בשבעת ימי המילואים הכהנים הצטוו שלא לצאת מפתח אוהל מועד. אך יש לדעת שבאותם הימים אהרון ובניו לא עבדו במשכן כמו כהנים, אלא את עבודות ההקרבה עצמן עשה משה. הכהנים תפקדו בימים אלו לא ככהנים אלא כאנשים מישראל שבאו למשכן כדי להקריב לה'. כלומר מעמדם בפועל היה כמביאי הקרבן, והם עמדו ולמדו ממשה כיצד נראית עבודת הכהנים אליה הם היו עתידים להיכנס מאוחר יותר.
והנה בפרשת שמיני מתחדש כי נוסף עוד יום לימי חנוכת המשכן, ובו הכהנים זוכים לראשונה לשמש ככהנים ממש: הפעם הם יעשו את עבודות ההקרבה. על רקע השינוי המהותי שחל בשלב זה מובנים דברי רש"י (ט, ז) שמשה היה צריך לומר לאהרון "קרב אל המזבח" – שהיה צריך לקרב את אהרון משום שהיה בוש לעבוד. אכן זהו השלב בו אהרון התמנה לראשונה לעבוד בפועל את עבודת הכהנים. אהרון בעצם בוש לקחת את התפקיד שבשבעה ימים הקודמים היה תפקידו של משה.
נמצא שתהליך חנוכת הכהנים הוא מדורג – בתחילה הכהנים מתקרבים אל ה' ומקריבים לו קרבנות בתור בעלים. כמו שאדם מביא קרבן בכדי להתכפר ולהתקדש, כן הביאו הכהנים קרבנות בתחילת מינויים בכדי להתקדש למינוי. לאחר מכן, כשה' עונה לקרבנם, הם העובדים במקדש, ועבודתם נועדה להשרות שכינה בישראל.
יש חשיבות רבה לשלב הראשון – שבעת הימים בהם הכהנים הם בעלי הקרבנות הבאים להקריבם, ועדין אינם עובדי המשכן. בימים אלו הכהנים עברו את השלב הבסיסי של אדם מישראל במקדש – אדם שנכנס מבחוץ אל הקודש, והוא מתבסם ומתבונן ומתעלה מתוך העבודה הנעשית בשבילו על ידי קרובי ה' הקבועים. רק על בסיס פגישה עם הקודש הדומה לכל ישראל, ביום השמיני עלו הכהנים למדרגה בה הם עצמם הפכו לעובדים הקבועים המשמשים בקודש.
בכל שבעת הימים הקריבו פר חטאת ושני אילים – אחד לעולה ואחד למילואים (שלמים). קרבנות אלו נקנו מכספם הפרטי של אהרון ובניו (חזקוני ואברבנאל שמות כט). בנוסף, נאמר בפרשת תצוה (שמות כט) שהקריבו בכל יום פר חטאת משל ציבור לכפר על המזבח ושני כבשים לקרבן תמיד. בפרשת צו, בתיאור עבודת המילואים, נזכרו רק הקרבנות משל אהרון, ומכאן שהם בעצם עיקר עבודת המילואים.
בפרשת שמיני מופיעה מערכה חדשה של קרבנות. ההבדלים בין הקרבנות והעבודה יובהרו אם נעיין במטרה של עבודות אלו, כפי שהיא נודעה בתורה. לגבי קרבנות שבעת הימים נאמר ציווי מאת ה', וה' אמר שמטרתם היא חניכת אהרון ובניו לעבודה: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (שמות כט, א). כלומר המטרה העיקרית של שבעת ימי המילואים היא הכהנים – להכין אותם לעבודה. לעומת זאת לגבי עבודת היום השמיני נאמר שמטרתה היא כלל העם. מטרת היום עבודת השמיני היא השראת השכינה בישראל: "וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה. וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם". גם את הכפרה על העם הציב הקב"ה כמטרה מרכזית של עבודת היום: "וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם".
אם כן, בשלב הראשון של הקמת המשכן, בשבעת ימי המילואים, הכהנים היו הנושא העיקרי. היתה זו הכניסה הראשונה שלהם אל הקודש, ולכן היה צריך לקדש אותם. בשלב זה העבודה העבודה נעשתה על ידי משה והכהנים היו במדרגת מביא הקרבן המתקרב אל הקודש. אך ביום השמיני, עם ישראל כולו הוא היה צריך לזכות לשכינה, ואז הכהנים כבר היו מוכשרים לעשות זאת.
בפעם הראשונה שהעלה דוד את הארון – בעגלה העלה אותו:
"וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּשָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה ..." (שמואל ב פרק ו פסוק ג)
חז"ל עמדו על כך שהעלאת הארון בעגלה מנוגדת, לכאורה, לפסוקים מפורשים בתורה:
"טעה בדבר שאפי' תינוקות של בית רבן יודעין אותו 'כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו'" (רש"י שמואל ב פרק ו פסוק ג)
מדוע אם כן העלה דוד את הארון בעגלה?
יתכן, שדוד סבר שחל שינוי במצווה זו מאז ימי המשכן. וסיוע גדול יכל למצוא לסברא זו, שהרי בתחילת ימי שמואל הנביא, כשהעלו הפלשתים את הארון- העלו אותו בעגלה, ואכן הפרות הלכו מעצמן. היה זה רגע נשגב של קדוש ד'. שירה גדולה שוררה הבריאה בעת שהפרות, באופן אינסטקטבי- התיישרו עם שאיפת הקודש של המציאות ומצאו את דרכן אל מקומו הטבעי של הארון. תוך כדי שהן מעדיפות את שאיפת הקודש אפילו על נטייתן הטבעית אל בניהן היונקים.
"וַיַּעֲשׂ֤וּ הָאֲנָשִׁים֙ כֵּ֔ן וַיִּקְח֗וּ שְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת וַיַּאַסְר֖וּם בָּעֲגָלָ֑ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם כָּל֥וּ בַבָּֽיִת... וַיִּשַּׁ֨רְנָה הַפָּר֜וֹת בַּדֶּ֗רֶךְ עַל־דֶּ֙רֶךְ֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ בִּמְסִלָּ֣ה אַחַ֗ת הָלְכ֤וּ הָלֹךְ֙ וְגָע֔וֹ וְלֹא־סָ֖רוּ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול" (שמואל א פרק ו פסוק י - יב)
רגע זה היה רגע של שירה מופלאה של המציאות כולה:
"וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש וגו' - מאי וישרנה? א"ר יוחנן משום ר"מ: שאמרו שירה; ורב זוטרא בר טוביה אמר רב: שישרו פניהם כנגד ארון ואמרו שירה..." (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כד עמוד ב)
אומנם, בעליית הארון אצל דוד – לא שתפה המציאות פעולה בדרגה גבוהה כל כך, והארון אכן נשמט מהבקר.
"וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜א אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר" (שמואל ב פרק ו פסוק ו)
כאן פרץ ד' בעוזה ונתערבבה השמחה.
בהתבוננות חוזרת, נראה שגם חזרת הארון בזמן הפלישיתים לא נסתיימה בשמחה בלבד. אנשי בית שמש ראו בארון ברב שמחה, וד' נגף בהם:
"וַיַּ֞ךְ בְּאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ כִּ֤י רָאוּ֙ בַּאֲר֣וֹן יְקֹוָ֔ק וַיַּ֤ךְ בָּעָם֙ שִׁבְעִ֣ים אִ֔ישׁ חֲמִשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף אִ֑ישׁ וַיִּֽתְאַבְּל֣וּ הָעָ֔ם כִּֽי־הִכָּ֧ה יְקֹוָ֛ק בָּעָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה: וַיֹּֽאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֔מֶשׁ מִ֚י יוּכַ֣ל לַעֲמֹ֔ד לִפְנֵ֨י יְקֹוָ֧ק הָאֱלֹהִ֛ים הַקָּד֖וֹשׁ הַזֶּ֑ה וְאֶל־מִ֖י יַעֲלֶ֥ה מֵעָלֵֽינוּ" (שמואל א פרק ו פסוק יט - כ)
אירוע זה הסתיים בהרחקת הארון לקרית יערים למשך עשרים שנה.
נראה שמתח גדול קיים בין הצפיה לתיקון מוחלט של המציאות ובין עמדת היראה הנדרשת בעמידה מול הקודש. הבטחון בשאיפת הקודש המנחה את המציאות, עלול לפגום ביראה ולהביא לגישה לא מתאימה אל הקודש. כבר במעמד הר סיני מזהיר הקב"ה את משה חזור והזהר מן ההריסה אל הקודש מתוך שאיפת קודש מתפרצת:
"וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶהֶרְס֤וּ אֶל־יְקֹוָק֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב: וְגַ֧ם הַכֹּהֲנִ֛ים הַנִּגָּשִׁ֥ים אֶל־יְקֹוָ֖ק יִתְקַדָּ֑שׁוּ פֶּן־יִפְרֹ֥ץ בָּהֶ֖ם יְקֹוָֽק: וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק לֹא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַעֵדֹ֤תָה בָּ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ: וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְקֹוָק֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶֽהֶרְס֛וּ לַעֲלֹ֥ת אֶל־ יְקֹוָ֖ק פֶּן־יִפְרָץ־בָּֽם" (שמות פרשת יתרו פרק יט פסוק, כא-כה)
גם בפרשתינו, אנו פוגשים לאחר ירידת האש מן השמיים, רננה גדולה. אך לאחריה נגשים אל הקודש נדב ואביהו שלא מתוך העמדה הרצויה ומתים לפני ד'.
נראה שעומק העניין נעוץ בעמדה האנושית מול הקודש. אכן יש שאיפת קודש במציאות. אך הדרך לחשוף אותה היא דווקא על ידי עמדה אנושית של יראה ואיפוק אל מול הקודש. הפרות שרו את דרכן משדה פלישתים דווקא מתוך עמדה של יראה שיצרו הפלישתים אחרי שהכה בהם ארון ד'. ישראל הוראו לדעת כי ד' הוא הא-לוקים אין עוד מלבדו דווקא מתוך החרדה והזהירות מן ההריסה אל ההר. בסולמו של רבי פנחס בן יאיר מוצבת יראת החטא כמבוא לקדושה. יראת החטא היא עמדה קיומית המכירה בחולשתו של הטבע האנושי ובצורך לשביתתו מול שאיפת הקודש. רק מתוך עמדה קבועה של ריסון הטבע הזה, מפציעה מתוכו שאיפת הקודש הטבעי המוצאת את ביטויה בכל מפגש עם המציאות. מדרגה זו היא מדרגת הקדושה.
יראת חטא כעמדה קיומית אינה רק זהירות מחטאים. זהירות זו מופיעה בשלבים מוקדמים יותר של הסולם. החשש מעצם הניכוס של המפגש עם הקודש והפיכתו לאחד מן הדברים שבבעלות האדם – הוא העומד בשורשה של יראת החטא.
"ועל דבר זה דאג משה ואמר שמא מעלתי בשמן המשחה, יצתה בת קול ואמרה כטל חרמון וגו', ועדיין היה אהרן דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי, יצתה בת קול ואמרה וכו', הרי לך מדתם של חסידים שאפילו במצוה שעשו היו דואגים ואומרים שמא נתערב בהם שמץ פסול חס ושלום." (ספר מסילת ישרים פרק כד)
אהרון המשוח בשמן המשחה – חושש כל הזמן מניכוס וממעילה של מעמדו ככהן. והיא תהילתו. והיא קדושתו.
החשש הגדול מנטיית הבעלות על הקודש עומד ביסודה של פרשית 'מזבח אדמה' – בה מדגישה התורה שהשקעה בבניין מקום פולחן עלולה לשאת שורשים של ג' העברות החמורות.[1] גם שמחתם היתרה של אנשי בית שמש – יתכן שיש בה מן הניכוס והבעלות על הקודש. אחיזתו של עוזה את הארון כאשר שמטו אותו הבקר – גם היא שייכת לאותו נושא. תחושת הבעלות של האדם על הקודש.
בין העלאת הארון הראשונה לשניה[2], עומד דוד באחד הנסיונות הגדולים של חייו. הוא נדרש להלחם בפלישתים אך להמתין בתחילת המלחמה עד לסימן אלוקי:
"וַיִּשְׁאַ֤ל דָּוִד֙ בַּֽיקֹוָ֔ק וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲלֶ֑ה הָסֵב֙ אֶל־אַ֣חֲרֵיהֶ֔ם וּבָ֥אתָ לָהֶ֖ם מִמּ֥וּל בְּכָאִֽים: וִ֠יהִי כְּֽשָׁמְעֲךָ֞ אֶת־ק֧וֹל צְעָדָ֛ה בְּרָאשֵׁ֥י הַבְּכָאִ֖ים אָ֣ז תֶּחֱרָ֑ץ" (שמואל ב פרק ה פסוק כג – כד)
דוד עומד בנסיון ומצליח לנצח את הפלישתים. עמדה זו של המתנה ואיפוק, היא תיקון גדול לאינסטינקט האנושי האוחז בידיו את המציאות ואינו מרפה בעמידתו מול האלוקים. כזכור, גם מלכותו של שאול נבחנה בסוגיית ההמתנה לשמואל.
בפעם השניה בה מעלה דוד את הארון.הוא אינו מתייחס לקדושת המציאות כמובנת מאליה. את הארון נושאים בכתף מתוך דריכות אנושית אינסופית. השוורים אינם אמורים להוביל אותו מעצמם. קדושת הטבע הגנוזה בהם באה לידי ביטוי אך ורק דרך מאמץ אנושי של זביחה ותיקון. אכן קדוש הוא הטבע- כשהאדם מעלה אותו ומרומם אותו מתוך דריכות ויראת חטא:
"וַיְהִ֗י כִּ֧י צָעֲד֛וּ נֹשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְקֹוָ֖ק שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא" (שמואל ב פרק ו פסוק יג - יד)
במעמד זה באה לידי ביטוי חווית הלחימה בעמק רפאים המשקפת תוכן זה בדיוק. עצי היער מרננים לד', אך המפגש עם רננה זו יכול לבוא רק דרך דריכות אנושית. דוד עומד בדריכות ומצפה לתנועת העצים ברוח ד'. רק עמידה דרוכה וממתינה זו מאפשרת לו לפגוש את רגלי ד' בתנועתם של העצים. בהעלאת הארון הראשונה, דוד מחזיק בידו את עצי היער – ומרנן איתם לד':
"וְדָוִ֣ד׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים" (שמואל ב פרק ו פסוק ה)
בהעלאה השניה, לאחר הקשבת דוד לקול ד' בראשי העצים הוא את הטבע כולו כמרנן לקב"ה וכך שר דוד כשעצי הברושים בידו:
"יִרְעַ֤ם הַיָּם֙ וּמְלוֹא֔וֹ יַעֲלֹ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־בּֽוֹ: אָ֥ז יְרַנְּנ֖וּ עֲצֵ֣י הַיָּ֑עַר מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק כִּי־בָ֖א לִשְׁפּ֥וֹט אֶת־הָאָֽרֶץ" (דברי הימים א פרק טז פסוק לב - לג)
דבר נוסף מתחדש בהעלאה השניה. תרועת השופר:
"וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְקֹוָ֑ק בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר" (שמואל ב פרק ו פסוק טו)
לא רננה לבד יש במפגש אל הקודש אלא עמדה של יראה גדולה הבאה עם קול השופר. ודוק, קול השופר הוא הקול הטבעי ביותר של המציאות, הקול הפשוט ביותר היוצא מקרני הבהמה, אך המפגש האנושי איתו הוא מפגש של אימה ויראה. מתוך עמדה כזו, אכן נשמע קול ד' בשופרו של הטבע כולו.
ישראל כולם חוזרים על התהליך של העלאת הארון בחגי תשרי. תחילתם בחרדת השופר של ראש השנה וביראת החטא של יום הכיפורים, והמשכם ברננת עצי היער בנענוע הלולב בסוכות, עד מפגש מלא שמחה עם ארון ד' בשמחת תורה. אכן, נענועי הלולב בסוכות, נלמדים משירתו של דוד בעת העלאת הארון:
זמירות היו לי חוקיך
חז"ל, כדרכם, חתרו אל שורשי העמדה, שהביאה למשבר העלאת הארון. במקום אחר[3], חז"ל ממשילים דיוק זה לבדיקת החוטים הדקים שמהם מורכב החבל העבה. היחס אל הקודש בא לידי ביטוי ביחס אל למוד התורה:
"ולפי שאמר זמירות היו לי חקיך בבית מגורי (תהלים קי"ט נ"ד) נענש לבא לידי כך ומת עוזא על ידו" (רש"י שמואל ב פרק ו פסוק ג)
יש בלימוד התורה מפגש מענג עם הטבע הישראלי . ישראל פוגשים בתורה את טבעם העצמי והם שמחים בה עד מאד בשוכבם ובקומם. עם זאת, אין התורה זמירות עבורינו, אנו צריכים לשמר את חרדת הר סיני בכל מפגש עם הקודש:
"דתניא: והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כב עמוד א)
מתוך עמדה קיומית זו של אימה ויראה- מה משמחת היא קדושת התורה היא היא ארון ד' השוכן בתוכינו. ונשמח בדברי תלמוד תורתך ובמצוותך לעולם ועד.
[1] ראה נחל קדומים סוף פרשת יתרו
[2] כך מסודרים הדברים בספר דברי הימים ונראה שזהו סדר התרחשות המאורעות.
[3] סנהדרין ק ע"א בעניין מנשה.
מיד לאחר שיוצאת אש מלפני ה' ואוכלת את העולה על המזבח, לוקחים שני בני אהרון נדב ואביהוא את מחתותיהם ומקריבים לפני ה' אש זרה, ולכן הם מתים.
וקשה מאוד, איך יתכן ששני אנשים גדולים כל כך, שהיו הכהנים של עם ישראל, ובמעמד הר סיני היו מהמעטים שעלו וראו את כבוד ה', יעשו מעשה כזה? איך הם עושים במשכן, ובזמן שהם נמצאים בתפקיד, מעשה שלא ציוו אותם, על דעת עצמם? ואיך דווקא ברגע שבו יוצאת אש מלפני ה', הפעם הראשונה שאש אלוקית אוכלת את הקרבנות, הם מביאים אש אנושית ומקריבים בה?
את נדב ואביהוא פגשנו בנפרד מאלעזר ואיתמר כבר במעמד הר סיני כמו שהזכרנו. ושם נאמר "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן נָדָב וַֽאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַֽעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹֽהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַֽיֶּֽחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּֽאכְלוּ וַיִּשְׁתּֽוּ". ממה שנאמר שם "לא שלח ידו" משמע שכבר אז היו אמורים למות, והבעיה שפגשנו בפרשה שלנו התבטאה כבר שם. אלא שאז לא מתו וכאן מתו.
בעבודת ה' יש שני צדדים: צד שבא מהקב"ה אלינו, מצוות וחוקים, ואנחנו מקיימים אותם. וצד שבא מאיתנו אליו, התנדבות, מנהגי חסידות וכדו', שהאדם רוצה מעצמו להתקרב אל ה'. את הצד שבא מלמעלה למטה מייצגת האש האלוקית שירדה בבית המקדש מהשמים. ואת הצד שבא מלמטה למעלה, מאיתנו אל ה', מייצגת האש שמדליק הכהן. וכך אכן ההלכה, שלמרות שיורדת אש מהשמים, צריך להביא גם אש אנושית. אנחנו לא רק מקיימים את מצוות ה' כאדון, כי כך הוא ציווה, אלא גם רוצים לקיים אותם מעצמנו, ומהתנדבות שלנו.
בני אהרון הכהנים מייצגים את כל צדדי עבודת ה'. את הצד של ההתנדבות והעבודה מאהבה ייצגו נדב ואביהוא. וכמו שמשמע בשמותם: נדב מלשון נדבה, ואבי-הוא אומר שה' הוא אבינו, והיחס הוא של אב ובן לא רק של אדון ועבד. בעבודה מאהבה יש סכנה גדולה, שאדם יעשה מה שנראה לו לפי דעתו, ובלי להתחשב במה שאמר לו ה'. כי הרי העבודה מגיעה ממנו, ומהרצון שלו, אז הוא עושה מה שהוא רוצה ולא את רצון ה'. ומזה אפשר להגיע לטעויות גדולות בעבודת ה', כי גם אם הרצון שלנו טוב, הוא לא מדוייק ולא יודע איך נכון לעבוד את ה' ואיך לא.
ולכן האהבה צריכה להיות תמיד כפופה ליראה. קודם כל לעשות לפי ציווי ה', ולפי המסגרת והגבולות שהוא קבע, ורק לאחר מכן ובתוך הגבולות האלו, לתת ולחדש מעצמנו.
נדב ואביהוא חיפשו את אהבת ה' והקרבה אליו כמו שנאמר "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵֽי ה' וַיָּמֻֽתוּ", ולא היו כפופים מספיק ליראה. ולכן עבודת ה' שלהם היתה טבעית ובאה מרצון מלא. ולכן גם לא ראו סתירה בין לחזות את האלוקים לבין אכילה ושתיה, שהם צדדים גשמיים. כי אצלם הצד הגשמי היה מחובר לצד הרוחני, מלמטה למעלה.
ולכן כבר אז היה ראוי שתשלח בהם יד, אלא שאז עם ישראל עוד לא היה מבין מה הבעיה בעבודת ה' מאהבה בלבד? ולמה להמית מי שרק רצה להתקרב לה' בכל מאודו?
אבל לאחר חטא העגל, שבו עם ישראל רצו להתקרב לה', וחיפשו אלוקים שילכו לפניהם, אבל פעלו שלא לפי הכללים והציוויים האלוקיים, אז היה כבר ברור מה הבעייתיות ולאן עבודה כזו יכולה להוביל.
ולכן כשיצאה אש מלפני ה' בפרשתנו "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם", יחד עם הרינה וההתרגשות שבאה מלמטה למעלה, היתה גם יראה גדולה ונפילה על הפנים.
ברגע ההוא רצו בני אהרון ללמד, על פי הבנתם את רצון ה', שגם כשיורדת אש מהשמים צריך להביא אש אנושית. וחייבים לשמר את ההתלהבות והרצון האנושי מלמטה למעלה. ולכן דווקא אז הביאו אש אנושית שלא ציווה אותם, כלומר שבאה מהתנדבות ולא מציווי.
ואז הגיע הרגע של "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד", שבו לימד ה' שבמדרגה של העולם הזה אי אפשר לקיים אהבה בלי יראה, והחלק הזה של עבודת ה' לא יכול להתקיים כך בעולם הזה, ומארבעת בני אהרון נותרו רק שניים. ולכן יש במיתת בני אהרון צד של עונש על חטא העגל כדברי המדרש.
[עיון נוסף והרחבה: מדרש אגדה שמיני פרק י סימן א, רש"ר הירש ויקרא פרק י פסוק א 'אין ספק', עירובין דף סג עמוד א 'אמר רבא בפניו אסור', מדרש תנחומא אחרי מות יב, ר' צדוק הכהן מלובלין - דובר צדק עמוד קיד 'ולכך ניצולו', קטו 'ובנפילת אש', קטז 'ובתוספת ביאור', קיז 'ועיין בזוהר', קיח 'ולכך נאמר אש זרה', קכ 'ובויקרא רבה', רסיסי לילה אות כד 'וזה ענין', שפת אמת שמיני תרמ"ח, שם משמואל שמיני תרע"ג 'ולפי האמור', הכתב והקבלה ויקרא פרק טז פסוק א 'והנה נדב ואביהוא', שם משמואל אחרי מות תרע"א, שמות פרק כד פסוק יא: רש"י, כלי יקר 'ונראה לפרש'].
פרשת שמיני נראית כפרשה חסרת שם- יש לה רק מספר. לפי הפשט המספר הזה בא כהמשך לשבעת ימי המילואים שבפרשה הקודמת, אבל השימוש במספר ככותרת לפרשה מלמד שיש לו הקשר רחב יותר.
רש"י עפ"י חז"ל מזהה את התאריך המדויק של אותו יום: "ויהי ביום השמיני- שמיני למלואים, הוא ר"ח ניסן, שהוקם המשכן בו ביום". הזיהוי נותן ליום הזה ולאירועים שבו מקום בשורת האירועים היסודיים של העולם: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, תנא אותו יום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית...". רש"י מפרש שם עפ"י ההקשר בסוגיית הגמרא: "ראשון לבריאת עולם- שאחד בשבת היה", אבל לפי שיטת ר' יהושע נוכל לפרש פירוש נוסף.
במסכת ראש השנה נחלקו התנאים בתאריכים של כמה אירועים ובראשם: "תניא רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם... ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם...". סדר המועדים שלנו שנקבע בתורה נוהג עפ"י שיטת ר' אליעזר שהעולם נברא בתשרי, ולכן א' בתשרי הוא ראש השנה ובו אנו אומרים "היום הרת עולם". גם לשיטה זו הכוונה היא שא' תשרי הוא היום השישי בבריאה שבו נברא האדם, ומאז ניתן למנות את הימים כפי משמעותם האנושית. אמנם לפי ר' יהושע משמע שאותו יום השישי הוא א' בניסן. אך לפי פרשתנו ניתן ליישב את שתי השיטות. בריאת העולם נעשתה בששה ימים והסתיימה ביום השביעי. אם כן השלב הבא הוא 'היום השמיני' שמופיע בפרשתנו. שלב זה הוא הבריאה שנעשתה בניסן.
המשמעות של חנוכת המשכן אינה רק לגבי עם ישראל אלא לגבי העולם כולו: "ויהי ביום השמיני, ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". למרות שהבריאה הסתיימה ביום השביעי זהו רק שלב ראשון שלה ויש שלב נוסף של הבריאה שמסתיים רק ביום השמיני. לעומת השלב הראשון שבו ה' פועל לבדו, בשלב השני האדם נעשה 'שותף לה' במעשה בראשית', ויוצר בעצמו את המשכן שבו משתקפים כל העולמות העליונים והתחתונים. על גבי יצירה זו בא הקב"ה ומשרה את שכינתו.
השראת השכינה מופיעה בפרשתנו בדמות ירידת האש מן השמים. ואכן האש היא היצירה שהופיעה מיד לאחר השלמת השלב הראשון בבריאה: "אָמַר רַ' יוֹסֵי: הָאוּר עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא נִבְרָא עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֵּעָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דֻּגְמָה שֶׁל מַעְלָה, וְהֵבִיא שְׁנֵי רְעָפִים וְהִקִּישָׁם זֶה לָזֶה, וְיָצָא מֵהֶם אוּר וּבֵרֵךְ עָלָיו "בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ". אלא שהאש של מוצאי שבת- לילו של היום השמיני היתה תולדה של צורך: "כיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא ונתירא אדם הראשון, שנאמר ואומר אך חשך ישופני ולילה אור בעדני, אותו שכתוב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי". ואילו האש של היום השמיני נוצרה לכתחילה כמעידה על השלמה ולא על חסרון.
ניתן לומר אם כן שכל מאות השנים שעברו בין 'היום השישי' שבא' תשרי לבין 'היום השמיני' שבא' ניסן נחשבו כלילה אחד ארוך, עד שהאיר אורם של ישראל במשכן, וזוהי השמחה הגדולה שהיתה לקב"ה ביום זה.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1) מצאו עוד שני מקומות נוספים בתורה בהם מוזכר שאש ה' פגעה באנשים?
2) אילו זוגות של אחים מופיעים בפרשה זו? (4 זוגות)
3) מכל העופות הטמאים המוזכרים בפרשה זו (ובפרשת ראה), אילו 2 עופות מוזכרים גם במקומות אחרים בתורה?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל
את פרשת שמיני ניתן לחלק לשני חלקים. החלק הראשון עוסק ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, שהגיע לאחר שבעת ימי המילואים בהם הכשיר משה את אהרן ובניו לעבודת המקדש. כעת, סוף סוף, לאחר המתנה ארוכה של שבוע ימים הם החלו לעבוד ביום השמיני, אולם בעקבות הקרבת האש הזרה של נדב ואביהוא, השמחה הפכה ליגון. החלק השני של הפרשה, עוסק ביחס לעולם החי — בנושא אכילה וטומאה. מעניין שבשני חלקי הפרשה מופיע פסוק דומה. לאחר פרשיית נדב ואביהוא נאסר על הכהנים לשתות יין: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם". מטרת האיסור, כדי שיוכלו "לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר". ההבדלה דורשת דעה ברורה, שהרי "אם אין דעת — הבדלה מנין"? (ירושלמי ברכות ה, ב). פסוק כמעט זהה מופיע גם בחלק השני של הפרשה: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל". ניתן לומר אם כן, שההבדלה היא מכנה משותף בין שני חלקי הפרשה.
ההבדלה מביאה לקדושה. כך, למשל, הקב"ה מבדיל את אהרן ובניו בכדי להקדישם וכך גם קדושתו של יום השבת באה לידי ביטוי בהבדלתו משאר ימות השבוע. בכל יום שבו אומרים קידוש בתחילתו, אומרים גם הבדלה ביציאתו. הקדושה וההבדלה כרוכות יחד. כל קדושה דורשת היבדלות מסוימת מהמדרגות הנמוכות ממנה. כך, גם עם ישראל נפגש עם קדושתו על ידי ההיבדלות ממדרגות החיים הנמוכות ממנו. המדרגה עליה מדברת פרשתנו היא עולם החי. את רוב בעלי החיים אסור לנו לאכול. גם כאשר ישנו בעל חיים המותר לאכילה, ישנה מסכת ארוכה של הלכות המעכבת את האכילה הפשוטה — שחיטה, בדיקת טרפות, איסור דם, איסור בשר בחלב ועוד. אגב, גם לאוכל מהצומח יש הרבה פרטי דינים, כמו עורלה, תרומות ומעשרות וחלה. מטרתם של כל העיכובים האלה היא להעביר לנו מסר — בשביל להיפגש עם הקדושה, יש צורך ליצור הבדלה. וביחס לעולם החי, ההיבדלות תיעשה סביב סוגית האכילה. האכילה מתבצעת גם אצל בעלי החיים, אנו אוכלים והם אוכלים, בנושא זה שווה האדם לבעלי החיים. ועל כן, דווקא בנקודה זו של קרבה לעולם החי, יש צורך לחדד את ההבדלים. אנחנו לא חיות, יש לנו זהות שונה ומיוחדת, וההבדלה מחדדת ושומרת על הזהות. באמת, מעניין לשים לב שבכל העולם בני האדם אוכלים באופן שונה מבעלי החיים. הם מעבדים, מבשלים, אופים ובעצם מטביעים חותם אנושי על האוכל, ולא פחות מכך על צורת האכילה — צלחת, סכו"ם, מקלות אכילה וכו'. מה שנכון באנושות כולה, נכון שבעתיים בעם ישראל. בנוסף לפעולות האנושיות הרגילות, יש לנו עולם שלם של הנחיות המורות מה אסור ומה מותר. הנחיות השומרות עלינו ומבדילות אותנו מהעולם החייתי, לבל ישפיע על אישיותנו. כך למשל, החיות הטורפות והעופות הדורסים, כולם אסורים באכילה, על מנת להרחיק מאיתנו כל מוטיב של רדיפה וטרף בחיינו. אסור לאכול דם, באשר בו זורמת הנפש החייתית, שהרי "הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג). כל ההגבלות והאיסורים ההופכים יחד למערכת שלמה ומרהיבה של עיבוד וזיקוק האוכל הנכנס לגופנו, הניצבת בפנינו על מנת להתאים את רגעי האכילה לרמת הקדושה הראויה לאדם. "כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם... ומסלקת ממנו הדעה האמתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב: 'כי ה' יתן חכמה', והנה הוא נשאר בהמי וחומרי, משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורים, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו". (מסילת ישרים פרק יא) דקדוק בשמירת כשרות משמעו פעולה חינוכית, שמטרתה לשמור על הנפש, לפתח את התרבות האנושית ולהפוך אותה למוסרית יותר. "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".
הקדושה קשורה קשר הדוק לא רק להבדלה, אלא גם לברכה. יום השבת, היום הקדוש מכולם, הוא גם יום הברכה: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ". (בראשית ב, ג), "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" (קבלת שבת, לכה דודי). גם בית המקדש, ביתה של הקדושה, ממנו באה הברכה לעולם: "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה" (תהילים קלג, ג). ממילא, דווקא הכהנים, "כהניך הקדושים," הם המופקדים על נשיאת הכפיים לברך את עם ישראל באהבה. אדם השומר על הקדושה שבו, גם מפיץ ברכה אל סביבתו. כאשר נשמרת זהותנו האנושית, מתפשטת הברכה אל עולם החי. מציאותם של אנשים עדינים יותר באכילתם, מביאה ברכה לעולם הטבע כולו. בזכות ההתקדשות גם החיות משתנות לברכה, "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיה יא, ו.) באחת מאגרותיו (אגרת שא), כותב הרב קוק שכאשר אדם מקדש את נפשו, אפילו החיות הטורפות פחות מזיקות ומתנהגות בצורה יותר עדינה, משהו נרגע בזכות אנשים שמתעלים.
עם זאת, כשם שיש להבדיל בין מדרגת האדם למדרגות נמוכות יותר, כך לא פחות חשוב להבדיל בין מדרגתו למדרגות הגבוהות ממנו. על נדב ואביהוא נאמר: "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵֽי ה' וַיָּמֻֽתוּ" (ויקרא טז, א), בני אהרן התקרבו יתר על המידה, ללא הבדלה. גם כשמתקרבים צריך להבחין בהבדלים ולנהוג בהתאם לכך. בני אהרן חטאו באי-הבלטת המרחק והפער שיש בין בני האדם לעולם העליון. דווקא כאשר מתקרבים יש צורך להבדיל. גם איסורי הקרבה והחיתון בין בני משפחה, המופיעים בהמשך ספר ויקרא, מבליטים את הזהירות בה אנו צריכים לנקוט דווקא במקומות בהם יש קרבה. ואכן, הפעולות הראשונות אותן עושה הקב"ה בבריאת העולם, עוסקות בהבדלה: בין אור לחושך ובין מים עליונים למים תחתונים, זהו השורש לכל הבריאה כולה, לכל הברכה כולה. ' "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ... כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹות לָכֶם לֵאלֹהִים"— אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים — דיי'. (בבא מציעא סא ע"ב).
בפתח הרצאה שהעברתי בנושא מנהיגות, הרים אחד המשתתפים את ידו ושאל: מהן תכונותיו של מנהיג? השאלה פשוטה, אך תשובות לה רבות מאד. קולמוסים רבים השתברו על כך, הרצאות וסדנאות למכביר נבנו בנושא זה, קורסי פיקוד ומנהיגות רבים עוסקים בכך. למנהיג נדרשות תכונות לרוב, אך לטעמי ניתן לכלול אותן בשלוש עיקריות ומרכזיות: אחריות אישית, עליה מדברים רבות בימים אלו, שליטה עצמית (מעבר לאיפוק שנדרש מכל אדם), והשלישית – יושרה, להיות איש אמת (אבל באמת). את שלוש התכונות הללו ניתן למצוא בפרשת השבוע – שמיני.
בפרשתנו קוראים שבמשך זמן לא שרתה שכינה בעם ישראל. תגובת אהרן, שהיה הכהן הגדול, היתה קודרת, כפי שמתאר זאת המדרש: "כיוון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי (=בגללי) לא ירדה שכינה לישראל..."
אהרון התנהג בניגוד לטבע. אדם אחר במצב דומה, היה מייחס את אשמת סילוק השכינה לזולתו. במקרה הפחות גרוע, היה מוצא עוד כמה "שותפים" ותולה בהם את הקולר. בפרט כשמדובר כאן בהשלכה ציבורית ונזק שנגרם לציבור שלם, כדוגמת סילוק השכינה מעם ישראל. אהרן, יכל למצוא שותפים נוספים לסילוק השכינה, אולם האשים בכך רק את עצמו.
זו דמות של מנהיג אמיתי, שאינו מחפש אשמים נוספים ולא מביט מעבר ל- ד' אמותיו כדי לאתר ולספח אליו עוד אשמים.
לאחר שמתו שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא, פנה אליו אחיו משה ואמר לו: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (י, ג). תגובת אהרון היתה: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". מדוע כתוב 'וַיִּדֹּם', לשון 'דממה', ולא 'וישתוק אהרן'?
יש ארבע דרגות בבריאה: מדבר, חי, צומח ודומם. המדבר - אם פוגעים בו, משיב פגיעה, בדרך כלל באמצעות הדיבור, ויש להיזהר ממנו. החי - אם פוגעים בו, אמנם אינו יודע לדבר, אך עלול לתקוף את הפוגע. הצומח - אינו יכול לדבר וגם לא לברוח, אולם הפגיעה ניכרת. אם כורתים את האילן, הוא מחליף צורה ובקלות ניתן לראות עליו ש"נפגע". רק על הדומם לא ניתן לראות שום שינוי. גם אם יפגעו בו, הוא לא יגיב ולא יראה שנפגע.
כך היתה גם תגובתו של אהרון. "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" – כמו דומם, לא ראו עליו מאומה. חרף מצבו החדש, 'כאב שכול, נהג אהרון באיפוק רב. היתה זו דרגה גבוהה מאד, שקיבל את הדין בשמחה, והאמין שכל מה שעשה הקב"ה לטובה. בבחינת "לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה".
באופן דומה ביאר החפץ חיים. כתוב "וידום אהרן", ולא 'ויחריש', משום שבן אדם, גם כשמחריש, אפשר להבחין במצב רוחו, בהתאם לשפת גופו והבעת פניו. לעומת זאת על "דומם" לא ניתן להכיר מאומה, אין ברו מוכיח על תוכו. אהרן שלט ברוחו וקיבל את הדין באהבה. הוא היה בחזקת דומם, שלא ניכרה עליו אבלות.
התכונה השלישית הנדרשת ממנהיג – יושרה, להיות איש אמת. לאחר מות שני בני אהרון, כתוב שמשה כעס על שני בני אהרון החיים, אלעזר ואיתמר, ושאל: "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'...". ואמרו חז"ל: "בעקבות כעסו "וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו. שכח מלומר להן הלכות כלי מתכות" (ויקרא רבה פרשה יג).
על כך השיב לו אהרון: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה'...", והדגיש: "הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". תגובתו של משה רבינו לדברי אהרון לא איחרה לבוא. כתוב: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". דרשו חז"ל וביארו פסוק זה במילים: "הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא אמר: שמעתי וששכחתי" (זבחים קא ע"א). משה לא הסתפק בהודאה על האמת. חז"ל אומרים: "הוציא כרוז בכל המחנה ואמר: אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי למדני". לא זו בלבד שמשה הודה [תופעה שאינה שכיחה...], אלא שפרסם את טעותו, ששמע ושכח. ונשאלת השאלה: מדוע עשה זאת?
למשה רבינו היו "סיבות טובות" להעלים את שכחתו ובמקום זאת לומר שעדיין לא שמע הלכה זו. שהרי יכל לומר שאם יודה ששמע ושכח, זה עלול לערער את יסודות האמונה בתורת משה. בני ישראל היו עלולים לאמר: אם משה רבינו, שקיבל את התורה מפי הגבורה שכח, מה לנו שנקבל את הדברים מפיו כהלכה למשה מסיני. היו למשה שיקולים וחישובים נכונים להעלים את שכחתו, ממניעים חיוביים.
ביאר ר' חיים שמואלביץ שהתורה העידה, שלמרות השיקולים והחישובים שהיו, עם כל זאת נמנע משה מלומר 'לא שמעתי', והודה ללא בושה לומר: 'שמעתי ושכחתי', וקיים בעצמו את הפסוק "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז), ללא חשבונות או שיקולים. ולא זו בלבד, אלא שהוסיף ופרסם זאת. הוא שלח להודיע בכל גבול ישראל.
הזכרנו כבר בעבר (בפרשת תצוה), שיש מחלוקת בין המדקדקים, האם ישנם שרשים עם פחות משלוש אותיות.
אך נראה שלהבחנה הבאה – למרות שהיא מדגישה בשורש שתי אותיות מתוך השלוש – יכולים להסכים שני הצדדים:
ניתן לראות לא מעט קבוצות של שורשים שונים בני שלוש אותיות, שיש להם שתי אותיות משותפות, שמהוות מכנה משותף לכל קבוצת השורשים. מכנה משותף זה הוא מכנה משותף ענייני, בכך שלשתי אותיותיו יש משמעות מסויימת, ובצירוף אות שלישית אליהן, מתקבל שורש שמבטא פן ייחודי של משמעות זו. הצירוף של כל השורשים המסתעפים הללו, יוצר קשת רחבה של הגוונים השונים של המשמעות היסודית. (הדוגמה שנביא להלן תבהיר את כוונתנו.)
ר' שלמה פפנהיים, בספרו על 'חשק שלמה' – 'שרשים', מבאר בדרך זו שורשים רבים, על סדר האל"ף בי"ת.
כמו כן, ב'ריש מילין', בחלק שני, העוסק ב'רשמי מחשבה למדרש השרשים', מבאר הראי"ה קוק מקצת צירופים של שתי אותיות מתחילת האל"ף בי"ת, וניכרת הבחנה זו גם בחלק מביאוריו שם.
אחת הדוגמאות הבולטות של כלל זה, הן האותיות פ'ר', והשורשים הרבים המסתעפים מהן ע"י צירוף אות שלישית אליהן[1].
נפתח בשתי מילים מקבוצת השורשים הזו, שמופיעות כצמד בפרשתנו.
לאחר מות נדב ואביהוא, אומר משה לאחיהם, אלעזר ואיתמר: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ" (ויקרא י, ו). ישנן כאן שתי פעולות – פריעה ופרימה – שכל אחת מהן מתייחסת אמנם למושא אחר: הפריעה לראש, והפרימה לבגדים. אך שתיהן פעולות שמציינות את הצער של האַבֵל על מתו, ובשתיהן נאסרו אלעזר ואיתמר.
מה משמעות פעולות אלו, ומדוע מתבטא בהן צערו של האבל על מתו?
פריעת הראש מופיעה בכמה מקומות נוספים בתורה (לדוג' בפרשת נשא (במדבר ה, יח), נאמר על הכהן "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (הסוטה), ואחר כך על הנזיר נאמר "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" (שם ו, ה). גם המצורע מצווה ש"רֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" (ויקרא יג, מה)). עניינה גידול השער, שבכך הוא נראה גדול ומרובה, כביאור ה'שפתי חכמים' לרש"י בפרשתנו: 'מי ששערותיו גדולים, מתחלקים השערות אלו מאלו ונעשה פרע'.
הפרימה היא סוג של קריעה, ועניינה פגיעה בצורת הבגד – העשוי מצירוף חוטים רבים לאריג אחד – על ידי ביטול החיבור שבין החוטים שיוצר את צורת הבגד השלמה.
נראה שהסיבה שפעולות אלו מציינות אֵבל על המת, בגלל שבהן מבטא האַבֵל, עד כמה משמעותי בשבילו חסרון המת, שעד עכשיו היה איתו בעולם, ובהסתלקותו מרגיש האַבֵל שנהרס המצב המשפחתי המסודר והשלם שהיה לו קודם, 'התפרדה החבילה'. על כן הוא מבטא זאת בביטול הצורה המסודרת הרגילה של שערות ראשו, ובביטול חיבור החוטים שבבגדיו.
האותיות המשותפות לשורשים פ'ר'ע' ופ'ר'מ', הן האותיות פ'ר'. מה משמעותן היסודית של צמד אותיות זה?
הרש"פ אומר כלל, שלענ"ד מאד מסתבר: כאשר שורש בן שלוש אותיות שנוצר מהכפלת האות השניה שבאותיות היסודיות, הוא מעצים את המשמעות היסודית שלהן. במקרה שלנו, שורש פ'ר'ר', מבטא ביתר שאת את משמעות צירוף האותיות פ'ר' – לפורר דבר משמעותו הפיכת הדבר האחד הגדול לדברים רבים וקטנים. ("פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ" (ישעיה כד, יט); "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם" (תהלים עד, יג)).
נביא בקצרה עוד כמה דוגמאות של מילים ושורשים הנוצרים מהאותיות פ'ר' (סימנתי בכוכבית את המילים שראיתי שמבאר הרש"פ בספרו הנ"ל):
א'פ'ר' ; פ'ר'ד' ; *פ'ר'ה' ; *פ'ו'ר' ; פ'ר'ז' ; פ'ר'ח' ; פ'ר'ט' ; פ'ר'כ' ; פ'ר'ס' ; פ'ר'צ ; פ'ר'ק' ; פ'ר'ש' ;
במאמר המורחב, פירשנו כיצד כל אחד מהשורשים הללו קשור למשמעות היסודית של פ'ר'.
[1] את יסודי הדברים ביחס לשורש זה, שמעתי לפני כמה שנים מהרב יעקב לבנון שליט"א.
1) מצאו עוד שני מקומות נוספים בתורה בהם מוזכר שאש ה' פגעה באנשים?
בפרשת קורח, כשמאתיים וחמישים האנשים ניסו להקריב קטורת בזמן המחלוקת, כתוב ש"אש יצאה מאת ה'" ואכלה אותם (במדבר טז לה). בפרשת בהעלותך, התורה אומרת על המתלוננים: "ותבער בם אש ה'".
2) אילו זוגות של אחים מופיעים בפרשה זו? (4 זוגות)
ארבעת הזוגות הם 1. משה ואהרון 2. נדב ואביהו 3. איתמר ואלעזר 4. מישאל ואלצפן, בניו של עוזיאל שהתבקשו להוציא את גופותיהם של נדב ואביהו מהמשכן (ויקרא י ד).
3) מכל העופות הטמאים המוזכרים בפרשה זו (ובפרשת ראה), אילו 2 עופות מוזכרים גם במקומות אחרים בתורה?
העורב והנשר הם העופות הטמאים שמוזכרים במקומות נוספים בתורה. בפרשת נח העורב נשלח תחילה לבדוק אם יבשו המים (בראשית ח ז). הנשר מוזכר מספר פעמים: 1. בפרשת יתרו, ה' מתאר את הוצאת בני ישראל ממצרים כנשיאה על כנפי נשרים (שמות יט ד). 2. בתוכחה של פרשת כי תבוא, האויב מתואר כמגיע ממקום רחוק כדאיית הנשר (דברים כח מט). 3. בפרשת האזינו, הגנתו של ה' נמשלת להגנת הנשר על גוזליו (דברים לב יא).
