בפרשת חוקת עם ישראל מתקרב אל ארץ ישראל, הארץ המובטחת. בכך הוא מתקרב אל הגשמת היעודים הגדולים שנאמרו לאבות ולהשלמת התהליכים ארוכי הטווח שהחלו כבר מתחילת התורה. אך בעוד שהמבט קדימה אל עבר העתיד מלא תקוות וחזונות גדולים, אם מביטים אחורה באותה הנקודה, אל העבר, מגלים מצבור של חטאים גדולים שהתאספו מאז תחילת חומש בראשית ועד כה. אלו חטאים של האנושות בכלל ושל עם ישראל בפרט, וכל אחד מהם מהווה משא מכביד ומעכב שנוסף לסאת החטאים הכללית. ראשון החטאים הגדולים הללו הוא כמובן חטא עץ הדעת ואחרון החטאים הללו היה חטא המרגלים.
לאור זאת ניתן לראות כי בלב חומש במדבר, ובעיקר בפרשת חוקת, מתרחש תהליך פלאי של התמודדות מחודשת עם החטאים הגדולים ביותר של האנושות ושל עם ישראל. לקראת הכניסה לארץ היה צורך בתהליך של ניקוי. מטבעו של תהליך כזה הוא יכול לגרום גם לכשלונות חדשים, אך זאת בכדי להביא לרמה חדשה של כפרה ותיקון. נסקור אם כן, את ההתמודדויות עם חטאי העבר, ונעשה זאת על פי סדר הופעתם של אותם החטאים החל מתחילת התורה
חטא אדם הראשון – בתחילת פרשת חוקת מופיעה מצות פרה אדומה אשר נועדה לטהר מן המוות. אותו המוות שנגזר על האנושות בחטא עץ הדעת זוכה כעת לתיקון וכפרה. מיד לאחר מכן מופיעים לפתע נחשים הנושכים את ישראל. בני ישראל דיברו סרה כנגד הקב"ה ומשה, ואז שלח ה' נחשים להכות בהם (כא, ה-ו): וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם... וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל". גם מכת הנחש מחזירה אותנו באופן ישיר אל חטא אדם הראשון. אולם הפעם מתחולל תיקון: הפעם הנחש מופיע מיד גם בתור הגורם שבכוחו להציל מן המיתה (כא, ט): "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי". הכלי יקר מסביר שבפסוקים אלו ישראל חטאו בחטא הדומה לחטא הנחש הקדמוני, אך לאחר מכן הקב"ה פעל להרחיק אותם מחטא זה (כלי יקר במדבר כא): "על כן שולחו בהם הנחשים לפי שתפסו אומנות נחש הקדמוני שסיפר לשון הרע בבוראו... 'והביט אל נחש הנחושת וחי' – שיראה מה שקרה לנחש הקדמוני ואז לא ישוב לכסלה".
חטא קין שרצח את אחיו – בפרשה זו ישראל עומדים מול אדום אחיהם ומבקשים שייטיב איתם לאחר שנות הנדודים במדבר. אולם אדום אינו נענה להם ואף יוצא כלפיהם עם החרב. במצב זה טבעי היה שישראל יקומו להילחם בו ויכוהו מכה רבה כמו שהם היו עשו לסיחון מעט מאוחר יותר. אך בגדלות נפש ומתוך שמיעה לצו ה', בני ישראל הבליגו ולא התגרו בו מלחמה. בכך היה תיקון גדול לחטא קין שקם על אחיו והרגו.
חטא דור המבול – בסוף פרשת בלק עם ישראל התמודד עם חטא הזנות בו נפלו בני דור המבול. רש"י מגלה על פי חז"ל שישראל התמודדו לראשונה עם רמה של פריצות שלא היתה מאז דור המבול. בחומש בראשית (לד, ז פירש רש"י): וכן לא יעשה… 'שהאומות גדרו עצמן מן העריות על ידי המבול". ואילו בפרשת בלק (כב, ה) מפרש רש"י שאותה הזהירות שהיתה מאז המבול פסקה על ידי בלעם: "והם פרצו גדר העולם שבתחילה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות". מול פריצות זו נאלצו ישראל להתמודד. בתחילה היו רבים שחטאו בישראל ונפלו. אך אז קם פנחס ויצר תיקון לאומי תקיף כאשר הרג את זמרי. מעשה פנחס והמלחמה שלו מול המדיינים פעלה לתקן את החטא הגדול הזה.
חטא דור הפלגה - במגדל בבל ניסתה האנושות להתכחש לחילוקי המשפחות והתפקידים אותם ברא ה'. ה' מנע זאת מן האנושות ופיזר את האומות השונות כדי שיהיו אומה אומה בתפקיד הראוי לה. כהמשך היסטורי לכך הופיע קורח בשנת הארבעים וניסה ליצור אחדות מזוייפת מטשטשת. הוא רצה למחוק את הדרגות בתוך ישראל ולהפוך את כולם לקדושים באותה המידה. בתחילה כל עם ישראל נטה אחריו, אך בסופו של דבר משה ואהרון השיבו את לב העם אל האמת - לכל אחד יש את תפקידו ואי אפשר להתכחש לו.
חטא סדום - סדום בזמנה סירבה לכל גילוי של חסד ובמיוחד לאורחים. תופעה זו חזרה בשנת הארבעים ברמה הלאומית כאשר עם ישראל התקרב אל ארץ ישראל בהיותו עייף ויגע והאומות השכנות של ארץ ישראל סירבו לתת לכף רגלו לדרוך בגבולן. מולן גילו ישראל חסד ואחווה כאשר לא התגרו בהן ועקפו אותן.
חטא העגל – מצוות הפרה האדומה המופיעה בתחילת פרשת חוקת נועדה לכפר על חטא העגל כפי שכותב רש"י (יט, ב).
חטא נדב ואביהו - כשם שנדב ואביהו חטאו ביום השמיני למילואים בכך שרצו להעלות אל מעבר למה שהורשה להם והקטירו קטורת עם אש זרה, כן עשו שנה מאוחר יותר קורח ועדתו. הופיע בהם חטא לטפס במעלה אל מעבר למה שניתן להם משמים. וכך באופן דומה מאד לנדב ואביהו - מאתיים וחמישים הנכבדים שנלוו לקורח הקטירו במחתותיהם ומתו על ידי אש שירדה עליהם משמים. רש"י (טז, ו) מקשר בין הקטורת של נדב ואביהו לקטורת של בני עדת קורח.
חטא המרגלים – חטא המרגלים התרחש בקדש, על גבול ארץ ישראל. הוא נבע מן הרתיעה שהיתה בעם ישראל מפני הכניסה לארץ. אולם בפרשת חוקת מסופר כיצד ישראל התקרבו לארץ ישראל מחדש, לאחר ארבעים שנות הנדודים. והפעם היתה בקרבם את המוכנות הנפשית להיכנס לארץ. התיקון הגדול הופיע בכך שהפעם עם ישראל הלך למלחמות מול גויים אותם הוא לא מוכרח להוריש – סיחון ועוג. זהו התיקון הפשוט ביותר של חטא המרגלים. עם ישראל חוזר לאותה הסיטואציה, והפעם בחר בדרך הטובה.
אם כן, בשנת הארבעים התחוללה מגמה רחבה ומפליאה של תיקון החטאים ההיסטוריים הגדולים שהופיעו לאורך התורה. אל מול מגמה זו עמד בלעם וסיפר כיצד הוא נכשל במציאת חטאים אצל עם ישראל (כג, כא): "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל".
תחילתם של ימי יפתח במשבר גדול, ישראל עוזבים את ד' וניתנים ביד בני עמון. לזעקתם אל ד' הם מקבלים תשובה שלילית:
וַֽיִּזְעֲקוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־יְקֹוָ֖ק לֵאמֹ֑ר חָטָ֣אנוּ לָ֔ךְ וְכִ֤י עָזַ֙בְנוּ֙ אֶת־אֱלֹהֵ֔ינוּ וַֽנַּעֲבֹ֖ד אֶת־הַבְּעָלִֽים: וַ֥יֹּאמֶר יְקֹוָ֖ק .. וְאַתֶּם֙ עֲזַבְתֶּ֣ם אוֹתִ֔י וַתַּעַבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים לָכֵ֥ן לֹֽא־אוֹסִ֖יף לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם: לְכ֗וּ וְזַֽעֲקוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם בָּ֑ם הֵ֛מָּה יוֹשִׁ֥יעוּ לָכֶ֖ם בְּעֵ֥ת צָרַתְכֶֽם:
בני ישראל ממשיכים בתפילה ובתשובה:
וַיֹּאמְר֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֤ל אֶל־יְקֹוָק֙ חָטָ֔אנוּ עֲשֵׂה־אַתָּ֣ה לָ֔נוּ כְּכָל־הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶ֑יךָ אַ֛ךְ הַצִּילֵ֥נוּ נָ֖א הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וַיָּסִ֜ירוּ אֶת־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ מִקִּרְבָּ֔ם וַיַּעַבְד֖וּ אֶת־יְקֹוָ֑ק וַתִּקְצַ֥ר נַפְשׁ֖וֹ בַּעֲמַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל: (שופטים פרק י פסוק י - יז, י-יז)
נשים לב, גם לאחר חזרתם בתשובה, בני ישראל לא מקבלים מענה ישיר מן הקב"ה. הנביא הוא המתאר שקצרה נפש ד' בעמל ישראל. תהליך התיקון צומח ממקום אחר דרך התחשבנות פנימית במשפחת יפתח. הקישור בין התהליך הפנימי של זקני גלעד מול יפתח ובין מהלך התשובה שקדם – הוא מעשה ידי שמואל הנביא, מחבר ספר שופטים. הוא המלמדנו לראות את המענה האלוקי המופיע בתהליך פוליטי פנימי כביכול.
נראה, שהחזרתו של יפתח המגורש לנחלת אבותיו, אינה דבר מנותק מתהליך התשובה שהוזכר קודם. יש קשר בין התנכרות משפחתית מכחישת זהות ובין התנכרות לאומית שכזו. תהליך החזרתו של יפתח, ההכרה המחודשת בקשר משפחתי שהוכחש, היא השלב התחתון והשורשי בציר שראשו מגיע השמימה, הכרת ישראל מחדש בזהותם. הלא כך נצטווינו בהפטרה הפותחת את ספר במדבר, בנבואה שהמשל המשפחתי והנמשל הלאומי מתערבבים בו לכל אורכו
אִמְר֥וּ לַאֲחֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְלַאֲחֽוֹתֵיכֶ֖ם רֻחָֽמָה: (הושע פרק ב פסוק ג - ד, ג-ד)
האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קוית מאותה האמונה הגדולה... יופיע על ידי התגלות אמונת אמון, אשר בישראל מאז היא אצורה, "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ד' (אורות, ישראל ותחייתו כו)
פרשת חוקת מציינת את תחייתו של דור המדבר לאחר תהליך תיקון של הולכה במדבר. הליך זה מקביל לתיקון עליו קראנו בפרק הראשון בהושע, ומהווה השלמה מופלאה להפטרה בה פתחנו את תחילת הספר.
ישראל מוכנים לחזור לזהותם תוך מוכנות לשלם מחיר על חזרה זו:
וַיֹּאמְר֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֤ל אֶל־יְקֹוָק֙ חָטָ֔אנוּ עֲשֵׂה־אַתָּ֣ה לָ֔נוּ כְּכָל־הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶ֑יךָ אַ֛ךְ הַצִּילֵ֥נוּ נָ֖א הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה
חזרת ישראל לשורשם הלאומי וחיבורם למקורם הראשוני היא הישועה בעצמה. היא הנותנת להם כח לעמוד מול תביעותיהם החצופות של השכנים:
וְעַתָּ֞ה יְקֹוָ֣ק׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הוֹרִישׁ֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י מִפְּנֵ֖י עַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֑ל וְאַתָּ֖ה תִּירָשֶֽׁנּוּ: הֲלֹ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר יוֹרִֽישְׁךָ֛ כְּמ֥וֹשׁ אֱלֹהֶ֖יךָ אוֹת֥וֹ תִירָ֑שׁ וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֜ישׁ יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֵ֛ינוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אוֹת֥וֹ נִירָֽשׁ: (שופטים פרק יא פסוק כג - כה, כג-כה)
בפרשתינו אנו נפגשים לראשונה עם מלחמה שהיא ביוזמת ישראל ולא בציווי אלוקי למשה. במלחמה זו מופיע הכח של התעוררותא דלתתא:
וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיקֹוָ֖ק וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם: וַיִּשְׁמַ֨ע יְקֹוָ֜ק בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה: (במדבר פרשת חקת פרק כא פסוק ב - ד, ב-ד)
בנגוד ליריחו המוחרמת בציווי אלוקי , מוחרמות ערי הכנעני הראשונות מתוך יוזמה ישראלית. נדר. זיכוך מוטיבצית הלחימה מסיגי הרצון לשלל, עתידה להיות משימה כבדה בשנים שיבואו.
לעומת הנדר בפרשה שהוא נדר כללי, מתייחס נדרו של יפתח לשורש המוטיבציה שלו ללחימה, המוטיבציה הפרטית לחזור לביתו ולנחלתו:
וַיִּדַּ֨ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַיקֹוָ֖ק וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי: וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֨ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַֽיקֹוָ֔ק וְהַעֲלִיתִ֖הוּ עוֹלָֽה: (שופטים פרק יא פסוק ל - לא)
המנוע הפרטי הזה מתחדד בתחילת הפרשיה, בדרישתו של יפתח להיות לראש לכל יושבי גלעד:
וַיֹּ֨אמֶר יִפְתָּ֜ח אֶל־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֗ד אִם־מְשִׁיבִ֨ים אַתֶּ֤ם אוֹתִי֙ לְהִלָּחֵם֙ בִּבְנֵ֣י עַמּ֔וֹן וְנָתַ֧ן יְקֹוָ֛ק אוֹתָ֖ם לְפָנָ֑י אָנֹכִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לְרֹֽאשׁ: (שופטים פרק יא פסוק ט, ט)
אדם מישראל מצווה להיות נאמן לדיבורו. "לא יחל דברו". האפשרות היחידה של אדם לשנות מדיבורו היא להתבטל לפני מדרגה כללית יותר. "הוא אינו מחל אבל אחרים מחלים לו". מתבטלת הבת לאביה, האישה לבעלה, איש ישראל לראשי המטות. גילגול אלוקי למצב של נדר בלתי אפשרי מהווה בעצם איתות אל הנודר שהוא צריך להתבטל למדרגה כללית יותר. יפתח מסתבך בנדר בלתי אפשרי כלפי ביתו. התבטלותו כלפי מוקדי הנהגה אחרים, יכולה להציל את חייה:
השיבו שלא כהוגן - נזדמנה לו בתו. והיינו דקאמר להו נביא לישראל: הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם. (תלמוד בבלי מסכת תענית דף ד עמוד א)
פנחס היה שם, והיה יכול להתיר נדרו, אלא שלא רצה יפתח לילך אצלו, (רש"י מסכת תענית דף ד עמוד א)
נראה ששאלת התרת הנדר אינה רק שאלת הכבוד גרידא, מי ילך אצל מי, אלא עצם התרת הנדרים, פרושה קבלת רובד הנהגה שיכול לבטל את היוצא מפיך. מעשה כזה אינו מתאים ליפתח שעמד כל כך על הנהגה בלעדית שלו. יתכן גם, שבמצב של הנהגה שאינה בלעדית של יפתח, זקני גלעד האחרים היו יכולים להתיר את נדרו, כמו שפדו העם את יהונתן מנדרו של שאול. יפתח קיבל הזדמנות לרומם את המדרגה הפשוטה ממנה יצא אל המלחמה, מדרגה שהייתה בה בריאות לאומית, אך גם מוטיבציה פרטית. התרת נדרים הייתה יכולה לרומם אותו אל שותפות בהנהגת הכלל.
זאת ועוד, יש אפשרות להקדיש ילד , בצורה מלאת חיים וקדושה. אך לשם כך יש צורך במשכן, שיקלוט וינווט את שאיפת הקודש הזו. זהו יסוד עניין פדיון הבכורות בלווים. וכן מצינו בחנה המקדישה בנה לד' ואחר כך מביאה אותו למשכן לצמיחה תחת כנפיו של עלי. מקומו החסר של המשכן בתקופה ההיא, מביא את הקדשת בת יפתח למקום אובדני וכואב תחת הציור החגיגי של עליה לרגל מלאת חיים במשכן:
וַיֹּאמְר֡וּ הִנֵּה֩ חַג־יְקֹוָ֨ק בְּשִׁל֜וֹ מִיָּמִ֣ים׀ יָמִ֗ימָה (שופטים פרק כא פסוק יט, יט)
וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים׀ יָמִ֔ימָה (שמואל א פרק א פסוק ג, ג)
מגיע ציור כאוב של אובדן והעדר:
מִיָּמִ֣ים׀ יָמִ֗ימָה תֵּלַ֙כְנָה֙ בְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל לְתַנּ֕וֹת לְבַת־יִפְתָּ֖ח הַגִּלְעָדִ֑י אַרְבַּ֥עַת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה: (שופטים פרק יא פסוק מ, מ)
מן הבריאות והנאמנות המשפחתית אנו עולים אל הבריאות הלאומית ומשם עתידים בע"ה לעלות על חיים המסורים אל הקודש בהיכל ד'. זו היא שיכותנו הראשונית הקדומה. זהו חוק החיים הראשוני והטבעי שלנו, כמו שמצווה התורה בפרשת קדושת הבכורות הקדושים ממקורם, מן הרחם:
ושָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה: (שמות פרשת בא פרק יג פסוק י, י)
בפרשה שלנו שולח משה שליחים אל מלך אדום. הוא מפרט לו את ההסטוריה שעברה עליהם ומבקש שיתן להם לעבור דרך הארץ שלו אל ארץ ישראל. מלך אדום מסרב ויוצא למלחמה. בהמשך הפרשה מסופר על המסעות בשנה הארבעים של הנידודים במדבר. איך הקיפו את אדום ומואב והגיעו אל סיחון, ואיך משה ביקש גם מסיחון לעבור וסיחון יצא למלחמה נגד עם ישראל. ואיך עם ישראל כבש את הארצות של סיחון ועוג, והתישב בהם. ובדרך אגב רואים גם גם שלא פגעו במואב ועמון.
בהפטרה בני עמון נלחמו ביושבי הגלעד בתקופת השופטים, ויושבי הגלעד חיפשו מי ינהיג אותם במלחמה. הם מצאו את יפתח ומינו אותו לפי דרישתו למנהיג שלהם. ואז יפתח במקום לצאת למלחמה, שולח שליחים אל מלך בני עמון, כמו משה, כדי לברר אם אפשר יהיה למנוע את המלחמה, ואם מלך בני עמון יודה שאין בה צדק. ולצורך זה יפתח מפרט לו בהרחבה את מסעות השנה הארבעים שכתובים בפרשה. מלך בני עמון מסרב למנוע את המלחמה, ויפתח תוקף ומנצח.
וכאן צריך לשאול למה הנביא מפרט כל כך את המכתב ששלח יפתח למלך בני עמון? המהלך הזה נכשל בסופו של דבר, ומלך בני עמון לא קיבל את הטענות, אז למה צריך לצטט את כל המכתב, ולהאריך ולספר שוב את כל מה שנאמר כבר בפרשה?
תקופת השופטים מתאפיינת בהתדרדרות קבועה, גם רוחנית וגם מדינית. חלק משמעותי בהתדרדרות הזו הוא תפיסת האחדות של העם. כמה השבטים השונים רואים את עצמם בתור עם אחד ומוכנים להלחם אחד לטובת השני.
דבורה נוזפת בשירה שלה בשבטים שלא באו להלחם. גדעון מלכתחילה הולך להלחם רק עם חלק מהשבטים, ואצל יפתח האזור הגאוגרפי של הר הגלעד כבר מתנהל בנפרד משאר העם. הם לא מנסים לאסוף את כל העם אלא זקני גלעד מחפשים מנהיג לעצמם, הם בוחרים ביפתח שגם הוא במקור מן הגלעד, ומבטיחים לו שיהיה "לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד". לשאר העם אין חלק משמעותי במלחמה הזו, ולא בתוצאות שלה.
אבל, כמו בכל תקופת השופטים, יפתח בתור מנהיג מתקן את הבעיות של העם, וגם את הבעיה הזו. ולכן כשהוא מתווכח עם מלך בני עמון הוא מתווכח בשם כל עם ישראל. ומזכיר שה' הוא שנתן לנו את ארץ ישראל, ושהוא אלוקי ישראל. ולכן המכתב הזה כל כך מפורט בפסוקים, כדי שנראה שיפתח מדבר בשם כל העם, ושלמרות שהעם עזב את ה', הוא רואה את הזכות ההסטורית של עם ישראל על הארץ רק בזכות מה שה' נתן לנו אותה. ובזכות שאנחנו העם שלו.
משה רבינו סיים את כתיבת התורה במותו בערבות מואב בעבר הירדן המזרחי לפני הכניסה לארץ. בגמרא נחלקו לגבי שמונת הפסוקים האחרונים בתורה שמדברים על מיתתו של משה, האם נכתבו על ידו כנבואה עתידית או על ידי יהושע. מלבדם לכאורה כל האירועים שמסופרים בתורה אירעו עד מותו של משה. אולם בפרשתנו מוכיח הרמב"ן שאחד הפסוקים או לפחות חלקו לא היה יכול להתרחש בזמנו של משה.
במהלך המסע של ישראל בעבר הירדן המזרחי לקראת הכניסה לארץ הם נתקלים באויב לא צפוי: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה".
הרמב"ן מזהה את ערד בעבר הירדן המערבי כפי שהיא היום: 'והנכון בעיני, כי זה מלך ערד הוא יושב בנגב מעבר לירדן ימה בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהיא בנגב, ושמע מרחוק בבוא בני ישראל ובא דרך האתרים אל ערבות מואב להלחם עמהם שם, וזה טעם "וישמע", ולכך ספר הכתוב "והוא יושב בנגב בארץ כנען" כי בא מארץ אחרת אל מקום ישראל'.
לפי דבריו עולה הקושיה- כיצד החרימו ישראל את ערד שבעבר המערבי אם עדיין לא עברו את הירדן ולא נכנסו לא"י המערבית? לכן מבאר הרמב"ן: 'והשלים עוד בכאן לספר, כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען'. כלומר שלמרות שהפסוק נכתב בלשון עבר מדובר בנבואה עתידית שטרם התרחשה בזמנו של משה.
מתי התקיימה נבואה זו? הרמב"ן מדייק שגם יהושע שכבש את רוב הארץ לא קיים את הנדר ורק בתקופת הזקנים שאחריו השלימו בני יהודה את הנדר כמתואר בתחילת ספר שופטים. אמנם מלך ערד מופיע ברשימת 31 המלכים שהכה יהושע אך העיר עצמה לא נכבשה על ידו.
אך אם נעיין בספר שופטים נראה שגם בני יהודה לא השלימו לגמרי את הנדר. הרמב"ן מסתמך על הפסוק: "וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה". אך עדיין אין זו השלמה גמורה של הנדר שהרי בפסוק הקודם לזה נאמר: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם" כלומר שצפת אינה ערד, ובמקום שערד שהיא 'ראש הנחש', או לפחות תושביה הכנענים יוחרמו, באים בני הקיני להתישב שם ביניהם!
ההשלמה הסופית של הנדר נעשתה כמעט 400 שנה אחרי שהוא נאמר. שאול מצטווה: "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" והוא נלחם ב'עיר עמלק'. לפני המלחמה הוא פונה אל בני הקיני שעד אז ישבו שם יחד עם העמלקים: "לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ". רש"י מבאר שמדובר בערד שהיא 'עיר עמלק' כפי שמפרש גם אצלנו עפ"י חז"ל שה'כנעני' הוא עמלקי מחופש.
מדברי רש"י מתחזקת הקושיה השניה- בני הקיני לא היו הראשונים שבאו לערד, קדם להם עתניאל בן קנז שפתח בעיר ישיבה: 'והלכו (בני הקיני) אצל עתניאל בן קנז הוא יעבץ במדבר יהודה אשר בנגב ערד ללמוד תורה'. עתניאל שהוא השופט הראשון אחרי יהושע ואמור להמשיך את מפעלו בכיבוש הארץ נמנע לכאורה מקיום הנדר ובמקום להחרים את ערד הוא מתיישב בין העמלקים ומקים ישיבה!
אלא שלפי הזיהוי של חז"ל שמדובר בעמלק נוכל לבאר שהנדר היה מוכרח להידחות עד זמנו של שאול המלך שהרי מצוות הכרתת עמלק אפשרית רק לאחר העמדת המלך לפי הסדר של 'שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ'. מכאן נוכל להבין גם את פעולתו של עתניאל- אם לא ניתן להחרים את עמלק במובן הרגיל של הריגתם אולי ניתן להחרים אותם במובן אחר. המובן של חרם כלפי ממון מתפרש בד"כ כהקדש: "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה' ". עתניאל מחדש שניתן 'להקדיש' גם בני אדם- לקרב אותם לה'! בגדולתו הרוחנית העצומה מנסה עתניאל להגיע עד המקום הרחוק ביותר- עיר הבירה של עמלק, וגם אותה להעלות בכוח התורה.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1) מספרים בפרשה – 1, 2, 3, 7, 30 - היכן מוזכרים ובאיזה הקשר?
2) איך רכבת קשורה לפרשה?
3) מצאו בפרשה מקום שבשמו יש 3 פעמים את האות ה'.
4) איזה נשים הם בכלל לא נשים?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן". במות מרים פסקה הבאר לתת מים: "מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים" (רש"י על פי תענית ט ע"א). הסתלקות הבאר מולידה את הפרשייה הכואבת של "מי מריבה," בה משה מכה בסלע ובעקבות כך נגזר עליו ועל אהרן לא להיכנס לארץ. הבאר חוזרת בשנית במהלך הפרשה, בשירת הבאר: "וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם".
המהר"ל (גבורות ה' פרק יט) עומד על הקשר ההדוק בין הבאר לאשה. כך לדוגמה, על הבאר מוצא משה רבנו את אשתו. משה למד זאת מיצחק ויעקב שאף הם מצאו את נשותיהם על הבאר. לדעת המהר"ל, הבאר משקפת את תכונותיה של האשה: "דע כי האשה נקראת באר... שהבאר ניתנה לישראל בזכותה של מרים ומזה תלמד שהבאר שייך לאשה". על מנת להבין מדוע הבאר קשורה דווקא לאשה נעיין בגמרא: "שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר — בזכות מרים, עמוד ענן — בזכות אהרן, מן — בזכות משה". (תענית ט ע"א) המהר"ל מצביע על כך שענני הכבוד והמן באים אלינו מלמעלה, מן השמים, לעומת הבאר הבאה מלמטה, ממי התהום שמתחת לפני הקרקע. הקב"ה מדבר איתנו בשני אופנים, בהורדת תורה מן השמים ובנביעה פנימית ממעמקי נשמתו של האדם. העובדה שהקב"ה מעניק לנו את תורתו משמים מעידה על כך שיש לנו שייכות אליה בטבענו. זוהי נביעת הבאר השרויה בפנימיותם של ישראל. "בצורה הפנימית הלא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה, הרי גרמה סגולה אלהית גנוזה זו להופעת תורה מן השמים עליהם". (אורות התורה א, ב)
משה ואהרן מגלים ומבארים את התורה שבאה ממרומים, משה מקבל את התורה ואהרן מסביר אותה בעמל רב. אולם מאחורי הקלעים עומדת מרים וחושפת את העובדה כי כבר יש בתוכנו מעיין פנימי של תורה — באר. משה ואהרון לא היו היחידים שנטלו חלק מרכזי בגאולת מצרים, גם מרים הייתה שותפה לכך: ולפיכך היה עוד גואל שלישי הוא מרים נגד ישראל שהם משתוקקים אל השם יתברך, לכך היה גואל נקבה כי חבור זה מצד כי ישראל נחשבים כמו אשה להקדוש ברוך הוא בכל מקום הם משתוקקים אל השם יתברך... אמנם על ידי מרים היה הבאר, כי היה בישראל שהיו משתוקקים אל העלה, השתוקקות התחתונים אל העליונים, ולכך נתן להם הבאר כי הבאר נובע ועולה מלמטה למעלה, שהם המים אשר למטה מן הארץ נובעים למעלה. (נצח ישראל פרק נד) מרים מייצגת את הרצון הפנימי הגואה של עם ישראל להיקשר בקב"ה. "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ". בני ישראל מתארים את רצונם כמים שמתפרצים מבפנים ועולים:"עֲלִי בְאֵר" זוהי שירת העם.
עם מות מרים והסתלקות הבאר, בני ישראל צמאים למים ומתלוננים לפני משה. כמענה לכך אומר ה' למשה: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם". לפי ר' צדוק הכהן מלובלין המטה מסמל את ההנהגה האלהית שבאה ממרומים, ואילו אסיפת העדה מייצגת את הכוח שצומח מן הציבור, מן האומה. הקב"ה מצווה את משה לדבר אל הסלע, ובכך לבטא את האמון בעם ולחשוף את מאגר המים הפנימי שבאומה. העדרה של מרים מחייב להשלים את החסר ולהוציא מים מתוככי הסלע, לעורר את מימיו הפנימיים של הציבור.
במקום לדבר, הכה משה רבנו את הסלע. הכאת הסלע לא אפשרה לחשוף את הנביעה הפנימית שבישראל, לחדש את האמון בעצמם ולחשוף את הבאר הפנימית שבהם. משה פונה אל העם: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם". המרים — אותיות מרים. משה ואהרן מבקרים את העם שכביכול מבקש להורות בעצמו. בנקודה זו טעו כאמור ואדרבא, בבואנו לשערי ארץ ישראל יש להדגיש את כוחו של העם ביצירה, בחידוש ובהוראה. הדיבור אל הסלע מייצג את התורה שבעל-פה, את הרצון של עם ישראל לבטא את עצמו. דווקא בארץ מסוגלת תורה שבעל-פה לפרוח ולצמוח על רקע העיסוקים הרבים שהארץ מעמידה לפתחנו. "וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם, מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם, אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה נצה ומתחברת לתורה שבכתב בכל שעור קומתה". (אורות התורה א, ג) תורה שבעל-פה היא יצירה של עם ישראל. אמנם היא מתבססת על תורה שבכתב כמובן, אבל היא מופיעה את חדשנותם של ישראל והתייחסותם לכל רובדי החיים מתוך קודש: "מה שיש בתכונת ישראל לחולל וליצור, זהו תורה שבע"פ" (שמונה קבצים א, רצו). בהמשך הפרשה נאמר: "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן: וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב: וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם". נחלים, אשד הנחלים, באר — מים רבים מופיעים בפרשתנו, מים של תורה שבעל-פה. הגמרא דורשת על הפסוק: "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", כי כוח התורה בעם ישראל גם מוליד "ספר מלחמות", ויכוחים, מלחמות של דעות וסברות: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסופה אלא בסופה" (קידושין ל ע"ב)
המהר"ל אומר שלעתיד לבוא בזמן הגאולה, יהיו רק שני גואלים — משיח ואליהו (נצח ישראל פרק נד). בתוך כך הוא מצביע על ההבדל בין גאולת מצרים לגאולה העתידה, שבגאולה הראשונה גם מרים הייתה שותפה, כלומר הצד נקבי, ואילו בגאולה האחרונה לא מופיעה אשה. מדוע? התשובה היא שבגאולת מצרים מרים הייתה נצרכת על מנת לעורר את ההתלהבות וההשתוקקות של ישראל מצד עצמם, אולם בגאולה האחרונה לא יהיה בכך צורך מכיוון שממילא תהייה השתוקקות גדולה לישועה מאת הקב"ה. "כי לא יהיה בגאולה אחרונה רק גואלים שנים, כי השלישי שעל ידו חבור העלול אל העלה דבר זה לא יהיה צריך לעתיד, כי לעתיד יהיה דביקות ישראל בו יתברך מצד עצמם וכמו שאמר הכתוב 'נקבה תסובב גבר', ולכן אין צריך אל אמצעי שעל ידו יהי דביקות זה הוא התחברות העלול בעלה, כי יהיה לישראל דבר זה בעצמם מבלי שום אמצעי כלל".
בשנת הארבעים לנדודיהם במדבר, חוו עם ישראל רצף של כמה אירועים. אחד מהם הוא מות מרים, ובעקבותיו הסתלקות הבאר.
הקב"ה הורה למשה: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה" (כ, ח), ואכן כך עשה, כפי שכתוב "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל" (פסוק י), אם כי בשינוי קל. הקב"ה ציווה את משה להקהיל את העדה, אולם משה ואהרון הקהילו את הקהל.
גם בתחילת הפרק מצינו שהקב"ה מכנה את בני ישראל בכינוי עדה, בעוד משה ואהרון מתייחסים אליהם בתואר קהל, כפי שכתוב: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן... וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה" (פסוקים א-ב) ובתגובה: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (פסוק ו).
וכן כשיצאו המים מהסלע, כתבה התורה: "וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (פסוק יא). גם כשיחזור הקב"ה ויזכיר למשה שאינו נכנס לארץ, יאמר לו: "כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם" (כז, יד). מה ההבדל בין 'עדה' לבין 'קהל'?
'קהל' הוא אוסף של פרטים רבים, המרוכזים יחד בדרך כלל באופן מקרי, סביב אינטרס משותף, ההופך אותם לקהל, כדוגמת אנשים הממתינים לאוטובוס שהם בבחינת 'קהל'. המשותף לכולם זו ההמתנה לאוטובוס. משיגיע האוטובוס יסתיים המכנה המשותף, הם יפסיקו להיות קהל וישובו להיות "אוסף" של פרטים.
לעומתם, 'עדה' היא איחוד הפרטים לכדי גוף מלוכד, שמכיל בתוכו קדושה מיוחדת. זו קדושת המנין, הנקרא אף הוא 'עדה', כפי שמצינו ביחס למרגלים שאמר הקב"ה: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" (לעיל יד, כז). קדושה זו נובעת מקדושתו הפנימית של עם ישראל, שאינה מתבטלת גם כשהעדה רעה.
מקור המילה 'עדה' מלשון עדות, התוועדות. עדות פרושה משהו הרבה יותר עמוק, נצחי ומהותי מאשר 'קהל'. נצח ישראל זו 'עדה', תופעה על טבעית קבועה. היא העדות שייעד הקב"ה בעולם, כפי שאמר הנביא ישעיה (מג, י) "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'".
הרב חרל"פ מבאר שמשה ואהרון לא התייחסו אל בני ישראל בהתאם לדרגה הראויה להם. משה ואהרן לא העריכו את העם נכונה. הם לא פנו אל בני ישראל מצד קדושתם הפנימית כ'עדה', אלא כ'קהל', ובהתאם לכך הנהיגו אותם, בצורה הרבה יותר פשוטה, בצורה ארצית ולא אלוקית.
ברגעי המשבר הקשים במדבר משה ואהרון ראו בעם ישראל רק 'קהל', אוסף של פרטים שהתאגדו לצורך אינטרס משותף. הקב"ה העמיד אותם על טעותם ולימד אותם, ואת האנושות כולה לדורות, שעם ישראל אינו עוד 'קהל'. עם ישראל הוא 'עדה'. עדה קדושה שנוצרה בעולם כדי לקיים "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".
המילה 'עפר' נזכרת בתורה בפעם הראשונה בתיאור בריאת האדם. "וַיִּיצֶר ד'... אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה..." (בראשית ב, ז), ומשמעה: גרגרי אדמה קטנטנים, כפי שעולה מפסוק זה וממקומות נוספים רבים בתנ"ך.
'אפר', לעומת זאת, הוא מה שנותר מגופים, צמחים וחפצים שונים לאחר שנשרפו. המקום בתנ"ך שבו מבואר שזוהי משמעות המילה 'אפר', הוא בפרשתנו, בפרשיית פרה אדומה, שכן נאמר שלוקחים את "אֵפֶר הַפָּרָה" לאחר ששורפים אותה (במדבר יט, ט-י).
האפר והעפר דומים זה לזה במראם החיצוני: שניהם מורכבים מחלקיקים קטנים מאוד ורבים מאוד, הקיימים בצפיפות. הדמיון בין 'אפר' ל'עפר' מתבטא גם בתחום הלשוני: שתי האותיות האחרונות שלהם זהות, פ' ו-ר', והאותיות א' ו-ע' הן אותיות שקרובות זו לזו גם בהגייתן.
אך בפרשיית פרה אדומה מתגלה חידוש נוסף של הדמיון ביניהן: פעם אחת בפרשה האפר לא נקרא 'אפר' אלא 'עפר': "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת" (במדבר יט, יז)! מה פשר הדבר? אפשר לומר כך או כך, אין משמעות להבדל בין המילים?
לדברי ר' שמעון (בתמורה יב ע"ב), שימוש התורה כאן במילה 'עפר' במקום במילה 'אפר', נועד ללמדנו הלכה מסוגיה אחרת שעוסקת בעפר. זו לשון הגמרא שם:
'רבי שמעון אומר: וכי עפר הוא? והלא אפר הוא! שינה הכתוב ממשמעו לדון הימנו גזירה שווה: נאמר כאן עפר, ונאמר להלן [בפרשיית סוטה] עפר, ["וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ה, יז)], מה להלן - עפר על גבי המים, אף כאן - עפר על גבי המים. ומה כאן, הקדים עפר למים - כשר, אף כאן - הקדים עפר למים - כשר.'
כמובן שלדרכו, אפר הוא לא עפר, אלא ש'שינוי הכתוב ממשמעו' נועד ללמד אותנו הלכה מסוגיה אחרת.
אך מדברי בית הלל במסכת חולין (פח ע"ב), נראה לכאורה אחרת, שכן שם לומדים בית הלל מלשון זו, שאפר קרוי עפר! ואין זו הבחנה לשונית בלבד, אלא בית הלל גוזרים ממנה חידוש הלכתי במצוות כיסוי הדם. לשון התורה במצווה זו היא "וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא יג, יז), ומחדשים בית הלל על פי הדיוק בפרשתנו, שאפשר לקיים את מצוות כיסוי הדם גם באפר, ולא רק בעפר, שכן גם אפר נקרא עפר!
כמובן, גם לדעת בית הלל, יש הבדל בין 'אפר' ל'עפר'. ברור מהו אפר ומהו עפר, אלא שהתורה חידשה לנו במקום זה, שגם אפר נקרא עפר, ולכן היכן שיש מצווה שצריך לקיימה בעפר – אפשר לקיימה גם באפר.
ניתן להבין חידוש זה בדומה למה שמבואר בדעת ר' שמעון, ש'אפר' ו'עפר' אינן מילים זהות, אך התורה רומזת על ידי שינוי הכתיב, שמצוות שקיומן מצריך עפר, יכולות להתקיים גם על ידי אפר.
אך יותר משמע מדברי בית הלל שיש כאן גם חידוש לשוני, לפיו לא נכון לומר שאפר הוא מה שנותר מחומר שנשרף, ועפר הוא פתיתי אדמה. עדיין יש לעיין מה כן החילוק בין המילים לדבריהם. כמו כן יש לעיין, מדוע בחרה התורה דווקא בפרשייה זו לכנות את האפר פעמיים בשם 'אפר' ופעם בשם 'עפר'. (לדעת ר' שמעון מובן הדבר, שכן הלימוד ההלכתי מעפר הסוטה נלמד לעניין ההלכה המובאת בפסוק זה, ביחס בין האפר והמים. ואולי בית הלל מודים לדבריו, אלא שסוברים שאין דרכה של התורה לומר דבר שאיננו נכון לשונית בשביל ללמוד הלכה מסוגיה אחרת).
במאמר המורחב הבאנו כמה אפשרויות במהות החילוק בין השמות, מוזמנים לעיין שם.
1) מספרים בפרשה – 1, 2, 3, 7, 30 - היכן מוזכרים ובאיזה הקשר?
מרים נפטרה בחודש הראשון
משה היכה 2 פעמים
מזים ביום השלישי וביום השביעי
בכו על אהרון 30 יום
2) איך רכבת קשורה לפרשה?
אומרים למלך אדום במסילה נעלה
3) מצאו בפרשה מקום שבשמו יש 3 פעמים את האות ה'.
הר ההר
4) איזה נשים הם בכלל לא נשים?
ונשים עד נפח מלשון שממה (רש"י).
