בתחילת פרשת 'וזאת הברכה' זהו המקום היחיד בחמשת החומשים בו נקרא משה 'איש האלוקים'. עד כה משה נודע בשמו גם ברגעים הגדולים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני. וכעת, לקראת מות משה, מופיע כינוי חדש המיחס את משה לשמים ולא לארץ.
חשוב מאד להבין מהו בעצם פירושו של כינוי זה, ומדוע הוא מופיע דוקא בנקודה זו.
בדברי חז"ל והמפרשים מצינו מספר נימוקים לכינוי יחודי זה של משה:
והאלשיך פירש: "אך הנה היה מקום לחשוב ולומר, כי לא תערך קדושת מאמרי התורה שמבראשית ועד כאן שהם מאמרי פיו יתברך, אל ברכות אלו היוצאים מפי משה רבינו ע"ה אל ישראל, ויהיו הדברים האלה ככל הברכות שיברך איש צדיק מעצמו את בנו ודומה לו. על כן הטיל וא"ו, ולא אמר 'זאת הברכה' כלומר וזאת תוספות על הקודם ודומה לו. וזה משלשה טעמים. אחד שהם דברי משה בלתי דומה לילידי אשה זולתו, וזהו אשר ברך משה. שנית להיותו איש האלוקים וסתם דבריו מאתו יתברך המה מרוח קדשו, ומה גם להיות את בני ישראל שגם הם בני אל חי ומשפיע ברכתם מאתו יתברך. שלישית שהוא לפני מותו סמוך למיתתו, כי אז שכינה שורה עם הצדיק ורוח יתירה".
הביטוי 'איש האלוקים' מצביע על פלא גדול: איש בשר ודם המשוייך לקב"ה. זהו איש שזה לאחד באישיותו שמים וארץ באופן בלתי נתפס: "'מהו איש האלהים'? אמר ר' אבין: מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלהים" (דברים רבה וזאת הברכה, יא).
ביטוי עליון זה רומז באופן ברור לנקודה קריטית בתורה בה הנידון הגדול היה האם משה הוא איש או שמא אלוקים. כך נאמר בחטא העגל (שמות לב, א): "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ". עם ישראל ביקש לו 'אלוקים' במקום משה 'האיש' משום שהם החשיבו את משה במידת מה בתור ה'אלקים' שלהם. מאז והלאה לאורך התורה ובעיקר בחומש דברים ניתן דגש גדול על כך שלא משה הוא אלוקי ישראל אלא הקב"ה. אך בנקודה זו, ממש בסיום התורה, מתגלה סוד גדול: משה הוא איש שזכה למגע הקרוב ביותר עם האלוקים.
בכינוי זה של משה נשלמת תופעה פלאית המתרחשת בפרשיות האחרונות של התורה: הופעת שמות חדשים:
משה מברך את שבטי ישראל בסמוך לכניסתם לארץ, ונראה שמסיבה זו רבות מהברכות קשורות לנחלותיהם של השבטים כגון: "וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ", "וּלְדָן אָמַר ... יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן", "וּלְנַפְתָּלִי אָמַר ... יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה". הרמב"ן מבאר שזו גם הסיבה לחלק מסדר הברכות. לעומת ברכות יעקב שמסודרות כמעט כולן לפי סדר לידתם של השבטים כאן אין סדר כזה. לכן פירש שהרצף יהודה-לוי-בנימין-יוסף הוא לפי סדר הנחלות.
הסדר הזה שבו בנימין בין יהודה ויוסף מובלט בפרקי הנחלות ביהושע. מתוך תשעה וחצי שבטים יהודה ויוסף הקדימו לנחול בעבר הירדן המערבי. כשבאים שבעת השבטים הנותרים לקבל נחלה יהושע מגדיר את מצב הנחלות הנוכחי: "וְהִתְחַלְּקוּ אֹתָהּ לְשִׁבְעָה חֲלָקִים יְהוּדָה יַעֲמֹד עַל גְּבוּלוֹ מִנֶּגֶב וּבֵית יוֹסֵף יַעַמְדוּ עַל גְּבוּלָם מִצָּפוֹן". אמנם יהודה הוא הנחלה הדרומית אך יוסף אינו הנחלה הצפונית ביותר. לכן נראה שיש כאן גם הגדרה מהותית של חלוקת הארץ לצפון ודרום כשיהודה ויוסף מובילים כל אחד את חלקו. מקורה של חלוקה זו בהצעת החלוקה של אברהם ללוט: "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" וכדברי התרגום: "אִם אַתְּ לְצִפּוּנָא וַאֲנָא לְדָרוֹמָא וְאִם אַתְּ לְדָרוֹמָא וַאֲנָא לְצִפּוּנָא". בפועל חלוקה זו הפכה לחלוקת הממלכות בין ישראל ויהודה.
מכאן עולה מעמדו המיוחד של בנימין שעומד בתווך בין שני השבטים המנהיגים ומובילים את האומה: "וַיַּעַל גּוֹרַל מַטֵּה בְנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיֵּצֵא גְּבוּל גּוֹרָלָם בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף". לאמצעיות של בנימין יש ביטוי גיאוגרפי: "יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ". נחלתו של בנימין עומדת בין 'הר אפרים' לבין 'הר יהודה' אך היא עצמה אזור של 'גבעות' שנמוכות מן ההרים- כמעט כל הגבעות המוזכרות בתנ"ך הם בנחלת בנימין. נראה שזו הכוונה בברכתו של משה: "ובין כתפיו שכן" שכן על פי פסוק זה למדו שמואל ודוד לחפש את מקום השכינה לא בשיא הגובה: "סְבוּר לְמִבְנְיֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם דְּמִדְּלֵי, אָמְרִי נִיתַתֵּי בֵּיהּ קַלִּיל (חשבו לבנותו בעין עיטם שגבוה, אמרו נעשה אותו נמוך מעט) כְּדִכְתִיב וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן".
היכולת של בנימין לעמוד בתווך קיימת מכיוון שיש לו שייכות לשני הצדדים- ימין ושמאל. הימין והשמאל בגיאוגרפיה התנ"כית הם דרום וצפון כפי שמצאנו בתרגום אונקלוס לעיל. אם כן יהודה הדרומי הוא הימין ויוסף הצפוני הוא השמאל וביניהם בנימין. השייכות לימין מופיעה בשמו של בנימין=בן ימין (עיין במאמר לפרשת ויגש). לעומת זאת בתכונה המעשית של בנימין חוזרת פעמים הנטיה השמאלית, במנהיג שבא מבנימין: "אֵהוּד בֶּן-גֵּרָא בֶּן-הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד-יְמִינוֹ" שמנצל את העובדה הזו להתגבר על עגלון מלך מואב, ובכלל השבט: "וַיִּתְפָּֽקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא... מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד-יְמִינוֹ כָּל-זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַֽשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִֽא". אמנם בשלב מאוחר יותר מופיעים שני הצדדים גם בתכונה המעשית: "וְאֵלֶּה הַבָּאִים אֶל דָּוִיד לְצִיקְלַג... נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים בָּאֲבָנִים וּבַחִצִּים בַּקָּשֶׁת מֵאֲחֵי שָׁאוּל מִבִּנְיָמִן". נראה שכל עוד עמד בנימין לבדו התגברה נטייתו השמאלית, ורק לקראת מלכות דוד שאיחדה את ישראל הופיעה גם בבנימין האחדות של שני הצדדים.
גם השייכות הכפולה הזו רמוזה בברכת משה כאן: "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' ", ה'ידיד' הוא מי שאוחז גם ב'יד' ימין וגם ב'יד' שמאל. למרות שזו תכונתו העקרונית של בנימין היא לא הצליחה לצאת לפועל על ידו בלבד: "בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד" אחת בלבד, ומהצד השני עומד דוד (שהגימטריה של שמו גם היא 'יד' אחת בלבד). רק שלמה שמשלים הכל ומולך על כל הצדדים נקרא על שם שני הצדדים: "וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ". נראה שמסיבה זו דוד המלך שעוד לא הגיע לשלמות המלכות בנה את ביתו בעיר דוד שנמצאת בנחלת יהודה ואילו שלמה בנה את ביתו בסמוך למקדש בנחלת בנימין.
החסרון של הפעולה ב'יד' אחת בלבד ניכר לאחר מלחמת עמלק הראשונה: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר- ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו... שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו". חסרון השלמות בשם ובכסא מופיע כאשר יש רק 'יד' אחת. ואילו אצל שלמה-ידידיה נאמר: "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְהוָה לְמֶלֶךְ".
בחלק מעדות ישראל קראו את מגילת קהלת בחג הסוכות. אחד המאפיינים הבולטים בחג הסוכות היא השמחה, והתייחסות קהלת לשמחה אינה ברורה. מחד בתחילת דבריו רואה את השמחה כדבר שלילי ואומר: "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל. לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב, א-ב). ובהמשך אומר: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה... טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב. לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה" (ז, ב-ד).
לעומת זאת, בפרק שלאחריו הוא משבח את השמחה ומתייחס אליה כדבר חיובי מאד ואומר: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (ח, טו). מה פשרה של סתירה זו?
תשובה לשאלה זו נותנים חז"ל במסכת שבת (ל ע"ב): "'ושבחתי אני את השמחה' – שמחה של מצוה, 'ולשמחה מה זה עושה' – זו שמחה שאינה של מצוה, ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'' (מלכים ב' ג, טו).
מדברי חז"ל אלו אנו למדים שיש שני סוגים של שמחה, יש שמחה שלילית, שממנה עלינו להתרחק, משום שהשלכותיה מסוכנות, ויש שמחה חיובית, של אמונה בה'.
רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי מונה את השמחה כאחד משלושת היסודות החשובים, וכך כותב (מאמר ב סימן נ): "כללו של דבר שלשה הם יסודות עבודת האלוה על פי תורתנו: היראה והאהבה והשמחה. התקרב אל אלהיך בכל אחת מאלה ואכן בכניעתך בימי התענית לא תקרב אל האלוה יותר מאשר בשמחתך בשבתות וימים טובים אם שמחתך זו באה מתוך מחשבה וכונה, כי כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה כך גם השמחה בדבר האלוה ובמצותו צריכה מחשבה וכונה למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצוה עליה ותכיר מה מאד היטיב לך בה וכאלו באת לביתו כקרוא אל שלחנו ומנעמיו ותן שבח על כך בפיך ובלבך ואם תעלה עליזותך במצוות אל מדרגת הזמר והרקוד יהיו לך גם אלה עבודת האלהים. ואף על ידם תדבק בענין האלוהי...".
חלפו שבעת ימי חג הסוכות, שבהם הקריבו בבית המקדש שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם. ביום הראשון של סוכות קראנו בהפטרה, שלעתיד לבוא יעלו כל הגויים לירושלים לחגוג את חג הסוכות. חג הסוכות היה משותף לעם ישראל ולכל העולם. בתום חג הסוכות אנו מציינים את יום שמיני עצרת, בצמידות לחג שמחת תורה. ביום זה אנו מקריבים רק פר אחד בבית המקדש, כנגד העם האחד והיחיד, עם ישראל. כך היה וכך יהיה גם בעתיד, כשהעולם כולו יבוא על תיקונו, עם ישראל יהיה ממלכת הכוהנים, החוליה המקשרת בין הקב"ה לבין האנושות כולה.
לאחר ששמחנו בשבעת ימי חג הסוכות, נשמח כולנו עם התורה בחג 'שמחת תורה', תוך הבנה שזו שמחה ייחודית, שמקרבת אותנו לעבודת הקב"ה.
חג שמח !!!
כיוון שבשמחת תורה אנחנו מסיימים את התורה, אנחנו מיד מתחילים אותה שוב, בפרשת בראשית. ובהפטרה ממשיכים מיד אל הפרק הראשון בנביאים, פרק א' ביהושע.
ההפטרה קשורה מאוד לסוף הפרשה. כי בפרשת וזאת הברכה אנחנו קוראים על מותו של משה, וההפטרה מדברת על העברת ההנהגה ממשה אל יהושע. משה מוזכר בהפטרה אחד עשרה פעמים, הרבה יותר ממה שיהושע עצמו מוזכר בה. וההפטרה היא ההמשך הישיר ממותו של משה כמו שהיא מתחילה: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה'".
היינו יכולים לחשוב שאחרי שמשה מת מתחילה תקופה אחרת, שלא קשורה אליו. היה מנהיג בשם משה, ומעכשיו יש מנהיג אחר בשם יהושע. אבל ההפטרה שלנו מלמדת אותנו שזה לא נכון. הפרק הראשון בנביא עסוק בלהדגיש לנו שכל מה שקורה אחרי משה הוא המשך של משה.
יהושע הוא לא מנהיג מכוח התכונות האישיות שלו, אלא בגלל שהוא "מְשָׁרֵת מֹשֶׁה".
משה היה אמור להנחיל לעם ישראל את הארץ. משה לא נבחר רק כדי להוציא את עם ישראל ממצרים, אלא כדי להעביר אותם ממצרים אל ארץ ישראל. על משה עצמו נגזר שלא יכנס לארץ, וממילא כל הכניסה של עם ישראל לארץ היתה במדרגה נמוכה יותר. אבל גם היא מכוחו. ולכן נבחר יהושע להמשיך אותו ולהכניס את עם ישראל לארץ בתור המשרת של משה. בתור ההמשך של משה.
ולכן הכיבוש של הארץ יהיה כמו שנאמר למשה: "כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה". וה' יהיה עם יהושע בזכות משה: "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ".
וההצלחה של יהושע תהיה בהתאמה לשמירה על התורה שקיבל משה: "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ".
ולכן גם צריך לצוות את יהושע כל כך הרבה פעמים: "חֲזַק וֶאֱמָץ", כלומר תתחזק יותר ממה שאתה חזק היום, ותאמץ את מירב הכוח שלך, כי אתה נכנס לנעליים גדולות ממך. באמת משה הוא מי שאמור לכבוש את הארץ, ואתה צריך למלא את מקומו. ולכן אתה צריך להתאמץ מאוד כדי לעמוד ברמה הנדרשת.
גם בפניה שלו אל העם, אל בני גד ראובן וחצי שבט מנשה, יהושע בא כהמשך של משה: "זָכוֹר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'".
וגם העם כלפי יהושע מתיחס אליו כהמשך של משה: "כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה".
לא רק תחילת הנביאים מתמקדת בהמשכיות של משה ושל תורת משה, גם סוף הנביאים. בסוף מלאכי, שהוא הנביא האחרון נאמר: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים". תחילת הנביאים והסוף שלהם מתמקדים במשה. אין לנו שלשה חלקים נפרדים: תורה נביאים וכתובים. הנביאים וגם הכתובים הם המשך ישיר של תורת משה.
וכך גם התורה שבעל פה: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". יהושע ממשיך את משה, וכך כל מי שמקבל את התורה מעביר הלאה את התורה שבעל פה שקיבל משה.
ולכן, מובן מאוד למה זו ההפטרה של שמחת תורה. בשמחת תורה כשאנחנו מסיימים את התורה, אנחנו לא רק מתחילים אותה מחדש, אלא גם זוכרים שכל ההמשכים שלה, כולם המשך ישיר של תורת משה. גם הנביאים והכתובים, גם התורה שבעל פה, וגם עצם הכניסה שלנו לארץ ישראל.
וכמו שאומרת ההפטרה: "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל".
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
יעלה בהמשך בע"ה.
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל
"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". כך מסתיים ספר דברים, בפסוקים המתארים את מעלתו הייחודית של משה רבנו — את נבואתו, שלא תהיה כמותה, ואת המופתים שהביא ה' על ידו. מפרשי התורה נחלקו בפירושו של הפסוק האחרון. כיוון אחד, בו הולכים הספורנו, הרמב"ן, הנצי"ב ורבים ממפרשי הפשט, הינו ש"היד החזקה" משמעה שידוד מערכות הטבע על ידי הניסים. רש"י, לעומת זאת, הולך בדרך אחרת. למרות היותו פשטן, הוא מצטט כאן את המדרש: ולכל היד החזקה — שקבל את התורה בלוחות בידיו: לעיני כל ישראל — שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז), והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שברת (שמות לד, א), יישר כחך ששברת. (שבת פז ע"א) לפי רש"י, המעשה בו בחר הקב"ה לחתום את התורה, הוא שבירת הלוחות. נראה שרש"י בחר בפירוש זה על בסיס הביטוי הנאמר בפסוק: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה", כלומר מדובר בדבר שמשה עשה על דעת עצמו. את המכות, את קריעת ים סוף, את המן ואת כל הנסים, עשה משה בשליחות הקב"ה, אך לגבי שבירת הלוחות הוא החליט לבדו וזכה שהסכים הקב"ה על ידו. "אמר רבי אבין: מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלהים" (דברים רבה וזאת הברכה, יא, ד), גם כאשר משה עושה דברים על דעתו האנושית, הוא ממלא את רצון ה'. את משמעותה המטלטלת של שבירת הלוחות ניתן לדלות מתוך דברי התלמוד הירושלמי (תענית ד, ה:) הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה, והיה משה תפוש בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריוח באמצע, כיון שעשו ישראל אותו מעשה — ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו, הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר "ולכל היד החזקה". משה השקיע מאמצים עצומים כדי להשיג את הלוחות, עד כדי מאבק עם הקב"ה. והנה, מיד לאחר מכן, הוא בעצמו שובר אותם תחת ההר. כמה קשה היה לו בודאי להרוס במו ידיו את מה שהשיג ביגיעה כה רבה. מצד אחד, משה הוא שליחו של הקב"ה, שכינה מדברת מגרונו וכולו התבטלות מוחלטת לקב"ה. מצד שני, משה הוא המייצג של עם ישראל, הוא שמסנגר עליהם תוך התבטלות גמורה לטובת העם. קשה לשלב את שתי ההנהגות הללו. משה צריך להיות מייצג של אמת אלהית עליונה, חדה ובלתי מתפשרת, ובד-בבד לדאוג לטובתם של ישראל. הוא נלחם להוריד את הלוחות אל העם, והוא גם זה ששובר אותם. הוא נלחם למענם, אך גם מטיח בפניהם אמיתות קשות. "הסכים הקב"ה על ידו".
שבירת הלוחות הינה הצהרה שהתורה אינה יכולה להישאר נחלת קדושי עליון. משה, מצדו, ראוי היה ללוחות הראשונים, אך הוא שובר את הלוחות, כי התורה לא ניתנה אליו, אלא לעם כולו, על פי יכולת ההכלה שלהם. "הסכימה דעת גבוה דעתו של הקב"ה להתאים לדעת תחתון... לחבר את המציאות המוגבלת לשאיפה אין סופית, מהשברים תלוקט אור תשועת עולמים". (עין איה שבת ב, ט, לא) יצירת המשבר הזה היא גילוי עצום של ענווה. משה השיג בעמל רב את הלוחות, אך הוא לוקח את כל עמלו ומורידו לטמיון, מתוך הכרה שאין לו כעת מקום. המשבר הזה הוא תמצית הרעיון של נתינת התורה לאומה ועל כן הוא החותם אותה. אם העם לא מסוגל להכיל את אור התורה במלואו, יש לצמצם אותו כפי מידת המקבלים, זוהי סתירת זקנים שמטרתה בניין. מדובר בדרך ושיטה בדבר האופן הנכון לתת תורה לעם שלם. ואולם בשבירת הלוחות ישנו ממד נוסף ומשלים לדברים אלה.
"אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל" (עירובין נד ע"א). שבירת הלוחות הביאה לעולם הלימוד שלנו את תופעת השכחה. אכן, אילו היה הקב"ה חורט את התורה על לוח לבנו, היא לא היתה משתכחת, אולם אז לא היה קיים עוד מאמץ אנושי של לימוד ויגיעה לזכירת התורה. משה רבנו, על ידי שבירת הלוחות, העניק לעם ישראל תפקיד אקטיבי בקבלת התורה. הלוחות השניים יהיו כבר מעשה ידי אדם, מורכבים ממאמצי האדם ומלחמתו נגד השכחה. הרב קוק כותב שאילולא היתה התורה משתכחת מאתנו ללא הרף, לא היינו מתמידים בה. כל השקידה, הלימוד והחזרות, נובעים מהצורך למנוע את השכחה. שבירת הלוחות בנתה והרבתה אצלנו את לימוד התורה. משה רבנו בא מהעולם העליון, אבל שייך לעולם התחתון. הוא איש של ענווה והתבטלות מוחלטת, אבל גם מנהיג שמסוגל ליזום משבר. רק אדם כזה יכול לשבור את הלוחות מבלי שיישברו לחלוטין, רק הוא שמסוגל להוריד את התורה לעם ולהניע את העם להתקדם אליה.
בסיום קריאת התורה אנו פותחים בנביא וקוראים את הפרק הראשון של ספר יהושע. דווקא הספר הראשון בנביאים פותח בהדגשת מקומו הגדול של משה רבנו.
וַיְהִ֗י אַחֲרֵ֛י מ֥וֹת מֹשֶׁ֖ה עֶ֣בֶד יְקֹוָ֑ק וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹֽר: מֹשֶׁ֥ה עַבְדִּ֖י מֵ֑ת וְעַתָּה֩ ק֨וּם עֲבֹ֜ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֗ה... כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־מֹשֶֽׁה... כַּֽאֲשֶׁ֨ר הָיִ֤יתִי עִם־מֹשֶׁה֙ אֶהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ ...
(יהושע פרק א פסוק א - ה)
רש"י מביא בשם חז"ל שני גוונים של הדגשת החשיבות הזו והם קשורים למעמדו המכונן של משה
ואילו היה קיים בו הייתי חפץ ורבותינו דרשוהו על שלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה בא יהושע ושאל אמר לו הקדוש ברוך הוא משה עבדי מת והתורה על שמו נקראת לומר לך אי אפשר צא וטורדן במלחמה:
(רש"י יהושע פרק א פסוק ב)
בנוהג שבעולם, חוקי עם ועם נועדו לסדר ולשפר את חייו בארצו. נתייחדו ישראל בכך שאצלם הסדר הפוך. אנו מקבלים את התורה והחוקים לפני הכניסה לארץ ומכחם נכנסים לארץ. נמצא אם כן שמבחינה מסויימת נתינת התורה של משה היא התכלית, והכניסה לארץ ישראל היא הישום שלה.
משה רבינו חפץ מאד להכנס לארץ ישראל. אך במובן מסויים, מעלתו גדולה ממעלת הנכנסים לארץ. דבר דומה אנו מוצאים אצל דוד ושלמה. דוד משתוקק מאד לבנות את בית המקדש, ומבחינה זו ניתן לומר שימי שלמה הם התכלית של ימי דוד. אך מבחינה מסויימת גדולים ימי הצפיה ובניין התורה של בית המקדש מן הבניין בפועל.
וא"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי; אמר לו הקדוש ברוך הוא: כי טוב יום בחצריך מאלף, טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.
(תלמוד בבלי מסכת מכות דף י עמוד א)
הכניסה לארץ ישראל משיבה את ההנהגה והאחריות לידי ישראל עצמם. אל התנהלותם הטבעית. בניגוד ליציאת מצרים בה הודגש החפזון והבטחון בד' בכך שלא הכינו להם צידה.
כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם:
(שמות פרשת בא פרק יב פסוק לט - מ)
עם הכניסה לארץ מודגשת ההכנה מראש והכנת הצידה
עִבְר֣וּ׀ בְּקֶ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֗ה וְצַוּ֤וּ אֶת־הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר הָכִ֥ינוּ לָכֶ֖ם צֵידָ֑ה כִּ֞י בְּע֣וֹד׀ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים אַתֶּם֙ עֹֽבְרִים֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה לָבוֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ: ס
(יהושע פרק א פסוק יא - יב)
עוד ימים ספורים תפסק גם אכילת המן:
וַיִּשְׁבֹּ֨ת הַמָּ֜ן מִֽמָּחֳרָ֗ת בְּאָכְלָם֙ מֵעֲב֣וּר הָאָ֔רֶץ וְלֹא־הָ֥יָה ע֛וֹד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מָ֑ן וַיֹּאכְל֗וּ מִתְּבוּאַת֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽיא:
(יהושע פרק ה פסוק יב)
עינוי בלשון המקרא פרושו שינוי מההתנהלות הרגילה והטבעית. מבחינה זו אכילת המן במדבר הייתה עינוי:
וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ
(דברים פרשת עקב פרק ח פסוק ג, ג)
תכליתו של העינוי ליצור עמדה נכונה אל החיים הטבעיים אותם נבנה בארץ ישראל
לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־ הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְקֹוָ֖ק יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם... אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם... וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ:
(דברים פרשת עקב פרק ח פסוק ט - יא)
היחס בין המן ללחם, בין המצה לצידה ובין החפזון להכנה אינו רק יחס בין שני שלבים חינוכיים. הקדושה המצויה בהתנהלות שבנגוד לטבע נחשפת ומתגלה בתוך הטבע עצמו:
כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם פירוש, שעל ידי הַמָּן שהוא מאכל מזוכך שגם חיצוניות שבו אין בו תערובת סיגים, ונקל למצוא בו הפנימיות שבו - על ידי זה תשיגו כי לא על הלחם לבדו שהוא גשמיות המאכל לבדו הוא חיותו של האדם, אלא על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, שהעיקר החיות הוא הניצוץ שבהמאכל שהוא מוצא פי ה' וגו'.
(מאור ושמש דברים פרשת עקב)
המעבר מן החיפזון אל הצידה, מן המן אל הלחם הוא מבוא ושורש לכל קדושת הטבע המתגלה בארץ ישראל.
תחילת בניין הצבא של יהושע נעשית דווקא בפניה לבני גד ובני ראובן.
וְלָרֽאוּבֵנִי֙ וְלַגָּדִ֔י וְלַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה אָמַ֥ר יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר: זָכוֹר֙ אֶת־הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֶתְכֶ֛ם מֹשֶׁ֥ה עֶֽבֶד־יְקֹוָ֖ק... וְאַתֶּם֩ תַּעַבְר֨וּ חֲמֻשִׁ֜ים לִפְנֵ֣י אֲחֵיכֶ֗ם כֹּ֚ל גִּבּוֹרֵ֣י הַחַ֔יִל וַעֲזַרְתֶּ֖ם אוֹתָֽם: עַ֠ד אֲשֶׁר־יָנִ֨יחַ יְקֹוָ֥ק׀ לַֽאֲחֵיכֶם֘ כָּכֶם֒ ...
(יהושע פרק א פסוק יב - טז,)
בכך משמר יהושע את רוחו של משה רבינו גם בתוך הצבא. הגרעין המוביל של הצבא הם חיילים שהופקדו לכך על ידי משה רבינו. זאת ועוד, בני גד ובני ראובן הם גרעין היוצא למלחמה באופן הנקי משאיפה פרטית לנחלה, שהרי הם כבר נחלו בעבר הירדן. מלחמתם איפה היא מלחמה מתוך נאמנות לאחיהם ולמגמה האלוקית בכיבוש הארץ. אלו חלוצי צבא ישראל המובילים את העם כולו למלחמה.
בני גד ובני ראובן מקבלים את מנהיגותו של יהושע בצורה מוחלטת:
כֹּ֤ל אֲשֶׁר־צִוִּיתָ֙נוּ֙ נַֽעֲשֶׂ֔ה וְאֶֽל־כָּל־אֲשֶׁ֥ר תִּשְׁלָחֵ֖נוּ נֵלֵֽךְ... כְּכֹ֤ל אֲשֶׁר־שָׁמַ֙עְנוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֖ן נִשְׁמַ֣ע אֵלֶ֑יךָ... כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַמְרֶ֣ה אֶת־פִּ֗יךָ וְלֹֽא־יִשְׁמַ֧ע אֶת־דְּבָרֶ֛יךָ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־תְּצַוֶּ֖נּוּ יוּמָ֑ת
אלא שמצרפים לקבלת המנהיגות הזו את הרוח, המצופה מיהושע:
רַ֠ק יִֽהְיֶ֞ה יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם־ מֹשֶֽׁה... רַ֖ק חֲזַ֥ק וֶאֱמָֽץ:
(יהושע פרק א פסוק יז - יח)
במנהיגות הישראלית, קבלת הנהגה אינה עומדת בפני עצמה אלא מלווה תמיד בהגדרת העמדה המצופה מהמנהיג. ומלווה במילות הגבלה ותנאי. כך בפרשיית המלך:
שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ... רַק֘ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ
(דברים פרשת שופטים פרק יז פסוק טו - טז)
חז"ל גוזרים מעמדה עקרונית זו גם את החובה לסרב לפקודה הנוגדת את התורה.
כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, יכול אפילו לדברי תורה - תלמוד לומר, רק חזק ואמץ.
(תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מט עמוד א)
מעתה, זו הופכת להיות אמת המידה למנהיגות צבאית בישראל, וכך משווה הכתוב בין יואב לשרי הצבא של ישראל:
בִּשְׁנֵֽי־אֲ֠נָשִׁים צַדִּקִ֨ים וְטֹבִ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ . אֶת־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ שַׂר־צְבָ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־עֲמָשָׂ֥א בֶן־יֶ֖תֶר שַׂר־צְבָ֥א יְהוּדָֽה:
(מלכים א פרק ב פסוק לב - לג, לב-לג)
בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו. טובים שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש.
(ילקוט שמעוני מלכים א רמז קעב)
הגדרת איכותו של שר צבא לפי שאלת הסירוב לפקודה הנוגדת את התורה, מלמדת אותנו שעניין זה אינו עניין מקומי בעת התנגשות בין התורה לפקודה, אלא מבטא את שורש תפיסת המנהיגות ומקור סמכותה. שר צבא טוב הוא שר צבא המקשר תמיד את הנאמנות למלוכה אל המקור אל השורש. בכל פעולותיו חקוקה חותמת ה"אכין והרקין".
הפטרתינו, עוסקת בבניין העם הנערך לכיבוש ארצו. בתוך ההתנהלות הטבעית שלו גנוזה נקודה מחיה על טבעית. בתוך מנהיגות יהושע גנוזה ערגה לכוחו של משה, בתוך הצידה גנוז כוחו של המן, בתוך מלחמת כיבוש הארץ לשבטים חסרי נחלת המגורים גנוזה האחווה האידאליסטית של בני גד ובני ראובן. בתוך קבלת מנהיגותו של יהושע גנוז החיבור וההתניה לשורש ולתכלית "רק חזק ואמץ".
הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בנגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה, צריכה היא להיות בלועה בתמציתה העליונה בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמה, שהוא יסוד תקון עולם כולו וביסומו הגמור. והקודש שבגולה יחובר אל קודש הארץ, "ועתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל".
(אורות, ישראל ותחייתו, כט)
בסיומו של חג הסוכות, חוזרים ישראל מן הסוכות אל הבתים. מן המחסה בצל ד' אל ההתנהלות הטבעית. סוכות מסיים את החלק הראשון של השנה- שבעה חודשים מן הראשון עד השביעי שבהם אנו נושמים ומפנימים את יציאת מצרים. בשמיני עצרת עוצרים ישראל לפני ד', ויוצאים אל חיי הטבע, שהקדושה גנוזה בהם. בתי המדרשות של חוץ לארץ נקבעים בארץ ישראל ויוצאים לשגרת יומם. הכינו לכם צידה.
אחד הפסוקים הראשונים בפרשת 'וזאת הברכה', הוא הפסוק "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד).
הפירוש הפשוט של המילה "מורשה", הוא 'ירושה', כפי שמתרגם אונקלוס - 'ירותא', וכפי שמבארים מפרשים נוספים. לפי זה כוונת הפסוק לומר, שמשה רבנו, אשר קיבל את התורה, נתנה לעם ישראל - הנקרא בפסוק 'קהלת יעקב' - בירושה, כמו אב שמוריש נכסים לבניו.
פירוש זה מעורר שאלה על דברי רבי יוסי במסכת אבות (ב, יב), שאומר: 'התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך'. ירושה עוברת מהמוריש ליורש, בלי צורך במעשה קניין של היורש, ורבי יוסי בא לומר שהתורה איננה כזו. לכאורה, דבריו סותרים את דברי הפסוק, שלפיהם התורה היא מורשה, דהיינו שהיא כן עוברת 'בירושה'!
יש שענו על שאלה זו, שמדובר בכל מקום בבחינה אחרת של העברת התורה. לדוגמה, ה'תפארת ישראל' מבאר שהפסוק מדבר על 'כלל ישראל', כמו שמפורש במילים "קהלת יעקב", שכן ביחס לכלל ישראל, אפשר לומר באמת שהתורה כבר ניתנה להם ושייכת להם כירושה, שבה אדם יורש אפילו בעל כרחו ובלי מעשה קניין שלו לקנותה, שהרי ישנה הבטחה אלוקית, שהתורה לא תשתכח מעם ישראל, "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים לא, כא). לעומת זאת, רבי יוסי מדבר על הפרט, שלא עליו דיברה התורה בפסוק זה, ולכן הוא צריך להתקין עצמו ללמוד תורה. לפי זה, בפסוק מובעת אפוא ודאות שעם ישראל לדורותיו ימשיך להחזיק בתורתו, משא"כ אדם פרטי.
אך מפרשים אחרים אומרים, שיש הבדל בין 'מורשה' ל'ירושה', ובו נעוצה התשובה לסתירה שיש לכאורה בין דברי רבי יוסי, לבין האמור בפסוק.
ההבדל בין 'ירושה' ל'מורשה' מבואר כבר בגמרא, במסכת בבא בתרא (קיט ע"ב), שם נידונה המילה "מורשה" שנאמרה ביחס לארץ ישראל: "וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ד'" (שמות ו, ח). בדברי הגמ' שם מתבאר, שאילו נכתבה בתורה המילה 'ירושה', המשמעות הייתה שעם ישראל יורש את הארץ מאבותיו, ואילו הלשון 'מורשה' מלמדת שהם 'מורישין ואינן יורשין'. הבדל זה נובע מההבדל בין משמעויות הפעלים 'יורש' ו'מוריש':
הפועל 'יורש', שהוא פועל עומד בבניין 'פעל' (קל), המורה על פעולת העברת בעלות מצד המקבל - כלומר: היורש מקבל לרשותו את הירושה. לעומת זאת, הפועל 'מוריש' הוא פועל יוצא בבניין 'הפעיל', המורה על נתינה, על מסירה, כלומר: המוריש מעביר את הירושה אל מקבליה.
בעל הטורים ו'הכתב והקבלה' מסבירים על פי זה, שלא רק שהפסוק אינו קשה על פי דברי רבי יוסי, אלא אדרבה, פירושו של רבי יוסי מדוקדק בו! לו היה כתוב בפסוק 'ירושה קהלת יעקב', הייתה המשמעות שהם יורשים את התורה. אך משכתוב בו 'מורשה', משמעותו היא שהתורה אינה ירושה חד-פעמית לעם ישראל שקיבל אותה אלא היא מורשה - ירושה שהם מעבירים הלאה לבניהם. 'הכתב והקבלה' מסביר לפי זה, שהפסוק בא לומר שהתורה היא נצחית, שיעבירו אותה כמו ירושה לזרעם, עד סוף כל הדורות. משמעות זו קשורה לפעולת ההורשה, לעומת פעולת הירושה, כיוון שלעומת פעולת הירושה שמקשרת בין האדם היורש למקור ירושתו - פעולת ההורשה לאחרים, מקשרת בין האדם המוריש לבין מקבל הירושה, ומכאן שמדובר בירושה העוברת מדור לדור, המשך נצחי בכל הדורות.
באמת דקדוק זה מבואר כבר במדרש (מדרש תנאים ומדרש הגדול על הפסוק):
"מורשה - ולא ירושה. שלא יאמר בן עם הארץ הואיל ואין אבי תלמיד חכם, מה אני מועיל אם אלמד תורה, אלא "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו" (במדבר כד, ז), מן הדלים שבו."
במבט ראשון, נראה שהמדרש מבאר במפורש רק את מה שלא כתוב בפסוק, 'ירושה', ומבאר מדוע לא נאמר בפסוק. אך ייתכן שבהבאת דרשת הפסוק "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו"- 'מן הדלים שבו' – מבאר המדרש גם את משמעותה החיובית של המילה 'מורשה', דהיינו שכל אחד יכול להצטרף ולהיות מ'מורישי התורה', על ידי שקודם כל יִלְמַד תורה בעצמו, ומתוך כך יְלַמֵד תורה גם לאחרים.
יעלה בהמשך בע"ה.
