בפרשת מסעי התורה מפרטת את הנשיאים אשר ינחילו את הארץ לשבטי ישראל, לצד יהושע בן נון (לד, יז-כט): "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: וּלְמַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד: לְמַטֵּה בִנְיָמִן אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן: וּלְמַטֵּה בְנֵי דָן נָשִׂיא בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי: לִבְנֵי יוֹסֵף לְמַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה נָשִׂיא חַנִּיאֵל בֶּן אֵפֹד: וּלְמַטֵּה בְנֵי אֶפְרַיִם נָשִׂיא קְמוּאֵל בֶּן שִׁפְטָן: וּלְמַטֵּה בְנֵי זְבוּלֻן נָשִׂיא אֱלִיצָפָן בֶּן פַּרְנָךְ: וּלְמַטֵּה בְנֵי יִשָּׂשכָר נָשִׂיא פַּלְטִיאֵל בֶּן עַזָּן: וּלְמַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר נָשִׂיא אֲחִיהוּד בֶּן שְׁלֹמִי: וּלְמַטֵּה בְנֵי נַפְתָּלִי נָשִׂיא פְּדַהְאֵל בֶּן עַמִּיהוּד: אֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לְנַחֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".
במבט ראשון קשה להבין על פי איזה סדר מסודרת כאן רשימת נשיאי השבטים. אולם הרש"ר הירש עומד על סוד גדול הקיים כאן: "השבטים ונציגיהם נקראים כאן בשמם לצורך חלוקת הארץ, והדבר ראוי לתשומת לב: כדרך שהשבטים מנויים כאן, כן נטלו את חלקם בארץ; כי בסדר הזה - מדרום לצפון - התיישבו השבטים בארץ זה בצד זה וזה אחר זה". כלומר למרות שרק בימי יהושע יוטל הגורל שיקבע את האזור של כל שבט, הקב"ה רמז כבר בימי משה את הסדר המדויק של הנחלות! הסדר כאן חוזה באופן מדויק את סדר נחלות השבטים מדרום לצפון.
בעקבות רמז זה, ישראל יגיעו אל ארץ ישראל כשבליבם כבר קיים מטען מצטבר של קישור כל שבט לנחלתו. ויחד עם זאת, מבחינת גזירת ה', בספר יהושע הם יבואו לחלוק את הארץ כדף חלק. השבטים באים ליהושע והוא מפיל להם גורל.
לאורך הדורות התגלה שוב ושוב שהדרום קודם לצפון ביחס לארץ ישראל ולבית ה':
מדוע באמת הדרום קודם לצפון באופן עקבי כל כך? התנ"ך מלמדנו שהדרום והצפון נחשבים כימין ושמאל כאשר הדרום הוא הימין ובכך הוא קודם לשמאל. הפסוק המרכזי בהקשר זה נמצא בתהלים (פט, יג) שם הדרום קרוי 'ימין': "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם". הראב"ע (שמות כז, ט) מסביר שהדרום נקרא בתנ"ך פעמים רבות 'תימן' על שם הימין. ואכן, בדרום הארץ ישב השבט המרכזי של האומה: שבט יהודה, ובגזרתו שכנה ירושלים – עיר הבירה ועיר הקודש. קרוב ליהודה ישבו השבטים הקשורים אליו ומצפונו במרכז הארץ ישבו שבטי רחל. כך שהלב של האומה הינו בדרום, וככל שמתרחקים צפונה מגיעים לשבטים שהם בעלי תכונות פרטיות יותר.
בהפטרתינו מוכיח ירמיה את ישראל בהשוואה לאומות אחרות הדבקות באלוהיהם.
כִּ֣י עִבְר֞וּ אִיֵּ֤י כִתִּיִּים֙ וּרְא֔וּ וְקֵדָ֛ר שִׁלְח֥וּ וְהִֽתְבּוֹנְנ֖וּ מְאֹ֑ד וּרְא֕וּ הֵ֥ן הָיְתָ֖ה כָּזֹֽאת: הַהֵימִ֥יר גּוֹי֙ אֱלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה לֹ֣א אֱלֹהִ֑ים וְעַמִּ֛י הֵמִ֥יר כְּבוֹד֖וֹ בְּל֥וֹא יוֹעִֽיל: שֹׁ֥מּוּ שָׁמַ֖יִם עַל־זֹ֑את וְשַׂעֲר֛וּ חָרְב֥וּ מְאֹ֖ד נְאֻם־יְקֹוָֽק: כִּֽי־שְׁתַּ֥יִם רָע֖וֹת עָשָׂ֣ה עַמִּ֑י אֹתִ֨י עָזְב֜וּ מְק֣וֹר׀ מַ֣יִם חַיִּ֗ים לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָכִ֖לוּ הַמָּֽיִם:
(ירמיהו פרק ב פסוק י - יד, י-יד)
הגמרא במסכת תענית מחדדת את ההשוואה הזו:
כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וגו' ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל. תנא: כותיים עובדים לאש, וקדריים עובדין למים. ואף על פי שיודעים שהמים מכבין את האש - לא המירו אלהיהם, ועמי המיר כבודו בלוא יועיל.
(תלמוד בבלי מסכת תענית דף ה עמוד ב)
כל גוי דבק בזהותו הלאומית – דתית מתוך שייכות ושמחה בחלקו. גם אם יודע את מגבלותיו וחלקיותו של אלוהיו.במקומות רבים בתנ"ך, בפרט בתהילים ובישיעיה, מצינו הדגשה והבלטה של ההבדל האינסופי בין אלוקינו לאלוהי העמים:
כִּ֤י׀ כָּל־אֱלֹהֵ֣י הָעַמִּ֣ים אֱלִילִ֑ים וַֽ֝יקֹוָ֗ק שָׁמַ֥יִם עָשָֽׂה:
(תהלים פרק צו פסוק ה, ה)
דווקא בעת משבר, חוזר ירמיה לנקודת עבודת ד' הנובעת מנקודה של זהות לאומית שלנו, נקודת ההשוואה כביכול לאלוהי העמים. נקודת העומק של זהות האדם והאומה עם עצמו, הם נקודת פנים, שאולי אינה הנקודה הגבוהה ביותר לגשת ממנה לעבודת ד', אך יש בה משהו קמאי וראשוני של הזדהות האדם והאומה עם עצמם:
כשבא הרב זצ"ל לפלס דרך תשובה לדור הגאולה, פתח דבריו בנגינה על מיתרי הזהות העצמית שלנו:
מצדדים שונים תבא ותתגלה התשובה. אחד מיוחד מצדדיה אלה יהיה הצער על העלבון שנעלב הרוח הגדול האצור בכל מה שהנחילונו אבותינו, שאין שעור לעזו וכבודו. והרוח הגדול מקורו מקור חיים, המקור האלהי העליון, שהולך ונמשך מדור דור, וכשמשימים אליו לב הלא מוצאים בו הכל, כל חמדה וכל תפארה, והחושך הכפרני גרם להתלש מקרן בן שמן זה, ולתעות בשדות זרים, שאין בהם לשד וחיים בעדנו כלל.
(אורות התשובה ד, ט)
במקומות רבים מבסס הרב את תשובת הדור על חזרה אל הרוח הלאומית והזהות הישראלית שלנו. נדייק בדבריו, לא כשלב בינים מופיעה חזרה זו, אלא כרוח שיש בו כבר הכל:
וכשמשימים אליו לב הלא מוצאים בו הכל, כל חמדה וכל תפארה
(שם)
אם יפלא בעיני כל עומד מרחוק: איך אפשר, שכל הרוחות, אשר לכאורה גם מאמונה הם רחוקים, יפעם בהם רוח החיים בכחו הפנימי לא לבד לקרבת אלהים כללית כי אם לחיי ישראל האמתיים, להחטבתן של המצות בציור וברעיון, בשירה ובפועל, - אל יפלא בעיני כל הקשור במעמקי רוחו בתוך עמקיה של כנסת ישראל ויודע את נפלאות סגולותיה
(אורות, ארץ ישראל,ח)
בעולם פוסט מודרני, בו שאלת התפיסה הסובייקטיבת עומדת בראש ולפעמים דוחקת כל התבוננות אחרת אל המציאות יש גם מפתח לתשובה גדולה. תביעת הזהות עם האני הפנימי:
ואני בתוך הגולה", - חטא האדם הראשון בכך שהתנכר לעצמו, בכך שהקשיב לדעתו של הנחש ואיבד את קולו הפנימי. חטא כשלא ידע להשיב תשובה ברורה לשאלה "איכה!?". חטא עם ישראל כשהלך אחרי אל זר מפני ששכח את עצמיותו. חטאה הלבנה כשקנאה בשמש איבדה את שמחת חלקה כשהשוותה את עצמה אל זולתה. וכה הולך העולם וצולל באובדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח. וכיוון שאין אני, אין הוא, וודאי וודאי שאין אתה.
-
המפגש עם אלוקי ישראל, אינו שלב חיצוני המכין אותנו למפגש עליון יותר עם אלוקי עולם בורא קצות הארץ. אלא הוא הוא המפגש עם ד' אחד. בנו בתוכנו הוא שוכן, בתוך זהותנו הפנימית.
שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵ֖ינוּ יְקֹוָ֥ק׀ אֶחָֽד:
(דברים פרשת ואתחנן פרק ו פסוק ד, ד)
והכוונה בזה כי אנו מקבלין אלהותו יתברך עלינו למה שממנו הגם שאילו היה במציאות שהיו אלהות הרבה אין אנו בוחרים אלא בשם זה הוי"ה הוא אלהינו,
(אור החיים דברים פרשת ואתחנן פרק ו פסוק ד)
ההפטרה שלנו היא ההפטרה השניה מהפטרות הפורענות, והיא המשך ישיר של ההפטרה הקודמת.
בהפטרה הקודמת דיברנו על התהליכים שמבשילים לקראת החורבן, למרות שהדור של יאשיהו נראה כל כך צדיק. אלא שהדור ההוא שואל, לכאורה בצדק, למה באמת שיהיה חורבן?
אם עם ישראל חזר בתשובה, וגם אם היא לא תשובה שלמה, אבל התהליך הוא תהליך חיובי, למה שעכשיו יבוא חורבן בגלל חטאים של דורות קודמים?
ובכלל מה ההגיון שעל החטאים של הדור של מנשה, ישלם דור אחר שלא חטא בהם, בוודאי לא באותה רמה?
ולכן מבהיר ירמיהו לעם ישראל שהמבט שלנו על עם ישראל בארץ מוטעה מהיסוד. אנחנו מבינים את ההסטוריה בפשטות כך: ה' הוציא את עם ישראל ממצרים והוליך אותם במדבר בארץ לא זרועה: "הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת" עד שהביא אותנו לארץ הטובה "וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ". ומאז המצב סטטי, אנחנו כבר לא בדרך, הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. וכאן אנחנו אמורים להשאר, אלא אם כן צריך להעניש אותנו על משהו חמור מאוד שעשינו ואז נצא לגלות. ולפי המבט הזה באמת אין הגיון להוציא לגלות דור אחר מהדור שחטא.
אבל האמת היא שההליכה במדבר והכניסה לארץ טובה הם גם דוגמא ומשל לתפקיד הרוחני של עם ישראל בעולם. העולם הוא מדבר רוחני, ועם ישראל מוביל בו דרך ארוכה שנועדה לתקן אותו, ולהביא אליו מים חיים של קשר עם הקב"ה. ולכן המילה המובילה בפרק הזה היא המילה 'דרך'. אנחנו נמצאים באמצע הדרך הרוחנית, ועוד לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. ולכן סטיה של דורות מסוימים מהדרך משפיעה על המקום אליו מגיעים גם הדורות שאחריהם. "הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ". עם ישראל צריך לחיות את המדבר הרוחני במים אלוקיים אבל "אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם".
ולכן למרות שהחטא הוא באבותיכם "מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ", גם הדורות הבאים נושאים את עוונם: "לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם ה' וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב". האמירה הבסיסית שאתם לא חוטאים: "אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי", נובעת מחוסר הבנה שאתם ממשיכים את אבותיכם בדרך: "רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית", יש שלבים בדרך שהם הר, כמו ימי יאשיהו, ויש שלבים שהם גיא כמו ימי מנשה, אבל מה שעשית בגיא משפיע גם על עכשיו, התכונות מימי מנשה נטמעו כבר בעם, והוא "פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר" מחובר לעולם החומרי שהוא המדבר שאתם בו בדרך אל הארץ הטובה. ולכן הרוחניות שלכם היא ללכת לפי אות נפשכם ולא לפי רצון ה': "בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ".
וכשמבינים שהכל תהליך אחד אז "כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל". הדור הנוכחי מציג את עצמו כקדוש אבל הוא עצמו הגנב שהיה הדור הקודם, רק שעכשיו הוא נתפס. ההבדל בין הדורות הוא "כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ". בשני המקרים הם מחפשים את טובת עצמם, רק שכשבאה רעה, טובת עצמם היא לפנות לקב"ה. וכיון שזו דרכם אי אפשר לתת לה להמשך, כי כשלא תהיה צרה הם יחזרו לעבוד עבודה זרה, כמו שהיה אחרי ימי יאשיהו.
וכדי לסיים בדבר טוב, קוראים האשכנזים את הפסוק הטוב הבא, בתחילת פרק ג', והספרדים את תחילת התיקון האפשרי, בתחילת פרק ד'.
ספר במדבר מסתיים עם דגש רב על שבט מנשה. בפרשת פנחס מתבררת כל פרשת הנחלות דרך בנות צלפחד ממנשה, בפרשת מטות מקבל חצי שבט מנשה את הגלעד ועוד שטחים בעבר הירדן המזרחי ובסופה של פרשת מסעי חוזרת פרשת בנות צלפחד בבירור נוסף לגבי העברת נחלות משבט לשבט.
ראשי האבות של משפחות מנשה מעוררים על כך שלכאורה נוצרת התנגשות בין שני עקרונות: מצד אחד בעקבות פנייתם של בנות צלפחד התברר עקרון בדיני ירושת נחלות (וממילא בדיני ירושה בכלל) לפיו הירושה אינה לגברים בלבד באופן מוחלט, ולכן במקרה שאין בנים הבנות יורשות. כנגד זה מעלים בני מנשה את העקרון של אחדות השבט ונחלתו- הם מבינים שיש צורך לשמור שכל נחלת השבט תשאר בידי בניו ולא תעבור לשבט אחר. המקרה של בנות צלפחד מעמת את שתי העקרונות- כיוון שהזהות השבטית נקבעת תמיד לפי האב ולעומתה הזהות- בעלות של הנחלה נקבעת גם לפי האם, אם בנות צלפחד יינשאו לגבר משבט אחר הם יעבירו את הבעלות על הנחלה לבניהן שנחשבים בני שבטו של האב.
ההכרעה היא ששתי העקרונות נכונים ולכאורה אף אחד מהם לא גובר על השני. לכן אי אפשר למשל לשלול מבת את נחלתה במקרה שתינשא לגבר משבט אחר. אלא הפתרון להתנגשות הוא מניעת מצב שבו יש התנגשות ע"י יצירת איסור חדש: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו". כלומר- במקרה שבת יורשת נחלה אסור לה להינשא לבן שבט אחר.
אלא שהפתרון העוקף הזה אינו מוחלט. מכיוון שאין איסור גורף על נישואין בין שבטים, אם בת יורשת נחלה תעבור על האיסור ותינשא לבן שבט אחר נראה שדיני הירושה יחולו והנחלה תעבור לבניה. יתר על כן- במקרה של בנות צלפחד שבו מלכתחילה לא היו לצלפחד בנים כלל, ניתן לדעת מראש שבנותיו יורשות נחלה ולמנוע מהן נישואין לבן שבט אחר. אך ייתכן מקרה שבו מלכתחילה יש בן שאמור לרשת את נחלת האב, אלא שלאחר נישואי הבנות הוא מת בלי צאצאים ואז הירושה חוזרת אל הבנות שכבר נישאו בהיתר.
מלבד זאת האיסור שהתחדש בשנת הארבעים פותר רק במקרים כמו בנות צלפחד שטרם נישאו, אך ייתכן שבנות אחרות שגם הן יורשות נחלה כבר נישאו לבן שבט אחר, ולא מסתבר שעכשיו יחייבו אותן להתגרש. ואמנם מתברר שבשבט מנשה עצמו כבר היתה תופעה כזו: "וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן (בן פרץ בן יהודה) אֶל בַּת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד וְהוּא לְקָחָהּ וְהוּא בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת שְׂגוּב. וּשְׂגוּב הוֹלִיד אֶת יָאִיר וַיְהִי לוֹ עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד"- ארז''ל שלקח אשה מארץ הגלעד וממנה ירש הערים האלה". כלומר שכבר בחלוקת הנחלות היה בתוך נחלת חצי המנשה שטח עצום שעבר לבעלותו של שבט יהודה! (באופן זה ניתן לבאר כיצד נחלת נפתלי בצפון נוגעת "ּבִיהוּדָה הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ").
אם כן בהכרח שהאיסור על בת יורשת להינשא מחוץ לשבטה הוא פתרון זמני בלבד, וכדברי חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב... יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה". לדורות גובר העקרון שהירושה שייכת גם לבנות והעברת נחלות בין השבטים אפשרית. יש לומר שהעקרון של אחדות השבט ונחלתו היה נצרך בשלב הראשון של כיבוש הארץ ויישובה כדי ליצור זהות חזקה של השבט אל נחלתו.
נראה ששלב זה מתאים לתקופת השופטים בו כל שבט מתייחד במקומו ובונה את זהותו העצמית, אך בהמשך, בתקופת המלוכה, אחדות האומה כולה היא העיקר והחיבור בין השבטים דווקא רצוי. ואמנם בסוף ספר שופטים מופיע שוב מקרה של נישואין בין שבטים. מלחמת האחים בעקבות מעשה פילגש בגבעה מותירה את שבט בנימין ללא נשים. הפתרון היחיד של 600 הגברים שנשארו הוא לקחת נשים משבט אחר, ושוב אלו בנותיו של חצי המנשה המזרחי: "וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד". מסתבר שלפחות חלקם של הנשים האלו היו יורשות נחלה שהרי כל שאר תושבי יבש גלעד נהרגו כעונש על סירובם לבוא למלחמה בבנימין, וכך הפכה כנראה יבש גלעד לנחלתם של בני בנימין. על פי זה מובן הקשר המיוחד של שאול אליהם: "וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד"- כפי הנראה התקנא נחש על שהמליכו ישראל מלך, ורצה לתגר בו מלחמה, לכן עלה על אנשי יביש גלעד, כי בני בנימין לקחו נשיהם (אחר מעשה של פלגש בגבעה) מבנות יביש גלעד, ומסתמא התישבו שמה מבני בנימין, כי את אנשי יביש הרגו, והבנות ירשו נחלת אבותיהן, ולכן עלה עליהם באשר הם משפחת המלך (שאול) ומחותניו".
גם בחצי המנשה שבעבר המערבי ניתן לראות את מגמת החיבור בין השבטים. בנחלה זו ישנה תופעה ייחודית: "וַיְהִי לִמְנַשֶּׁה בְּיִשָּׂשכָר וּבְאָשֵׁר בֵּית שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְיִבְלְעָם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת יֹשְׁבֵי דֹאר וּבְנוֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי עֵין דֹּר וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי תַעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת". חצי המנשה המערבי הוא היחיד שחלק מנחלתו מובלע בנחלת שבט אחר.
שתי המגמות ההפוכות של הייחוד והאיחוד בין השבטים מתאימות למצבו המיוחד של שבט מנשה שמתחלק לשני חצאים וכך הוא זקוק לאיחוד של שני חצאיו כדי לשמור על הייחוד השבטי בשלמותו. שבט מנשה לא פנה מתחילה למשה לבקש נחלה בעבר הירדן אלא משה צירף את חציו לבני ראובן וגד מיוזמתו. נראה שמשה שולח את שבט מנשה לבנות בעם ישראל את מגמת האחדות ולכן הוא מחלק את שבט מנשה דווקא כדי לשמור על האחדות בין שבטי העבר המזרחי והמערבי ששם סכנת הפירוד העיקרית והמיידית.
ההבדל בין עברי הירדן בולט דווקא אצל משה שזכה להיכנס, לכבוש ולחלק לנחלות את העבר המזרחי אך נמנע מלהיכנס לעבר המערבי. לכן התורה מקדימה להודעתו של ה' למשה שלא יעבור את הירדן את פרשת בנות צלפחד: "דָּבָר אַחֵר, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם, שֶׁנָּטְלוּ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְקָרְבוּ לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ וְאֶלְעָזָר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמֹר ה' צִוָּה [ביד] אֶת משֶׁה וגו'. וְאַף יַעֲקֹב אָבִינוּ רָאָה שֶׁנּוֹטְלוֹת מִיכָּן: בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר, זֶה הַיַּרְדֵּן, שֶׁנַּעֲשָׂה לְמשֶׁה כְּחוֹמָה שֶׁלֹא יִכָּנֵס לָאָרֶץ, וְאוֹמֵר לְיוֹסֵף בְּנוֹתֶיךָ נוֹטְלוֹת כָּאן וְכָאן". כלומר שבנות צלפחד שנושאות את דגל הייחוד השבטי הם גם נושאות דגל האיחוד בין חלקי השבט ובין שני עברי הירדן כאשר הם נוחלות בשני צידיו.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
פרשת מטות
פרשת מסעי
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
בפרשתנו בני ישראל מצטווים לנקום במדין: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן". המזמור בתהילים (צד, א-ב) דורש במעלת הנקמה: "אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע: הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים". ובחז"ל: "גדולה נקמה שנתנה בין שתי שמות, שנאמר אל נקמות ה"' (ברכות לג ע"א; ילקוט שמעוני שמואל א, פד). לעומת זאת, יודעים אנו כי קיים איסור לנקום, "לֹֽא תִקֹּם וְלֹֽא תִטֹּר" (ויקרא יט, יח). הקב"ה טבע באדם חוש צדק עמוק ומפותח, וכשאדם סובל מזולתו או כשנעשה לו עוול, הרצון לצדק מתעורר, זועק ואינו נותן מנוח. האדם נסער ולא רגוע מתחושת חוסר הצדק, והנקמה נראית כזו שתשקיט את נפשו. הנקמה נתפשת כעשיית צדק — מי שעשה רעה יקבל רעה תחת מעשהו. מה רע בלספק את חוש הצדק באמצעות נקמה?
נראה שאת המושג צדק יש להבין אחרת ממה שאנו רגילים. צדק אינו פיצוי על מה שנעשה בעבר, הצדק נובע מהעתיד, ממה שיוסיף תיקון וקידמה לעצמנו ולעולם. לצערנו, החשיבה האנושית משעבדת את הצדק למעשים שנעשו בעבר, זוהי הנצחת העבר ושימורו. הנקמה האנושית שבויה בעבר בלא יכולת להתקדם הלאה. "וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהילים פה, יב). מטרתו האמתית של הצדק היא להניע את המציאות לתיקון וגאולה. "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ), חוש הצדק שלנו צריך להידמות לצדק האלהי הפועל למען העתיד, למען קידום העולם. נקמה שאופייה התחשבנות על העבר שלילית ואסורה, שכן אין היא מקדמת אותנו לשום מקום. אבל נקמת ה' באה להסיר מעצורים ומכשולים המונעים מהעולם מלהתקדם. "הנקמה כפי מה שהיא מצוירת אצל בני אדם, תכונה שבאה מתוך חולשת הנפש, מתוך שנאה ומשטמה, מתוך קצף על דבר רע שנעשה בעבר, אינה יכולה להיות מתייחסת בכלל לאחת ממידותיו של הקב"ה, אב הרחמים ומקור הטוב והחסד. על כן צריכים אנחנו להבין את כל תכן הביטוי של נקמה... להסיר את הסבות המאפילות את החיים ואת ההוויה בכלל, שהן צמחי הרשע ופרי הכחש והבגידה, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם הרי הם מחשיכים אותו. וד', אשר אמר יהי אור, מסיר את המחשכים ואת גורמיהם, כדי שהאורה תופיע בעולם, לשמח את כל היצור. אל נקמות ד,' אל נקמות הופיע". (עולת ראיה א, עמ' ריד)
הנקמה קשורה למושג השמחה: "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם" (תהילים נח, יא). בכל בוקר אנו אומרים: " יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם: לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם" (תהילים קמט ה-ז). כיצד הנקמה והשמחה שייכות זו לזו? כשישנו תיקון ופתרון ישנה גם שמחה. עצוב לעמוד במקום ללא יכולת להשתחרר מן העבר, ואילו שמחה גדולה יש ביכולת להסיר מחשכים מהמציאות. הצדיקים שמחים בנקמה שאיננה סגירת חשבונות אלא מסירה סיגים, פותרת בעיות ומקדמת את האנושות.
המלחמה במדין היא קרב יזום מובהק, מעין מבוא לקראת אירועים דומים בספר יהושע. מלחמות כיבוש ארץ ישראל תהיינה מלחמות יש ברירה, וכעת בפרשת מטות, בשערי ארץ ישראל משה מצווה את העם לצאת למלחמה יזומה שתשמש דוגמה למלחמות הנכונות לנו. הפסוקים מתארים התארגנות מסודרת הכוללת מספרים מדויקים: "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא... שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא". חז"ל מרחיבים: "שנים עשר אלף חלוצי צבא, ושנים עשר אלף שהיו משמרין כליהם, ושנים עשר אלף לתפלה" (תנחומא מטות, ד). יציאה למלחמה יזומה דורשת לבדוק האם אנו באים אליה בטהרה ובניקיון, ללא מניע אישי קטן של חשבון פרטי או נקמה שלילית. "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן". למלחמת מדין נבחרו אנשים הבאים להילחם למען נקמת ה' בלבד: "אנשים לצבא — אנשים גבורים יראי חטא בעלי קנאה, שינקמו מאויבי המקום שנאמר לתת נקמת ה' במדין" (מדרש הגדול לא, יט), ובראש המחנה עומד פינחס הכהן, שהקנאות לשם ה' היא בראש מעייניו. אויבי ישראל הם גם אויבי האנושות כולה. מי שמבקש את רעתם של ישראל עתיד לבקש רעת עמים אחרים ולהחשיך את המציאות העולמית. עם ישראל נלחם כנציג האנושות השפויה למען עתיד העולם כולו. אין זה מקרה שהאויבים הכי שנואים של עם ישראל היו גם הכי מסוכנים לאנושות. אויבי ישראל הם לעולם אויבי ה' המאיימים על עתידה של האנושות ומתפקידנו לא להסס ולבער את הרוע מהעולם, זוהי נקמת ה'.
מלחמה על טהרת העולם חייבת להתנהל בטהרה. ואכן, בפרשייה זו אנו למדים את הלכות טהרת והכשרת כלים: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר". מפסוקים אלו לומדים כיצד ניתן להפליט את מה שנבלע בכלי, את הרשמים הנפשיים והתרבותיים שחדרו אלינו מתרבותם של המדינים. רק לאחר הטהרה יחזרו הלוחמים לביתם: "וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה". מפקדי הצבא, כאות תודה על הניצחון, מביאים קרבן מיוחד מכלי זהב שנלקחו ממדין: "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה''. חז"ל מפרשים שתכשיטים אלו שימשו לגירויים מגונים מהסוג השפל ביותר (שבת סד ע"א), ומפקדי הצבא שמחים על כך ש"לא נפקד מהם איש". הלוחמים שמרו על טהרה מוחלטת, על העיניים, על המחשבות, על הזהות העצמית. הטהרה ניצחה. הטהרה היא נושא קיומי במחנה הצבאי: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע... כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דברים כג, י;טו). כמלחמות העם, כך מלחמות הפרט. על כל אדם בחייו האישיים, בזמנים שונים, להכריע כיצד הוא מנהל את קרבותיו, מהיכן הוא יונק את כוחותיו ולשם מה ובשם מה הוא נלחם.
בבית העלמין 'סגולה' שבפתח תקוה ישנה מצבה עתיקה. היא המצבה הראשונה שבבית הקברות, ועליה חקוקות באותיות גדולות "ברית כרותה לשפתים". מה הסיפור שמאחורי מצבה זו?
בית העלמין הוקם בשנת תרמ"ט. מנהג ישראל לקדש את חלקת האדמה לפני שקובעים אותה לקבורת נפטרים. כך עשו גם בבית הקברות 'סגולה', וכשסיימו לקדש התלוצץ אחד האנשים ושאל: מי יהיה כאן הנפטר הראשון?
עמד אחד מהנוכחים והשיב בהלצה: "אין לי בעיה להיות הראשון". חלפו 10 ימים, ובי"ט בתשרי תרמ"ט הוא נפטר ו"זכה" להיות הראשון שנקבר בבית העלמין 'סגולה', למגינת מכריו ומשפחתו. לאחר שקברו אותו, החליטו רבני העיר דאז לרשום על מצבתו באותיות גדולות: "ברית כרותה לשפתים", למען יראו, ילמדו ויזהרו.
פרשתנו פותחת בפרשית נדרים, וכך כותבת: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". מבאר רש"י את המילים 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ': "כמו 'לא יחלל דברו', לא יעשה דבריו חולין". על מעלתו וחשיבותו של הדיבור נעסוק במאמר זה.
הדיבור הוא אחת המתנות הגדולות שניתנו לאדם. כבר בשחר ההיסטוריה האנושית התייחסה התורה לדיבור כמרכיב מהותי בהווייתו הרוחנית של האדם, ולא רק ככלי תקשורת "טכני". כשסיים הקב"ה לברוא את האדם, נזר הבריאה, נכתב: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם... וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז), ותרגם אונקלוס: "וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא". מהותו של האדם היא דיבור. כפי שחילק רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי את מרכיבי הבריאה לארבע: דומם, צומח, חי. ומעליהם, בפסגה מדורג האדם ומכונה בתואר: 'מְדַבֵּר'.
מוצא שפתיים מתקבל אצלנו כמובן מאליו. מגיל צעיר רגילים להביע ולדבר, לרוב ללא מאמץ מיוחד. נדמה שאין ייחודיות בדיבור, אולם התבוננות והעמקה במנגנון זה מעלה מסקנה ברורה של יכולת מופלאה. מערכת מורכבת מאד, המסוגלת ליצור צלילי הברות שונות מההבל היוצא מהפה. הדיבור מחבר אותן למילים בעלות משמעות, המצטרפות למשפטים המביעים תוכן מחשבתי ורעיוני עמוק. מנגנון קסום זה מושתת על יכולת גבוהה, שייחודית רק לבן האדם, ומבדילה אותו מבעלי החיים. ללא מערכת מופלאה זו, היינו כולנו מתַקְשרים בינינו כבעלי החיים, באמצעות נהימות או תנועות גוף, ללא הבעת מילים, וללא ביטוי של רעיונות מחשבתיים.
אפשר להפליג בדמיון ולחשוב על ההשלכות שהיו לכך, שכן ללא המילים, לא היו משפטים ויתכן מאד שהכתיבה לא היתה נוצרת. מכאן ועד להשפעה על התפתחות העולם כולו הדרך קצרה. במצב כזה, מובן שלא היתה בידינו כל אפשרות להעביר או לקבל מידע מורכב. לא היינו יכולים לחנך או להתחנך כראוי לערכים ולהתנהלות ראויה. ובכלל, כל תחום הדורש שיתוף פעולה באמצעות שיח, (ומה לא...), היה נגדע. הדיבור מבדל אותנו מבעלי החיים.
לדיבור יש כוח והשפעה רבה, הן בהיבט החיובי והן בהיבט השלילי. חז"ל אומרים במסכת מועד קטן (דף יח ע"א): "מנין ש'ברית כרותה לשפתים'? שנאמר 'וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם' (בראשית כב, ה) ואיסתייעא מילתא דהדור תרוייהו (=הצליח, העניין יצא לפועל, וחזרו שניהם)". מובנים דברי אברהם "נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה", שנאמרו בלשון רבים. אולם הסיפא בדבריו, במילים 'וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם' שנאמרה ברבים תמוהה, שהרי מטרת ההליכה היתה לעקוד את יצחק. התוצאה היתה אמורה להיות קשה – שיבה ללא יצחק. אמנם נחלקו המפרשים האם היתה לאברהם רוח הקודש, וידע שיחזרו שניהם, אולם חז"ל תולים בפסוק זה את המקור לכלל החשוב 'ברית כרותה לשפתים'.
במקביל ובהיפוך, חז"ל קושרים קשר ישיר בין דיבור למעשה ומחברים ביניהם. חז"ל אומרים במסכת סנהדרין (דף קב ע"א): "יהוא צדיקא רבה הוה, (=יהוא היה צדיק גדול) שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא: יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב' פרק י, ל) וכתיב "וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (שם פסוק לא). מאי גרמא ליה? (=מה גרם לו לכך) אמר אביי: ברית כרותה לשפתים, שנאמר 'אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה' (שם פסוק יח)".
יהוא מתואר בראשית הדברים כ"יהוא צדיקא רבה הוה" (יהוא היה צדיק גדול). הקב"ה שיבח אותו והבטיח לו שכר גדול על פעולותיו למיגור בית אחאב ועבודת הבעל: "יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל". הקב"ה הבטיח לו את שלטונו עד ארבעה דורות. מאידך, בפסוק הבא אנו קוראים על הסטייה מחובתו הרוחנית, פגם מהותי בהתנהלותו: "וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה'... לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם...". מה גרם לכך? על כך משיב אביי: 'ברית כרותה לשפתים' דבריו לעם, שאחאב עבד את הבעל מעט ואילו יהוא יעבדנו הרבה.
בעיני מרבית האנשים, לפעולה ולמעשה יש תוקף ומשמעות, אולם למילים פחות מתייחסים ולא מחשיבים אותן. לכל מילה יש ערך ומשמעות. חשיבות רבה למוצא שפתים. רבי חיים ויטאל כתב שכל דיבור שאדם מוציא מפיו עושה רושם בעולמות העליונים, לטוב ולמוטב. דיבורים טובים בוראים עולמות ומאידך, דיבורים לא טובים עלולים חלילה להחריב עולמות. מסיבה זו מצוה התורה בפרשתנו: "לא יחל דברו" - אל תזלזל בדבריך, אל תעשה אותם חולין. עליך לדעת שלדיבור יש כוח אדיר, "ככל היוצא מפיו יעשה" – הדיבור מחולל בעולמות העליונים דברים נוראים.
ונסיים בביאור החיד"א: "לא יחל דברו" – אם אדם לא מחלל את דברו והדיבור שלו קדוש, אזי "ככל היוצא מפיו יעשה" – הקב"ה יעשה ככל היוצא מפיו, כל בקשותיו תענינה מן השמים.
בלשון הקודש, פעמים רבות מילה מקבלת הטיה שמייחסת אותה למישהו או למשהו אחר.
הטיה זו נעשית על ידי הוספת אות (או כמה אותיות) למילה העיקרית. לדוגמה: ילדיו (הילדים שלו); לקחתו (לקחת אותו).
נראה שגם מילות הייחוס עצמן - 'לו', 'בה', וכיו"ב – הן למעשה הטיות, למרות שאינן כוללות עצם או פעולה כמו בדוגמאות הנ"ל. האות הראשונה שלהן היא אות 'קישור', שבאה לתאר את 'כְּתוֺבְתַהּ' או את 'מקומה' של הפעולה שנזכרה קודם לכן, והיא 'עיקר' המילה. והאות השנייה יוצרת את הנטייה המבוקשת, והיא מעין קיצור של מקום הנטייה הכללי, הוא או היא. לדוגמה, משמעות המילה 'לו' היא כאילו נכתב 'לְ-הוא', והמילה 'בה' - 'בְּ-היא'. כעין זה המילה 'אותו' משמעותה כמו 'את-הוא' וכיו"ב.
במילות יחס שמתייחסות לנקבה, נוספת בסוף המילה האות ה', והיא מנוקדת ב'מפיק', שגורם לה להישמע כעיצור ולא רק להשלמת התנועה: 'להּ', 'בהּ', 'אותהּ' וכדו'. לכן הוא נקרא 'מפיק', שפירושו בארמית 'מוציא', שכן הוא 'מוציא' אותה משתיקתה, להישמע כשאר העיצורים.
לכן יש מפיק באות ה' גם במילים שנוטות ע"י האות ה, כגון 'דָמָהּ', 'לְקָחָהּ' ועוד.
יש מקום להתבונן, מדוע יש מפיק באות ה' במצבים אלו? הרי כמו שבהטיה לזכר 'מסתפקים' בתוספת האות ו', כך גם ביחס לנקבה היה אפשר לכאורה להסתפק באות ה'.
אולי הסיבה לכך היא שלפעמים האות ה' בסוף מילה, משמשת לקביעתה בלשון נקבה, ולא לייחס אותה לנקבה (כמו לדוגמה המילים: תורה, אומה, שִמחָה, שירה). המפיק בה', מלמד על היות האות ה' במילה זו בתפקיד ייחוס לנקבה, להבדילה מהאות ה' ללא מפיק, שמציינת לשון נקבה.
חשיבות המפיק מתגלה במיוחד במילים שיכולות להיות דו-משמעיות, דהיינו או מילה 'פשוטה' בלשון נקבה, או מילה 'נוטה', הכוללת שם עצם או פעולה עם הטיה לנקבה שנוצרת ע"י האות ה.
דוגמה לדבר יש בתחילת פרשת תזריע, כפי שמבחין שם רש"י (ויקרא יב, ד): "'בדמי טהרה' - לא מפיק ה"א, והוא שם דבר, כמו טוהר. 'ימי טהרה' - מפיק ה"א, ימי טוהר שלה".
בתחילת פרשת מטות, נזכרת פעמים רבות המילה 'אישהּ', והמפיק מלמד שמשמעות הה' במילה היא להטיה, 'האיש שלה', דהיינו בעלה (ולא ללשון נקבה, במובן של צורת היחיד של 'נשים')[1].
במקומות בודדים בתנ"ך, ישנן מילים שהיו אמורות לפי כללי הדקדוק להינקד במפיק באות ה', ואעפ"כ הן חסרות מפיק. אחת מהן היא בפסוק האחרון בפרשת מטות, שם נאמר: "וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ" (במדבר לב, מב). במדרש רות רבה (ה ה) ביארו (בדרך דרש) מדוע בשלושה מקומות בתנ"ך המילה 'לה' חסרה מפיק, יע' ברש"י וברמב"ן על הפסוק הנ"ל. אך בדרך הפשט אין שינוי במשמעות המילה אם יש בה דגש או לא (אף שהיגוי המילה משתנה ע"י כך, כמובן).
לסיום, נציין השלכה הלכתית שיוצאת מהדברים:
ה'אשל אברהם' (בסימן קמב) מפרט באריכות טעויות שונות ששמע בקריאות בתורה, ודן בכל אחת מהן האם צריך להחזיר את הקורא שיקראנה שוב כראוי או לא, וזה תלוי בשאלה האם הטעות גרמה לשינוי ממשמעות המילה המקורית.
לגבי המילה 'לה', הוא נוקט שאם קרא בלא מפיק במקום שאמור להיות עם מפיק, אין זה שינוי משמעות, והוא מנמק זאת בכך שמצינו מקומות שאין מפיק למרות שהמשמעות היא כאילו עם מפיק, כדוגמת המילה 'לה' בפרשתנו.
כשמעיינים בטעויות אחרות שדן בהם ה'אשל אברהם' שם, רואים שדבריו אלו נסובים דווקא לגבי המילה 'לה', שיש לה בכל מקרה רק משמעות אחת, וייתכן שכך גם לגבי מילים הדומות לה בכך. אך במילים כמו 'טהרה' או 'אישה', שהמפיק בה' מבדיל בין שתי משמעויות שונות, והקריאה ללא השמעת המפיק ממש משנה את משמעות המילה, משמע שאם הקורא בתורה קרא ללא מפיק במקום שיש מפיק (או להיפך), צריך להחזירו.
[1] בכתיבת המילים בתורה יש הבדל נוסף בין שתי הצורות, מלבד המפיק, שכן 'אשה' בכתיב חסר, היא במובן שם העצם, ואילו צורת הכתיב המלא, 'אישה', כוללת את ההטיה של המילה 'איש' לנקבה, 'האיש שלה'.
פרשת מטות
פרשת מסעי
