פרשת ויגש נפתחת בנאום ארוך של יהודה ליוסף. בנאום זה יהודה מתמודד עם העובדה שהגביע נמצא באמתחת בנימין. כשקוראים את דברי יהודה נראה בפשטות שיהודה מאמין לטענת יוסף שבנימין הוא שגנב את הגביע, שהרי העובדות מדברות מצד עצמן. כבר בתחילת הדו-שיח ביניהם, בסוף הפרשה הקודמת, אמר יהודה ליוסף (מד, טז): "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ". בעקבות כך בפרשה זו יהודה נושא נאום שכולו בקשת חנינה לבנימין ללא כל רמז כי יש כאן עלילה. אך הדבר תמוה: האם לא שאלו האחים את בנימין האם אמת הדבר? ואם שאלוהו: האם בנימין לא אמר להם שזו עלילה בלבד? ואם כן, האם האחים לא האמינו לדברי בנימין כי יש כאן מזימה? הרי האחים עצמם חוו פעמים עלילה דומה בדמות השבת כספם לשקיהם!
אכן במדרש אגדה (בראשית פרק מד) נאמר שבתחילה האחים האשימו את בנימין, אך לבסוף האמינו לו: "כיון שנמצא הגביע, אמרו לו אחיו: גנב בר גנבתא, רחל אמך גנבה את התרפים ואתה גנבת את הגביע, והיו מכים אותו עד שנשבע בחיי אביו יעקב ובאבלותיה ונטילותיה דיוסף אחיו [ואמר] אין פשע לי, ובכל זאת לא ידעתי מי שמה בשקי, מיד האמינוהו שלא היה רגיל לישבע"
בהתאם למבט זה, רש"י (מד, טז) כותב שהיה ברור לאחים שבנימין לא חטא ולא גנב: "האלהים מצא - יודעים אנו שלא סרחנו, אבל מאת הקדוש ברוך הוא נהיתה להביא לנו זאת". וכן כותב רבינו בחיי: "ידענו כי נקיים אנחנו מכל זה, אבל אנחנו חייבין ממקום אחר, ומלפני ה' יתעלה יצא המקטרג להזכיר את עון עבדיך". (באופן זה פירשו גם הספורנו, האברבנאל, האלשיך ורש"ר הירש). לפי דבריהם היה ברור ופשוט לאחים שבנימין לא באמת גנב, אך הם הבינו שמן השמים 'הפלילו' אותם.
לעומת זאת הרד"ק (שם) כותב שיהודה הודה שבניגוד לכסף שמצאו באמתחתם, כעת מדובר בעוון אמיתי: "ומה נצטדק - לא נוכל לומר שאנחנו צדיקים בזה כמו שאנחנו צדיקים בדבר הכסף. האלהים מצא את עונינו מזומן לפניו להענישנו עליו והכשילנו בזה, וזה נאמר על דרך: 'ונתתי מכשול לפניו' (יחזקאל ג)".
נראה שבאמת היתה כאן דרך אמצעית. דרך זו ניכרת באמצעות ענין השבת הכסף לשקים – בתחילה חשבו האחים כי יש כאן עלילה, אך לאחר מכן אמר להם האחראי על בית יוסף כי יש כאן נס מאת אלוקים, ושכספם הגיע אליו. אם כך, כך חשבו האחים גם לגבי הגביע: מצד אחד בנימין לא גנב, אך מצד שני אין כאן עלילה, אלא שכך רצה ה' שהדברים יסתדרו. וזהו ממש הפשט של דברי יהודה: "האלוקים מצא את עוון עבדיך. בכך אומר יהודה שיש כאן פעולה אלוקית לחלוטין בכדי להשיב לאחים על חטאם.
באופן עמוק, יהודה והאחים הגיעו סוף סוף אל האמת: הם הבינו שמאחורי כל הצרות שמתרגשות עליהם עומדת יד ה'. אמנם הם עדיין לא הבינו שיד ה' פעלה גם במכירת יוסף עצמה, אך הם הבינו שהקב"ה עומד מאחורי צרותיהם. וכך בנקודה זו הם הפסיקו לברוח מן החטא שלהם ולחתור לחיים טובים כאילו הכל כרגיל. יהודה הוביל את ההבנה שעל האחים לקבל את האחריות על החטא שלהם ולהיות מוכנים לסבול ולשלם את מחירו. מכח הבנה זו יהודה הציע ליוסף להפוך לעבד במקום בנימין: למרות שהבין שבנימין לא גנב את הגביע, הוא הבין שכך ראוי לו מאת ה' כדי לכפר על ריב האחים ההיסטורי, ועל מנת להשיב את השלום ואת הטובה לבית.
כאשר יוסף ראה את אותה ההכנעה נולדת אצל אחיו, הוא הבין שהגיע הזמן להתגלות. סוף סוף הם יוכלו להבין שהכל התרחש באופן מכוון משמים: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם" (מה, ה).
בפרשתנו נפגשים יהודה ויוסף אחרי שנים ארוכות של נתק. בשנים אלו עבר כל אחד מהם מסלול ארוך של יסורים ושל תיקון. יהודה בפרשת "וירד יהודה מעם אחיו". יוסף, מצידו, מברר ומדייק את מעלתו, מעלת כתונת הפסים, הנבחנת ונצרפת בכור הברזל המצרי.
המפגש בפרשתינו, הוא קצירת הפירות של שני מהלכי תיקון אלו. יהודה בעומק האחריות על בנימין, תוך מפגש נכון עם מפגעי הדרך: "אשמים אנחנו על אחינו" ויוסף גם הוא, באחריות הגדולה על תיקון בית יעקב והשלמתו תוך הפנמה שהמהלך הגדול מהלך אלוקי הוא "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים", "והאלוקים חשבה לטובה".
בסוף ימי בית ראשון, נמצאים יהודה ויוסף בשלבים שונים של תיקון. עשרת השבטים כבר בגלות, ועסוקים בהפנמה של החטא ועונשו "מפני חטאינו גלינו מארצינו". לעומתם, מלכות יהודה עדיין בארץ ישראל וירמיה הנביא מפציר בהם להיטיב דרכיהם, פן יגלו גם המה כאחיהם. בפועל תשובתה של מלכות יהודה חלקית וחיצונית בלבד, מה שמגביר את החשש, שפניהם לגלות.
הנביאים מתנבאים על תהליך כפול , מצד אחד - עשרת השבטים מוזמנים ונקראים לחזרה אל מלכותו של יאשיהו. מלכות ישראל עברה כבר תהליך תיקון, ולכן יש התכנות לחזרתם, מתוך תשובה והכרת החטא:
לעומתה, מלכות יהודה, לא הפיקה את הלקח הראוי מגלות מלכות ישראל, ולא חזרה בתשובה שלמה וראויה.
לכן התהליך יהיה מקביל. חזרה ותחילת שיקום של עשרת השבטים מחד, ומאידך המשך הדרדרות וירידה מדינית של מלכות יהודה, מאידך. נראה שיאשיהו אמור להוביל את שני התהליכים, ובכך להגיע בסופו של דבר לממלכה שפלה וצנועה, שמורכבת מהענווים והמתקנים באמת במלכות יהודה יחד עם השבים מן הגלות של עשרת השבטים, שבים אשר הפנימו חטאם ועונשם.
חזון דומה מציג צפניה, רבו של ירמיה. מחד, ירושלים תעבור תהליך תיקון בו יוסרו החוטאים ובעלי הגאווה.
ובמקביל, יחזירו הגויים את הגולים מעבר לנהרי כוש כמנחה:
באותה נשימה, מוזכר התיקון הנדרש בממלכת יהודה - הסרת הגאווה ובעלי הגאווה:
התוצאה תהיה ממלכה שפלה בציון, החוסה בשם ד':
השפלות מביאה לאמת. תשובת השקר המוזכרת בצפניה וירמיה תעלם. לא ימצא בפיהם לשון תרמית.
בפועל , לא זכינו שהתקיים תהליך זה בימי יאשיהו. התבוננות בגורלה של מלכות ישראל, לא הספיק ליהודה כדי לתקן לעומק את שהיה עליה לתקן. מלכות יהודה ירדה בעצמה לגלות. בתוך גלות בבל, מגיע האיחוד המיוחל, קבלת הדין המשותפת – מצמיחה מחדש פרי מתוק של תיקון ושל צמיחה מאוחדת.
על כך מתנבא יחזקאל בהפטרת השבוע:
קבלת דין עמוקה כזו, היא מאפיין יסודי ומהותי במלכותו של דוד המלך. מלך אשר זכה למלכות נצח דרך יכולתו המופלאה לקבל יסורים באהבה. מלך שהתברך בכך שזרעו ישא גם הוא תכונה מהותית זו, ויתיחס ליסורים שיבואו עליו כתוכחת אב לבנו. "הוא יהיה לי לבן ואני אהיה לו לאב אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם". תכונה דוידית זו של קבלת היסורים וצמיחה מתוכם – היא המאפיינת את האיחוד החדש בין יהודה ליוסף.
בפרשתנו קונה יוסף את כל אנשי מצרים לעבדים. המשמעות היא קודם כל שהוא העביר את העם לערים אחרות "מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ", ומעבר לזה, המצרים יצטרכו לתת מעכשיו חמישית מהתבואה לפרעה כי האדמה שייכת לו.
ולא מובן למה התורה מתעכבת כל כך על מה שהיה בין יוסף לבין המצרים? מה משנה לנו איך בדיוק קיבלו המצרים מיוסף את האוכל שהם היו צריכים בשנות הרעב? מה אכפת לנו אם הוא קנה את המצרים לעבדים ואת האדמה שלהם איתם?
בפרשתנו יצא עם ישראל לגלות בפעם הראשונה. גלות פירושה שהעם לא נמצא על האדמה ששייכת לו, וממילא הוא גם עבד ברמה כזו או אחרת למי ששולט בארץ, וחייב לעשות מה שיאמר.
ואם כן יוצא שישראל, שהם אלו שמתברכים בהם כל משפחות האדמה, בזויים יותר משאר האומות כשהם בגלות.
ולכן כשישראל יוצאים לגלות, יש עקרון אלוקי, שכל העמים שמסביב יצאו גם כן לגלות. כולם יגורו באדמה לא שלהם, וכולם יהיו עבדים ברמה כזו או אחרת לשליט המקומי.
ולכן מעביר יוסף את כל מצרים לערים אחרות ורחוקות, כדי שגם הם יהיו בגלות. ולכן הוא קונה את האדמה לפרעה, כך שאף מצרי לא גר באדמה משלו, בדיוק כמו בני ישראל.
ולכן נקראת מצרים בתורה בהרבה מקומות "בית עבדים". כלומר מצרים לא רק היתה מקום שאנחנו היינו עבדים בו, אלא כל המצרים היו גם כן עבדים לפרעה כמונו.
ולכן כשכתוב "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", אומר המדרש, ומובא ברוב המפרשים, שפרעה גזר שיזרקו גם את התינוקות המצריים ליאור. והוא יכל לצוות דבר כזה על העם שלו כי כולם היו עבדים שלו ממש.
וכשעם ישראל יוצא לחירות, ממילא יוצאים במידה מסוימת גם הגויים יחד איתנו לחירות, כי לא צריך עוד שהם יהיו עבדים.
ואת העקרון הזה פגשנו גם בגלויות הבאות:
כשעשרת השבטים גולים, כובשים מלכי אשור יחד איתם גם את רוב העולם. ומגלים את רוב העמים למקום אחר כמו ישראל. וכשממלכת יהודה גולה, כובש נבוכדנצר את כל העולם ומגלה הרבה עמים למקומות אחרים. כך שכשישראל בגלות, רוב העמים לא גרים באדמה שלהם, והם עבדים של המלך באותו זמן בדיוק כמו ישראל.
וכך היה לאורך כל ההסטוריה, גם בזמן ימי הביניים, שהקרקעות היו שייכות למלכים והם נתנו אותם לאצילים, והעם היו חוכרים את הקרקע, אבל היא לא היתה שלהם. כך שהם היו מעבירים אחוז מהתבואה לאדוני הקרקע, כמו בזמן יוסף.
כל זמן שישראל היו בגלות גם העמים היו מוכרחים להיות עבדים ובקרקע לא שלהם.
ורק כשהתקרבה גאולת ישראל בדורות האחרונים, התחילו העמים להשתחרר מהשלטון של העמים ששלטו בהם כמו אנגליה או צרפת. והאדמה התחילה לחזור לבעלים פרטיים מהמהפכה הצרפתית והלאה.
[עיון נוסף והרחבה: עולת ראיה הגדה של פסח 'ואילו לא הוציא הקב"ה' בהערה, שפתי כהן שמות פרק א פסוק ח, פנים יפות בראשית פרק טו פסוק יג, בכור שור בראשית פרק מא פסוק א, פסיקתא זוטרתא שמות פרק א סימן כב].
בפרשתנו עם ישראל עובר מהשלב השני לשלב השלישי בהתפתחותו. לאחר האבות היחידים ושנים עשר השבטים אנו פוגשים את "כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים". מעבר זה נעשה בצורה הפוכה מהקודם. הולדתם של שנים עשר השבטים נעשתה כמעט כולה מחוץ לארץ ישראל ואפילו הריונו של בנימין התחיל בעבר הירדן לפני הכניסה לארץ, אך השלמת השלב הזה היתה בארץ ישראל בלידתו. ואילו 58 בני הדור הבא שהשלימו את המניין של 'בני ישראל' ל70 נולדו כמעט כולם בארץ כשהאחרונה - יוכבד בת לוי - הריונה התחיל בארץ אך לידתה היתה 'בין החומות' בכניסה למצרים. לעומת שני אלו, השלב האחרון בהתפתחות מ70 ל60 ריבוא נעשה כולו במצרים.
דבר זה מתברר ליעקב ברגע שמתגלה לו כי "עוֹד יוֹסֵף חַי". עד אז נמנו "כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ... כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ", ובצירוף יוסף ושני בניו ויוכבד שהריונה כבר התחיל כאמור נשלם המספר 70. מלבד הסיבה הגלויה לרדת למצרים שאותה אומר יעקב: "רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת", ישנה סיבה נסתרת - מניין ה70 חייב להסתיים במצרים. המהר"ל מבאר שלידתה של יוכבד 'בין החומות' בדיוק היא מכיוון שמצד אחד אי אפשר להתחיל את גלות מצרים לפני שיש בישראל בסיס של 70 נפש שהם כנגד 70 אומות העולם, כיוון שהגלות היא המפגש של ישראל והאומות, ומצד שני ברגע שיש 70 נפש הכרחי להיות כבר במצרים ולהתחיל את התהליך.
נראה שיוסף מבאר את הסיבה הזו בסימן ששלח ליעקב אביו: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ" - סימן מסר להם, במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה". במשך 9 שנות השלוה של יעקב עם בניו בארץ הוא לומד איתם את 'תורת ארץ ישראל'. לימוד זה נפסק בפרשת עגלה ערופה כאשר יוסף נמכר והשכינה מסתלקת מיעקב. יוסף רומז שלא במקרה הלימוד הופסק כאן.
פרשיית עגלה ערופה מסיימת את פרשת 'שופטים' והפרשיות הבאות בסדר התורה שלנו הן 'אשת יפת תואר' ו'הבכור בן השנואה'. פרשיות אלו מלמדות על המורכבות שהיתה בשלב השני של יצירת עם ישראל. יעקב אהב את רחל ש'הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה', ולכן היו לו "שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה". בעקבות זאת "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה, וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן" וכך "וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה". ובכל זאת לבסוף יעקב מבכר את יוסף 'בן האהובה' "לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם" - מנשה ואפרים (עיין באריכות בהסבר 'אור החיים').
המורכבות הזו דורשת שינוי במשפחת יעקב במעבר מחוץ לארץ אל הארץ כדברי הרמב"ן: "ושמירתו אותה (את התורה) היה בארץ בלבד ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות" ועל פי דבריו ביארו שמסיבה זו כאשר נכנסו לארץ מתה רחל.
נראה לומר שיש חלק בתורתו של יעקב שמוכרח להיות כ'תורת חו"ל' שלפיה הוא יכול לשאת שתי אחיות על פי הסדר האלוקי של רחל ולאה "אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל". בדומה לזה גם השלמת העברת הבכורה מראובן הבכור 'בן השנואה' ליוסף 'בן האהובה' שנעשתה על פי הסדר האלוקי אך אינה על פי דין התורה היתה צריכה להיעשות מחוץ לארץ ישראל כ'תורת חו"ל'. בדרך זו נוצר עם ישראל בצורתו השלמה.
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
לאחר ההתוודעות לאחים, מבקש יוסף מאחיו: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה : וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹתוֹ וּמִשְׁנִית בְּכָל אֶרֶיִץ: מִשְׁלִית. יוסף רואה עצמו כשליח של הקב"ה ועקרון זה הוא טורח להגיש בפני אחיו גם לאחר פטיו של יעקב: "אל תִּירָאו כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָֽנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהּ אֶתְחָתָם, מְשֻׁלָּה חֲשִׁית, מְשֻׁלָּה. יוסף גם לאביו יעקב בדרך רמז: "
רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, מדגיש בספר 'ליקוטי הלכות' כל אדם לראות את עצמו כשליח: "וְעַל כֵּן נִשֶׁקְרָא הָאָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם שָׁלִיחַ... כִּי הָאָדָם נִשְׁלַח מִלְּמַעְלָה כְּהֵמֶת בְּזֶה הָעוֹלָם שָׁלִיחַ... כִּי הָאָדָם נִשְׁלַח מִלְּמַעְלָה כְּהֵמֶת בְּזֶה הָעוֹלָם. שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא שֶׁיִּרְאֶה לִהְיוֹת צִיר נֶאֱמָן לְשׁוֹלְחָיו שֶׁיַּעֲשֶֹה שְׁלִיחוּתוֹ בֶּאֱמֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּשִׁיב הַשְּׁלִיחוּת לְהַמְשַׁלֵּחַ" (לקוטי הלכות הלכות חו"מ, הלכות שלוחין הלכה ג) השליח אינו מופקד על המטרות וגם לא על הדרך והאמצעים, כל אלו נקבעים על ידי המשלח , אך בידו של האדם לבחור כיצד למלא את שליחותו. מאחר והשליח ממלא את מקום השולח, "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י ע"ב ועוד), יש לבצע את השליחות בנאמנות רבה. אם יש לך את שליחותו במשהו. השלחות דורשות בגרות,
ביסוד השליחות עומדת ההבנה שהשליח אינו הדמות המרכזית. יוסף השליח יודע שהוא לא יהיה זה שיקצור את התהילה, את כתר המלכות הישראלית יחזיק יהודה. גם משיח בן יוסף עתיד להישלח על מנת לסלול את הדרך להופעת משיח בן דוד. בדומה לשליחותו של יוסף לאחד את השבטים כאיש אחד סביב אחיהם הקטן בנימין, משיח בן יוסף אף הוא אמון על קיבוץ הנידחים והשבת האחדות. שנים עשר שליחים-מרגלים יתורו את הארץ: "שלח לך אנשים..." (במדבר יג, ב), ומתוכם רק שניים ימלאו את שליחותם כראוי, אחד משבט אפרים (בנו של יוסף) והשני מיהודה — שני השבטים מבשרים את תודעת השלחות. "שלוחי מצווה אינם ניזוקים" (פסחים ח ע"א ועוד). יוסף לא השמיע אף לא פעם אחת דברי טרוניא על התלאות שעבר, הוא לא הצטער לרגע על הסבל שנגרם לו, הוא הבין שהכל הונהג תחת מטרת השליח האלה לשמה נבחר.
יוסף שולח לאביו עשרה חמורים. לדעת המהר"ל (גבורות ה' פרקים ט-י), יוסף רמז ליעקב שעשרת אחיו שימשו כ'חמורים' של ההנהגה האלה, וללא ידיעתם נשאו על גבה את השליח, "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים". להראות לאביו שהשבטים אשר מכרו אותו לא היו למכירתו רק כמו החמה שהנושא משא ואינו יודע תכלית משא זה הנושא הזה, כך השבטים היו פועלים המכירה הזאת ולא היו יודעים מה הם עושים, כי לא היו עושים רק מה שגזר עליהם הקב"ה, כמו החמור. הזה שנושא משא ששם עליו האדם שהוא אדון לו והוא פועל ואינו יודע תכלית פעולתו... ולפיכך שלח עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים, רמז כי על ידי השבטים שהיו חמורים בענין המכירה שעשו ולא ידעו מה עשו". "לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת", יוסף נותן לאחים בגדים חדשים, שהרי את שמלותיהם הקודמות קרעו האחים מחמת צער כשנתפס הגביע בידי בנימין. ועל פי המדרש, יוסף חילק לכולם שני בגדים, אחד לשבת ואחד ליום חול (ראה תורה שלמה בראשית מה אות עז). יוסף לא רצה שהאחים יבואו אל יעקב קרועי בגדים, אלא לבושים בהדר. עוד על כך, לפני יציאתם של האחים לדרך, יוסף מלמד אותם שליחות מקיימים בשמחה, "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". השליליות היא סיבה לסיפוק, הרוגז מתחיל כשתודעת השליחות משתכחת מהלב. החית דעת שליחות מתמלא בשמחה ובשביעות רצון. על נפתלי אומר יעקב בברכותיו: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (בראשית מט, כא), נפתלי חי בתודעת שלחות ומכיוון שכך: "נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן" (דברים לג, כג). לכשירד יעקב למצרים, יוסף אוסר מרכבתו בעצמו ועולה לקראת אביו: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו" — " הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו" (רש"י). השליח חוזר אל המשלח, הוא עודנו מחויב לאביו, לצווי לראות את שלום אחיו ולפעול לאחדותם, לכן הוא מוסיף לפעול למען משפחתו: "וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו... וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָּהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד"
מאחר ויוסף רואה את עצמו כשליח, ברור לו שעליו חוזר לארץ ישראל, למקום ממנו יצא לשליחות. "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָר הַץ זֹהאַב אֶל הָאָרֶץ אֶל הָאָרֶץ אֶתְכֶם" (רָאֲשֶׁר נִשְׁק). שליחות שתסתיים רק בפרשת בשלח: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִם אֶת." יוסף זורע את זרעי תודעת השליחות ארוכת הטווח. לפי המדרש: "בישרן בשתי פקידות. פקד בימי משה, יפקוד לימות המלך המשיח" (מדרש הגדול בראשית, נ, כד). אף למשיח יקדם איש שכולו שליחות "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:
מלבד מזון לדרך שלח יוסף לאביו גם מ"טוב מצרים." לפי דעה אחת בחז"ל: "שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו" (מגילה טז ע"ב). להכנת יין לעבור ממושך של עיבוד סיסמה, וככל שהיין יתיישן, הוא יהיה משובח יותר. כך היא הירידה למצרים, מהלך ארוך וכב שעתיד להחליט לשבח. "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", כך מבנה ספור ההגדה בליל הסדר, המלווה בשתיית ארבע כוסות יין. את הירידה למצרים אי אפשר להבין בראייה פשוטה, יש צורך ב"דעת זקנים", סבלנית. דעה אחרת בחז"ל נוקטת ש"טוב מצרים" שנשלח על ידי יוסף, הוא גריסים של פול, קטניות קשות שחתוכות באופן דק, גרוס היטב (בראשית רבה צד, ב). לדעת המהר"ל (גבורות ה' פרק י), הגריסים. שעברו הליך קשה של גריסה וטחינה רומזים על העינוי המפרך העתיד להגיע למצרים. "נראה שהפול טוחנין אותו ברחיים של גרוסות שכאשר גורסים אותו ברחיים עושה הרבה מאוד, לחלקים הרבה, הפול מעניק את היכולת להתעודד, לראות ביסה המפרכת את הטוב ביותר לצמוח. עוד ייצאו ישראל ביד חזקה, ברכוש גדול, בניסים גלויים ובגילוי שכינה, דברים אדירים יצאו דווקא ממסכת הייסורים הנוראית הזו. את כל האמצעים הללו נקט יוסף, וכתוצאה מהם חוזרת רוח הקודש ליעקב: "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם".
בפרשתנו אנו קוראים אודות המפגש הדרמטי בין יוסף לאחיו. לאחר 22 שנים, נפגשים האחים באירוע רגיש עמוס ברגשות מורכבים. האווירה במפגש היתה טעונה מאוד, והמתח היה ניכר בין כל הנוכחים.
יש להניח ששמחתו של יוסף לא ידעה גבולות, שני חלומות עומדים להתגשם. אחד כבר התגשם זה עתה, והאחר קורם עור וגידים. וכמובן, שמחה על איחוד משפחתי. לאחר שנים של געגוע ופרידה, סוף סוף הוא נפגש עם אחיו, תוך גילויי אחוה. ההתרגשות היתה עצומה, יוסף מצא הזדמנות לחשוף בפני אחיו את זהותו האמיתית ולגלות להם את מעמדו במצרים. למרות כל האירועים שעבר, יוסף מביע סלחנות יוצאת דופן כלפי אחיו. הוא מוחל להם על מה שעשו לו, במטרה "לפתוח דף חדש במערכת היחסים ביניהם".
מצד האחים, היתה הפתעה והלם מוחלט. האחים אמנם חיפשו את יוסף בכל ארץ מצרים ורצו בכל מאודם למצוא אותו, אך לא שיערו שיאתרו אותו בתפקיד רם כל כך וחשו חרטה על מעשיהם. הם הבינו את הטעות שעשו במכירתו, כמו גם את הסבל שגרמו, בעיקר לאביהם, והתביישו במעשיהם. חששם היה שינקום בהם, וקיוו שיסלח ויתפייס איתם.
בשני פסוקים מתואר המידע המהפכני שאומר יוסף, שנדמה היה ל"מטיל פצצה". "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה". בדברי יוסף יש 3 תמיהות:
כדי להשיב על השאלות, ניכנס לאוירה המתוחה ששררה בחדר. האחים היו המומים מההתגלות המפתיעה והדרמטית של יוסף, שאומר להם: "אני יוסף". יוסף ניסה בכל דרך לשכנע אותם באמיתות דבריו, ועושה כמה פעולות ובהן מראה להם שהוא מהול. לצד זה הוא שואל אותם פעם נוספת: 'הַעוֹד אָבִי חָי'? כשהפעם אין מטרתו אינפורמטיבית, אלא מתוך ניסיון נוסף להוכיח להם שהוא יוסף אחיהם. ולכן כינה את יעקב 'אָבִי'. אם הוא היה מצרי, הוא לא היה קורא לו אבי, שזו גנות עבור המצרים. סימן נוסף היה ששאל אותם מתחילה רק 'הַעוֹד אָבִי חָי', רק על אביו, ולא על אמו. משום שידע שאינה עוד בין החיים. אילו לא היה יוסף אחיהם, מנין ידע זאת, ומדוע לא שאל לשלומה?
החיד"א מסביר את שאלתו כתמיהה, שחז"ל ביארו את המילים 'בֶן זְקֻנִים' (בתחילת פרשת וישב), "שהיה זיו איקונין שלו דומה לו". על כך הסתפק יוסף 'הַעוֹד אָבִי חָי', אם הוא חי, ושאל את אחיו: איך לא הכרתם אותי, הרי פני דומים
לאלו של אבי? ואכן בתגובה 'וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו', ממראה הפנים שלו.
יוסף ראה את אחיו שנבהלו ואמר להם: "גְּשׁוּ נָא אֵלַי", שלא יפחדו ממנו. הוא לא היה יכול לגשת אליהם, הואיל והם היו רבים, ואם היה ניגש לאחד היה מתרחק מהאחרים. יוסף רצה להגיד להם את המילים 'אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי' בלחש, שלא ישמעו מחוץ לביתו, ועל כן ביקש שיתקרבו אליו.
לאחר שאמר להם בפסוק הקודם 'אֲנִי יוֹסֵף', ראה שהם לא מגיבים ואינם מתייחסים לדבריו וחשש לשני דברים: א. שמא פחדו ממנו, עד שלא יכלו להשיב מהבושה, כמו גנב שנתפס. ב. חשש מחוסר אמון מצידם, שהוא יוסף. כנגד שני חששות אלו אמר להם יוסף בפסוק זה: א. אל תחששו, כי 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם', מתנהג אתכם במידת האחווה, כאילו לא אירע דבר. בפסוק זה הוסיף יוסף לראשונה את המילה 'אֲחִיכֶם', להדגיש שגם בזמן המכירה לא הפסיק לחוש אחוה כלפיהם. ב. כדי לאמת שהוא אכן יוסף, אמר להם 'אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה', ונתן להם סימן מובהק שהוא יוסף, שהרי לאחר ששיתפו את השכינה, איש מלבדם לא ידע על המכירה.
בתחילת פרשת 'ויגש', ניגש יהודה אל יוסף ואומר לו: "בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד, יח).
מה משמעות המילה הראשונה בדבריו, 'בי'?
בדרך כלל נטיות אות השימוש ב' שאליה מצורפות הסיומות של כינויי הגוף (אני, אתה, את וכיו"ב) יוצרות תוארי מקום כמו "בי" – בתוכי, "בך" – בתוכך, או "בי" – ב-אני, "בך" – ב-אתה וכדו'. המילה "בי" במשמעות זו ברורה במקומות רבים, כמו לדוגמה בדברי יעקב לנשותיו "וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי" (בראשית לא, ז) – במילה 'בי' מציין יעקב שהוא ולא אחר, היה מושא ההיתול של לבן.
משמעות זו מתאימה כאשר המילה 'בי' באה אחרי פעולה מסוימת, כדי להבהיר 'במי נעשתה הפעולה המתוארת', אך בפסוק שלנו, ובמקומות רבים נוספים, אין המילה 'בי' מתייחסת לפועל כלשהו, אלא היא נאמרת בתחילת פנייה אל אישיות מכובדת כלשהי, בדרך כלל כהקדמה לבקשה. כבר בפרשה הקודמת (בראשית מג, כ), האחים פותחים את בקשתם מיוסף במילים 'בי אדני', וכך פונה גם אהרן למשה (במדבר יב, יא). גם אל ד', פונה משה פעמיים במילים "בִּי אֲ-דֹנָי" (שמות ד, י; ד, יג), וכך פונה גם יהושע אל ד' (יהושע ז, ח).
כמה דרכים במפרשים במשמעות המילה 'בי' במקומות אלו.
לפי שתי הדרכים הללו, המילה 'בי' נשארת במובן הרגיל שלה, אלא שלפי הראב"ע צריך להוסיף פעולה ולפי הרמב"ן, להשמיט את היו"ד מהמילה 'אדוני' כדי להבין את משמעות הביטוי.
ע"פ זה מבארים חז"ל בכמה אופנים (כמובא בהרחבה במיוחד במדרש הגדול) שהייתה ליהודה תלונה על רצון יוסף לקחת את בנימין לעבד, כפי שמביא רש"י כאן אחת מהן: "וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו?!".
לפי שתי הדרכים הללו, אין קשר לכאורה בין המילה 'בי' במובנה הרגיל בו פתחנו, 'ב-אני', למובן הבקשה וזעקה בו סיימנו.
הראי"ה קוק מרחיב על צמד אותיות זה, ומדבריו מתבאר הקשר שבין שני המובנים. הוא כותב בתוך דבריו שההקדמה 'בי אדוני' מורה על 'הבעה הבאה מתוך מעמקי הנשמה, מתוך הריכוז היותר פנימי ויותר כללי'. דהיינו, האומר 'בי אדוני' מבהיר בהקדמתו לבקשתו שבקשה זו היא 'בו', כלומר שהיא בקשה מהותית ויסודית בשבילו.
שמעתי ממו"ר הרב עמיאל שטרנברג שליט"א על פי הבנה זו, שיהודה בא לומר ליוסף במילים אלו עד כמה חזרת בנימין ליעקב חשובה וחיונית לו, וזה מה שהיה צריך להתברר, ולכן לאחר שיוסף שומע זאת מיהודה, הוא כבר יכול להתוודע לאחיו.
יוסף מבשר לאחיו שעדיין נותרו 5 שנות רעב (בראשית מה ו). יוסף נותן לבנימין 5 חליפות שמלות (בראשית מה כב). יוסף מביא חמישה מאחיו לפגוש את פרעה (בראשית מז ב).
בבראשית יב טז, פרעה נותן לאברהם מתנות רבות, וביניהן אתונות. בבראשית לב טז, במנחה שיעקב שולח לעשיו היו גם 20 אתונות. בבמדבר כב כב, מסופר על בלעם שרכב על אתונו בדרכו לקלל את עם ישראל.
כשיעקב יוצא לדרכו מצרימה ה' קורא לו "יעקב יעקב" (בראשית מו ב). בבראשית כב יא, המלאך שעוצר את אברהם מלשחוט את בנו יצחק קורא לו פעמיים בשמו. בשמות ג ד, אלוקים קורא למשה מתוך הסנה הבוער "משה משה".
כשה' קורא ליעקב בדרכו מצרימה הוא עונה "הנני" (בראשית מו ב). בפרשת וירא אברהם משיב "הנני" שלוש פעמים – כשה' קורא לו לעקוד את בנו, כשהוא עונה לבנו יצחק בדרכם אל העקידה, וכשהוא עונה למלאך שקורא לו לעצור את העקידה (בראשית כב א,ז,יא). בארבעה מקרים נוספים בבראשית מישהו עונה "הנני": כשעשיו נענה לקריאתו של יצחק שמבקש ממנו להכין לו סעודה לפני שהוא מברך אותו (בראשית כז א); כשיעקב ניגש אל אביו לקבל את הברכה, יצחק עונה הנני (בראשית כז יח); כשיעקב מספר על חלומו שבו פנה אליו המלאך, הוא ענה לו "הנני" (בראשית לא יא); כשיעקב קורא ליוסף ללכת לבדוק מה עם אחיו, יוסף עונה "הנני" (בראשית לז יג).
הצוואר מוזכר בפרשתנו ארבע פעמים: יוסף בוכה על צווארו של בנימין, בנימין בוכה על צווארו של יוסף (בראשית מה יד), יוסף נופל על צוואר יעקב, ואז בוכה על צווארו (בראשית מו כט).
