר עם החמור, עם החומר, ויש מי שהולך להשתחוות. הבאת הביכורים, השפע החומרי למקדש, יש בה הצהרת כפיפות החומר לרוח. לכן, ההמשך הטבעי בפסוקים הוא: "ְוְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב... אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". מי שמבטל את חומרנותו, יקל עליו לתת מהחומר, מהיבול, ללוי ולגר, לאנשים שזקוקים לו.
מעבר להפגנת כפיפות החומר כלפי הרוח, להשתחוויה יש ממד נוסף. האדם הפשוט מכפיף ומשייך את כל הרצונות, המחשבות, התוכניות והיעדים שלו למערכת כללית ורחבה יותר — למלכות. אלא שהמלכות בישראל מיוסדת כולה על סוד גדול. גם כשהיא בשיא שלמותה ותפארתה, בשיא עוצמתה בכל הזמנים כבימי שלמה, היא נקראת בפי חכמי הסוד: "קיימא סיהרא באשלמותא". גם כשהירח בשלמותו ומאיר במלוא עוצמתו, אורו אינו נובע ממנו אלא מגיע מהשמש המסתתרת מאחוריו. כך גם מלכות ישראל כפופה למקור כוחה האמיתי, לקב"ה. הגמרא אומרת (ברכות לד ע"א) שכל אדם מישראל משתחווה בברכת אבות ומודים תחילה וסוף, הכהן הגדול משתחווה נוסף על כך בסוף כל ברכה, ואילו כאשר מלך ישראל היה מתפלל תפילת שמונה-עשרה, הוא היה מתכופף בתחילת הברכה הראשונה ולא היה מתרומם עד סוף התפילה. למלך ישראל אין רצונות פרטיים, הוא משמש כגשר בין העם למלכות האמיתית, מלכות ה.' אנו משויכים לממלכה, חיינו גדולים, שייכים הם לתקוות נצח, למגמות חובקות עולם, "מַמְלֶכֶת כֹּֽהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). "התמסרות אל הקדושה האלהית", כך מגדיר הרב קוק (עולת ראיה שם) מהי השתחוויה. התמסרות אל הקדושה, התבטלות אישית הבאה מיסוד קבלת עול מלכות שמים. זו לא התבטלות במובן של אפסיות וחידלון, אלא התבטלות של רוממות, המעניקה לנו שייכות לדבר גדול. "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהילים צח, ה), "בראש השנה כל כמה דכייף איניש דעתיה, טפי מעלי" (ראש השנה כו ע"ב). הכפיפות בה מתאפיין השופר של ראש השנה מבטאת את השייכות לה'. "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" (תהילים פט, טז), עם שלם שמח כבר בתחילת השנה להתמסר לממלכת ה,' לדעת אותה. מוכנים לשעבד את התוכניות הפרטיות שלהם כלפיה, להתכופף לאורה.
אך ישנו גם רובד שלישי בהשתחוויה. ההשתחוויה כפי שנעשה בעזרת ה' בבית המקדש, היא מצב בו האדם משתטח וכל אבריו שמוטים. זהו מצב של חוסר תפקוד פיזי. מצב בו האדם כביכול מוותר לחלוטין על כוחות העשייה שלו ורצונותיו. המשתחווה מצהיר שאין לו בכלל רצונות משלו, הוא שמוט על הרצפה, ומי שירים אותו ממנה הוא הצו האלהי בלבד. השורש לכל ההשתחוויות במקדש הוא בעקידת יצחק. אברהם אבינו, הראשון העולה להר המוריה, אומר לנעריו: "וַֽאֲנִי וְהַנַּעַר נֵֽלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּֽחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶֽם" (בראשית כב, ה). מעניין לשים לב שאברהם מגדיר את העקידה כמעשה של השתחוויה ותו לא. בתפילותינו אנו מזכירים דווקא את ה'עקידה'. אך מדוע? הרי יכולנו להזכיר ביטויים אחרים, כמו "העלאת יצחק לעולה" או "הנפת המאכלת". במקום להזכיר את הרגע הדרמטי ביותר, את אברהם המניף את המאכלת לשחוט את בנו, אנחנו מזכירים את העקידה — קשירת הידיים והרגליים של יצחק. חז"ל מסבירים שהעקידה היתה יוזמה של יצחק: "אמר יצחק לאברהם אביו: אבא, יודע אני שהנפש חצופה ואתה צריך להקריב עולה, שמא תראה הנפש את המאכלת ותזדעזע ונמצא סכין זז ממקומו, ונמצאת מקריב בעל מום. קושרני נא אבי אל המזבח" (תנחומא וירא, כג). יצחק רואה את אביו מתכונן לשחטו, ומה שמטריד אותו הוא שהשחיטה תהיה כשרה. הוא מבקש שאביו יקשור אותו, הוא לא רוצה שרצונותיו האינסטינקטיביים, הרפלקסים שלו, יפריעו כהוא זה לקיום השחיטה כהלכתה. אברהם ודאי קיבל על עצמו במעשה העקידה עול מלכות שמים בדרגה גבוהה מאוד, אולם יצחק לא רק קיבל עליו את הציווי, אלא גם ביטל עצמו באופן מוחלט מפני כל חשש סטייה והפרעה, כדי שאברי הגוף לא יפגמו בהתאמה המושלמת לרצון ה'. עקידת הידיים והרגליים משמעה התמסרות מוחלטת אל הגזירה משמים, דוגמת השתטחות האדם במקדש. מביא הביכורים מצהיר לפני ה' אלהיו: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה... וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת... וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". מביא הביכורים מכריז — האדמה אינה שלי, והפירות — שלך הם. אתה הוצאת אותנו ממצרים, אתה הבאת אותנו לארץ, זהו פרי האדמה שאתה נתת לי. זוהי השתחוויה, והיא מביאה שמחה גדולה, כצחוקו של יצחק. צחוק עליון ומיוחד, המבטא ענוות אמת חדה ולא מתפשרת, האדם עקוד לפני ריבון העולמים.
המצוה השנייה המוזכרת בפרשה גם היא תלויה בארץ: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה... וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" לאחר שהאדם דאג להפריש מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני, וכל חובותיו התקיימו, הוא נדרש להצהיר על מעשיו — וידוי מעשרות. מי שמגיע להשתחוויה לפני ה', מרגיש צורך טבעי לפרט ולבדוק שלא רק ה'כותרת' של חייו היא קודש לה', אלא גם הפרטים. זהו הווידוי, המוודא שאכן כל פעולה קטנה בחיים תואמת לרצון האלהי. ביום העשירי, יום המעשר, יום הכיפורים, אנו מפרטים הרבה את מעשינו, עשרה וידויים. "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים" (משנה תענית ד, ז). יום הווידוי הוא יום שמח, יום בו האדם אינו רק נותן כותרת ראשית לחייו, אלא נכנס ויורד לכל הפרטים הקטנים ומוודא את התאמתם למכלול. לאחר הווידוי, אנו נושאים תפילה: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ". בתלמוד הירושלמי (מעשר שני ה, ה) נאמר: "עד 'השקיפה' היו אומרין בקול נמוך, מכאן ואילך היו אומרין בקול גבוה". יש עד היום מי שנוהג כך בקריאת התורה. את הווידוי אומרים ביראה, אך לאחר שמשלימים את הירידה לפרטים, אפשר להגביה את הקול בשמחה.
הרב זילברשטיין מספר שאחד הרופאים שמשתתף באופן קבוע בשיעוריו סיפר ששנים רבות לא היו להם ילדים, ומשהבינו שלפי הרפואה, אין סיכוי שיזכו להביא ילדים לעולם, החליטו כעבור 15 שנות נישואין לאמץ ילד. לאחר שעברו את כל שלבי האישורים והמיון קיבלו לאימוץ תינוק חמוד. הם גידלו וחינכו אותו בנאמנות ובמסירות רבה.
לפני כשנה, המשיך לספר, הבן המאומץ עלה לכיתה א' בתלמוד תורה. כעבור כמה חודשים, נערכה לילדי הכיתה 'מסיבת סידור', בה קיבל כל ילד סידור תפילה מהודר.
לאחר המסיבה, הבחין הרופא שבנו [המאומץ] נתון בהרגשת רוממות יוצאת דופן. פניו קרנו מאושר, אפשר היה לחוש את ההתרגשות הגדולה המתחוללת בקרבו. פנה אליו הרופא ושאל: בני היקר, מה עובר עליך? מדוע אתה כל כך מרוגש?
"מה השאלה" תמה הבן, "הרי קיבלתי היום סידור".
נו, וזו סיבה להתרגש כל כך? שאל האב המאמץ.
הבן, שעדיין בטוח שעומד לפניו אביו הביולוגי, השיב כשעיניו מוצפות בדמעות: אבא, הרי עכשיו שיש לי סידור, וברוך ה' יודע אני להתפלל, אוכל לבקש מהבורא: תן לי אח. כעת לא אפסיק להתפלל ולהתחנן - אנא ריבונו של עולם, אני רוצה אח.
הרופא פנה בהתרגשות לרב והוסיף: כל כך ריחמתי על הילד, ליבי ממש נחמץ בקרבי. אך בוודאי שלא גיליתי לו שאין כמעט סיכוי שנוכל להביא ילד לעולם שיהיה אחיו.
וכאן פרץ הרופא בבכי וסיים את סיפורו: מסיבת הסידור ההיא, נערכה לפני תשעה חודשים. היום, זכינו בסייעתא דשמיא להכניס את בננו הנולד לנו - לאחר 15 שנות עקרות - בבריתו של אברהם אבינו.
בפרשתנו יש כמה לימודים, איך להתפלל, ונביא 3 מהם:
א. בתחילת הפרשה מדריכה אותנו התורה כיצד עלינו להודות להקב"ה. כתוב: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (כו, ה). הוידוי שאומר החקלאי בעת שמביא את הביכורים לבית המקדש צריך להיאמר בקול, כפי שמסביר רש"י את כפל המילים 'וענית ואמרת' וכותב: "'וענית ואמרת', לשון הרמת קול". מובן שעל החקלאי להודות ולהכיר טובה, אך מדוע עליו לצעוק בקול?
מבאר ה'שפת אמת' שמביא הביכורים, נדרש להודות בקול רם, כדי להביע בכך תודה למי שהכל שלו שבזכותו הכל. כשמביא החקלאי את הביכורים, את ה'ראשית', מזכירים לו נקודה אחת: את תפילתו כשהיה בשדה בשלבי טרום זריעה. אז התפלל מקירות ליבו, התחנן על נפשו ועמלו שלא ירד לטמיון. התורה מלמדת אותו שגם כעת, כשרוצה להודות, עליו לעשות זאת בדיוק באותו טון, באותה צורה, מכל הלב ובקול רם.
ב. בהמשך הפרשה כתוב: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ (כו, ז). רבי ירוחם ליבוביץ אמר שמפרשה זו רואים יסוד חשוב. ללא כוחה של התפילה, כלל לא היתה 'יציאת מצרים'.
לבני ישראל היו סיבות טובות רבות שייגאלו, שהרי הקב"ה הבטיח שיגאל אותם, כפי שאומרים בליל הסדר 'ברוך שומר הבטחתו'. כמו כן היתה להם גם זכות אבות, שגם בכוחה לבד היה לגאול אותם ממצרים, כפי שכתוב "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב, כד). ולמרות זאת היו מוכרחים להשתמש בכח התפילה, כפי שכתוב "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם".
אם חלילה בני ישראל לא היו מפעילים את כח התפילה, לא היתה מתבצעת יציאת מצרים. וכפי שכתב הרמב"ן "כי אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להגאל, אלא מפני הצעקה קיבל תפילתם ברחמיו" (שמות ב, כה).
כל הזכויות עמדו להם רק לאחר שהפעילו את כח התפילה. מכאן שכוחה של התפילה חזק מכל דבר אחר. רק לאחר שפעלה התפילה, יכלה להיות יציאת מצרים.
ג. לקראת סיום הפרשה כתוב: "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (כח, ו) ומבאר מדרש תנחומא: "'ברוך אתה בבואך', על תנאי בבואך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, 'וברוך אתה בצאתך', מבתי כנסיות ומבתי מדרשות". כפל לשון אינו ברור, מדוע הברכה צריכה לחול גם בכניסה לבית המדרש וגם ביציאה ממנו?
יש אנשים שבאים לבית הכנסת ו(נראים) מתפללים, מהשפה ולחוץ, אך ליבם וראשם אינם מונחים בתפילה. במשך כל התפילה הם חושבים על עסקיהם ועניניהם האישיים. אדם זה, כשמסיים את תפילתו ויוצא, בעצם אינו יוצא מבית הכנסת, אלא מבית עסקיו, שהרי כל מחשבותיו במהלך כל התפילה היו בעסקיו.
כוונת המדרש, ללמדנו שהברכה שתחול על המתפלל בבואו להתפלל שם, קשורה בתנאי שהוא יהיה גם "ברוך אתה בצאתך" מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שיציאתו מבית המדרש לא תהיה כמו היציאה מבתי עסקיו וענייניו. בכל תפילה עלינו לחוש כאותו ילד, להתרגש. בורא עולם נותן לנו הזדמנות, הבה ננצל אותה.
מפורסמים דברי הגמרא במסכת מגילה, על מילות הפתיחה של מגילת אסתר: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" – "אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה: כל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אלא לשון צער'' (מגילה י ע"ב). הגמ' שם דנה האם בכל הפסוקים בתנ"ך שנאמר בהם 'ויהי', מדובר על צער, ומסקנתה – מכח כמה פסוקים שנאמר בהם 'ויהי' אף שבפשטות אין בהם דבר צער - שרק כאשר נאמר "ויהי בימי" הכלל נכון, כמו שנאמר בבראשית רבה (מב, יג): "בכל מקום שנאמר 'ויהי בימי' – צרה". אמנם, במדרשים אחרים (כגון בויקרא רבה יא, ז) תירצו את הקושיות שעלו מן הפסוקים השונים, וקיבלו שכל 'ויהי' הוא לשון צער, ובמדרש שם גם הוסיפו כלל הפוך: "כל מקום שנאמר 'ויהי' - צרה, כל מקום שנאמר 'והיה' - שמחה." עפ"י זה מבאר אור החיים הקדוש את לשון התורה בתחילת פרשתנו, "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (דברים כו, א) – "אמר 'והיה', לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ...".
ניתן היה להבין את הדברים כ'סימן', שמסרו לנו חז"ל שבכל מקום שנאמרה אחת מהלשונות הללו, יש שם צרה או שמחה, אך מסתבר שיש קשר מהותי יותר, בין שני הכללים, כלומר שבמקום שנאמרה לשון 'ויהי' הייתה שם צרה, ולשון 'והיה' כשמדובר על שמחה.
ר' שלמה אלקבץ מבאר (הן בפירושו 'מנות הלוי' על מגילת אסתר, והן בפירושו 'שרש ישי' על מגילת רות, בשתיהן על הפסוק הראשון של המגילה), שמכיוון שהאות ו' במילה 'ויהי' מהפכת את המילה 'יהי' מעתיד לעבר, היא מורה על צער: "שמה שהיה להיות - אמרו עליו שכבר היה, ומה שכבר היה - חלף הלך לו. וההיפך בתיבת 'והיה', כי 'היה' הוא עבר, והוא"ו מהפכו לעתיד, זה יורה על שמחה".
הרצי"ה קוק זצ"ל (בשיחותיו לפרשת 'כי תבוא' ובמקומות נוספים) האריך מעט בביאורו, ולדבריו העתיד משמח ונותן תקווה, האדם מצפה לעתיד טוב יותר ממה שהוא מכיר בהווה. לעומת זאת העבר, מכיוון שלא ניתן לשנותו, הוא לא נעים. 'חבל על דאבדין'. ועוד מבאר הרצי"ה, שתופעה זו של וא"ו ההיפוך, היא תופעה מיוחדת, שאין כמותה בשום לשון אחרת: ההבחנה בין הזמנים, היא דבר בסיסי בכל לשון, כמובן. אך הפיכת עתיד לעבר ועבר לעתיד על ידי תוספת אות אחת – היא חידוש מיוחד שמתגלה בלשון הקודש, הלשון שמתאימה במיוחד לנו, בהתאם למיוחדות שלנו: "יש כח בשפתו של האדם המדבר היהודי העברי להביא מהפכות... יש לנו כח א-לוהי לעשות מהפכות. הכח הקדושתי הסגולתי הנפשי הנשמתי המאוד מיוחד הזה, מתגלה בשפה שלנו" (שיחות הרצי"ה דברים, עמ' 395). ביחס להיפוך העתיד לעבר, החידוש עדין יחסית, שכן כך הוא סדר המציאות, שבהתקדמות בציר הזמן, כל מה שהיה לפני רגע 'עתיד', נהפך בהווה ל'עבר'. אך ההיפוך של העבר ל'עתיד', הוא חידוש עצום, והרצי"ה מבאר שאנו מוצאים אותו בעם ישראל בתשובה, ובייחוד בתשובה מאהבה, שמהפכת את הזדונות לזכויות (יומא פו ע"ב). הבחנה זו רמוזה כבר בדברי הראי"ה קוק זצ"ל באורות התשובה: "כל מחשבה של תשובה מאגדת את כל העבר אל העתיד..." (אורות התשובה ז, ב); "...תהיה התשובה כח פועל לטובה, המהפכת ממש את כל הזדונות לזכויות" (שם ט, ה).
מוסיף הרצי"ה (שם עמ' 384) על דברי אור החיים הקדוש, שאמר שהשמחה מיוחדת לארץ ישראל - שמרכז הארץ היא ירושלים, ולכן "ירושלים עניינה שמחה, והיא נקראת 'מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ'." (איכה ב, טו)", לכן, כדי שלא יצטערו בירושלים, היה אוהל מחוץ לירושלים לבירור חשבונות, שכן הם עלולים להוביל לצער על הפסדים שנעשו בעבר, וזה לא מתאים לירושלים, שכן "התשובה העליונה היא למעלה מן החשבון המפורט... מפני שירושלים עצמה היא 'משוש כל הארץ', מכון השמחה של אור התשובה העליונה..." (אורות התשובה טז, א).
1. איזה דבר ששייך לביכורים מוזכר פעמיים בתחילת הפרשה וגם פעמיים בתחילת הברכות והקללות?
הטנא
2. היכן נאמר לבני ישראל להשתמש בסיד?
משה אומר לבני ישראל שביום אשר בו הם יעברו את הירדן הם ייקחו 12 אבנים גדולות, יצפו אותן בסיד (דברים כז ב), ויכתבו עליהן את התורה כולה.
3. היכן מוזכר בפרשה זו זנב? (2 תשובות)
אחת הברכות שתחול על עם ישראל אם ילך בדרך התורה היא, שהוא יהיה "לראש ולא לזנב" (דברים כח יג). וכן להיפך, אויביך יהיו "לראש, ואתה תהיה לזנב".
4. איזה ביטוי בן 4 מילים חוזר 2 פעמים בפרשה זו כתיאור של ארץ כנען?
ארץ כנען מתוארת כ"ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כו ט, טו).
