בפרשת השבוע למדנו כיצד ההבטחה הגדולה של הקב"ה לאברהם יוצאת אל הפועל דרך הכנסת האורחים של אברהם אבינו. בהפטרה אנו לומדים איך מפעלו הגדול של אלישע – מפעל החייאת הנבואה והתשובה בישראל – יוצא לדרכו על ידי הכנסת האורחים של האישה השונמית.
שתי מטלות יורש אלישע מאליהו הנביא – הראשונה, למשוח את חזאל למלך על ארם, ולבנות בארם תשתית של אמונה בנביא. זאת כדי שבעת שימלאו את התפקיד שהוכן להם להצר לישראל, ידעו ששלוחי ההנהגה האלוקית הם. המשימה השנייה היא להכין את ישראל למשיחת יהוא ולהקמת בית מלוכה אשר מאמין בנביאים וקשוב לתוכחתם.
בדרך למשימות אלו לקח אלישע על עצמו משימה נוספת, ביוזמתו של יהושפט מלך יהודה – המתקת התנהגותו של יהורם בן אחאב. משימה זו הצליחה באופן חלקי, ויהורם מסיים את תקופת מלכותו באופן פחות גרוע מאביו ומאמו. "ויעש הרע בעיני ד' רק לא כאביו וכאמו". יתר על כן, בעוד אחאב אביו מסיים את מלכותו בלקיחת הכרם מנבות היזרעאלי תוך עיוות דין נורא. מסיים יהורם את מלכותו במעשה של עשיית צדק והחזרת השדה לאישה השונמית.
המופתים של אלישע אינם תכלית בפני עצמם, הם חלק מן המהלך החינוכי המיועד לתיקונים המוטלים עליו. הניסים הקשורים בארם – בונים בארם אמונה בנביא שתאפשר להם לראות את המלכת חזאל כחלק ממהלך אלוקי. הניסים במלכות ישראל בונים דור אשר ימלא אמונה בנביא ויקבל את המלכתו של יהוא באמונה שלמה וכחלק מייעוד אלוקי.
ותכלית נוספת לניסים: הם יבנו הטבה בנפשו של יהורם מלך ישראל – ויובילוהו לתשובה, ולו גם חלקית.
וכך מסיימים פרקיו של יהורם:
וַיְהִ֗י מִקְצֵה֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וַתָּ֥שָׁב הָאִשָּׁ֖ה מֵאֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֑ים וַתֵּצֵא֙ לִצְעֹ֣ק אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־בֵּיתָ֖הּ וְאֶל־שָׂדָֽהּ: וְהַמֶּ֗לֶךְ מְדַבֵּר֙ אֶל־גֵּ֣חֲזִ֔י נַ֥עַר אִישׁ־הָאֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר סַפְּרָה־נָּ֣א לִ֔י אֵ֥ת כָּל־הַגְּדֹל֖וֹת אֲשֶׁר־ עָשָׂ֥ה אֱלִישָֽׁע: וַ֠יְהִי ה֥וּא מְסַפֵּ֣ר לַמֶּלֶךְ֘ אֵ֣ת אֲשֶׁר־הֶחֱיָ֣ה אֶת־הַמֵּת֒ וְהִנֵּ֨ה הָאִשָּׁ֜ה אֲשֶׁר־הֶחֱיָ֤ה אֶת־בְּנָהּ֙ צֹעֶ֣קֶת אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ עַל־בֵּיתָ֖הּ וְעַל־שָׂדָ֑הּ וַיֹּ֤אמֶר גֵּֽחֲזִי֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֚את הָֽאִשָּׁ֔ה וְזֶה־בְּנָ֖הּ אֲשֶׁר־ הֶחֱיָ֥ה אֱלִישָֽׁע: וַיִּשְׁאַ֥ל הַמֶּ֛לֶךְ לָאִשָּׁ֖ה וַתְּסַפֶּר־ל֑וֹ וַיִּתֶּן־לָ֣הּ הַמֶּלֶךְ֩ סָרִ֨יס אֶחָ֜ד לֵאמֹ֗ר הָשֵׁ֤יב אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ֙ וְאֵת֙ כָּל־תְּבוּאֹ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה מִיּ֛וֹם עָזְבָ֥ה אֶת־הָאָ֖רֶץ וְעַד־עָֽתָּה: פ (מלכים ב פרק ח פסוק ג - ז, ג-ז)
סיפורי המופתים של אלישע מגיעים אל תכליתם בעת אשר יהורם מיטיב את דרכו בגללם. "היש לדבר לך אל המלך?" שאל אלישע את האישה השונמית. כל חפצו ותכליתו, לדבר אל המלך, להיטיב את המלוכה.,להשיבה אל תכליתה המקורית – הצלת עשוק מיד עושקו.
לא המופת עיקר אלא המעשה. לא הנס התכלית אלא ההטבה המידותית והיישרת הדרך. בהכנסת אורחים פתחנו, ובהחזרת השדה חתמנו. הלא היא דעת אלוקים בארץ
דָּ֛ן דִּין־עָנִ֥י וְאֶבְי֖וֹן אָ֣ז ט֑וֹב הֲלוֹא־הִ֛יא הַדַּ֥עַת אֹתִ֖י נְאֻם־יְקֹוָֽק: (ירמיהו פרק כב פסוק טו - יז, טו-יז)
בפרשתנו מוזכר בפעם הראשונה בתנ"ך, נסיון שמנסה הקב"ה את בני האדם: "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם". ולא מובן בכלל איך יתכן שה' צריך לנסות מישהו כדי לדעת מה יעשה, הרי ה' יודע כל מה שיקרה, וכמו שאמר בפירוש בתחילת הפרשה הזו: "הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר". אבל אצלנו נראה כאילו ה' לא יודע מה יעשה אברהם, ורק לאחר הנסיון אומר לו על ידי המלאך "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי", ונראה כאילו עד אז לא ידע.
ובכלל השאלה הזו קשה על כל הנסיונות שה' מנסה בני אדם, למשל "הִֽנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָֽקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתֽוֹרָתִי אִם לֹֽא", או במעמד הר סיני "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַֽעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָֽאֱלֹהִים וּבַֽעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶֽחֱטָֽאוּ", הריגת נביא שעשה מופת מוצלח אבל קורא לעבוד עבודה זרה "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַֽחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹֽהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹֽהֲבִים אֶת ה' אֱלֹֽהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶֽם", או השארת הגויים בארץ לאחר ימי יהושע "לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ ה' לָלֶכֶת בָּם כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם לֹא".
למרות שאנחנו לא מבינים לגמרי מהי ידיעת ה' ואיך ה' יודע כל מה שיקרה ובכל זאת זה לא סותר את הבחירה החופשית, כמו שאומר הרמב"ם, בכל זאת נראה שיש שני סוגים של ידיעה: סוג אחד הוא ידיעה של תכונה: דבר בנוי להגיע לתוצאה מסוימת. למשל גרעין של צמח שיהיה בתנאים מסוימים, יצמח. גם בני אדם יכולים לדעת עתידות מהסוג הזה. ויש ידיעה של דברים למרות שיש להם יכולת בחירה עצמאית, ולכן אי אפשר לדעת מה יקרה בתנאים מסוימים, ובכל זאת ה' יודע מה יהיה בעתיד למרות שהוא לא משפיע על הבחירה החופשית שלנו.
גם האמירה שהבחירה חופשית, אין כוונתה שאין השפעה על הבחירה, אלא שלמרות ההשפעה הקיימת ניתן לבחור את שני הצדדים. למשל: ברור שלנער שגדל במשפחה חרדית קל מאוד לבחור לשמור שבת, ולנער שגדל במשפחה חילונית קשה מאוד לקבל את אותה החלטה. לא בגלל הבחירה שלהם, אלא בגלל הנתונים שאיתם הם מגיעים אל הבחירה. ובכל זאת שניהם יכולים לבחור לשמור שבת או שלא לשמור שבת לפי רצונם, והם לא מוכרחים. ולכן הבחירה חופשית. ולכן אנחנו מבקשים כל בוקר "וְאַל תַּשְׁלֶט בָּנוּ יֵצֶר הָרָע... וְדַבְּקֵנוּ בְּיֵצֶר הַטוֹב". למרות שהיצר הטוב והיצר הרע הם צדדי הבחירה החופשית, יש רמות שונות של יצר טוב ושל יצר רע. יש מי שהיצר הרע חזק בו יותר ויש מי שפחות. אנחנו מבקשים שה' יתן לנו תכונות כאלו שיעזרו לנו בבחירה החופשית שלנו שתהיה יותר קלה.
הקב"ה ידע שאברהם ימלא את רצונו בעקדה, אבל זו היתה ידיעה של העתיד, של מה יבחר אברהם בבחירה חופשית. אבל אחרי שאברהם בחר את הבחירה הנכונה, הוא נהיה 'מנוסה' שגם זו אחת מהמשמעויות של 'נסיון', ונהיה לו יותר קל לבחור בצד הזה. כלומר הבחירה של אברהם הפכה להיות תכונה שלו בזכות הנסיון, ומעכשיו יהיה לו הרבה יותר קל לבחור בצד הזה. ולכן אמר לו ה' "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה", בידיעה של תכונה, כלומר מעתה אני יודע שאתה ירא אלוקים לא רק כי זו הבחירה שלך, אלא זו התכונה שלך מעכשיו. (אפשר בבחירה חופשית ללכת גם נגד תכונה, אבל קל יותר ללכת עם התכונה).
ולא רק אברהם, אלא בכל זרעו הוטבעה התכונה של מסירות נפש בשביל מילוי רצון ה'. וכל מי שמסר את נפשו על קדושת ה' עשה את זה בגלל העקדה, בגלל שעם ישראל קיבל תכונה של מסירות נפש בזכות הנסיון. ולכן לאחר העקדה מברך ה' שוב את אברהם "וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם... וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ", כי זה בנים עם תכונה חדשה.
וזה הענין של כל הנסיונות שמנסה ה' את האדם: לעשות אותו מנוסה, כלומר שעל ידי הנסיון שהוא עובר, תהיה בו מעכשיו תכונה מיוחדת שלא היתה בו באופן טבעי.
על ידי המן שאכלו ישראל במדבר הם ראו שאפשר להתפרנס גם אם לא יודעים מאיפה. ומאז הם ישמרו תורתו של ה' גם על חשבון הפרנסה שלהם. וכל עוד לא הוטבעה התכונה הזו בישראל ולא היה ברור "הֲיֵלֵךְ בְּתֽוֹרָתִי אִם לֹֽא" עוד אי אפשר היה לתת להם תורה. לאחר הנסיון ברור שילכו בתורתי כי יש להם תכונה שמאפשרת את זה.
במעמד הר סיני הוטבעה בעם ישראל תכונה של יראת ה' מיוחדת, בזכות מה ששמענו בעצמנו את קול ה'.
הריגת נביא שאומר לעבוד עבודה זרה מטביעה בעם תכונה של אהבת ה' מוחלטת, עד כדי כך שאנחנו לא מוכנים לשמוע גם מנביא על אפשרות של עבודה למישהו אחר.
והשארת הגויים מלמדת את עם ישראל מלחמה ומטביעה בהם תכונה של לחימה למען שם ה', וחוסר מוכנות לחיות תחת שלטון של גויים. תכונה שהחזירה אותם בתשובה במשך כל ימי השופטים.
וכך אומר דוד "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי", על ידי הבחינה, תשנה את התכונות של כליותי וליבי (תכונות אופי ויצרים).
[עיון נוסף והרחבה: זה נושא מאוד נרחב, ויש בו הרבה תשובות. לתשובות שונות אפשר להסתכל כמעט בכל המפרשים על בראשית פרק כב פסוק א. וכן מורה נבוכים חלק ג פרק כד, כוזרי מאמר ה כ.
הרחבה בתשובה שהבאנו כאן: ספר העיקרים מאמר ד פרק יג 'ועל כן פעמים', אברבנאל בראשית פרק כב פסוק א 'ויהי אחרי הדברים האלה', העמק דבר בראשית פרק כב פסוקים א ויז, של"ה תולדות אדם בית הבחירה, חפץ חיים - מחנה ישראל חלק א פרק ב, ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק פרשת דברים יא 'ובזה יובנו גם דברי האריז"ל', שפת אמת בראשית פרשת וירא תרל"ה 'עתה ידעתי'].
1. על מי נאמר בפרשתנו שהוא "זקן" או "זקנים"? (3תשובות)
2. ביחס לאילו אירועים התורה אומרת שאברהם השכים קום? (3 תשובות) מי עוד השכים קום בפרשתנו?
3. אילו שני אנשים נותנים זה לזה בדיוק את אותן מתנות?
4. מה קורה "ביום השלישי" בפרשתנו? אילו אירועים נוספים מתרחשים "ביום השלישי" בספר בראשית? (4 תשובות)
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
-את התשובות לשאלות תמצא בתחתית העמוד-
לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל
בשיאה של עקידת יצחק אומר המלאך לאברהם: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי". לכאורה תודעת יראת ה' של אברהם מופיעה בפרשתנו עוד קודם לכן, בחשש מהירידה לארץ פלשתים: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בראשית כ, יא). יכולת העמידה של אברהם בניסיונות השונים, גם היא נובעת בוודאי מיראת שמים עליונה. ובכל זאת — "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה", רק עתה, בעקידת יצחק, מתגלה שאברהם ירא אלהים, מתגלה מדרגת יראה חדשה. אברהם איש החסד ניחן בתכונת אהבה גדולה: "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיה מא, ח), "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" (בראשית כב, ב). אהבתו של אברהם מתרחבת אל מעגלים נוספים כדוגמת לוט, אנשי סדום הרשעים, שלושת הערביים שמשתחווים לאבק שברגליהם. תפקידה של מידת היראה לאזן את מידת האהבה. אהבה מלמדת על יחסי גומלין בין שניים, על הדדיות ושוויון, ואילו ביראה ישנה הכנעה חד-צדדית, שאינה הדדית. בינינו לבין רבש"ע אין שוויון אלא התבטלות מוחלטת. אין שני גורמים, האדם והקב"ה, ישנו רק רצון אחד, רצון ה.' האדם הירא מברר את שרשי רצונותיו האישיים, ובכך יוצר תשתית איתנה לאישיותו. ללא יראה, רצון האדם תלוש, אין לו קרקע ממנה יונקות שאיפותיו.
"אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיה לג, ו): 'יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ"' (ברכות לג ע"ב). ה'אוצר' מעניק קיום ושמירה. בתוכו הפירות מוגנים, אך מחוצה לו הם חשופים לפגעים רבים. אוצר היראה מכנס את מכלול האישיות אל מרחב מוגן, בעל חוסן וחוזק לעומת רוחות מאיימות. היראה יוצרת מקום, מקום מבטחים לעולם הערכים. לאחר העקידה נולד מקום חדש: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה". המקום, התשתית למציאות האדם. שלוש פעמים בשנה אנו מזכירים זאת לעצמנו: "וְהָֽלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כו, ב). סוגיית המקום תלווה את אברהם לכל אורך העקידה: "וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם", "וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם". המקום מבטא את חוסר התלישות של האדם. היראה היא שיוצרת את המקום האנושי, ועל כן חושש אברהם מבני פלשת, שכן: "אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה". גם אם נמצא רצונות טובים ויפים של אהבה, אם הם אינם מלווים ביראת אלהים, יהיו אלו רצונות תלושים שעלולים לנבול. התלישות יוצרת אפשרות לקבל טומאה. לפי הלכות טומאה וטהרה, כאשר פרי מחובר לקרקע הוא אינו מקבל טומאה, אך כאשר ייתלש מחיבורו, ממקומו, הרי הוא עלול לקבל טומאה. מדרגת היראה שהתחדדה בעקידת יצחק, הולידה ברכה חדשה: "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" (בראשית כב, יז). עד עתה הברכות נשאו אופי חיובי של ברכת הצאצאים, ברכת הארץ וכעת לראשונה, אופי הברכה הוא מעט לוחמני — ברכת הניצחון על אויבנו. רק לאחר ביטול הרצון אל רצונו של מקום, זכאים אנו להילחם על המקום. מלחמת הורשת הארץ תהיה מוצדקת מוסרית בהיותה מבטאת רצון שמים, ולא רק רצון אדם פרטי.
יצחק באישיותו משלב יראה ושמחה. שמו מעיד על שחוק ושמחה ובלידתו, דרשו חז"ל, התרבה צחוק וגיל בעולם. לעומת זאת, מיעקב, בנו של יצחק, אנו למדים על יראתו הגדולה: "וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי" (בראשית לא, מב), ועל שמו של יצחק דרשו חז"ל: "יצא חוק" (בראשית רבה נג). יצחק בטל לגמרי לחוק העליון, לרצון ה.' מידת היראה יוצרת את הצחוק הבא מודאות, מחוסר התלישות, מהחיבור המוחלט לרצון ה', למקום, "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא, כה). מבין האבות, יצחק היה היחיד שלא יצא מן הארץ. בעוד אברהם ויעקב יצאו מחוץ לארץ ישראל, יצחק לא נטש לרגע את המקום: "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶֽהְיֶה עִמְּךָ וַֽאֲבָֽרֲכֶךָּ" (בראשית כו, ג). החיבור למקום וההשתרשות בארץ אופייניים ליצחק: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (שם כד, סג), "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַֽיְבָֽרְכֵהוּ ה"' (שם כו, יב). יצחק מכונה "עולה תמימה", ועל כן אסורה עליו היציאה מן הארץ (רש"י שם כה, כו). ירושת הארץ תוכרע על פי מידת ההשתרשות: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי" (ישעיה ס, כא).
השילוב בין יראה לאהבה בעבודת ה' ובקיום מצוות חשוב מאין כמוהו. מן ה'רחימו', האהבה, יבואו החשק, ההזדהות, הגדלת ראש והיוזמה. לאהבה אין גבולות ומעצורים: "רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיר השירים ח, ו). ומה'דחילו', היראה, תיוולד ההכנעה, הדקדוק, והמשמעת. הידיעה שהאש יורדת אלינו מהשמים, שאין מקורה באדם אלא בגבהי מרומים בונה 'יראת שמים'. "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו", במהלך העקידה אנו עדים לשיתוף פעולה בין אברהם ליצחק. התורה מדייקת בתיאור חלוקת העבודה: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת". מפסוק זה ניכר שאברהם הוא הפעיל, לעומת יצחק, הסביל: "וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ", יצחק אינו לוקח את העצים בידיו, הם מונחים עליו. אברהם לוקח את האש והמאכלת המסמלים את האדם הפעיל, המדליק את האש, השוחט את הקרבן. לעומת זאת, על יצחק מונחים העצים, חומר הבעירה הנפעל לאש, כשיצחק עצמו הוא הקרבן העתיד להישחט. ללא העצים והקרבן, לפעולות האדם לא יהיה על מה לחול, לאש לא יהיה במה להיאחז. חלוקה זו מסמלת את השילוב בין האהבה ליראה — ללא יראה לא יהיה לאהבה על מה לחול. כך נראה שיתוף הפעולה בין "וַיִּקַּח בְּיָדוֹ" — הכוח הפועל, לבין "וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ", הנפעל. "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". ובהמשך: "וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים". בפסוק זה מתעצמת פעילותו הרבה של אברהם, מול הסבילות המוחלטת של יצחק. עקידת יצחק נבלעת בתיאור הכנת התשתיות — המקום, המזבח, העצים. יצחק אינו עושה כלום, כמו העצים. על בסיס מוצק זה אברהם יכול לפעול, על בסיס יראתו העליונה של יצחק, הוא המזבח בעצמו. בדומה לכך, במעמד ברית המילה המוהל מייצג את הצד הפועל שלוקח את המאכלת והסנדק, המחזיק את התינוק, מייצג את המזבח הסביל. זוהי הברית בנינו לבין רבש"ע, אהבה ויראה, פעילות ונפעלות.
בפרשה הקודמת קראנו שמאחר ולא היו להם ילדים, הציעה שרה לאברהם: "בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (טז, ב). כפועל יוצא מהצעה זו נולד ישמעאל.
והנה בפרשתנו אנו רואים שמערכת היחסים התשנתה לחלוטין. עד כדי שלמורת רוחו של אברהם שרה דורשת ממנו: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". תגובת אברהם טבעית, כאב שאוהב את בנו: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ", ולא ממהר למלא את בקשת שרה. רק לאחר שהקב"ה "מתערב" ומכריע לפעול כדברי שרה: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ". ואכן אברהם עושה זאת.
על כך כמה תמיהות: הכל התחיל בעקבות "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". אם ישמעאל לא נהג כשורה, מדוע לגרש גם את אמו, שהיתה שפחה נאמנה בבית אברהם ושרה? מלשונה של שרה משמע שמערכת היחסים "עלתה על שרטון", עד כדי ששרה אפילו לא נוקטת בשמותיהם, אלא אומרת לאברהם: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". מדוע בלשון זו, וכי אין להם שמות?
פליאה נוספת, אברהם היה ידוע ביחסו המיוחד לאנשים. בתחילת הפרשה קראנו אודות הכנסת האורחים שכה היתה חשובה לו, עד שביום השלישי למילתו רץ לחפש אורחים בחום היום. ושיוצאים ממנו, הוא הולך ללוות אותם. לעומת זאת, כשנדרש למלא אחר דרישת רעייתו, הוא משלח את הגר ובנה, ולא מלווה אותם, מדוע?
השמחה לרגל לידת יצחק היתה בעיצומה. על הפסוק "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (כא, ח), דורשים חז"ל: "רבי יודא ב"ר סימון אמר: גדול עולמים היה שם, רבי יודן בר מספרתא אמר: ... גדולי עולם היו שם... אמר רבי יהודה ברבי סימון: משתה גדול משתה גדולים, עוג וכל גדולים עמו היו שם..." (מדרש רבה נג, י).
ובסמוך, בפסוק הבא נכתב: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". מה פשר צחוק זה של ישמעאל? חז"ל עומדים על מעשיו החמורים של ישמעאל ודורשים את המילה 'מְצַחֵק': "דרש רבי עקיבא: אין מצחק אלא גילוי עריות..., מלמד שהיתה אמנו שרה רואה אותו לישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן. תני רבי ישמעאל אומר: אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים..., מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימוסיות וצד חגבים ומקריב עליהם. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים..." (מדרש רבה נג, יא).
מה המיוחד בראיית שרה? מדוע נסמך פסוק זה למשתה? מבאר המלבי"ם שבעת המשתה ראתה שרה שישמעאל מצחק ומתלוצץ. ביאור המילים 'אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם', ישמעאל כמו ליצני הדור, לעג על כך שמאבימלך התעברה שרה, והתפאר שרק הוא נולד מאברהם. ברוב חכמתה הבחינה שרה שלצחוק זה הסיתה אותו אמו, שחרה לו מאד שאברהם מעדיף את יצחק על פני ישמעאל.
שרה הכניסה לביתה את הגר כשפחתה ואף המליצה לאברהם, שתלד לו ילדים. אך משנוכחה לראות שהגר התנהגה בחוסר נאמנות בסיסית, גמלה בליבה החלטה שיש לגרשה. ולכן פנתה לאברהם ואמרה לו: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". בדבריה הדגישה שרה את הבוז והזלזול שלה כלפי הגר ובנה, ולא התייחסה אליהם בשמותיהם, כי אם בכינוים ובתצורה משפילה. בכך נתנה דגש לעובדת היות הגר שפחה, כמו גם היחס לבנה כאל בן האמה, ולא ישמעאל או בנו של אברהם.
התורה מדגישה את ההבדל שבין גישתה של שרה לישמעאל, שמייחסת אותו רק לאמו "בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית", ומנתקת אותו מייחוסו לאברהם, וכך גם אומרת לו: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה", בעוד אברהם מתייחס אליו כאל בנו – "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". עם כל הקושי הכרוך בגירוש הגר, היה לו הרבה יותר קשה "עַל אוֹדֹת בְּנוֹ".
עם זאת, בצדקותו הרבה, עשה אברהם כמה פעולות, חלקן נגד רצונו, כדי למלא את הוראת הקב"ה במלואה: החל מהשכמתו קום לשלח את הגר ובנה. הוא לא נתן לה כסף, אלא רק לחם ומים, כמצרכים בסיסיים ביותר. את כל הפעולות עשה אברהם בעצמו, ולא על ידי שליח. אברהם שלח אותה מיד בבוקר, ולא הניח לה לאכול בביתו טרם צאתה לדרך. יתירה מכך, בשונה ממנהגו, אברהם לא ליווה אותם, כפי שעשה עם אורחיו, אפילו הנכרים. הוא גם לא שלח איתה אחד מעבדיו שיסייע לה בדרך. המשותף לכל פעולותיו של אברהם שהראה לשרה שעושה הכל ומגרש את הגר משום שהסיתה את בנה לצחוק וללעוג לשרה.
לאחר שאבימלך מלך גרר לוקח את שרה, נגלה אליו ד' בחלום ואומר לו: "הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל" (בראשית כ, ג). בפסוק שלאחריו (ד), מעידה התורה ש"אֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ", ולכן שאל אבימלך את ד' "הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?".
כמדומני שהמשמעות הפשוטה המשתמעת מדברי אבימלך היא, שהוא שואל את ד': וכי אתה נוהג להרוג גוי, כלומר מי שאינו מעם ישראל, אפילו אם הוא צדיק? הרי אני לא חטאתי באשת איש, וגם איני אשם בכך שלקחתיה אליי, שהרי לפני כן שאלתי את שניהם והם אמרו לי ששרה היא אחותו של אברהם, ואיך יכולתי לדעת שהיא אישה נשואה?
הבנה זו מבוססת על הלשון השגורה בפינו כיום, ולפיה 'גוי' הוא מי שאינו יהודי. זו המשמעות של 'גוי' גם בלשון חז"ל במקומות רבים, ביניהם, בברכה שתיקנו לברך בכל יום "שלא עשני גוי". וכן נראית דעת ר' ברכיה בבראשית רבה על פסוק ד, ובתרגום יונתן, ובעקבותיהם גם לפי פירושי החזקוני והנצי"ב.
אך ייחוס משמעות זו למילה 'גוי' מחודש בפירושי לשון התורה. שכן, כמדומני שבכל התנ"ך, יותר ממאה ושלושים פעמים, פשט המילה 'גוי' הוא עם, ולא אדם יחיד! נביא לכך מעט דוגמאות מהפרשות שלנו שבתחילת ספר 'בראשית'. בתחילת פרשת 'לך לך' אומר ד' לאברהם אבינו: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (יב, ב). ב'ברית בין הבתרים', ד' אומר לו: "גַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי" (טו, יד). ובפרשתנו אמר ד' לפני הפיכת סדום "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם" (יח, יח). [בגלל הערה זו, יש מי שלא בירכו "שלא עשני גוי", אלא 'שלא עשני עכו"ם'. ראה ילקוט יוסף סימן מו הלכה כ בהערה, ובתשובת ר' שלמה קלוגר שנביא לקמן.]
אלא שבפסוק שאנו דנים בו, קשה לפרש את המילה "גוי" בדברי אבימלך במובן של 'עם', מכיוון שכל הדיון בין ד' לאבימלך נסוב על אבימלך עצמו: ד' אמר לו שהוא ימות, על האישה שהוא לקח, ועל כך הוא תוהה. גם מה שהוא מצדיק בדבריו לאחר מכן, זה את מעשיו הפרטיים. לכן קשה להבין ש'הגוי' שהוא מדבר עליו הוא עם.
מלבד המפרשים הנ"ל, נראה שרוב המפרשים ביארו שגם בתהייתו של אבימלך מדובר ב'גוי' והכוונה היא ל'עם', ופירשו זאת בכמה דרכים, ונביא כאן שתים מהן:
בכל אופן, נותר לנו לברר, מדוע נתהפכה משמעות המילה 'גוי' מ'עם' לכינוי לאדם פרטי שאינו יהודי – בין אם זה קרה כבר בתורה, ובין אם זה קרה רק בלשון חז"ל.
ר' שלמה קלוגר, בשו"ת 'האלף לך שלמה' (חלק או"ח סימן לד), מבאר באופן נפלא את טעם הדבר. לדבריו, הכינוי 'גוי' מבטא מציאות שלמה שעומדת בפני עצמה {שכן שורש 'גוי' הוא 'גֵּו', גוף שלם של אדם, ממנו נגזרת המילה גויה}, וכינוי זה יכול להתאים לכל אדם באשר הוא כל עוד אינו יהודי, מכיוון שהוא גופו, הוא יישות אחת בפני עצמה, ואין לו קישור ממשי לזולתו, אך אדם מישראל, כל פרט בפני עצמו הוא חלק מכלל, הוא קשור לכלל כי כל ישראל יחד הם גוי אחד, הם עם אחד, ואין אחד מהם 'גוי' בפני עצמו. לכן יכול כל אחד מישראל לברך "ברוך...שלא עשני גוי".
1. על מי נאמר בפרשתנו שהוא "זקן" או "זקנים"? ( 3 תשובות)
התורה מכנה את אברהם ושרה "זקנים" (בראשית יח יא). מאוחר יותר התורה מתארת את מגוון האנשים שנקהלו על ביתו של לוט "מנער ועד זקן" (בראשית יט ד). ולסיום, בנות לוט קוראות לאביהן "זקן" (בראשית יט לא).
אברהם השכים קום כדי לבדוק מה קרה לסדום (בראשית יט כז), לשלח את הגר וישמעאל (בראשית כא יד), וכדי לצאת לעקדת יצחק (בראשית כב ג). בפרשה זו גם אבימלך משכים קום כדי להתייעץ עם עבדיו לאחר שאלוקים גילה לו בחלום שאברהם נשוי לשרה (בראשית כ ח).
כשאבימלך מחזיר את שרה הוא נותן לאברהם "צאן ובקר" (בראשית כ יד). מאוחר יותר בפרשתנו כשהשניים כורתים ביניהם ברית, אברהם נותן לאבימלך מתנה של צאן ובקר (בראשית כא כז).
אברהם עוקד את יצחק על המזבח ביום השלישי למסעם לארץ המוריה (בראשית כב ד). שלושה ימים אחרי שיעקב בורח נודע על כך ללבן (בראשית לא כב). שמעון ולוי השמידו את העיר שכם ביום השלישי לאחר מילת תושביה (בראשית לד כה). פרעה חוגג את יום הולדתו ביום השלישי לאחר חלומם של שר האופים ושר המשקים (בראשית מ כ). יוסף הוציא את אחיו מהכלא שלושה ימים לאחר מאסרם (בראשית מב יח).
