בפרשת וילך יש התיחסות כפולה לכך שמשה כתב את התורה ונתן אותה ללויים. תחילה בפסוק ט: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". ולאחר מכן בפסוקים כד-כו: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד". הרמב"ן מבאר שתחילה כתב משה את כל התורה כולל ספר דברים עד לנקודה זו. ואז, בפסוק יט ציוה ה' על תוספת לתורה, הלא היא שירת האזינו. ועל כן בפסוק כד באה התורה לומר שמשה הוסיף אף אותה ובכך סיים את ספר התורה. וזו לשון הרמב"ן (לא, כד): "וטעם ויהי ככלות משה לכתב - כי מתחלה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה (פסוק ט), ולא אמר להם אנה יניחו אותה, ואחרי כן נצטוה בשירה הזאת, ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה. ויהי ככלות משה לכתוב הכל בספר התורה, אז צוה את הכהנים לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם - שיהיה מונח בארון מן הצד, כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע, וזה טעם ויהי ככלות משה לכתב וגו' עד תמם".
סדר זה של הדברים מפתיע מאד: מדוע התורה צריכה להדגיש לנו שהיתה מסירה ראשונה של התורה ללויים, ורק לאחר מכן לקיחת התורה מהם כדי להוסיף לה עוד חלק ולתת להם שוב? סדר זה של הדברים מלמדנו שישנו חידוש יחודי שנאמר בפרשיות וילך-האזינו – חידוש שמעניק מבט חדש על כלל התורה, ומהווה השלמה בפני עצמה על גבי כל מה שכבר היה כתוב בה.
פרשיות וילך-האזינו מפתיעות ביחס לתמונה הרחבה שהוצגה עד כה לאורך חומש דברים. יש בהן נקודת מפנה עצומה בהבנת יחסי התורה וישראל. זה עתה, בפרשת ניצבים משה הודיע שישראל קרובים אל התורה, ושקל להן להן לקיים אותה (ל, יא-יד): "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". אמירה זו התאימה לאמירות משלימות שהופיעו לאורך הספר שעל פיהן התורה היא הטוב של ישראל, היא חייהם, והיא גדלותם לעיני העמם.
אך לאחר כל זאת מגיע הקב"ה ומגלה כי המגמה העיקרית שתופיע בישראל ביחס לתורה תהיה התנגדות וקושי לקיימה עד כדי חטא ועונשים קשים. מתבאר כי ישראל יצטרכו לעבור תהליכים קשים וארוכים עד שהקרבה שלהם לתורה תיחשף בפועל.
ההפתעה שבפרשה זו ניכרת מאד על פי דברי הרמב"ן שהובאו לעיל שמשה כבר סבר שהוא סיים את התורה ובא לתת אותה ללויים בלא שירת האזינו, אלא שאז חידש הקב"ה שצריך להוסיף את האזינו לתורה ולכן משה היה צריך לבצע מעמד נוסף של חתימת התורה. בתוספת זו של השירה משתנה לחלוטין המבט ששרר עד אז.
כאשר ניתנת התורה לעם מסויים עולה שאלה גדולה – אילו תכונות ונטיות נבראות בעם בתור התכונות התואמות לתורה? האם עם זה יהיה צייתן וכנוע ועל כן יקיים תורה בקלות? ואולי להיפך – עם זה יהיה מורד וסרבן, והתורה תעמוד מולו תמיד בתור ניסיון שהוא 'גדול עליו'? שאלה זו נפתרת למעשה בפרשת וילך (ובהמשך בשירת האזינו).
עד אז הותוו בפרקי הברית שתי הדרכים – הברכה והקללה. היו אלו שתי דרכים תיאורטיות, והתגלה מה יקרה לישראל אם ילכו בכל אחת מהן. אולם טרם התגלתה השאלה היסודית ביותר: היכן נמצא עם ישראל עצמו ביחס לשני השבילים הללו. לאיזו מביניהן תהיה הנטיה הטבעית שלו.
בבפרשת ניצבים התחילה להתבאר התמונה: משה גילה כי גם הקללה וגם הברכה עתידים לבוא על עם ישראל (ל, א): "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ". המשמעות היא שבישראל ישנם שני צדדים הפוכים: נטועה בהם תכונה של נאמנות וקיום לאורך זמן של חיי התורה, ועל כן יזכו לברכה. אך מצד שני מצויים בהם גם כוחות מקבילים שמחמתם יגיעו תחילה אל הקללה.
על בסיס זאת, בפרשיות וילך-האזינו מתגלה באיזה סדר ובאיזה מינון עתידים כוחות הנפש הסותרים הללו להופיע בפועל במהלך ההיסטוריה של ישראל. הקב"ה מגלה שהמצב הראשוני של ישראל ביחס לדרכי התורה יהיה של ניכור וקושי. הנטיה הטבעית של ישראל לא תהיה צייתנות טבעית וכפיפת הראש, אלא 'וישמן ישרון ויבעט'. יופיעו ישראל כוחות של 'עקש ופתלתול', 'נבל ולא חכם'. משה מסכם זאת בתכונה העקרונית של 'עם קשה עורף' וכן 'כי ידעתי את יצרו'. לא היינו מצפים כלל לכל אלה כאשר משה אמר: 'כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו'.
אולם הקב"ה מלמדנו שיכול להיות פער עצום בין תכונת הנפש האמיתית השוכנת בעם, לבין דרכי ההתגלות של אותה התכונה בפועל. בפועל ישראל יצטרכו לטפס את כל הדרך מלמטה למעלה – הם יתחילו בפגישה עם החטאים הקשים ביותר באנושות, בעוד שישראל עצמם רק בתחילת דרכם הלאומית. לא די בכך אלא שהטובות החומריות יטו אותם למטה. במצב זה הם יתקשו מאד מאד לא ליפול. אולם המשך ההיסטוריה יגלה אט אט את האמת: התורה טבעית לישראל, וקרובה אליהם בפיהם ובלבבם.
בכל התורה ברור שהגלות והעונשים הכתובים בתורה הם אפשרות שתקרה אם עם ישראל לא ישמור את התורה. אבל אם ישמרו את התורה לא תהיה גלות ולא יהיו עונשים. אלא שבפרשתנו יש חידוש גדול: הקב"ה אומר למשה שעם ישראל יחטאו בוודאי ויענשו בוודאי "הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ... וְחָרָה אַפִּי בוֹ... וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת". והסיבה היא "כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם". ומשה מסביר כך גם לעם ישראל "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי", ולכן "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".
כלומר ידוע שיש לעם ישראל עורף קשה והם ממרים, ולכן ברור שבעתיד יקומו דורות שיחטאו, וברור שיענשו.
וזה קשה מאוד: גם למה שיענשו אם ברור שיחטאו? זה הרי לא לגמרי בשליטתם, אלא תכונה שקיימת בהם מראש. וגם למה בחר ה' מראש דווקא עם כזה שידוע שהוא קשה עורף, וברור שיחטא?
נראה שיש הבדל בין בחירה של פרטים לבין בחירה של כלל. לכל אדם פרטי יש בחירה אם לחטוא או לא, יש גם דורות שלמים שיצליחו לא לחטוא. אבל עדיין הקב"ה אומר שבסופו של דבר יגיעו דורות שיחטאו, כי זו התכונה של הכלל. ולכן מגיע עונש לכל אדם פרטי שחטא, ולכל דור שחטא, כי הוא יכל שלא לחטוא. (ומצד האמת יתכן גם שאף אחד לא יחטא בכל הדורות, ואז הנבואה הזו היתה מתפרשת אחרת. אלא שזה סיכוי קטן מאוד מאוד, ולכן פשט הנבואה מורה שיחטאו).
ומעבר לזה, יש שתי רמות של מבט על ההסטוריה: יש מבט מהזוית שלנו: הבחירה הרעה שלנו היא הבעיה, והעונשים הם פתרון, שמוטב היה שלא יקרה.
אבל יש מבט מהזוית של הקב"ה על המציאות: ה' בחר לו עם כזה שברור שבסופו של דבר יהיו בו דורות שיחטאו, וברור שיענשו, וזה מה שצריך להיות. קשיות העורף והעונש אינם בעיה ופתרון, אלא שני שלבים בתהליך של קידום העולם.
עם קשה עורף פירושו עם שלא מתרגש מקשיים. עם שעושה מה שהוא חושב שנכון, ולא מה שמכריחים אותו לעשות. אם ה' היה לוקח את אנשי נינוה לעם, הם היו חוזרים בתשובה מיד כשהיה מאיים עליהם בעונש, כמו שקרה אצל יונה הנביא. אבל הם לא היו בוחרים מעולם לעשות את התורה מרצונם. הם היו עושים אותה רק כי הכריחו אותם. לעומת זאת עם ישראל לא עושה את התורה רק כי הכריחו אותו ואיימו עליו בעונשים, הם יעשו את התורה רק כשיבחרו מרצונם החופשי לעשות אותה. לא תשובה מיראה בלבד, אלא תשובה מאהבה.
כדי שהעם יבין מה טוב בתורה וירצה לבחור בה, צריך לתת לו את הזמן הדרוש להתנסות ולהבין. צריך לתת לו את סביבת העבודה המתאימה. והסביבה הזו היא הגלות. כשהעם נמצא בארץ זבת חלב ודבש הוא מחפש את ההנאות של החיים, וממילא התורה היא דבר חיצוני שנכפה עליו מאת ה'. עם קשה עורף כמעט בהכרח יעזוב בשלב כל שהוא את התורה בשביל ההנאות.
אבל כשהעם בגלות, בין הגויים, מצד אחד אין לו עולם חומרי עשיר, ומצד שני הוא רואה את ההבדל בינו לבינם שיצרה התורה שקיבל. ואז הוא מתחיל לבחור בתורה מרצונו, ולהתבדל מהגויים מרצונו. כל אדם בעם ישראל צריך בגלות לבחור מרצונו להיות חלק מהעם היהודי, הרי קל מאוד להצטרף לשכנים הגויים. ואפילו כשהגויים מכריחים את העם היהודי לעזוב את ה' ולהתנצר או להתאסלם, היהודים מעדיפים למות ולא להמיר את דתם. מסירות נפש היא הצד השני של קשיות העורף.
התקופה הראשונה שלנו בארץ היתה תקופת הילדות של העם, וממילא "אָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן", בגלות העם עובר את תקופת ההתבגרות שלו, הוא מבין למה, הוא בוחר בתורה מרצונו. ואז אפשר לחזור לארץ, ולעבוד את ה' מאהבה, יחד עם ארץ זבת חלב ודבש.
[עיון נוסף והרחבה: מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ח הלכה יד, פרי צדיק דברים פרשת וילך ושבת תשובה 'ואף דמה שכבר נכתב', אורות ישראל ותחיתו ב, רש"ר הירש דברים פרק לא פסוק כט].
נאומו של משה בספר דברים נמשך שלושים ושבעה ימים- מא' שבט עד ז' אדר. חלק משמעותי מן הספר שייך דווקא ליום האחרון- יום פטירתו של משה. בפרשתנו משה אומר בפירוש: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" ומפרש רש"י: "היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי וביום זה אמות". כלומר שכבר פרשת וילך מתחילה ביום האחרון וכן שתי הפרשות שאחריה נאמרו באותו יום.
יתר על כן, מלשון הפסוקים נוצר רושם שכל עניין הברית שמתחיל מפרשת כי תבוא שייך כולו לאותו יום. מיד לאחר פרשיות המצוות שבתחילת הפרשה שם מוזכר 'היום': "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים". וכן בפרשיות הבאות מודגש בכולם 'היום': "שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם", "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר", ובפרשת נצבים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם", "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב".
מעבר לכך, בספר דברים כולו כתובה המילה 'היום' יותר מבכל התורה. חלק גדול מהמקרים הוא בהקשר של נתינת התורה והמצוות לישראל כגון: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם", "וְשָֽׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם" וכד'. נראה שגם בזה הכוונה לאותו 'היום' של כריתת הברית שנכרתה על קיום התורה והמצוות. כלומר שבמובן מסוים ספר דברים כולו כלול ביום האחרון שלו- ז' אדר.
מהו ייחודו של יום ז' אדר? מלבד היותו יום לידתו ופטירתו של משה, זהו גם יום סיומה וחתימתה של התורה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת" - כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל", ובהמשך: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם". רק אחרי שהתורה נשלמה ניתן לתת אותה בשלמותה לישראל: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". בגמרא נחלקו האם התורה 'חתומה ניתנה' כלומר שרק ביום האחרון לאחר שנאמרה התורה כולה בע"פ נכתבה כולה מתחילה ועד סוף, או 'מגילה מגילה ניתנה' וכל פעם נכתב החלק שנאמר. אך גם לדעה השניה אומר רש"י: 'ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן', כלומר שבאותו יום הפכה התורה לדבר אחד ולכן אפשר לומר שעכשיו ניתנה התורה כולה מחדש.
אם כן יום ז' אדר הוא 'זמן מתן תורתנו' השלמה בכתב, והוא משלים את יום ו' או ז' סיון שהוא 'זמן מתן תורתנו' בתמצית של עשרת הדברות. וכפי שבסיון 'דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל' כך באדר נכתבה ונחתמה התורה בשבת. בגמרא נאמר על אותו יום שההנהגה עברה בו ממשה ליהושע: "שבת של דיו זוגי היתה". וכן בדברי חז"ל נאמר שמשה נפטר במנחה של שבת.
נתינת התורה ביום פטירת משה היא קודם כל תוצאה 'טכנית'- מכיוון שנותן התורה נפטר אי אפשר להמשיך אותה והיא מסתיימת וניתנת לישראל. אך זו גם סיבה מהותית. ביום הסתלקותו זוכה משה למעלה שלא זכה לה עד אז, כדברי המגיד מקוזניץ בספרו 'עבודת ישראל': "לגודל השגתו ביום זה והתדבקותו באלקים חיים לא יכול עוד להפרד ולמסור חכמה ותורה לישראל אשר הם למטה במדרגה ממנו". כאשר מדרגת משה מתעלה גם מדרגת התורה הניתנת על ידו מתעלה ולכן ביום זה ניתנת התורה מחדש במעלה עליונה יותר.
הזיהוי של ז' אדר כיום שבת מעורר שני קשיים - כיצד כתב משה את ספר התורה ביום השבת וכיצד עלה אל הר נבו שלכאורה היה מחוץ לתחום שבת? לגבי הכתיבה יש לומר שהיתה זו הוראת שעה שהרי ה' ציווה באותו יום: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" ומכאן למדו את המצווה לכתוב ספר תורה. נראה שהמעלה החדשה של התורה מתבטאת גם בהוראת שעה זו.
העליה להר נבו היא עצמה הראיה להתעלותו של משה וממילא התעלותה של התורה עמו: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ" - כמה מעלות היו, ופסען משה בפסיעה אחת". במדרגתו העליונה של משה הוא חורג מן ה'תחום' הנורמלי וממילא לא חל עליו איסור תחומין. העולם של משה הופך להיות עולם שכולו שבת ואין חלק של חול מחוץ לו.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל
בסוף פרשת וילך מצווים ישראל: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". השירה הזאת הלוא היא שירת האזינו, אך הגמרא בסנהדרין (כא ע"א) לומדת מכאן שיש מצוה לכתוב ספר תורה, וכן פסק הרמב"ם: מצות עשה על כל איש ואיש מישראל, לכתוב ספר תורה לעצמו: שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת', כלומר כתבו את התורה שיש בה שירה זו — לפי שאין כותבין את התורה, פרשיות פרשיות. ואף על פי שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. (הלכות תפלין ומזוזה וספר תורה ז, א) ישנן כמה דרכים לקיים את המצוה — יש שכותבים בעצמם ספר תורה או קונים ספר ויש הסומכים על דעת הסוברים שאדם יוצא ידי חובה בהחזקת ספרי לימוד בביתו. נשים לב, שכאשר הקב"ה רוצה להורות לנו לכתוב את כל התורה, הוא עושה זאת בעקיפין. הוא מצווה אותנו לכתוב את פרשת השירה, ומכיוון שאי אפשר לכתבה לבדה, שכן יש איסור לכתוב על קלף פרשות בודדות, ממילא ישנו הכרח לכתוב ספר תורה שלם. התורה כולה נכתבת בזכות השירה, ואכן, חז"ל כבר לימדונו שהתורה כולה נקראת שירה.
שיר לעומת זמר
אלא שה'חתם סופר' מקשה על כך. אם התורה נקראת שירה, מדוע הגמרא (סוטה לה ע"א) אומרת שדוד נענש על כך שאמר: "זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי" (תהילים קיט, נד), וכינה את התורה זמירות? כנראה שיש להבחין בין שיר לזמר. זמר הוא מה שאנו מכנים היום מנגינה או פזמון, המעוררים רגשות. אך התורה אינה זמר, היא אינה מיועדת ליצירת חוויה רגשית מיידית. לימוד התורה הוא דבר רציני, יש צורך לאמץ את המחשבה, ללמוד בעמל ובקביעות, התורה אינה סוג של מוזיקה נעימה וקלילה. שיר, הוא דבר אחר. לא כל אחד יכול לכתוב שירה. לשיר יש כללים, מבנה ועומק, שירה היא עניין מקצועי. בימי הביניים היו כללים נוקשים לכתיבת שירה, היה משקל מוגדר, כללי חריזה ברורים. גם לשירת הים ושירת האזינו בתורה יש מבנה מוגדר: 'אריח על גבי לבנה, לבנה על גבי אריח'. הרב קוק מתייחס להבדל בין שיר לזמר: "שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאֹתָיו" (דברי הימים א טז, ט): "השירה היא ההבעה השכלית העליונה היוצאת מתוך ההסתכלות הרחבה והעמוקה באור אל עליון ופליאות מפעליו. הזמר בא בתור הביטוי של הרגש הנפשי". (עולת ראיה א, עמ' ר) המשורר מסתכל במבט פיוטי ועמקני על החיים, הוא בא לעורר אצלנו תשומת לב, גישה אחרת. יש משוררים שהשפיעו נפשית על המונים, שהיו הוגי תנועות אידיאולוגיות ואף מנהיגים רוחניים. אנשים רבים שאבו את תוכן חייהם מהשירה. המשורר יוצר בנו שינוי תודעתי בעזרת מבנה מחושב ומדויק של מלים וקצב. הוא מצליח להוציא אותנו מהמפגש הפשטני עם המציאות ולהעניק לנו מבט כללי ומשמעותי יותר. התורה היא שירה. היא לא נועדה כדי להצית בנו רגשות בלבד, אבל היא גם לא אוסף של עובדות או רשימת הלכות יבשה, היא יוצרת בנו שינוי תודעתי כולל, צורת הסתכלות עקרונית וגישה לחיים.
שירתה של התורה מתבטאת בצורה מאלפת בששת סדרי המשנה, שהם הרבה יותר מקבצי הלכות טכניים. המשנה כולה פותחת במסכת ברכות, שבסדר זרעים — כך אמור להיפתח כל מפגש שלנו עם הטבע, בתודעת הברכה. כשניגשים אל הטבע כמסכת של ברכות, מגיעים למסכת פאה, להענקת ברכה. סדר זרעים הוא סדר הנתינה: פאה, תרומות ומעשרות, ביכורים, חלה. הלימוד של סדר זרעים מגביר את תחושת הכרת התודה על החסד שה' מרעיף עלינו, על זה שזרע קטן באדמה נותן כל כך הרבה יבול טוב, ועם הכרת התודה מתעצבת תודעת הנתינה. סדר מועד עוסק במפגש הנכון עם הזמן. יש משמעות בזמן, יש בו קדושה. ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה, מלמד דרך המשניות לא רק את ההלכות, אלא גם את תודעת ומהות החג. כך, למשל, היינו מצפים שמסכת ראש השנה תעסוק בהלכות תקיעת שופר, אך הפרקים הראשונים של המסכת עוסקים משום מה בקידוש החודש, במולד הלבנה ופרטיו. במונחים אסטרונומיים יבשים, שום דבר לא נולד בלבנה. והנה הסנהדרין, האנשים הכי חשובים בעם ישראל, משקיעים מאמץ בלתי נלאה בחקר המולד ובקביעת ראש חודש. עד כדי כך, שהם מתירים לחלל שבת בכדי לדווח לסנהדרין על כך שהלבנה נראתה. מדוע? החודש והמולד הינם שירה, שירת התחדשות ולידה. העולם שלנו אינו סטטי, יש בו התחדשות, לידה, תיקון ותשובה. ראש השנה בא לעורר אותנו להתבונן על עצמנו במבט של התחדשות, לחזק את האמונה שאפשר להיוולד, כמו הלבנה, "שגם הם עתידים להתחדש כמותה". ראש השנה הוא החג היחידי שגם חל בראש חודש: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו — איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ר"ה" (ראש השנה ח ע"א). מבט חסר שירה לא יראה בראש השנה דבר מעבר להחלפת תאריך ביומן, הרי העולם והטבע נשארו כשהיו, ולא התרחשה שום מהפכה. כדי להבין באמת את ראש השנה, יש להיחשף לשירת המשנה. נביא דוגמא נוספת. במסכת יומא, רק הפרק השמיני עוסק בהלכות המעשיות של יום הכיפורים, כמו איסור אכילה ושתיה. כל שבעת הפרקים הראשונים עוסקים בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש. זהו עיצומו של היום המופנה לכל אחד ואחד מאתנו, להיכנס לקודש הקודשים. את הלכות יום הכיפורים אפשר למצות בפרק אחד, אך בכדי להפנים את מהותו של היום, יש לצעוד עם הכהן הגדול בבית המקדש, זאת שירה, תהליך עיוני ונפשי כולל. לעולם הרוחני יש כללים, יש סדר ושפה המקנים השקפת עולם שלמה, שכלית ורגשית. השקפת עולם המרימה אותנו מהיחס השטחי, למבט רחב ומעמיק בנושא. "אשורר שירה לכבוד התורה".
בפרשתנו אומר משה רבנו ליהושע: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ..." (לא, ז).
בהמשך הפרשה אומר ד' ליהושע דברים דומים: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ..." (לא, כג).
ההבדל בין 'תביא' ל'תבוא' ברור למדי: 'תביא' הוא 'פועל יוצא', שבו הפועֵל פועל את פעולתו על נפעל כלשהו. כפי שבפסוק כג, יהושע פועל על בני ישראל, מביאם לארץ. לעומת זאת הפועל 'תבוא' הוא 'פועל עומד', שמתאר פעולה שהפועל פועל על עצמו.
לכן, הלשון היותר מובנת לכאורה, היא "תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כפי שנאמר בפסוק כג, כי בפסוק מדובר בפועל ונזכרים בו גם מקבלי פעולתו, בני ישראל. לעומת זאת, צריך לבאר את המילים "תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה" שבפסוק ז. גם שם נראה לכאורה שנזכר העם שהוא מקבל הפעולה, ואם כן, היה צריך להיות לפניו פועל יוצא?
בגלל קושי זה מבארים אונקלוס ופרשנים נוספים, את המילה 'את' בפסוק ז, באופן שונה מבפסוק כג. לדבריהם, המילה 'את' אינה מתארת שיש מקבל לפעולה, אלא פירושה כמו 'עִם', (הע' בחירק). השימוש ב'את' במשמעות 'עם', נפוץ בתורה במקומות רבים, לדוגמה בפסוק "אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א, א).
לפי זה, משה אמר ליהושע שעם בני ישראל יבוא גם הוא אל הארץ, ואילו ד' אומר לו דבר נוסף – שהוא - יהושע - יכניס אותם לארץ, בתור המנהיג שלהם.
אך הגמ' במסכת סנהדרין (ח ע"א) מבארת את ההבדל בין שני הפסוקים באופן שונה:
כתיב "כי אתה תבוא", וכתיב "כי אתה תביא"?
אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע, אתה והזקנים שבדור עמהם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול מקל והך על קדקדם, דַבָּר אחד לדור ואין שני דַבָּרין לדור.
מדוע מבארים חז"ל שיש כאן כעין סתירה בין שני ציוויים שונים? ומדוע פירשו את דברי משה ביחס להנהגת הדור יחד עם הזקנים, ולא ביחס לכניסתו לארץ יחד עם העם כולו, כפי שהבנו לעיל, שמשה אומר ליהושע רק שגם הוא עצמו יזכה להיכנס לארץ?
נעיין בפסוק מהפרשה הקודמת, שניתן לפרשו בכמה אופנים, בדומה מאוד לפירושים השונים שבפרשתנו, ובפירוש רש"י שעליו, שניתן למצוא בו כיוון לתשובה לשאלותינו.
בפרשת נצבים נאמר: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (דברים ל, ג). פשט הפסוק שם (לפי אונקלוס ומפרשים נוספים) הוא שהמילה 'את' היא במשמעותה הנפוצה, מחברת בין עושה הפעולה למקבל הפעולה, ועל כן מתפרשת המילה 'ושב' כפועל יוצא, שמשמעותה דומה למילה 'והשיב'.
אך רש"י מביא שם פירוש נוסף:
רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם.
לפי פירוש זה, המילה 'ושב' היא פועל עומד, החוזר אל ד', והמילה 'את' מתפרשת כמילה 'עם', כפי שרומז רש"י בסוף דבריו.
בהמשך מביא רש"י פירוש נוסף מדוע נאמר 'ושב' ולא 'והשיב':
ועוד יש לומר, שגדול יום קיבוץ גלויות ובקושי, כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו...
נראה שלפי פירוש זה המילה 'ושב' היא אמנם פועל יוצא, אך פועל יוצא 'עדין'; היא מציינת פועל שיוצא באופן פחות חזק, ומשמעותו בהקשר של הפסוק שזהו קצת פועל עומד, ד' כביכול קצת שב בעצמו כאשר הוא משיב את ישראל, 'כאילו הוא עצמו אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו' ושב עמהם ארצה.
לפי זה, ניתן להציע לפרש, שגם לפי הגמ' בסנהדרין, אין פירוש המילה 'תבוא' בדברי משה ליהושע 'פועל עומד' מוחלט, שחוזר רק על עצמו, שהוא ייכנס לארץ. אלא הוא 'פועל יוצא - עומד': יהושע אמנם יכניס את ישראל לארץ, אך משה מדריך אותו שיעשה זאת יחד איתם, על ידי שישתתפו עמו הזקנים שבדור, שהם חלק מהעם.
מוזמנים לעיין במאמר המורחב, שם הבאנו סימוכין וקושיות על הסברנו, וכן הבאנו מדברי המפרשים המיישבים את הסתירה שקיימת, לכאורה, בין ציווי משה ליהושע לציווי ד' אליו.
חג הסוכות
המלים "מקץ" (דברים ל י) ו"וירא" (לא טו) הן גם שמות של פרשות בחומש בראשית.
משה מעודד את עם ישראל במילים "חזקו ואמצו" על מלחמתם בכנענים (דברים לא ו). משה מעודד גם את יהושע להכניס את עם ישראל לארץ ישראל במילים "חזק ואמץ", (דברים לא כג).
הפרשה מתארת כעדים את: 1. השיר שמשה יכתוב בפרשה הבאה (דברים לא יט). 2. ספר התורה שהונח בארון הברית (דברים לא כו). 3-4. השמים והארץ (דברים לא כח).
