ברכות (י, א): "כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי פתח באשרי דכתיב אשרי האיש וסיים באשרי דכתיב אשרי כל חוסי בו".
תוספות שם: "וי"ל דלאו דוקא פתח באשרי וסיים באשרי. אלא חתימה מעין פתיחה".
חומש בראשית נפתח עם גילוי שם אלוקים בלבד בלא שם השם המפורש. רק במהלך פרק ב החל שם ה' המפורש להופיע. ולמרות הופעה זו שהמשיכה לאורך החומש, בפרשות האחרונות של חומש בראשית שם ה' חזר להסתתר ומופיע רק שם אלוקים. ההופעות האחרונות המרוכזות של ה' הם כאשר ה' מצליח את כל מעשי יוסף בבית פוטיפר ואצל שר בית הסוהר. מאז שיוסף פוגש את שר המשקים ושר האופים, כלומר מאז שהוא מתחיל להתחכך ולהתברג בשלטון המצרי – נעלם שם ה' מן החומש. החושך המצרי מעלים את גדולת השכינה בעולם. יוסף יוצא לתהליך ארוך וקשה בו הוא נכנס אל תוככי מלכות מצרים, ושם נעלם שם ה' לזמן רב. שם ה' ישוב רק בתהליכי יציאת מצרים – בגילוי למשה רבנו, אז יזרח מחדש אור ישראל ויאפיל על החושך המצרי.
נמצא שמבחינה זו סיום החומש הוא מעין הפתיחה – ישראל חוזרים אל האומות כאשר הם באימפריה המצרית, ויוסף פועל לתיקון מצרים.
אמנם יש חריג אחד. בכל פרשיות מקץ, ויגש ויחי לא מופיע שם הוי"ה מלבד פעם אחת בברכת יעקב לדן: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" (מט, יח). יעקב מטביע מושג מיוחד של תקוה לישועה וקרבה לשם ה' דוקא בתוך חושך הגלות. מה פשרו של גילוי שם ה' זה?
האלשיך מבאר באופן נפלא כי יעקב אבינו כורך את גאולתם של ישראל בגילוי שם ה' המפורש: הקב"ה יפעל לגילוי שמו מחדש, וכששמו יתגלה – ישראל יגאלו: "'לישועתך קויתי ה''... והוא ענין מאמרם ז"ל בכמה מקומות (שוחר טוב תהלים צח א) מצינו שתשועתו של הקדוש ברוך הוא תשועתן של ישראל, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, ובהושיע את עצמו יושיע אותנו... 'לישועתך' שתושיע את עצמך, שעל ידי תשועתך, נושע. כי ישועתך היא ודאית ואין לנו זכות להיות ישועתנו ודאית כי אם בישועתך, כי ישועתך תשועתנו, ולך קוינו כי היא ודאית בתכלית. והזכיר השם ואמר קוינו ה', לפרש הישועה שלו יתברך, והוא ענין כי יד על כס יה שאין השם שלם בארבע אותיותיו עד ינקם מעמלק. וזהו אומרו קויתי ה' כי ישועתך שבה קויתי ישועתי, היא היותך השם בארבע אותיותיך יחד, היא הישועה שודאי לא תשקוט עד תשלימנו".
ואכן, רבינו בחיי מגלה כי בפסוק זה רמוז שם ה' אשר מסגולתו לגבור על האויבים: "ודע כי בעלי השמות מוציאים מן הכתוב הזה השם שמועיל בדרך כנגד השונאים, וכן שמשון ההורג בשונאיו ואשר הרבה את חלליהם מצינו שכתוב בו: (שם, ל) "ויט בכח ויפל הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו", לא אמר הכתוב: ויט בכחו, אלא "ויט בכח", כלומר בכח השם, עם כחו, כי שתף כח השם עם כחו, וחלה בהם נקמה...".
נמצא שבסוף חומש בראשית שב למראית עין החושך לעולם. כל קורות אברהם יצחק ויעקב הסתיימו לכאורה בהבלעות זרעם בחושך מצרים הגדולה. שם ה' שב ונעלם, כך שבתחילת חומש שמות (ה, ב) עתיד פרעה להביע את חוסר היכרותו עם שם ה': "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'...". גלות ישראל היא 'גלות' ה'. אך בפסוק אחד בתוך ברכות יעקב מתגלה האמת – שם ה' פועל ופועם בישראל, והוא עתיד לגאול אותם יחד עם גילויו מחדש.
בשעה שמצווה דוד את שלמה בנו על המלכות - על תנאי צווה אותו. "וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי־דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת־שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר: אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָ֑רֶץ וְחָזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ: וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־מִשְׁמֶ֣רֶת׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְעֵדְוֹתָ֔יו כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֗יל אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר תִּפְנֶ֖ה שָֽׁם: לְמַעַן֩ יָקִ֨ים יְקֹוָ֜ק אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר עָלַי֘ לֵאמֹר֒ אִם־יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת־דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכָל־לְבָבָ֖ם וּבְכָל־נַפְשָׁ֑ם לֵאמֹ֕ר לֹֽא־יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל" (מלכים א פרק ב פסוק א - ה) כדי שיקיים ד' הבטחתו לבית דוד למלכות הנצח – חובה עליהם לשמור את דרכם, ללכת לפני ד' באמת בכל לבבם ובכל נפשם.
אומנם, מילה אחת מיותרת- חותכת את משפט התנאי הפשוט הזה וחוזרת באמצעיתו, במקום שאינו מקובל מבחינה תחבירית:
לְמַעַן֩ יָקִ֨ים יְקֹוָ֜ק אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר עָלַי֘
לֵאמֹר֒ אִם־יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת־דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכָל־לְבָבָ֖ם וּבְכָל־נַפְשָׁ֑ם
לֵאמֹ֕ר לֹֽא־יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל:
חזרת המילה' לאמור' גורמת לנו לקרוא את המשפט בכפל משמעויות:
הצגת המשפט בצורה זו מהווה צוהר למתח בין ההבטחה האלוקית לבחירה האנושית בסוגיית הבחירה בבית דוד. אותו משפט עצמו נושא שתי משמעויות סותרות. משמעות אחת התולה הכל בבחירה האנושית ובמעשיה הטובים ומשמעות שניה, מקבילה, המציגה את המוחלטות האלוקית בבחירה בבית דוד.
וכן ניסח את הדברים הרמב"ם בלשונו המאירה: "כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, ולא זכה אלא לכשרים שנאמר אם ישמרו בניך בריתי, אף על פי שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם, הקדוש ברוך הוא הבטיחו בכך שנאמר: "אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וחסדי לא אפיר מעמו." (רמב"ם הלכות מלכים פרק א הלכה ז - ח) אע"פ שלא זכה אלא לכשרים - לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם, הבטיחו הקב"ה בכך., תמצית המתח בין הבחירה להבטחה האלוקית במשפט אחד.
לא רק בנוגע לבית דוד מציג הרמב"ם את המתח בין ההבטחה האלוקת לבחירה האנושית. גם בנוגע לשאלה האם הגאולה תלויה בתשובה. שאלה שנחלקו בה גדולי התנאים, פתר הרמב"ם בצורה דומה: כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'. (רמב"ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ה) הגאולה תלויה בתשובה, בבחירתן של ישראל. אבל הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן.
נראה, שהדברים משתלשלים משיטת הרמב"ם הידועה, בעניין מקומה של שאלת הידיעה והבחירה בתודעת המאמין. וכך כתב הרמב"ם בפרק ה בהלכות תשובה, הפרק בו הוא מבסס את האמונה בבחירה חופשית: "שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו, דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה ....... הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי..." (רמב"ם הלכות תשובה פרק ה הלכה ה)
הראב"ד במקום, השתומם על חשיפת השאלה המורכבת של הידיעה והבחירה, בספר שנועד להמון העם. לדידו נכון היה להצניע את הדיון בנושא ולהשאיר את ההמון על תמימותם: "לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ." (ראב"ד שם)
נראה שלשיטת הרמב"ם, תודעת הקיום המשותף של הידיעה והבחירה, היא תודעה קיומית המחויבת לאדם מאמין .שהרי עקרי הדת תלויים בה . חוסר היכולת של האדם להשיג דבר זה, לא רק שאיננה צריכה למנוע ממנו מלהניח את שני העקרים בין עיניו, אלא שהוא מהווה בעצמו מוקד של יראת שמים, במובנה המהותי והעמוק ביותר: "כִּ֣י לֹ֤א מַחְשְׁבוֹתַי֙ מַחְשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם דְּרָכָ֑י נְאֻ֖ם יְקֹוָֽק: כִּֽי־גָבְה֥וּ שָׁמַ֖יִם מֵאָ֑רֶץ כֵּ֣ן גָּבְה֤וּ דְרָכַי֙ מִדַּרְכֵיכֶ֔ם וּמַחְשְׁבֹתַ֖י מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶֽם" לא זו בלבד אלא שאמונה שלמה בכוחה של התשובה, מצריכה אמונה מלאה ביכולת הבחירה האנושית, יחד עם בטחון גמור בגלגול האלוקי את מהלכה של התשובה. והרי זהו ההקשר המקורי של הפסוקים העוסקים בפער מחשבות האדם למחשבות ד'. "דִּרְשׁ֥וּ יְקֹוָ֖ק בְּהִמָּצְא֑וֹ קְרָאֻ֖הוּ בִּֽהְיוֹת֥וֹ קָרֽוֹב: יַעֲזֹ֤ב רָשָׁע֙ דַּרְכּ֔וֹ וְאִ֥ישׁ אָ֖וֶן מַחְשְׁבֹתָ֑יו וְיָשֹׁ֤ב אֶל־יְקֹוָק֙ וִֽירַחֲמֵ֔הוּ וְאֶל־אֱלֹהֵ֖ינוּ כִּֽי־יַרְבֶּ֥ה לִסְלֽוֹחַ" וזאת למה? "כִּ֣י לֹ֤א מַחְשְׁבוֹתַי֙ מַחְשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם דְּרָכָ֑י נְאֻ֖ם יְקֹוָֽק: כִּֽי־גָבְה֥וּ שָׁמַ֖יִם מֵאָ֑רֶץ כֵּ֣ן גָּבְה֤וּ דְרָכַי֙ מִדַּרְכֵיכֶ֔ם וּמַחְשְׁבֹתַ֖י מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶֽם"
הבנת הפער בין מחשבות ד' למחשבותינו מחזק אצלינו את הבטחון במהלך האלוקי ובגלגול הדברים לטובה: "כִּ֡י כַּאֲשֶׁ֣ר יֵרֵד֩ הַגֶּ֨שֶׁם וְהַשֶּׁ֜לֶג מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב כִּ֚י אִם־הִרְוָ֣ה אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהוֹלִידָ֖הּ וְהִצְמִיחָ֑הּ וְנָ֤תַן זֶ֙רַע֙ לַזֹּרֵ֔עַ וְלֶ֖חֶם לָאֹכֵֽל: כֵּ֣ן יִֽהְיֶ֤ה דְבָרִי֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִפִּ֔י לֹֽא־יָשׁ֥וּב אֵלַ֖י רֵיקָ֑ם כִּ֤י אִם־עָשָׂה֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר חָפַ֔צְתִּי וְהִצְלִ֖יחַ אֲשֶׁ֥ר שְׁלַחְתִּֽיו" (ישעיהו פרק נה פסוק ו - יב)
"ביסוד הכל צריכה לבוא ההסברה הכללית של בטחון התשובה."
בפרשתנו מברך יעקב את שבט זבולון ומתנבא על נחלת השבט: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹֽן". אלא שלמעשה בספר יהושע אנחנו רואים שזבולון לא קיבל את הנחלה הזו. זבולון יושב בחלק העליון של עמק יזרעאל, וסביב בקעת בית נטופה, עד התבור. באופן פשוט אין לו מוצא לים. מי שמקבל את הנחלה המיועדת לזבולון הוא שבט אשר. לשבט אשר יש את כל חוף הים באזור הצפון, מהכרמל ועד אכזיב. והוא נוגע בצידון כמו שכתוב בפירוש ביהושע. וכך אומרת גם דבורה בשירה: "אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן".
ולא מובן למה לא נתנו לזבולון את הנחלה עליה התנבא יעקב?
שאלה דומה נשאל לגבי שבט דן. בכמה מקומות בתורה כתוב שנחלת דן תהיה בצפון. במלחמת הארבעה והחמשה, רודף אברהם אחרי המלכים עד דן, ומשם מכה אותם עד אזור דמשק. כלומר דן בצפון. ברכת משה לדן היא "וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָֽׁן", והבשן הוא אזור הגולן. וכן למשה מראה ה' "אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּֽן: וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַֽחֲרֽוֹן". ואם כן ידוע היה שדן נמצא בצפון, אלא שדן מקבל בפועל את נחלתו בספר יהושע באזור גוש דן של היום. ורק כיון שצר לו המקום, יוצאים אנשים משבט דן וכובשים גם נחלה בצפון. ולמה לא נתנו לו בני ישראל נחלה במקום המיועד מראש?
יותר מזה, השבטים הראשונים קיבלו את נחלתם בלי גורל. כך נראה בשבט יהודה ובבני יוסף, וכן ראובן גד וחצי המנשה. רק כשסיימו את מי שידעו איפה צריכה להיות נחלתו, הפילו גורל לשאר השבטים. אבל זבולון ודן לא קיבלו את נחלתם מראש, למרות שלכאורה היא ידועה, אלא קיבלו לפי גורל, שכאמור העביר אותם למקום אחר.
נראה שהיה שינוי מהותי שמנע משבטים אלו לקבל את הנחלה המיועדת להם, ולכן השאירו בני ישראל לגורל לקבוע את נחלת השבטים האלו.
בני לאה הם החלק בעם ישראל שמתנהל לפי הנס, לפי רצון ה', ולא לפי דרכי העולם הזה. בני רחל מתנהלים לפי דרכי העולם הזה. לכל אחת מהאמהות יש שפחה, שבניה מייצגים שלב נמוך יותר של אותה שיטה. (למשל: יוסף פועל דרך הגויים, אבל הוא מלך עליהם. שמשון משבט דן פועל דרך הגויים אבל במאבק מורכב מולם).
עד איפה יכולה להגיע השיטה של בני לאה? האם ההתנהגות לפי רצון ה', בלי התחשבות בדרכי העולם הזה יכולה להשפיע גם על הגויים? שלמה המלך חשב שכן. ולכן הוא שיתף פעולה עם חירם מלך צור, שהיא המדינה שסוחרת עם כל העמים, כדי להביא את הבשורה של שלמה עד אליהם, ולחבר אותם למקדש. אבל בפועל אנחנו יודעים שזה לא הצליח.
יעקב מברך את בני לאה, שהשיטה שלהם תגיע עד כדי השפעה על הגויים כולם. ולכן הוא נותן לאחרון בני לאה, זבולון, חוף ימים. כדי שיוכל להגיע לכל עמי העולם, ולהפיץ ביניהם את התורה, ולחבר אותם אל המקדש. וכמו שמברך אותו משה בפירוש "עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ". ולכן נותן לו חיבור אל צידון, כדי להתחבר דרכם גם כן אל כל העמים.
לפני השלב העליון הזה, יהיה שלב שבו יהיה לנו קשר והשפעה עם הגויים שבאזורנו. וגם אם עוד לא נוכל ללמד אותם תורה ממש, נוכל לעבוד איתם בשיתוף פעולה.
בני רחל יודעים למלוך על הגויים. בני שפחתה יודעים לעבוד איתם בשיתוף פעולה. דן הוא ראשון בני שפחת רחל. הגויים באזורנו, שיש לנו קשר איתם, הם בני הנהרות – הפרת והחידקל. ולכן דן מקבל בצפון את הדרך אל הפרת, כדי לקשר בינם לבין עם ישראל.
אלא שכשבני ישראל נכנסו לארץ, הם כבר לא היו במדרגה מספיקה כדי להגיע לאידיאל הזה. העם לא הוריש את הגויים, והיה ברור שהגויים עלולים להשפיע עליו לא פחות מלהפך. הקשר עם הגויים יכול לפגוע בעם ולגרום להם לעזוב את ה'.
ולכן לא נתנו לזבולון, אחרון בני לאה, את חוף הימים. המדרגה של לאה לא תצליח במקדש ראשון להגיע לאידיאל הזה. ואת החוף והקשר עם צידון נתנו לאשר, אחרון בני שפחתה. כלומר הקשר עם הגויים הוא רק נספח בשלב הזה של ההסטוריה.
לדן לא נתנו מיד את הקשר אל בני הנהרות, כי דן עלולים להיות מושפעים מהם. וכמו שהיה אצלם את פסל מיכה ואחד העגלים של ירבעם. אלא שמו את דן בקרבת בית המקדש, גובל בנחלות יהודה, בנימין ואפרים, שהמשכן והמקדש היו תמיד בחלקם. ורק משם הלך חלק מהשבט לכבוש את אזור הצפון. כך שלשבט דן נשאר קשר תמידי אל אזור המקדש, ורק מכוחו יכלו לנהל קשר עם בני הנהרות.
[עיון נוסף והרחבה: בראשית רבה ויחי פרשה צז יג, במדבר רבה פינחס פרשה כא ט, ילקוט שמעוני יונה רמז תקנ 'רבי לוי', דברים פרק לג פסוק יט: מדרש תנאים, רש"י, ספורנו, פנים יפות שם פסוק יח ופסוק כב].
מיתת יעקב מביאה "אֵבֶל כָּבֵד... לְמִצְרָיִם", בניגוד לזמן המקובל של 30 ימי בכי כאן "וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם". אמנם רש"י מפרש: "ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה" שהרי נאמר: "וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים", אך לפירושו הבכיה אינה 70 יום כפי פשט הפסוק.
הסיבה לבכי 70 יום מבוארת בתרגום יונתן: "וּבְכוּן יָתֵיהּ מִצְרָאֵי שׁוּבְעִין יוֹמִין אָמְרִין אִלֵין לְאִלֵין אִיתוּן נִבְכֵּי עַל יַעֲקב חֲסִידָא דְבִזְכוּתֵיהּ עֲדַת כַּפְנָא מִן אַרְעָא דְמִצְרַיִם דַהֲוָות גְזֵירְתָּא לְמֶהֱוֵי כַפְנָא אַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וּבִזְכוּתֵיהּ דְיַעֲקב אִתְמַנְעָן אַרְבְּעִין שְׁנִין מִן מִצְרַיִם וְלָא הֲוָה כַּפְנָא אֱלָהֵן תַּרְתֵּין שְׁנִין בִּלְחוֹדֵיהוֹן". כלומר ש40 יום בכו על הטובה המיוחדת שבאה בזכות יעקב ועוד 30 יום כמו בכל אדם שנפטר.
כיצד הגיע התרגום למספר זה של 42 שנות רעב? הרי יוסף אומר במפורש שיהיו רק 7 שנות רעב? זוהי שיטת חכמים במדרש: "שֶׁבַע פָּרוֹת - רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיוּ, שֶׁכֵּן פַּרְעֹה רוֹאֶה. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה הָיוּ שֶׁכֵּן פַּרְעֹה אָמַר לְיוֹסֵף. רַבָּנָן אָמְרֵי אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיוּ, שֶׁכֵּן פַּרְעֹה רוֹאֶה וְאוֹמֵר לְיוֹסֵף וְיוֹסֵף חוֹזֵר וְאוֹמֵר לְפַרְעֹה". המדרש מתבסס קודם כל על כפילות החלום - פרות ושיבולים, ולעומת פרשנותו של יוסף: "וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשׂתוֹ", מפרש המדרש שכל חלום מלמד על 7 שנות רעב אחרות. רבי נחמיה ורבנן מכפילים שוב ושוב בהתאם למספר הפעמים שהחלום נאמר.
לפירוש זה התהליך שקורה בעקבות בואו של יעקב למצרים הופך את 40 שנות הרעב ל40 ימי בכי על פי היחס של "יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה". אלא שתהליך זה לא מבטל את שנות הרעב לחלוטין כפי ששואל המדרש: "וְאֵימָתַי חָזְרוּ? בִּימֵי יְחֶזְקֵאל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה". מכאן למדנו שהרעב שהיה במצרים היה קודם כל עונש למצרים ולא נועד רק להעלות את יוסף למעמד המשנה למלך ולהוריד את ישראל למצרים.
נראה שגם כאן, מלבד עונשה העתידי של מצרים ישראל לוקחים על עצמם את האחריות להשלמת הכפרה. 40 ימי הבכי של מצרים הופכים ע"י משה ל40 ימי רעב: "וַֽיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה". משה מגיע למדרגה שבה אין צורך ברעב כיון שאין צורך באכילה גשמית. אמנם חטאם של ישראל מחזיר את 40 היום ל40 שנה: "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר. בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם". שם מקבלים ישראל את עונש הרעב: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ".
אלא שאחרי תיקונו של משה עונש הרעב של ישראל מתעלה גם הוא למדרגה אידאלית שבו אין צורך לאכול: "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". המן הוא "לֶחֶם אַבִּירִים" - מאכל רוחני שערכו הוא בערך "מוצא פי ה' " שהרי "לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן".
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
"וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ", פרידתו של יוסף מאביו מתוארת באופן מרגש מאוד, "וישק לו — נשיקה של פרידה" (פסיקתא זוטרתא בראשית, נ, א). הנצי"ב בפירושו, מצביע על אירוע מיוחד שהתרחש ברגעיו האחרונים של יעקב: "הנראה, שהיה יוסף עומד ברגע אחרון של חיי יעקב סמוך לו. ויעקב היה נדבר עמו בחשאי. והיינו שכתוב להלן שאמר יוסף לשבטים — "ואלהים פקד יפקד אתכם." וידוע שהיא סימני גאולה, ומאין ידע יוסף יותר מהם. אלא כך קבל מאביו, מה שלא שמעו ברגע האחרון שהיה שפע רוח הקודש עמו כנר המבהיק לפני גמר הסתלקותו. ובעמדו אצלו הרכין והביט על שפתי אביו הגווע, ע"כ נפל הוא על פניו יותר מכל הבנים". (העמק דבר נ, א) מילותיו האחרונות של יעקב, נאמרו כצוואה ברגעיו האחרונים של יוסף: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".
בהמשך, יישמעו סימני גאולה אלה מפי משה ואהרון: "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות ג, טז), "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם ד, לא), "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַֽעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶֽם" (שם יג, יט). "ויעקב מסר סוד הגאולה ליוסף, שנ' ואלהים פקוד יפקוד אתכם ויוסף בנו מסר סוד הגאולה לאחיו ואמר להם פקוד יפקוד אלהים אתכם, ואשר מסר סוד הגאולה לשרח בתו, וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו אצל שרח בת אשר אמרו לה בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך, אמרה להם אין באותו ממש, אמרו לה והרי אמר פקוד יפקוד אלהים אתכם, אמרה להם הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכן שמעתי מאבא". (פרקי דרבי אליעזר חורב, מז) המעבר מספר בראשית לספר שמות הותיר חלל עצום, חסרונם של האבות. אולם צמד המילים 'פקד יפקוד' מותח קו ממשי בין האבות לבנים, בין ספר בראשית לספר שמות. צמד מילים זה יצליח לעורר תקווה בעם השקוע בעבדות, תקווה שתצמח מתוך זיכרון ישן מדור האבות.
המהר"ל (גבורות ה' פרק כו) מאריך לבאר את לשון הפקידה. פקידה לקוחה מהשורש פ.ק.ד — מעולם הפקודה. הפקודה באה מסמכות עליונה, מהמלכות. הפקודה באה ממי שמבטו רחב וכולל יותר, ממי שאחריות רבה על כתפיו. במובן זה, הפקודה מאפיינת את בשורת הגאולה. גאולה משמעה התרחשות כוללת ורחבה הבאה מאחריותו של מלך העולם על עתיד בריאתו. גואל שישמיע צלילים מקומיים וזמניים הנכונים רק לתקופתו אינו גואל אמת. גואל שנשלח על ידי פקודת המלך ידבר בשפה מלכותית, שיש בה התייחסות כלל-מערכתית, המחברת עבר הווה ועתיד. "פקוד בגלות זו, יפקוד בשאר גלויות". (פסיקתא זוטרתא שמות יג, יט) "פקד אתכם במצרים ויפקוד אתכם על הים, פקד אתכם על הים ויפקוד אתכם במדבר, פקד אתכם במדבר ויפקוד בנחלי ארנון, פקד אתכם בעולם הזה ויפקוד אתכם לעולם הבא". (תנחומא בשלח, ב) "בישרן בשתי פקידות. פקד בימי משה, יפקוד לימות המלך המשיח". (מדרש הגדול בראשית נ, כד) גאולה היא אירוע רב תחומי, היא איננה סיפור פרטי שלנו. לעמים רבים במהלך ההיסטוריה היו סיפורי גאולה מקומיים, אך גאולתם של ישראל שונה היא והיא נבחנת בסימנים המלווים אותה, הגלובליות וההשלכות העתידיות.
המהר"ל מוסיף לבאר נקודה נוספת במטבע לשון זו, הכפילות — פקד יפקוד, פקד פקדתי. כחלק מבירוריו בנושא הגאולה עוסק המהר"ל בדמותו של נביא הגאולה — ישעיה (נצח ישראל מט), אשר נבואותיו מתאפיינות בלשון הנחמה הכפולה: "נתנבאתי נחמות יותר מכל הנביאים, ולא עוד אלא נחמות כפולות: שוש אשיש, התעוררי התעוררי, עורי עורי, אנכי אנכי, נחמו נחמו עמי" (ילקוט שמעוני ישעיה, תו), "שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות ואת נחמות כפולות" (ויקרא רבה י, ב). ברובד הפשוט, מטרת הלשון הכפולה להביע ודאות. הכפילות יוצרת רושם של חוזק ועוצמה. יתירה מזו, הלשון הכפולה מלמדת אותנו שעל מנת לפענח את הגאולה באופן נכון עלינו לסגל מבט כפול. הכפילות מבטאת את העובדה שיש שני רבדים, האחד נגלה והשני נסתר, את מה שעינינו רואות, ואת מה שמתרחש מאחורי הקלעים. "טב מלגאו וביש מלבר" (תיקוני זוהר תיקונא שיתין, צג ע"ב). בדומה לכך, האירועים שהובילו לגאולת מצרים, כלל לא בישרו על בואה. החל מגזירת פרעה המייאשת: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", וכלה בעבודה הקשה בפרך. הדרך סתומה למתבונן ורק למפרע מתגלה המשמעות הפנימית שלה.
כפילות נוספת אנו מוצאים באותיות הסופיות — 'מנצפ"ך' (ראה שבת קד ע"א). מעניין שהמדרש קושר גם כפילות זו אל לשונות הגאולה: "ר' אליעזר אומר חמשה אותיות שנכפלו בכל האותיות שבתורה כולם לסוד גאולות: כ"ף כ"ף אברהם אבינו נגאל מאור כשדים, שנאמר לך לך מארצך, מ"ם מ"ם נגאל בו יצחק אבינו מיד פלשתים, שנאמר לך מעמנו, נו"ן נו"ן נגאל בו יעקב אבינו שנ' הצילני נא מיד אחי, פ"א פ"א בו נגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר פקוד פקדתי, צד"י צד"י בו עתיד הקב"ה לגאול את ישראל משעבוד ארבע מלכיות ולאמר להם צמח צמחתי לכם, שנאמר ואמרת אליו כה אמר ה' צבאות לאמר הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח". (פרקי דרבי אליעזר "חורב," מז) הגאולה מקבלת פרשנות נוספת באמצעות האותיות הכפולות. כאמור, הבחינה הראשונה היתה שהגאולה היא דבר כלל עולמי, הבחינה השנייה היתה שגאולה מצריכה מבט כפול ופנימי. כעת, מגדיר המהר"ל (נצח ישראל פרק מט) הגדרה נוספת — הגאולה היא דבר 'פשוט': "והנה בארו בזה כי אלו ה׳ אותיות נכפלו באל׳׳ף בי"ת לכך מורים הם על הגאולה. ואלו ה' אותיות הם מנצפ"ך חקק בהם הגאולה של עולם, כי אלו אותיות הם אותיות פשוטים והפשיטות יש בו גאולה... כי הפשוט עומד בעצמו אין לו צירוף אל דבר מה רק עומד בעצמו, וכן ענין הנגאל עומד בעצמו מבלי שיש לו חבור וצירוף אל אדון שלו, ולא כן המשועבד שאינו פשוט כי יש לו צירוף אל אשר הוא משעבד בו, ולפיכך הפשוט העומד בעצמו ואין לו שום צירוף אל זולתו הוא ענין החירות". האותיות הסופיות (מנצפ"ך) מכונות 'אותיות פשוטות,' והאותיות הרגילות מכונות 'אותיות כפופות'. האות הכפופה מצויה בתוך המילה, כל אות תלויה בחברתה וביחד הן מרכיבות מילה בעלת משמעות. ככל שנוסיף אותיות, האפשרויות ליצירת מילה מצטמצמות. למשל, אם נתחיל מילה באות א' האפשרויות ליצירת מילה הן מגוונות, אם נוסיף לה את האות ב' עדיין האפשרויות רבות, אך ככל שנוסיף אותיות יצטמצמו האפשרויות, עד שהאות האחרונה תהיה כמעט צפויה עד שאין כל ברירה אלא להוסיף דווקא אותה. האות האחרונה היא במידה רבה תוצר מתבקש של כל האותיות שלפניה. אולם, יש סוג אחר של אותיות אחרונות — 'מנצפ"ך', אותיות ייחודיות, המביעות סוג של אמירה עצמאית, לא כפופה. הן חופשיות ומצויות בסוף המילה פשוט כי זה עניינן, כביכול, הן שם מרצון ולא בגלל שהאותיות שקדמו להן גרמו להן להופיע בסוף המילה. האות הסופית היא בעלת רגל ישרה ולא כפופה, היא איננה כפופה לתנאים אלא בעלת עצמאות. העולם משופע ביחסי תלות בין אירועים, בין אנשים, בין חומרים. הגאולה והיציאה לחירות משמעותה שחרור מאותה תלותיות ברצף הנסיבות, החירות משוחררת מהאותיות שקדמו לה. עם ישראל חרט על דגלו את האמרה — "כל מעשיך יהיו לשם שמים", לפעול שלא בגלל אילוצים ונסיבות, אלא מתוך רצון חופשי, עצמאי. לשון הגאולה 'פקד יפקוד,' רומזת על אות פשוטה שאיננה מתכופפת.
על פי המסופר במדרש, בני ישראל הולכים לשרח בת אשר על מנת לבחון האם משה הוא הגואל הראוי. דמותה של שרח בת אשר מופיעה במדרשים בנקודות זמן תמוהות ורחוקות. היא היחידה המופיעה ברשימת היורדים למצרים ומאידך, באופן פלאי, גם ברשימת נוחלי הארץ בסוף ספר במדבר (כו, מו). "ושרח אחותם. ששרחו ונתרבו ימיה, שחייתה משירדו ישראל למצרים ועד קרוב לתכלית מלכות בית דוד קרוב לתר"ך שנה, ועליה נאמר אנכי שלומי אמוני ישראל, והיא היתה אשה חכמה, שקראה ליואב בן צרויה מתוך העיר כשרדף אחר שבע בן בכרי". (שכל טוב בראשית, מו, יז) לפי מדרש אחר שרח אף מופיעה בבית מדרשו של רבי יוחנן ומספרת לו על קריעת ים סוף (ילקוט שמעוני שמואל ב, קנב). אבל גם אלמלא המדרש, מפסוקי התורה עצמם עולה, ששרח חיה לפחות מאתיים וחמישים שנה! האירועים השונים אינם מכופפים את שרח, המציאות הפיזית והחומרית לא משפיעה עליה והיא מאריכה ימים. היא איננה נותנת ללחצים חיצוניים להשפיע על חייה ולכן דווקא היא מקבלת את התפקיד להודיע ליעקב על כך שיוסף חי ונמצא במצרים. שרח, היא המתאימה לבחון האם הגואל מדבר בשפת הגאולה, בשפה בת חורין. ספר בראשית מסתיים במסר של גאולה. תחילתו באירועים בהם הפיתויים גברו על קומת האדם וגררו אותו להיות כפוף להם, והוא מסתיים במסר של חירות, בקריאה הנוסכת תקווה באדם.
בפתח פרשתנו, ויחי, החותמת את ספר בראשית על מגוון אירועיו, אנו קוראים על בקשת יעקב מבנו יוסף לקבור אותו בארץ ישראל. בהמשך, נקרא יוסף אל יעקב, והגיע עם שני בניו. במעמד זה אמר לו יעקב: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (מח, ז).
דבריו אלו של יעקב מעוררים להבין שני דברים: א. מאז שפגש יעקב את יוסף חלפו שבע עשרה שנים, שבהם התגורר יעקב בארץ גושן בקרבה ליוסף. במשך כל התקופה הוא לא מצא זמן לדבר על כך עם יוסף. מדוע רק סמוך לפטירתו הזכיר יעקב את קבורת רחל, שהתרחשה כשלושים שנים לפני כן?
שאלה נוספת, מדוע יעקב לא קבר את רחל במערת המכפלה? הרי עבורה עבד שבע שנים, [ולאחר מכן שבע שנים נוספות]. יתירה מזו, מכל הפסוקים משמע שרחל היתה אשתו העיקרית של יעקב, ואם כך מדוע היא לא נקברה עימו במערת המכפלה?
שאלתנו הראשונה נשאלה בחז"ל במדרש שכל טוב: "מה ענין זה אצל זה? אלא שצפה יעקב אבינו שדעתו של יוסף לשאול על רחל אמו: 'מפני מה לא העלה אותה לקוברה במערת המכפלה, הואיל והיתה חביבה עליו ביותר'? ועד שלא התחיל יוסף לשאלו, התחיל יעקב ואמר: 'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן', כלומר ואני הייתי רוצה לומר לך על אמך, כי בבואי מפדן ארם 'מתה עלי רחל', עלי היתה עלבונה, לפי שאין האשה מתה אלא לבעלה, ואין איש מת אלא לאשתו.
ושמא תאמר: מפני מה לא קברתיה במערת המכפלה? הרי בארץ כנען קברתיה, בגבול בית לחם, שהיא מובחרת מחברון, וכאילו היא קבורה במערת המכפלה. ואם תמצא לומר: מערת המכפלה עדיפא, ששם האבות והאמהות, ומכל מקום ראויה היתה להיקבר עמהם, ומפני מה לא העליתי אותה לקוברה שם? תלמוד לומר 'בַּדֶּרֶךְ', שהיו עלי טרחות הדרך, והיה קיץ גדול ואבק בדרך, ולא הייתי יכול להעלותה מפני שהיה ארונה מתמלא אבק, ולא ראוי להשהותה מפני הכבוד.
ואם תמצא לומר דרך קצרה היא משם עד מערת המכפלה? תלמוד לומר 'בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה', שעדיין רוב הארץ להלוך, ודומה למילת 'כברת הארץ'... 'וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת', על אם הדרך קברתיה, שיהו בניה עולין לארץ ישראל ורואין קבורתה וזוכרין אותה, וכן מצינו בשעה שהיו ישראל הולכין בגולה לבבל, כיון שעברו על קבורתה של רחל התחילה נשמתה בוכה, שנאמר 'כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ...' (ירמיהו לא, יד), והקב"ה ענה אותה ואמר לה: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי...' (שם פסוק טו)".
יעקב רצה להיקבר במערת המכפלה. הוא ביקש מיוסף, שהיה שליט במצרים והיו לו יכולות וסמכויות לארגן זאת, שיטפל בקבורתו. יעקב העריך שיתכן שיוסף יכעס, על שרואה שאביו עושה מאמצים רבים להיקבר במערת המכפלה על יד לאה, לעומת אימו שלא נקברה שם. ועל כן, פתח באמירה שרחל מתה בארץ כנען ולא נקברה מחוץ לארץ ישראל. יעקב גם מסביר שהדרך ממקום פטירתה באפרת ועד למערת המכפלה כלל לא היתה קצרה, וביטא זאת במילים 'בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה', שעדיין היה צורך ללכת כברת דרך ארוכה.
לאחר הפתיחה הסביר יעקב, במעין התנצלות שרחל נפטרה בדרך באופן פתאומי, והוא לא יכל לעזוב את בניו ומקנהו בדרך וללכת לקבור אותה במערת המכפלה. אם היה הולך עם כל הכבודה שהיתה לו, דרך זו היתה נמשכת ימים רבים, ולא עמדו לרשותו רופאים ואמצעים לחנוט את רחל עד לקבורתה. יעקב ציין זאת באמרו 'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ', בהדגשת המילה 'עָלַי', שהכל היה מוטל עליו, ללא סיוע נוסף.
כאמור, לא היה זה חידוש ליוסף, שידע היטב שאימו מתה ונקברה בדרך. יעקב הסביר ליוסף, שבמערת המכפלה קבר את לאה, משום שאיתה התחתן בתחילה, היא היתה אשתו הראשונה. את רחל נשא רק משום שנדר ללבן לאחר חתונתו עם לאה, שישא גם את רחל לאישה. ולא היה ראוי לקבור עימו במערת המכפלה שתי נשים שהן אחיות.
כל מי שיודע מעט עברית, יודע שהאות ו' משמשת בדרך כלל לחיבור מילים זו לזו ומשפטים זה לזה, על ידי הצטרפותה ל'פריט' השני בתחילתו. ר' שלמה פפנהיים (הרש"פ) מסביר שזו הסיבה שה'וָו' המשמש לתליה נקרא כך – כמו בפרשיות המשכן "וָוֵי הָעַמֻּדִים" (שמות כז, י) – כיוון שהוו מחבר את הדבר התלוי עליו לדבר שאליו הוא עצמו מחובר (יריעות שלמה ח"א עמ' 21). הדוגמאות לחיבורים כאלה רבות מספור.
אמנם, ישנם אופנים שונים של החיבור שעושה האות ו'. (עסקנו בכמה אופנים כאלה בפרשת 'בחקתי' בשנה שעברה, למעוניינים להרחיב בנושא..).
לעומת ואו החיבור, המילה 'או', תפקידה הפוך – להבדיל בין מה שלפניה למה שלאחריה, להדגיש שכל פריט עומד בפני עצמו. לדוגמה, "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד" (ויקרא כב, כז) – המילה 'או' מחדדת שהדין האמור בהמשך הפסוק, נוהג בכל אחד מהם בפני עצמו.
אך באופן מפתיע, האות ו' משמשת לפעמים גם במשמעות של 'או', היא באה להבדיל בין שני דברים - לכאורה ממש הפוך מתפקידה בדרך כלל – חיבור . כך לדוגמה כאשר נאמר בתורה ביחס לכהנים "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ" (ויקרא כא, ז), ברור שאין הכוונה שאסור לכהן לקחת דווקא אשה שהיא גם זונה וגם חללה, אלא כל אחת בפני עצמה אסורה עליו.
האם במקרים כאלה האות ו' איננה מחברת?
התשובה היא שגם כאן היא מחברת ומצרפת, וכן בכל מקום שהואו מחלקת, היא בכל זאת מצרפת את שני הדברים לאיזשהו עניין. כאן הואו מצרפת את שתי הנשים לאותו איסור, שנוהג כלפי כל אחת מהן, במקום לחזור על האיסור פעמיים, ביחס לכל אחת מהנשים לחוד.
סוגיה מרכזית בנושא זה היא מחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן בגמ' חולין (עח ע"ב). בפרשת 'קדושים' נאמר: "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ" (ויקרא כ, ט). ונחלקו התנאים הנ"ל, האם כאשר נאמר בפסוק "אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ" המשמעות הפשוטה היא 'את אביו וגם את אמו' (ולכן נצרך לימוד מיוחד ללמד שגם מי שקילל רק אחד מהם חייב מיתה), או שברור שהכוונה היא 'את אביו או את אמו'. צריך לברר מה הם בדיוק גדרי המחלוקת, שכן כאמור ישנם מקומות שברור שהואו מחברת, וישנם מקומות שברור שהו' מחלקת. עסקו בכך המלבי"ם ו'הכתב והקבלה' בפרשת 'קדושים' שם.
בפרשת ויחי, אומר יעקב שעם ישראל עתידים לברך את ילדיהם בברכה "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (בראשית מח, כ), הברכה המפורסמת כיום בשם 'ברכת הבנים'.
כאשר מתבוננים בברכה זו, נשאלת השאלה – מה משמעות האות ו' שבמילה "וְכִמְנַשֶּׁה"? האם הכוונה שמברכים כל ילד שהוא יהיה כאפרים וכמנשה יחד? או שהכוונה שיהיה כאחד מהם, והואו היא ואו מחלקת?
נביא כאן שתי דרכי ביאור מן המפרשים.
פרשת וישב נפתחת בכך שיוסף בן 17 שנה (בראשית לז ב).
בתחילת הפרשה מוזכרת מיטתו של יעקב שלוש פעמים: יעקב משתחווה על ראש המיטה (בראשית מז לא); יעקב מחזק את עצמו לשבת על מיטתו (בראשית מח ב); וכשיעקב מסיים לברך את בניו, הוא אוסף את רגליו אל מיטתו לפני מותו (בראשית מט לג).
אפרים ומנשה וראובן ושמעון מוזכרים כולם באותו פסוק (בראשית מח א)
בבראשית מט ב, מדובר על יעקב, פעם בשם יעקב ופעם בשם ישראל.
עפרון (בראשית מט כט). ממרא (בראשית מט ל) ופרעה (בראשית נ ד) מוזכרים בפרשה זו ואינם מצאצאיו של אברהם.
