בין קריעת ים סוף לבין מעמד הר סיני חומש שמות מספר על שורה של מעמדים בהם התרחשו הכנות שונות לקראת קבלת תורה.
ישנו פער עצום ובלתי נתפס בין המצב השפל בו היו ישראל כעבדים נרצעים במצרים לבין המצב בו נדרשו להיות בהר סיני כמקימי 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. כדי לגשר על פער זה, הקב"ה העביר אותם מסע של פיתוח נפשי ורוחני, כך שהם יהיו כלי קיבול מתאים לתורת ה'. נסקור בזה את אבני הדרך של תהליך זה, כפי המודגש בפסוקים. בשורות אלו נעמוד על ההכנות שקדמו לא' לסיון ולהגעת עם ישראל למדבר סיני. ניוכח כי עוד לפני הימים הגדולים של חודש סיון שנועדו במוצהר להתכונן לתורה, התחולל תהליך שלם של הכנה מקדימה.
עם של עבדים אינו יכול לקבל תורה. בני ישראל יצאו ממאות שנים בהם הם חיו כפחותי האנשים. חיי השיעבוד גררו איתם בהכרח הרגלי נפש בלתי ממוסדים ואנטי-תרבותיים.
בעוד בני ישראל היו בפועל במצרים, הם היו תחת השלטון המצרי, כך שבני ישראל הוחזקו בדרכי משפט בסיסיים מכח האימפריה. מפרשת שמות אנו יודעים שהסדרים נשמרו באמצעות שוטרים מבני ישראל. ומבחינה זו, דוקא כשישראל יצאו ממצרים חלה הידרדרות: משם והלאה הם החלו לעשות 'איש הישר בעיניו', וברור כי מצב חברתי כזה לא היה כשר לקבלת תורה. הרמב"ן מסביר שלאחר קריעת ים סוף, כשהיו ישראל במרה הקב"ה הקים לישראל נורמות ראשוניות של התנהלות חברתית (טו, כה): "ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שציוה בתורה (דברים כג י): 'כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע'. וכן ביהושע נאמר ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם (יהושע כד כה), אינם חקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (ב"ק פ ב), וכיוצא בהם".
רבנו בחיי (שם) מבהיר שבשלב זה משה העמיד בישראל את חוקי החיים של המדבר: "על דרך הפשט הם חקי המדבר כי משה היה בישורון מלך מנהיג, והיה מוכיח אותם ומצוה עליהם איך יתנהגו במדבר עם הנשים והילדים, גם עם מחנות האומות הבאים שם מארץ מרחקים למכור להם דברים רבים".
החתם סופר (תורת משה שם) פורס את המציאות החברתית הקשה ששררה בישראל עד לאותו המעמד: "ונראה לי עד עתה היו שוללים זה את זה יען שהם שאלו ממצרים כלי כסף וגו', והיו עוד מקטני אמנה ולא האמינו אמונה שלימה שיהי' שלהם כל זאת לחלוטין, ולא קנו איש את כליו ושמלותיו כי לא משך על מנת לקנות וכל הקודם זכה וחטף את חבירו, ועכשיו שהאמינו כדכ' ויאמינו בה' ובמשה עבדו ואמרו שירה על גאולתם, אמר להם שיחזיקו בשלהם בקנין גמור ושוב לא יחטפו זה מזה מאומה.
המוני ישראל חיו במשך שנים בתרבות הרשעה המצרית. עם היציאה ממצרים, היה צורך לצייר מחדש בנפשות את תפיסת העולם האמיתית המכירה בהשגחת ה'. הרש"ר הירש (טו, כה) כותב כי בתחילת המסע במדבר הקב"ה לימד את ישראל לבטוח בהשגחתו גם על היחידים: "יציאת מצרים וקריעת ים סוף הראו לישראל, מעתה ועד עולם, את קירבת ה' המיוחדת ברגעים מיוחדים במינם. אולם, רק במסעם דרך המדבר, שבעצם התחיל רק עכשיו, צריכים היו ללמוד, שיש לבטוח בה' בכל התנאים גם לסיפוק צורכי יום - יום; שגם צורכי האדם היומיומיים והפעוטים אינם קטנים מכדי השגחת ה'; שעין ה' על יראיו ועל כל אשר להם - על כל נשימה ונשימה שבהם". והוא ממשיך וכותב כי ביטחון זה הכרחי לקראת קבלת התורה: "והרי מראש הוגד להם שמטרה גדולה לפניהם, עוד בטרם ייכנסו לתוך הארץ היעודה, וכן נאמר למשה: 'בהוציאך את - העם ממצרים תעבדון את - האלהים על - ההר הזה' (לעיל ג, יב); שם, עם קבלת התורה, יקבלו על עצמם את עבודת ה'. תורה זו, המצווה על האדם לעבוד את ה' בכל רגעי חייו היומיומיים, צריכה ביותר לאותו בטחון במציאותו של ה' בכל זמן ובכל מקום, ולאותה וודאות, שבזכות קיום רצונו יעבירנו שמחים את מדבריות חיינו השוממים ביותר, וימתיק לנו את המרורים שהאדמה תאכילנו. זה היה המבוא לתורת ה', שעליהם ללמוד במדבר".
השבת ידועה היתה כמושג מפשט כבר מבריאת העולם. במתן תורה היא התגלתה כאחת המצוות היסודיות בתורה העומדת בלב עשרת הדברות. אך הואיל ואין מדובר רק במצוה, אלא בשינוי כל תפיסת הזמן בעולם, הקב"ה הפגיש את ישראל עוד לפני מתן תורה עם סגולות השבת האלוקיות (טז, כט): "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".
בסוף פרשת בשלח הקב"ה הוציא לישראל מים מן הסלע דוקא בחורב (יז, ו): "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". כך מסביר זאת המלבי"ם (יז, ו): "הנני עומד לפניך שם. שגם אני אעזר לזה על ידי שכבר אני מכין הכנות שיקבלו התורה בחורב ואני עומד שם ומכין קדושת המקום לעשות שם נסים גלוים ונוראים בעת קבלת התורה שתהיה בקרוב. וכמו שהם ישאבון שם בקרוב מי התורה והדעת כן אכין שם מעיני מים, ולכן בחר שיוציא המים בחורב לא ברפידים".
במעמד הר סיני משה קיבל את התורה באופן ישיר, ומשם והלאה הוא מסר את התורה למעביריה דור אחרי דור. כך שכלי הקיבול של התורה הוא שושלת גדולי ישראל שהעבירו אותה מזה לזה. הראשון בשושלת הוא יהושע: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". והנה גם מבחינה זו מופיעה הכנה לקראת התורה: יהושע מופיע לראשונה בתורה בסוף פרשת בשלח במלחמת עמלק (יז, ט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". מינוי יהושע סימן אותו בתור תלמיד משה הקרוב אליו ובתור המנהיג הממשיך של משה. ובכך החל משה לכונן את שושלת קבלת התורה בישראל.
התורה עמדה להגיע לישראל ולהימסר בידם בתור כתב אלוקי: בתחילה לוחות הברית, ובסופו של דבר ספר התורה כולו. וגם מבחינה זו, דאגה ההשגחה להכנה מקדימה. הקב"ה ציוה בסוף מלחמת עמלק על זיכרון בספר לדורות. זהו מעין גרעין התגבשות ראשוני ומקדים של זיכרון בכתב, לקראת ספר התורה השלם. הרמב"ן (יז, יד) מפרש שהציווי היה לכתוב את מחיית עמלק בספר התורה העתידי: "והנכון בעיני, כי "בספר" ירמוז לספר התורה, כענין שכתוב (דברים לא): 'לקוח את ספר התורה הזה', יאמר כתוב זאת בספר תורתי שיזכרו בני ישראל מה שעשה עמלק, כי מחה אמחה את זכרו ונתתי נקמתי בו ביד עמי ישראל. וזו היא המצוה שכתוב לנו במשנה תורה (דברים כה): 'זכור את אשר עשה לך עמלק'".
התורה מטילה על ישראל 'עול מצוות' הכולל את כל אפיקי חייהם. אך לקראת מהפך גדול כל כך, עם ישראל היה צריך להתקדם בהדרגה: עוד לפני מערכת מצוות כוללת, יתרו קידם את הקמתה של מערכת משפט. בתחילת פרשת יתרו מסופר שעד לעצת יתרו היו בעיות ומחלוקות נפתרות רק מכח רצון העם. כאשר היתה שאלה עולה בין אנשים, הם היו באים לשאול את משה והוא היה עונה להם. כלומר לא היתה עדין מערכת מחייבת של חוקים ומשפטים, ורק צרכי השעה הציפו את הקשיים והבעיות שהגיעו אל משה.
אז הגיע יתרו ויעץ למנות שופטים קבועים אשר יכוננו מערכת משפט. בולט כי מבין כל התכונות שקבע יתרו, בבחירת משה מצויינת התכונה 'אנשי חיל'. כלומר התכונה החשובה ביותר היא היכולת לכפות את החוקים בתוקף על העם.
ואכן בחומש דברים מבואר שמינוי השופטים לא נועד רק להקל על העומס של משה כאשר בני העם מגיעים אליו מרצונם. אילו היה כך, לא היה משה נצרך לבקש רשות מן העם. המדובר כאן הוא במינוי מנהיגים חדשים בעלי סמכות משפטית קבועה (דברים א, יג-טו): "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם". בפסוקים אלו מפורש כי לא היו כאן רק שופטים אלא גם שוטרים – כלומר בכפיה. וכן מבאר המלבי"ם ששרי העשרות הם היו השוטרים.
הראב"ע (פסוק כד) מבאר כי מינוי השוטרים לא היה מעצת יתרו. יתרו המליץ על שופטים בלבד, ומשה הוסיף מדעתו את מינוי השוטרים.
נוכחנו כיצד הקב"ה מוביל את עמו צעד אחר צעד, לקראת השינוי הגדול של מתן תורה. הפסוקים מלמדים אותנו כי התורה לא נועדה להמם את ישראל ולדרוש מהם לבצע מהפך בלתי אפשרי בחייהם. התורה נועדה להיות נוחה לישראל ומיושבת בנפשם. לכן הקב"ה העביר את ישראל בשורה של הכנות תרבותיות, נפשיות, חברתיות ורוחניות, כך שהם יהיו קרובים בנפשם אל התורה האלוקית.
בפרשתנו אנו לומדים על מעמד הר סיני. מעמד בו לא ראינו כל תמונה. עמדנו מול הגילוי האלוקי המופשט. בהפטרה, לעומת זאת אנו נתקלים במראה מפורט מאד של הגילוי האלוקי. ישעיה רואה את ד' יושב על כסא. דימוי זה הוא פתיחה למעבר מעולם של נבואות מופשטות לעולמן של נבואות ישעיה אשר דוברות שפה חדשה, עשירה מאד בדימויים.
כאשר רואה ישעיה את ד' בדימוי מוחשי כל שכך. הוא מזדעזע ונרתע. הוא מייחס את מעבר הנבואה אל עולם הדימויים והדמיון, אל טומאת השפתיים של הדור.
הקב"ה שולח שרף ובידו רצפה
הדימוי האנושי נצרף ומיטהר בתחושה של השפתיים הצרובות, תחושה המבהירה ומדייקת שמה שנאמר אינו אוחז באמיתתו של הנמשל. כך לדורות עולם, כאשר יפנו ישראל אל הקב"ה בתפילה מלאה בדימויים, או כאשר ילמדו אגדה, מלאה בדימויים רבים, יחתמו תמיד בצריבת שפתיים, בהצהרה שמה שנאמר אינו אלא דימוי. הקדיש החותם פרקי תפילה ואגדה חוזר ומדגיש: לעילא מן כל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמרין בעלמא.
שפה של דימויים רבים בהם מלא ספר ישעיה. שפה זו לא מצינו אצל קודמיו אשר נשמרו מדימויים בהתייחסות אל הקב"ה.[1] נראה שהמעבר לשפה כזו הוא חלק מהפניה החדשה של הנבואה אל העולם כולו.
החזון המשיחי של ישעיה הוא חזון של עולם שלם המאוחד באימפריה האשורית, כאשר זו מכירה במעלת ד' דרך הניסים שתראה במצור על מלכות יהודה. פניה אל העולם כולו, נעשית בשפה שהוא יכול לקלוט, שפת הדימויים. למעלה מזה, שלא רק הפניה לאשור מצריכה את הנבואה לשפה חדשה זו אלא גם מבחינה פנימית, בשלה מלכות יהודה למפגש עם ד' דרך דמויים.
הגמרא במסכת יבמות מתארת את השורשים העמוקים לנפילתו של מנשה. השורש הראשון לפי רבא הוא חוסרת היכולת של מנשה לעכל את מעבר הנבואה לעולם הדימויים ולכן מתכחש לנבואת ישעיה בכלל.
מנשה לא השכיל לעכל את השינוי הנצרך לדור, את המעבר מאספקלריה המאירה לאספקלריה שאינה מאירה. וסופו שנפל לעבודה זרה של ממש.
בעומקם של דברים, המעבר לאספקלריה שאינה מאירה, אינה רק ירידה המוכרחת לצורך הפניה אל העמים הרחוקים. יש בה תיקון גדול של תפיסת האחדות עצמה. המתקת שורשה של עבודה זרה. אין כאן המקום להרחיב בעניין. רק נניח לפני הקורא את דבריו הכמוסים של הראי"ה בנושא:
הבבלי והירושלמי, מסיימים את סיפור ההרג של ישעיה בצורה פלאית. ישעיה אומר שם קדוש ונבלע בתוך עץ. מנשה מנסר את העץ ובכך הורג את ישעיה.
בליעתו של ישעיה בתוך העץ מבטאת את המתח בין הפנתאיזם האלילי התופס את האלוקות כחלק מן העולם ובין הדימויים העדינים של ספר ישעיה, המבטאים את האלוקות כמאירה את כל פרטי הריבויים של עולם, אך אינם חלק ממנו.
בעולמו של ישעיה, בליעתו בתוך העץ – אין בה כדי לאפשר למנשה להורגו כיוון שישעיה עצמו אינו הופך להיות חלק מהעץ. אך בעולמו של מנשה ישעיה הפך להיות חלק מהעץ. כריתתו של העץ- מהווה גם הריגתו של ישעיה.
כח גדול לה – לתפיסתו של מנשה. כל עוד היא שולטת בעולם, לא תוכל נשמתו של ישעיה לרחף מעל העץ- נוגעת ואינה נוגעת.
הבחינה של חוסר האמון של ישעיה במנשה ובדורו, מונעת גם מישעיה עצמו את השלמות בתפיסה זו. וכך מסיים הבבלי את תיארו:
לפי הירושלמי מציצה הציצית של ישעיה מן העץ וכך מגלה אותו מנשה והורג אותו. הציצית מזכירה לנו את נוכחות האלוקית בעולם הטבע. תכלת דומה לים ים דומה לרקיע וכו'. שייכותו הבסיסית של מנשה לעניין זה, מהווה קיטרוג על ישעיה ומאפשרת את הריגתו.
דבקותו הדוגמטית של מנשה בגילויו של משה רבינו "כי לא יראני האדם וחי". הופכת בעצמה לסוג של אלילות. וסופה להדרדרות לאלילות של ממש.
שער החמישים "לא יראני האדם וחי" - הוא האידאל האמוני. ההשגה שאין השגה. גם השגה זו אינה השגת ד' אלא רק אספקלריה מצד המשיג. אספקלריא המאירה.
הגשמתו של שער החמישים והגיתו בתוך השם עצמו – הופכת את משה למנשה. משה - מן המים משיתיהו - גואל את האנשות מן העולם הזה הסגור בעצמו ופותח לנו צהר אל רוח אלוקים המרחפת על פני המים. התעקשות על הגדרת עמדה זו כגילוי האלוקות היחיד - קריאה בשם לשער החמישים. הופכת את משה למנשה - למשכיח את הנוכחות האלוקית בעולם הזה. השכחה שכזו – סופה להדרדר לעבודה זרה של ממש.
יהונתן בן גרשום קודם למנשה בכמה וכמה דורות. נראה שקריאתו בשם מנשה אינה על שם העתיד אלא מלמדת על התוכן המהותי הגנוז בשם, תוכן של שיכחה ונשיה.
[1] למעט אצל מיכיהו בן ימלה, אשר גם הוא פונה למלך אלילי, אחאב.
בפרשה אומר יתרו למשה שלא ישפוט לבדו את כל העם, אלא ימנה תחתיו שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות שישפטו את העם, ורק את המשפטים הקשים יביאו אל משה.
ועל זה קשה כמה דברים: קודם כל לא מובן בכלל למה שיתרו יהיה זה שנותן לעם ישראל את המבנה המשפטי שלו. הרי הקב"ה נותן לנו את כל התורה, למה שהמבנה המשפטי לא ינתן גם הוא על ידי הקב"ה? לכאורה אין לנו מצוות נוספות שלמדנו מהגויים. וגם אם צריך היה ללמוד מחכמה אנושית, למה מכהן מדיין, ולא מאחד מבני ישראל?
עוד קשה, מה חשב משה? וכי משה לא ידע שהוא לא יכול לשפוט לבדו את כל העם? בלי שיתרו היה אומר לו למנות דיינים הוא לא היה ממנה אותם? ובמיוחד לדעות במפרשים שיתרו בא אחרי מתן תורה, הרי בפרשת משפטים נאמר "עַד הָֽאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵֽהוּ", כלומר שהרעיון של שופטים שאינם משה היה קיים בתורה גם לפני יתרו, ומה הוא חידש?
יש שני סוגים של שופטים: יש בית משפט עם משטרה, שתפקידו לדון אנשים שלא רוצים שידונו אותם. בית המשפט יכול לכפות את דעתו על האדם ולחייב אותו גם בניגוד לרצונו. ויש לעומת זאת רבנים שמלמדים את האדם מה נכון לעשות ומה לא, ואנשים באים אליהם לדין כדי להבין מה הם צריכים לעשות. לרב אין יכולת לכפות את דעתו, או לחייב אדם לבוא אליו לדין. בעלי הדין באים מרצונם החופשי, כי הם רוצים לעשות את הדבר הנכון.
באופן אידיאלי התורה מכוונת לאפשרות השניה. התורה נועדה שאנשים יבחרו לקיים אותה מרצונם, לא כי כפו אותם. יהודי מניח תפילין או נוטל לולב כי הוא רוצה לעשות את זה, לא כי שוטר חייב אותו. ובאותה מידה יהודי אמור לשלם לחבירו את הנזק שהזיק לו, כדי לצאת ידי חובתו, מרצונו, ולא כי שוטר מחייב אותו.
ולכן משה לא מינה מערכת משפט. משה עסק בהודעת חוקי האלוקים לעם, ומי שידע את החוק ממילא גם עשה אותו. וכשלא ידעו מה התורה אומרת, באו לשאול את משה, שקיבל אותה מהקב"ה. את התפקיד הזה לא יכלו להחליף השופטים. כי אם ההלכה ידועה, היה האדם עושה אותה מעצמו. ואם היא לא ידועה, צריך שמשה יברר אותה ואת זה רק הוא יכול לעשות.
ולכן נקראים השופטים בפרשה "אלהים", כי באים אליהם מרצון כדי לברר מה אמר האלוקים בנושא.
אבל העולם שבו אנחנו נמצאים אינו עולם אידיאלי עדיין. עם ישראל חטא ולא היה במדרגה העליונה שיהיה בה לעתיד לבוא. ולכן לא כולם רצו לקיים את מה שהם מחויבים בו. וממילא עם ישראל בשלב ההוא היה צריך עדיין מערכת משפט בדומה לשאר העמים, שתחייב את האנשים לקיים את החוק.
זו עבודה קשה הרבה יותר, ולכן משה לא יוכל לעשות אותה בעצמו.
ולכן בא דווקא כהן מדיין, מעם אחר, ואמר למשה איך לבנות מערכת משפט על פי העקרונות של שאר העמים, אבל בדרך שתתאים לעם ישראל. המערכת הזו לא נבנית כחלק מהותי מהתורה, שמכוונת לעולם שבו אין צורך בכפיה מבחוץ, אלא כתוספת שנכתבת לפני מתן תורה מפי חכמי האומות.
ולכן דווקא שרי האלפים, המאות, החמישים והעשרות יהיו גם השופטים, כי הם ראשי העם במילא ביציאה למלחמה. להם רגילים לשמוע, והם יכולים לגייס כוח צבאי לכפות את דעתם. ולכן הם ינהלו את המשפט. ואילו משה רק יודיע את החוקים על פיהם צריכים לשפוט את העם.
בימי השופטים היה המצב קרוב יותר למצב האידיאלי. "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". כל אדם היה אחראי על עצמו, והיה אמור לקיים את התורה מרצונו. אלא שכידוע לנו זה לא הצליח, כי העם עוד לא היה במדרגה. ולכן קמו לעם שופטים, שהיו אנשי מלחמה, שהם "אנשי חיל", כמו שרי האלפים וכו' שהציע יתרו, ומכוח ההנהגה הצבאית שלהם גם שפטו את העם, והכריחו לקיים את המצוות.
אבל זו לא היתה המטרה, אלא כמו בימי שמואל, שאז שמואל הנביא שפט את העם מרצון העם, ובלי מערכת כפיה. כי בדורו "וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה'". ולכן כשביקשו העם מלך שישפוט אותם בכפיה "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: - וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ".
המלוכה באמת דרדרה בסופו של דבר את העם, בגלל חוסר האחריות האישית על קיום התורה והמצוות. הפתרון היה יציאה לגלות. בגלות אין לעם ישראל יכולת לכפות את קיום התורה והמצוות. יש בתי דינים, אבל אין להם כוח כפיה. מי שרוצה לעשות את דבר ה' בא לבית הדין, ומי שלא רוצה, לא בא. וכך נבנתה במשך אלפי שנות הגלות אחריות אישית על קיום התורה והמצוות. עד שנגיע למצב לעתיד לבוא שבו "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם".
[הרחבה ועיון נוסף: מאמרי הראיה חלק ב נאום בועידה לסידור הרבנות הראשית 'לפי סדרו של הרמב״ם', מציאות קטן צח 'ועל זה הוכיחם שמואל', שמונה קבצים קובץ א עד, אורות האמונה חופש המחשבה והאמונה עמוד 60 א, חפץ חיים - דבר בעיתו פרק יא, אור החיים שמות פרק יח פסוק כא, מלבי"ם שמות פרק יח פסוק יד].
מצוות התורה שטעמם אינו מבואר נקראות 'חוקים'. יתרה עליהם החוקה של פרה אדומה שיש בה סתירה פנימית: 'דאפר פרה מטהר הטמאים, וטהור שנושא אפר פרה מטמאו'. כלומר שבאפר הפרה יש כוח של טהרה אך גם כוח של טומאה. ולכן עליה בייחוד אמר שלמה: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". ודאי שאין ביכולתנו להבין את מה ששלמה החכם באדם לא השיג, אך נוכל להעמיק בהבנת הקושיה ולהתקרב מעט לתירוצה.
התורה מכנה את המים שבהם מעורב אפר הפרה 'מי נדה'. רש"י מבאר שאין הכוונה למושג 'נדה' שמתייחס לטומאת האשה אלא: "למי הזיה, כמו 'וידו אבן בי', 'לידות את קרנות הגוים' לשון זריקה". אך מכיוון שגם 'מי הנדה' כאן וגם המושג 'נדה' באשה שייכים לתחום הטומאה והטהרה נראה שלא לחינם השתמשה התורה בביטוי זה.
ואכן, ההפטרה של פרשת פרה אדומה מקשרת בין שני העניינים. חטאי ישראל מתוארים כטומאת נדה: "בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי", ותיקון החטא מתואר כהזיית 'מי נדה': "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם"- אכפר עוונם ואעביר טומאת חטאתם בהזיית מי אפר פרה המעביר טומאת המת".
הקישור הישיר מעורר קושיה- על פי התורה טהרת הנדה היא בטבילה דווקא, ואילו הזיית מי נדה מועילה דווקא לטומאת מת? המלבי"ם מבאר שזהו משל למצב העתידי: "בזמן הזה הדברים הנטהרים במקוה במים טהורים צריך שיכנס כל גופו בהם... ולעתיד לבוא יטהרו ע''י מים מעט הנזרקים... והנמשל, שבהערה קלה ובמי הדעת התשובה תטהרו". אך כיוון שמצאנו את הקישור הזה מרומז כבר בלשון התורה נראה שיש כאן חיבור נוסף.
הרב קוק מבאר שהפרה האדומה אינה מכוונת רק לטהר בדיעבד את מי שכבר נטמא: "חק הטהרה, העברת רוח הטומאה על ידי שמו של משיח שקדם לעולם, "פרה אדומה מכפרת", והיא מטהרת מטומאת מת, נעוץ בסלוק המיתה מיסודה, בהעלאת העולם מעמק חטאו". החטא היסודי המוזכר כאן הוא חטא אדם הראשון שהביא את המיתה לעולם. המיתה היתה אולי התוצאה החמורה ביותר של החטא, אך לא היתה התוצאה היחידה. בין השאר, נאמר לחוה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים". חז"ל ביארו שהקללה הזו כוללת את כל מה שקשור למערכות ההריון והלידה באשה: "עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב: ואל האשה אמר הרבה ארבה. אלו שני טיפי דמים, דם נדה ודם בתולים. עצבונך, זה צער גידול בנים. והרונך, זה צער העיבור. בעצב תלדי בנים, כמשמעו...". כלומר שטומאת הנדה נובעת מאותו חטא יסודי שממנו באה המיתה לעולם, ולכן הפתרון לשני הטומאות האלו יבוא ע"י טהרת פרה אדומה.
בהסברת עניין הטומאה מקובל לומר שכל סוגי הטומאה שייכים במובן מסוים למוות שהוא 'אבי אבות הטומאה'. בהתאם לכך טומאת הנדה מוסברת כחסרון הופעת החיים- יציאת הדם מעידה על כך שלאשה היתה אפשרות להריון שלא התממשה. אם טומאת המת עומדת בקצה האחרון של החיים ומנעת את המשכם, הרי שטומאת הנדה עומדת בקצה הראשון של החיים ומונעת מראש את הופעתם. במובן זה טומאת הנדה חמורה מטומאת המוות.
מכאן נוכל לחזור אל הסתירה הפנימית שבחוקת פרה אדומה "שמטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים". הטהורים שנטמאים מאפר הפרה אינם זקוקים להזיה של אפר הפרה כדי להטהר אלא לטבילה במקווה בדומה למי שנטמא מאשה נדה, ונראה ש'מי הנדה' נקראים כך כיוון שמטמאים כנדה. לפי דברינו נאמר שהנסיון להתגבר על טומאת המוות נתקל בבעיה יסודית יותר- חוסר היכולת של האדם לממש את פוטנציאל החיים העצום שטמון בו. למרות שטומאת הנדה נחשבת כמציאות טבעית נורמלית, באופן עקרוני העולם יכול וממילא גם ראוי שימנע ממנה, כך שכל אפשרות של הריון תתממש ותוסיף חיים לעולם. יתרה מכך, המצב האידיאלי הוא "עתידה אשה שתלד בכל יום שנאמר "הרה ויולדת יחדיו", כלומר שפוטנציאל החיים שקיים באדם גדול לאין ערוך ממה שאנו מעלים על דעתנו.
אם כן נראה שהתחלת התיקון של חטא אדם הראשון יהיה בהכרה של ערך החיים שטמון באדם. המצב שבו אשה יולדת בכל יום התקיים בפועל בגן עדן לפני החטא: "שתים עשרה שעות הוי היום (השישי של הבריאה)... שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה...", אך במקום שיכולת ההולדה של חוה תמשך מכוח הזיווג עם אדם "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא" (בזוהר מובא שהזוהמא היא דם הנדה). המדרש שואל "והיכן היה אדם הראשון באותה שעה?" כלומר- מדוע לא התערב בדיון בין האשה לנחש ומנע ממנה לאכול מעץ הדעת? ועונה: "נתעסק בדרך ארץ (בזיווג) וישן לו". ייתכן לבאר שהגורם לחטא היה בכך שאדם הסתפק בלידתם של קין ותאומתו, ולא המשיך את הופעת החיים בעולם למרות שחוה היתה מוכנה לכך.
יחד עם העברת הטומאה בזריקת המים הטהורים נזכה לתחיית המתים, שתתחיל מהר הזיתים בו נעשית הפרה האדומה. אז יתגלה כח החיים הישראלי במלואו כפי שמסיים שם יחזקאל: "כֹּה אָמַר ה' אלוקים עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".
1)איזה פסוק בפרשה זו מכילה את המילה "לא" ארבע פעמים?
2)איזה בעלי חיים מוזכרים בפרשתינו?
3)איזה שם של ישוב בארץ מוזכר בפרשתינו שהוא מילה נרדפת למדרגות?
4)איזה אות לא מופיעה בעשרת הדברות?
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
חכמי המדרש, ובעקבותיהם המפרשים, נחלקו האם מעשה יתרו קדם למעמד הר סיני, או אירע לאחריו. אך מכל מקום, התורה בחרה למקם אותו לפני מתן תורה. במילים אחרות, את מערכת המשפט, את הבירוקרטיה הטכנית של בתי הדין, לא קיבלנו מסיני, אלא מאדם חיצוני, יתרו. יתרו הוא שהאיר את עיניו של משה לאופן הארגון הנכון של מערכת משפט. הדרך המעשית כיצד להקים ממלכה, איך לסדר אותה, יכולה לבוא גם מחכמי האומות. משה רבנו מאמץ את רעיונותיו היעילים של יתרו להקמת וניהול מוסדות שלטון. לא זה התוכן ולא זו המטרה של מעמד הר סיני.
הגמרא במסכת זבחים (קטז ע"א) מספרת שמעמד הר סיני התקבל כאירוע רב רושם, לא רק כלפינו. "כשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו". כל האנושות חוותה בעוצמה רבה את המעמד, ועמה הטבע כולו. המעמד המרעיש גרם לפחד אצל מלכי האומות: "וכל מלכי גוים אחזתן רעדה בהיכליהן", מלכי הגויים חשים שמלכותם נמצאת בסכנה. המלכות היא שיטה הבאה ליצור ארגון וסדר בחיים ובחברה. כשהתורה ניתנת בקול רעש גדול, המלכים חוששים שהיא תערער את כל הסדרים הקיימים ותקרא עליהם תיגר. כבר בקריעת ים סוף, כל מושגי הכוח הצבאי הושמו ללעג ולקלס, וכעת ישנו חשש לקריסה דומה גם בתחום המדיני-פוליטי. "נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו — מה קול ההמון אשר שמענו שמא מבול בא לעולם? אמר להם 'ה' למבול ישב', 'וישב ה' מלך לעולם' כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם... ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן'. פתחו כולם ואמרו 'ה' יברך את עמו בשלום'." מלכי הגויים חוששים ממבול רעיוני שיבטל את כל מבנה השלטון ויביא לאנרכיה חברתית. התורה מאיימת על סדרי החיים המוכרים, ועלולה לפגוע במנהל הממלכתי התקין. בלעם מרגיע אותם — אין כאן מבול, לא של מים ולא של אש, מדובר ב'חמדה גנוזה', תוכן נשגב השייך לעולם העליון, ל'בית גנזיו של הקב"ה'.
"נבדלת מן העולם הגשמי", כך מכנה המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק ל) את התורה. התורה איננה באה לעסוק בשיפור חיינו הגשמיים, וגם לא בייעול הטכני של סדרי השלטון הקיימים, לא בשביל זה היא ניתנה משמים. בלעם מרגיע את מלכי העולם — התורה לא קוראת תיגר על סדרי המנהל והפוליטיקה. מתן תורה נעשה בתפאורה מאוד מסוימת, הכוללת ברקים, אש בראש ההר, עננים וקולות. הברקים והקולות הם בשמים, האש היא בראש ההר, ואילו הקרקע עצמה אינה משתנה. לא את סדרי החיים הפרקטיים באה התורה לשנות, לא את ניהולה הטכני של הארץ. התורה באה לפתוח שמים חדשים, אופקים חדשים, שם השינוי העיקרי. התורה הינה גבוהה ושמימית, ומשה צריך לעלות ולהורידה אלינו. כך למשל דרשו חז"ל (שבת פט ע"א) על משה את הפסוק: "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי" (תהילים סח, יט). דרשה זו מופיעה בהקשרו של ויכוח המתחולל במרומים (שבת פח ע"ב). עם הגעת משה לשמים שואלים המלאכים: "מה לילוד אישה בינינו? אמר להם הקב"ה: "לקבל תורה בא". אמרו לפניו — חמדה גנוזה יש לך שגנוזה קודם ששת ימי בראשית תתקעד דורות ואתה מבקש לתנה לבשר ודם". אם התורה פונה לתיקונים ארציים מנהלתיים, לתועלת חיי הפרט והחברה, לא הייתה למלאכים סיבה להתנגד לנתינתה. התורה היא 'חמדה גנוזה', היא מפגישה אותנו עם התוכן הגנוז, עם העולם העליון והנשגב. היא מהפכה רוחנית שאין כדוגמתה.
באותה סוגיא במסכת שבת, דרשו חז"ל: "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל" (שם). המפגש עם התורה לא משתלב בקלות עם חיי הגוף, עם העולם הזה. החיבור עם דבר אלוהים מן השמים הוא בהרבה מובנים נס גלוי. לפי המדרש הוא אף משול לתחיית המתים שכן במהלכו החיה הקב"ה את בני ישראל בטל שהוא עתיד להחיות בו מתים. מה ניתן לענות אפוא לקושיית המלאכים? כאשר משה מתיירא לענות, פן ישרפוהו המלאכים, אומר לו ה': "אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה". כסא הכבוד הוא הפתרון והיתרון, הוא המאפשר את החיבור הלא מובן בין בני האדם לתורה. מהי אחיזה בכסא הכבוד? מהו בכלל כסא ה'? כסא המלך מייצג את ההנהגה. האדם הוא היצור היחיד בעולם שיש לו שייכות להנהגה. בעלי-החיים, כמו הצמחים, פועלים על פי חוקי טבע ומונהגים על פי עקרונות שקבע בהם הקב"ה. גם המלאכים אינם מנהיגים אלא מונהגים, המקבלים הוראות מגבוה ומבצעים אותן. האדם הוא היחיד שאוחז בכסא, שיש לו אחיזה ביכולת להנהיג את חייו, שיוזם, שבוחר את דרכו. הקב"ה מינה אותנו כשותפים בהנהגה, להבאת המציאות כולה אל ייעודה. לצורך כך, יש לקבל את התורה, שהיא הרבה יותר מסדרי חברה אנושיים תקינים, היא "חמדה גנוזה", בה טמונה מטרת-העל של הבריאה וההדרכה כיצד להגיע אליה. על אדם הנוהג ומנהיג על פי אותה 'חמדה גנוזה' נאמר: "דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית" (שבת י ע"א). דיין שדן דין אמת, ממשיך את ההנהגה האלוהית בעולם, מנהיג את מעשה בראשית לייעודו. מלכי האומות יכולים להירגע, אומר בלעם, הם יכולים לחזור לעסוק בסדרי פוליטיקה וניהול. לא לצורך תיקונים טכניים נתן לנו הקב"ה תורה משמים. דבר המלך העליון נמסר לנו בכדי שנממש את יכולתנו להנהיג, בכדי שנהיה שותפים בהנהגת העולם והבריאה לייעודם. "האדם הוא מלך. מלכות האדם שיהיה מוליך שלמות אל המציאות כי הכל נברא לכך" (תפארת ישראל פרק ד), "התורה בה מלכים ימלוכו", כלשון הפסוק במשלי (ח, טו): "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ". נתינת התורה היא המפתח למלכות גדולה, מלכות האדם על הבריאה והנהגתה אל הייעוד האלהי.
בפתח פרשתנו אנו מקבלים "היזון חוזר" לניסים הגדולים שעשה הקב"ה לבני ישראל ביציאתם ממצרים. פרשת יתרו פותחת בפסוק "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".
מה שמע יתרו? נחלקו בכך חז"ל. דעת רבי יהושע: "מלחמת עמלק שמע, שהרי כתיב בצדו" (זבחים קטז ע"א). בירושלמי (מגילה פ"א הי"א) מצינו שתי דעות נוספות: "חזקיה אמר: קריעת ים סוף שמע. יהודה בי רבי אמר: מתן תורה".
בהמשך אנו קוראים: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'". עלינו להבין את הסיפור שמאחורי הסיפור, מאחר שיתרו שמע, (בין אם שמע אודות מלחמת עמלק, קריעת ים סוף או מתן תורה) מדוע הוצרך משה לספר לו?
בפשטות ניתן לבאר כשיטת מלבי"ם, שיתרו שמע את שעשה הקב"ה לבני ישראל, ומשה רק "סידר" את הדברים. משה הבהיר לו את הפרטים והסבירם, לדוגמא מששמע יתרו 'אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ', הבין יתרו שמשה הוא העיקר ובזכותו נעשה הכל. על כך הבהיר לו משה שהכל נעשה 'עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל', ולא עבורו. וכן 'אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה', חשב יתרו שהטובות נעשו על ידי אלוקים וכוחות מושלים נוספים. על כך אמר לו משה שהכל נעשה רק על ידי הקב"ה.
יתרו התעורר רק מצד הטוב שנעשה לישראל, 'כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל...', אך התעלם מהמכות שהיכה הקב"ה את המצרים, משום שחשב שהם מפועל רע. על כך סיפר לו משה 'עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם', שגם זה היה מפועל הטוב, כדי להיטיב לבני ישראל, להעניש את נוגשיהם ולהוציאם לחירות.
גישתו של תולדות יצחק, בהסבר של משה ליתרו שונה. לשיטתו, יתרו אמנם שמע בארצו שהוציא הקב"ה את בני ישראל ממצרים, והרג את בכורי המצרים וטבעם בים, אולם היו לו ספקות באשר להנהגת הקב"ה. באופן דומה ביאר ה'אור החיים', שיתרו אמנם שמע, אך התקשה להאמין לנכונותם, או שהסתפק לגבי חלק מהפרטים, ומשה סיפר ואימת אותם. משה גם השלים לו פרטים שלא היו ידועים לו, כגון אודות הריגת שר מצרים, שלא יכל לדעת. הוא תמה על כך, שכן לטעמו מי שיש לו כח גדול אינו עושה עוול, ומנגד מי שעושה עוול מעיד בכך על כוחו הדל ושעושה זאת משום שרוצה למשול.
בתגובה, 'וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל', משה השיב לו שעם ישראל הוא בנו בכורו של הקב"ה, ולאחר שהתרה בפרעה ואמר לו 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל... שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ', ומאחר שלא שלחם הרג את בכוריהם.
עוד הוסיף משה וסיפר אודות 'כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ', ובכך השיב לתמיהתו הנוספת, מדוע הטביעם בים. משה הסביר לו שפרעה רדף אחרי בני ישראל בניסיון להחזירם למצרים או להרגם והקב"ה הטביע אותם בים סוף. משהבין זאת יתרו, שמח 'עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל', ובירך את הקב"ה 'בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם'.
במבחן התוצאה, לא זו בלבד שיתרו קיבל את דברי משה, אלא שבירך ברכה כפולה על כך: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם", וכביאור רש"י: שנתן יתרו הודיה כפולה: א. "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם", על שהוציא אותם מרשות המצרים – אומה קשה, ומיד פרעה – מלך קשה. ב. 'אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם', על ההוצאה מהשעבוד, כפי שמתרגם לשון רידוי ומרות היד, שהיו מכבידים עליהם.
לקראת מתן תורה, אומר ד' למשה לומר לבני ישראל: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט, ה). מה פירוש המילה 'סגולה'?
המילה סגולה נזכרת פעמים בודדות בתנ"ך. בתורה היא נזכרת עוד שלוש פעמים, כולן בספר דברים, וכולן באותו הקשר כמו בפרשתנו: "בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים ז, ו); "וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם יד, ב); "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ" (שם כו, יח). כעין זה נאמר גם בתהלים: "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָ-הּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ" (תהלים קלה, ד). ממקורות אלה אי-אפשר להבין מהי סגולה. במלאכי נאמר: "וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה" (מלאכי ג, יז). אך גם מפסוק זה קשה לעמוד על משמעות המילה.
הפתח להבין את משמעות המילה סגולה, נפתח בשני פסוקים נוספים שבהם היא נזכרת:
דוד המלך אומר "וְעוֹד בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי יֶשׁ לִי סְגֻלָּה זָהָב וָכָסֶף נָתַתִּי לְבֵית אֱלֹהַי לְמַעְלָה מִכָּל הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ" (דברי הימים א כט, ג). ובנו שלמה המלך אומר "כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת" (קהלת ב, ח). שני המלכים הגדולים, מתארים במילה 'סגולה' סוג של עושר, אוצר גדול, שיש להם. אצל דוד משמע שהזהב והכסף הם הסגולה, ואילו אצל שלמה, תוכנה של הסגולה מבואר פחות , אך משמע שהיא דבר חשוב, בעל ערך, שקיים רק אצל מלכים במדינות.
ואכן, רש"י מבאר את משמעות הסגולה עפ"י דברי שלמה:
"אוצר חביב, כמו 'וסגלת מלכים', כלֵי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות".
כן מבארים עוד מפרשים רבים. "סגולה" היא איפוא 'אוצר גנוז'.
יש עדיין מקום להתבונן במשמעותו הלשונית של השורש ס'ג'ל', שממנו נוצרה המילה 'סגולה': אפשר להעלות כמה כיוונים לאור דברי רש"י: האם המילה "סגולה" מבטאת 'אוצר' או את החביבות שרוחש כלפיו בעליו שגונז אותו? או אולי דווקא את היותו נסתר וגנוז? באמת בדברי מפרשים אחרים, ישנן הדגשות שונות של משמעות המילה סגולה: רבנו בחיי אומר ש'המטמון המוצנע והסמוי מן העין יקרא סגולה', ונראה לפי זה שהמשמעות העיקרית היא גניזתו. אך לעומתו, ה'חזקוני' וה'בכור שור', מזכירים רק את החביבות. וכן ראב"ע מבאר רק שהסגולה היא 'דבר נחמד'.
נתבונן בכמה מקורות בדברי חז"ל, שמהם ניתן להבין יותר את משמעותו המדויקת של השורש.
מקור תנאי חשוב ומפתיע מעט, נזכר בגמרא (ב"ק פז ע"ב):
"החובל בבנו גדול - יתן לו מיד, בבנו קטן - יעשה לו סגולה".
בהקשר דומה נזכרת סגולה כמה פעמים בתוספתא. עשיית הסגולה במקורות אלה באה לפתור בעיה, כיצד יש לפצות קטן על נזק שנגרם לו, כי לא נכון לתת כסף בידו כמו לגדול מכיוון שהוא קטן עדיין ואין בו דעת לשמור על הכסף ולהשתמש בו כגדול. על כן עושים לו 'סגולה', שעל ידה יישמר לו הכסף עד שיגדל. בהמשך הגמ' שם נחלקים האמוראים האם מה שצריך לקנות עבורו בכסף המגיע לו זה ספר תורה, שיישמר לעתיד ובינתיים הוא יוכל ללמוד בו או לקנות בשבילו דקל שעתיד לעמוד שנים רבות ולעשות פירות ובינתיים יוכל הקטן לאכול מפירותיו.
נראה מכאן שנקודה עיקרית ב'סגולה' היא היותה נשמרת לזמן רב. וכך פירש שם את דברי הגמ' ה'תורת חיים' עפ"י רש"י בפרשתנו: "פירושו אוצר... כלומר כיון שהוא קטן יעשה לו דבר המתקיים כאוצר שלא יאבד". למשמעות זו מתאים הביטוי 'סגולת ישראל', המייחס לעם ישראל מעלה ייחודית ומיוחדת, שגנוזה ושמורה בשבילו ב"גנזך של מעלה" כדי שלא "תתבזבז ותתבטל" במציאות החיים.
עד כאן עסקנו רק בשם העצם 'סגולה', אך בלשון חז"ל משמש השורש ס'ג'ל' גם פעלים. במדרשים רבים נאמר על ישראל שהם "מסגלים מצוות ומעשים טובים", אך הם עלולים גם "לסגל" חס וחלילה עוונות. נראה שהסיגול מבטא התייחסות לפעולות, למצבים ולתכונות קבועות הנשמרות לטווח זמן ארוך ואפילו לנצח. סגולת מלכים נוצרת בדרך כלל על ידי כינוס כסף וזהב או חפצי אומנות יקרים במשך שנים, המצטברים לאוצר גדול. ואילו מצוות ועברות, כיוון ששכרן ועונשן עתידים להתקבל בעיקר בעוה"ב, 'הקרן קיימת לעולם הבא', גם להן מתאימה פעולת סיגול.
בלשוננו נפוצה המילה 'להסתגל', ומובנה גם הוא מתאים להגדרה זו – על ידי חזרה על דבר מה פעמים רבות, אדם מסתגל אליו ומתרגל אליו עד שהוא נעשה לו כטבעי. לפי זה, נראה שהמילה 'מסוגלות', מבטאת בעיקרה יכולת עשייה הנקנית בהסתגלות מתמשכת לתחום המדובר.
1)איזה פסוק בפרשה זו מכיל את המילה "לא" ארבע פעמים?
לא תרצח לא תנאף לא לא וכו'
2)איזה בעלי חיים מוזכרים בפרשתינו?
נשר ,שור, חמור ואיל שמוזכר במשוך היובל ברש"י
3)איזה שם של ישוב בארץ מוזכר בפרשתינו שהוא מילה נרדפת למדרגות?
מעלות "ולא תעלה במעלות על מזבחי"
4)איזה אות לא מופיעה בעשרת הדברות ?
האות ט
