דרך הפניה של הקב"ה לישראל היא יחודית ונראית מוזרה במבט ראשון: זוהי שירה שנועדה מראש להיות משוננת בפיהם של דורות ישראל. אולם דוקא שירה זו אינה פונה אל ישראל באופן ישיר. השכינה הדוברת מפיו של משה מדברת על ישראל כמעט כל הזמן בגוף שלישי: "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם... יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ... ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ... יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ... יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים" וכך עוד רבים.
אל מי בעצם פונה שירת האזינו באופן ישיר? מושא הדיבור שלה מוצג בפתיחתה: השמים והארץ - "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (א). משה עומד מול הבריאה כולה ומספר לה על קורות עם ישראל.
כבר בפרשת וילך הודיע משה שהשירה תופנה לשמים והארץ, בעוד שישראל יהיו רק כשומעים אותה מן הצד (לא, כח-כט): "הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ".
הפניית השירה אל השמים והארץ מעניקה משמעות חדשה לבריאה. אנו נמצאים כאן בפרקים האחרונים של חמשת החומשים, והתורה הרי התחילה בסיפור קורות החיים של כלל האנושות. בפרשיות בראשית-נח התורה לימדה אותנו שהנושא שלה הוא כלל בני האדם. אך מאז שאברהם נבחר להקים את עם ה' התורה עסקה בקורות ישראל בלבד. לכן ברקע המאורעות עמדה שאלת תפקידם של כלל הברואים ביחס אליהם. כעת בסוף התורה חלה נקודת מפנה כאשר השמים והארץ הם הנמען הראשי של השירה. התורה חוזרת למבט על כלל הבריאה!
וכאן המקום להבין: מהו בעצם המסר של השכינה כשהיא שבה לפנות אל כלל הברואים? מיד בתחילת השירה מתגלה מערכת חדשה של קשר בין ישראל לכלל האנושות (ז-ט): "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". משה חושף כאן, לקראת מותו, כי עם ישראל לא רק נבחר מכל העמים, והוא גם לא רק יגרום לכולם ברכה בעתיד, אלא שהוא גם בנוי בתור התמצית של כולם.
רש"י מרחיב את המבט ומסביר שכאן מתגלה מבט חדש וגדול אודות חטא דור הפלגה: "'בהפרידו בני אדם' – כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים קיימם ולא אבדם. 'למספר בני ישראל' – בשביל מספר בני ישראל שעתידים לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים שבעים לשון". מתברר שהתגובה האלוקית שהיתה ראויה מלכתחילה לחטא מגדל בבל היתה כליה נוספת של האנושות. אך ה' 'הציב' והחייה את העמים כולם בדור הפלגה, רק בזכות ישראל ומכח ישראל. לכן חילק ה' את האנושות לשבעים אומות כנגד אותו כח של שבעים שהוא הציב בישראל.
מפליא לראות כיצד התורה מבהירה מחדש את מה שבעצם התחולל בחומש בראשית: משה מקשר כאן לראשונה את מעשה דור הפלגה המופיע בתחילת חומש בראשית, עם שבעים בני ישראל המופיעים בסוף חומש בראשית. וכך מתברר כיצד האנושות כולה קשורה בקשר בל ינתק לעם ישראל ולקורותיו.
נמצא שהמסר הכללי העולה משירת האזינו הוא שהשליחות של ההליכה בדרך ה' המוטלת על עם ישראל היא לא רק בעבור עצמו, אלא בעבור כלל השמים והארץ.
כאשר משה אומר (לב, כו): "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם", זו הפעם הראשונה בתנ"ך בה כלל בני האדם נקראים על שם 'אנוש'. עד כה הכרנו את אנוש בתור אישיות מסויימת: השלישי בשושלת האנושות. אך בנקודה זו כל בני האדם נקראים לפתע על שמו, ומגמה זו תמשיך לאורך התנ"ך. יש לתמוה מדוע כל בני האדם מתחילים להיקרא על שם של דמות היסטורית מסויימת? הרי רוב בני האדם לא נולדו מאנוש, שהרי לשת אביו היו בנים ובנות נוספים. האם באותה המידה היה מתאים לקרוא לכל בני האדם 'קיננים' על שם 'קינן' בנו של אנוש?
אלא שבשושלת של ראשוני בני האדם בעולם, אנוש מסמן את רגע הנפילה והנטיה מן הקב"ה. בפרשת בראשית התורה מציינת אותו בנפרד משושלת עשרת הדורות הראשונים, כדי להצביע על כך שבזמנו חלה נקודת מפנה היסטורית לרעה (בראשית ד, כו): "וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'".
והחל מפרשת האזינו והלאה, השם 'אנוש' בא להדגיש את חולשתם וקטנותם של בני האדם. אנו מוצאים שבדרך כלל, כאשר התנ"ך מכנה את האנושות בשם זה, מדובר בהקשרים שבאים לגלות את אפסותה: "מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן" (ישעיהו נא, יב); "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (תהלים ח, ה); "קוּמָה ה' אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל פָּנֶיךָ" (תהלים ט, כ); "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר" (איוב ד, יז). וכך הוא במקומות רבים.
למעשה המשמעות הפשוטה של השם 'אנוש' מעידה על קושי, חולשה וכאב חמורים. כך לדוגמה בספר ירמיהו (טו, יח): "לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא". וכן בהמשך ירמיהו (ל, יב): "כִּי כֹה אָמַר ה' אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ נַחְלָה מַכָּתֵךְ". וכך במקומות נוספים. ושמו של אנוש מעיד על השבר וחיסרון שחלו על כלל בני האדם בימיו.
אם כן, גם השם אנוש חושף קשר מיוחד בין סוף התורה לבין תחילתה, ובין עם ישראל לבין שאר האנושות. בשירת האזינו מתברר כי בניגוד לכל בני האדם שהלכו בדרכו של דור אנוש והמשיכו בתהליכי הידרדרות, עם ישראל שומר על כולם כאשר שבעים כוחותיו מכוונים כנגד שבעים אומות העולם. משום כך, כשעם ישראל נכנס בתהליכי הברית עם הקב"ה, זוהי בשורה אדירה לאנושות כולה.
הפטרת שבת שובה חריגה, כיוון שמדלגים בה בין ספרים שונים בתוך ספר תרי עשר, ויש בה לפחות שלושה מנהגים שונים. בהפטרת שובה יש שלשה קטעים אפשריים:
הראשון 'שובה ישראל' מספר הושע, שכולם קוראים. השני מספר יואל, שאותו נהגו האשכנזים להוסיף, ויש שני מנהגים מאיפה להתחיל אותו, או מ'וה' נתן קולו לפני חילו', או מ'תקעו שופר בציון'. הקטע השלישי מספר מיכה שאותו נהגו הספרדים להוסיף. וכיום יש הרבה קהילות שמוסיפות את שני הקטעים, גם מיואל וגם ממיכה.
הסיבה למבנה המוזר כל כך של ההפטרה הזו הוא הכללים שלפיהם תיקנו את ההפטרות:
ההפטרות מתחילות מגזרה שהיתה כנראה בזמן אנטיוכוס, שלא הרשה לקרוא את קריאת התורה. ולכן עשו זכר לקריאת התורה, וקראו קטע בנביאים שמזכיר את מה שמדובר בקריאת התורה של אותו שבוע. כיוון שקריאת ההפטרה באה להזכיר את קריאת התורה, תקנו שיקראו בה לפחות עשרים ואחד פסוקים, כנגד שבעת העולים לתורה שצריכים כל אחד לקרוא לפחות שלשה פסוקים, ויחד זה יוצא עשרים ואחד פסוקים.
ובמקום שנהגו לתרגם את פסוקי ההפטרה, צריך היה לקרוא לפחות עשרה פסוקים, כך שיחד עם עשרת התרגומים, וחזרה על הפסוק האחרון, יצאו עשרים ואחד פסוקים.
הפטרת שובה ישראל, עד סוף ספר הושע היא רק תשעה פסוקים. ולכן נהגו האשכנזים להוסיף לה מספר יואל, כדי להגיע לעשרים ואחד פסוקים. והספרדים נהגו, כנראה, לפי הדין של מקומות שיש בהם תרגום, להוסיף את סוף ספר מיכה כדי להגיע לעשרה פסוקים. ועם הזמן התקבל גם מנהג לקרוא את שני הקטעים.
ועכשיו צריך להבין למה אנחנו קוראים דווקא את הקטעים האלה.
קודם כל יש כאן קשר אל הפרשה.
הפטרת שובה נקראת או בפרשת וילך או בפרשת האזינו. שתיהן פרשות שמדברות על הגלות שתבוא על עם ישראל. ולכן כל שלשת הקטעים של ההפטרה מדברים על החזרה של עם ישראל לארץ באחרית הימים, ועל החזרה של השפע האלוקי לארץ שמתבטא בצמיחה שלה.
למשל: בהושע "אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא", ביואל "וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ: וַיַּעַן ה' וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם:", וכדי להבין איך כל הפרק שם מדבר על הגלות והגאולה כדאי לראות את פירוש האברבנאל, ובמיכה צריך להסתכל בפסוקים הקודמים: "רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ צֹאן נַחֲלָתֶךָ שֹׁכְנִי לְבָדָד יַעַר בְּתוֹךְ כַּרְמֶל יִרְעוּ בָשָׁן וְגִלְעָד כִּימֵי עוֹלָם: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת".
מעבר לקשר אל הפרשה, את הפטרת שובה קוראים בעשרת ימי תשובה, וכל שלשת הקטעים מדברים על התשובה מזוויות שונות. ההבדל בין שלושת הקטעים נובע מהיחס שלהם אל התשובה.
הושע קורא לחזור בתשובה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ". הדרך לחזור בתשובה היא לפתוח פתח כחודו של מחט מצידנו, "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'", גם אם לא תיקנתם את כל העבירות. ונוסף לזה חשוב שנבטח בו ולא בבני אדם "אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ". ואז פותח לנו ה' פתח כפתחו של אולם, והוא עושה את כל שאר העבודה: "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ: אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן".
כלומר התשובה היא לא דבר קשה כל כך, אנחנו צריכים לעשות רק את ההתחלה, וה' עושה את כל השאר. ולכן מסיים הושע "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", מי שחכם יוכל להבין את זה כבר היום, ולדעת כמה התשובה קלה. ולכן צדיקים הולכים בדרך התשובה. אבל פושעים לא מבינים את דרכי ה', וחושבים שצריך לתקן את כל מה שהם עשו, ולכן יכשלו ולא יחזרו בתשובה.
החלק שמוסיפים מספר יואל מתרכז בעבודה שאנחנו צריכים לעשות כדי לחזור בתשובה: "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה", כשתקעו שופר מזכיר את ראש השנה, וקראו צום את יום הכיפורים. "אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים". וזה ברור עוד יותר אצל אלו שמתחילים כמה פסוקים קודם, שעל פי המדרש גם הם מדברים על עשרת ימי תשובה: "וה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ" זה ראש השנה "כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ" אלו ישראל "כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ" אלו הצדיקים "כִּי גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד" זה יום הכיפורים "וּמִי יְכִילֶנּוּ" אלו שלשה ספרים שנפתחים בימים האלה.
וגם בפסוקים האלה מפורטות דרכי התשובה: "וְגַם עַתָּה נְאֻם ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד: וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה".
החלק שמוסיפים מספר מיכה, מתרכז בחלק של הקב"ה בתשובה. בחסד האלוקי שמאפשר לנו לחזור בתשובה כל כך בקלות: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא" וגם בלי שיש לנו הרבה זכויות, הקב"ה סולח בזכות ההבטחה לאבות "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם".
כלומר: הושע מדבר גם על הצורך שאנחנו נחזור בתשובה, וגם על החסד האלוקי שמשלים את התהליך. האשכנזים מחזקים ומפרטים את החלק של החזרה בתשובה שלנו, הספרדים מחזקים את החסד האלוקי שבתשובה, גם בלי זכות שלנו. ולא פלא שנוצר מנהג שמשלב את שניהם.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. איזה עוף מוזכר בפרשה זו?
2. אילו חמישה כינויים לבעלי חיים מוזכרים בפסוק אחד בפרשה זו?
3. מהן שתי הערים העתיקות המופיעות באותו פסוק?
4. בסופה של שירת האזינו התורה אומרת: "ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל" (דברים לב מה). מהם שני המקומות הנוספים בתורה בהם נכתב הביטוי "ויכל משה" כדי לתאר משהו שמשה סיים? (רמז-בספר שמות)
5. א. איזה אירוע בפרשה זו התרחש "בעצם היום הזה"? ב. אילו שלושה אירועים נוספים התרחשו "בעצם היום הזה"? (בספר בראשית ושמות)
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל
"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". מפסוק זה אנו למדים את החיוב ללמוד את ההיסטוריה של עם ישראל. אדם שלא ילמד את התנ"ך, את דברי הנביאים, "שנקראו אבות" (רש"י דברים לב, ז), דרך האספקלריא של "זקניך — אלו החכמים" (שם), לא ידע איך לפענח את ההיסטוריה של עם ישראל, את הנהגת ה' כלפי עמו. במסכת שבת (לא ע"א) נאמר שכל אדם יישאל לאחר מותו אם הוא ציפה לישועה, "צפית לישועה — לדברי הנביאים" (רש"י שם). ציפייה לישועה, התבוננות על העולם ועל ייעודו, צריכה לבוא מתוך לימוד דברי הנביאים, מתוך הבנת התנ"ך. המושג הבסיסי להבנת ההיסטוריה, החוזר ונשנה בתנ"ך כולו ומהווה מרכיב יסוד בכל מאורע היסטורי, הוא מציאותם של "עמים". "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". התורה מלמדת אותנו שעד דור הפלגה כלל לא היו עמים. בכלל, עם הוא ישות מוזרה שלא ברורה מטרתה, הרי כולנו אותם בני אדם. אמנם ברמה המעשית, יש מרחקים גיאוגרפיים, אבל מדוע לקבוע גדר מלאכותי ושרירותי שנקרא עם? הרבה יותר יעיל והגיוני להזכיר שכולנו אנושות אחת. ריבוי עמים מחולקים ונפרדים, הוא דבר מאוד לא חסכוני, ודאי המלחמות הנגרמות כתוצאה מכך. מהי משמעות העובדה שאנו מפוצלים ל'עמים', ואיזו תועלת יש בכך? השאלה מתעצמת אל מול עמים קטנים ושכנים, מדוע לכל אחד מהם קיימת זהות לאומית ייחודית הנשמרת בקנאות? "בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים", מהו שורש הפירוד והגבולות?
ואכן, בעבר באמת היתה אחדות: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִֽים" (בראשית יא, א), אחדות סביב מכנה משותף נמוך. קל לאחד אנשים סביב רווח מידי, סביב גאוות יחידה דמיונית או תחושת עוצמה מלאכותית. זו היתה מגמת בניית מגדל בבל — אשר מוקם בבקעה דווקא, במקום נמוך ורדוד — שליכד סביבו המוני אדם. כדי למנוע אחדות שאין בה תוכן, הקב"ה יצר שיגעון שנקרא 'לאומיות', הגורם לעמים להסתגר בתוך עצמם ולהתעמת עם עמים אחרים. כשהתנועה הסוציאליסטית פרחה, נערכה ועידה של נציגי התנועה מכל העולם. באותה עת התרחשה מלחמה בין רוסיה ליפן, אבל הנציג הרוסי והנציג היפני ישבו ביחד, בהכריזם כי אחדות הפועלים גדולה יותר מהעניין הלאומי, והיא שתביא את בשורת השלום המיוחלת. הרי אין הבדל בין הפועל האנגלי לפועל הגרמני, כולם פועלים, עם אותן התמודדויות. אך אז הגיעה מלחמת העולם הראשונה — הפועלים האנגלים נלחמו נגד הפועלים הגרמנים והפועלים הרוסים נלחמו נגד הפועלים האוסטרים. כל המגדל המפואר של הסוציאליזם התנפץ לרסיסים על ידי שטפון לאומני חסר תוחלת. מתברר שברית לא אמיתית אינה רצויה בעיני ריבונו של עולם, שכן היא אינה אלא מכנה משותף של רצונות נמוכים ושפלים, וסופם שייעצרו בידי מסבב ההיסטוריה. "קשר רשעים אינו מן המניין" (סנהדרין כו ע"א).
המצב הזה משקף את כלל-האנושות, אבל יש עם אחד, שהוא באמת עם אחר: "לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בני ישראל ירדו מצרימה בשבעים נפש, כמספר אומות העולם. הקב"ה חילק את האנושות לשבעים חלקים, גם אם היא התחלקה עוד קצת בעצמה בהמשך. עם ישראל מכיל שבעים אומות, שבעים פנים, בתוכו פנימה. אם נשים כמה יהודים ביחד, מיד יתגלעו חילוקי דעות, על כל נושא שבעולם. זה טבעו של עם ישראל, במגוון גדול. עם ישראל עובד הפוך משאר העמים. כשמנסים לתת לו מכנה משותף נמוך, הוא לא מתאחד, להפך. כשעבדו עבודה זרה, מיד התרחש פילוג ליהודה וישראל. עם ישראל מתאחד סביב התורה, סביב התפילה. כדי להצליח ליצור אחדות צריך להציב מטרה מאוד נעלה, אחדות עם ישראל בנויה על המון חלקים שמתאחדים לא סביב מכנה משותף נמוך, אלא סביב ערכים עליונים. ישנה טעות נפוצה, האומרת שאפשר לאחד את עם ישראל סביב התורה, אם רק נציג אותה נמוכה יותר, נגישה יותר. המציאות אומרת את ההפך — תורה שהיא גדולה, עמוקה ורצינית, מושכת יותר אנשים ויוצרת איחוד גדול יותר.
לאט לאט, התאחדותו של עם ישראל סביב ערכים עליונים תביא לאיחוד האנושות. איחוד אמיתי וטוב של העמים, שלא יוביל למכנה משותף נמוך, יוכל להתקיים רק בהנחייתו של עם ישראל ובהשפעתו. חשוב להדגיש כי אין הכוונה ליצירת אחידות אפרורית. בעם ישראל יש המון שבטים, המון גוונים, אבל כולנו מאוחדים. מאוחדים, פירושו של דבר שיש עניין אחד פנימי, מטרה עליונה משותפת שמחברת את כולנו. חז"ל אומרים שלעתיד לבוא יתבטלו העמים והמדינות. כשילכו כולם אחרי עם ישראל, אפשר יהיה לבנות מחדש מגדל. לא מגדל בבל, אלא מגדל דוד, בית המקדש. "וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב, ב).
בחודש אלול בשנת תשי״ט, חלה החמרה במצבו של רבי יצחק זאב סולואוויצ׳יק רבה של בריסק. בישיבת ׳מיר׳ התאספו תלמידים רבים להתפלל לרפואתו השלימה. לפני התפילה אמר ראש הישיבה רבי חיים שמואלביץ דברי התעוררות, ובתוך הדברים הזכיר את דברי רש״י בפרשתנו. על הפסוק: ״וידבר ה׳ אל משה בעצם היום הזה״ (לב, מח) כותב רש"י, בשם הספרי, שבשלשה מקומות כתובה הלשון ״בעצם היום הזה״, בדור המבול אצל נח, ביציאת מצרים, ובמיתת משה בפרשתנו.
המשותף לשלושת המקורות, שבכל אחד מהם היתה אפשרות להתנגד כביכול לגזרת הקב"ה. בני דורו של נח אמרו שימנעו ממנו להיכנס לתיבה, ואף ישברו אותה. על כך אמר הקב"ה: הריני מכניס אותו באמצע היום – 'בעצם היום הזה' ונראה דברו של מי יתקיים.
וכן היה לפני יציאת מצרים, המצרים אמרו שימנעו מבני ישראל לברוח. על כך כתוב: 'בעצם היום הזה הוציא ה'...', אמר הקב"ה: הריני מוציאן בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות, יבוא וימחה.
פרשתנו היא הפעם השלישית בתורה שנאמר ביטוי זה, בהקשר למיתתו של משה. מדוע כתובה לשון זו? אומרים חז"ל שבני ישראל אמרו: אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים ועשה לנו ניסים כה רבים, לא נניח שיסתלק. על כך כתוב: 'בעצם היום הזה', אמר הקב"ה: הריני מכניסו בחצי היום.
שאל רבי חיים שמואלביץ, את טיעון אנשי דור המבול שלא יתנו לנח להיכנס לתיבה ניתן להבין. גם את דברי המצרים, שסברו שלא יניחו לבני ישראל לצאת ממצרים, ניתן להבין. אולם איך יכולים בני ישראל לאמר שאינם מניחים לקב״ה לקחת את נפשו של משה רבינו, וכי החיים והמוות הוא בידם? מה חשבו בני ישראל וכי יכולים להתנגד למיתת משה?
אלא, שבני ישראל ידעו את הסוד שיש כח בידם להתחזק בתפילה ותחנונים ויכולים לבקוע רקיעים, שאם באמת מתאחדים כולם כאיש אחד וצועקים לקב״ה שלא יקח מהם את מנהיג הדור, כביכול ׳אין מניחין אותו׳ לקחת את משה רבינו. אף אנו, סיים, חייבים להתעצם בתפילה עבור הרב מבריסק שהוא גדול הדור, ולא להניח לקב״ה לקחתו, אלא שישלח לו מהרה רפואה שלימה.
רואים אנו מה כוחה של תפילה ראויה ואילו הישגים ניתן להשיג באמצעותה.
מספרים על האדמו"ר מגור, בעל 'חידושי הרי"ם', שבערב ר"ה נכנס אליו חסיד ובכה שחלפה עליו שנה, עם שפל ברוחניות ובעבודת ה', וגם צרות רבות פוקדות אותו, והוא על סף ייאוש. השיב לו האדמו"ר: ברגע אחד ניתן עדיין לתקן, גם אם נשאר זמן מועט לסיומה של השנה. שהרי בערב ר"ה בתפילת מנחה, כשנותר עוד זמן מועט לסיומה של השנה, ובכל זאת אנו מתפללים ומבקשים "ברך עלינו... את השנה הזאת" ומברכים בשם ומלכות "ברוך אתה ה' מברך השנים", על אף שהשנה כבר הלכה וחלפה לה. מכאן ראיה וסימן שברגע אחד עדיין אפשר לתקן את כל השנה החולפת כולה.
בתחילת תפילת העמידה מוסיפים החל מראש השנה ועד יום כיפור את הבקשה: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים". מה מהותו של התואר "מלך חפץ בחיים", שבסמוך לבקשתנו "זכרנו לחיים"?
בספר 'תולדות אדם' ביאר שאדם שעומד בתפילות הימים הנוראים ומתחנן לשנה טובה ומתוקה, יודע שאינו ראוי לכך, שהרי לא השכיל לנצל את השנה החולפת לעבודת הקב"ה כפי שצריך היה לפעול. עם זאת, הוא מבקש על חיים לשנה נוספת, ו"מזכיר" לבורא עולם שהדבר כלל לא היה תלוי בו, שכן אמרו חז"ל: "על כרחך אתה נוצר... ועל כרחך אתה חי" (אבות ד, כב), לא שאלו אותו ולא ביקשו את רשותו שיוולד.
אם כך, מבקש היהודי: מלך מלכי המלכים, שאתה "מלך חפץ בחיים", רצונך שנחיה ונקדש את שמך בעולמך, אנא ממך תן לנו את האפשרות לכך בצורה נאותה "וכתבנו בספר חיים", חיים של טובה ושל ברכה, ואנו מצידנו נשתדל בשנה הקרובה להיות טובים יותר, ולעשות שימוש נבון יותר במתנותיך - "למענך אלוקים חיים".
למילה 'שנה' שתי משמעויות: א. לחזור ולשנות, כמו מעגל. ב. שינוי, מלשון להשתנות. שני מובנים אלו קיימים במהותו של ראש השנה.
בתום שנה לא פשוטה, שנת ניסיון באמונה. נמצאים אנו בתקופה שזקוקים לישועות ולרחמים רבים. עלינו להתחזק ולהאמין שבורא עולם, "המחדש בטובו בכל יום תמיד", מנהיג הכל על פי תכנית עמוקה, הגם שקשה לנו להבין. נתחזק כולנו בתפילה, ויהי רצון שבורא עולם, שומע כל תפילה ישמע שוועתנו, למענך אלוקים חיים.
מבחינות מסויימות, ספר הושע הוא הקשה שבספרי הנביאים. משובצים בו פסוקים בעלי חריפות רבה שניתן אפילו לשמוע מהם נטישה של הקב"ה את עם ישראל לגמרי. וכך אמר ר' יוחנן על חלק מהפסוקים בספר הושע
אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא - העבירם באומה אחרת.
(תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פז עמוד א)
מסרים חריפים כאלו, עלולים לשיבוש בידי שונאי ישראל. על כן חלוקת הפרקים הנוצרית בספר הושע משקפת בכמה מקרים את מחשבותיהם הרעות ואת הנטיה לפסק את הפרשיות באופן כזה שייסתימו כמסקנה של דחיית ישראל. הדברים בולטים ביותר בפרשיית הסיכום. חלוקת הפרקים הנוצרים, מסיימת את הספר בפרשיה העוסקת באשמת שומרון:
תֶּאְשַׁם֙ שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י מָרְתָ֖ה בֵּֽאלֹהֶ֑יהָ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ עֹלְלֵיהֶ֣ם יְרֻטָּ֔שׁוּ וְהָרִיּוֹתָ֖יו יְבֻקָּֽעוּ: פ
(הושע פרק יד פסוק א)
לעומת זאת חלוקת הפרשיות חותמת את הספר בפרשית תשובה גדולה
שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֹנֶֽךָ:
(הושע פרק יד פסוק ב)
לאמור, כל מסרי הדחיה והריחוק המופיעים בספר, אינם אלא הכנה וקריאה לתשובה גדולה של ישראל לאביהם שבשמיים. צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
בכמה מקומות בספר הושע נמשלו ישראל לעץ. עץ פורה השתול על מים. אלא שבמקום לינוק חיות ממעיין החיים הקרוב אליו, הוא הולך ורודף אחרי הרוח, כפשוטו וכמשמעו, ומחפש חיות מן הרוח המזרחית.
אֶפְרַ֜יִם רֹעֶ֥ה ר֙וּחַ֙ וְרֹדֵ֣ף קָדִ֔ים כָּל־הַיּ֕וֹם כָּזָ֥ב וָשֹׁ֖ד יַרְבֶּ֑ה וּבְרִית֙ עִם־אַשּׁ֣וּר יִכְרֹ֔תוּ וְשֶׁ֖מֶן לְמִצְרַ֥יִם יוּבָֽל:
(הושע פרק יב פסוק ב)
סופו יהיה שדווקא הרוח המזרחית אותה ביקש, תהיה זו שמייבשת לגמרי, אותו ואת מעיין חיותו.
כִּ֣י ה֔וּא בֵּ֥ן אַחִ֖ים יַפְרִ֑יא יָב֣וֹא קָדִים֩ ר֨וּחַ יְקֹוָ֜ק מִמִּדְבָּ֣ר עֹלֶ֗ה וְיֵב֤וֹשׁ מְקוֹרוֹ֙ וְיֶחֱרַ֣ב מַעְיָנ֔וֹ
(הושע פרק יג פסוק טו)
אכן דווקא אשור, עליה נשענו ישראל, הגלתה אותם מארצם. המילה היחידאית "יפריא" מזכירה לנו כי המילה אפרים, נגזרת משורש הפריון. אך גם משורש הפרא. כשהפך הפרא דינו ליבש ולהחרב.
אומנם, מעיין החיים הארצי של עץ הפרא חרב. אך כח חיותו הפנימי עדיין שמור בתוכו. במקום לינוק חיים מן הארץ הוא פונה אל טל השמיים. ופורח כשושנה. השושנה היא צמח מים אשר אינו זקוק לחיבור ישיר לקרקע. ניתוק העץ משורשיו הארציים, אינו מהווה סופו של הצמח אלא פנייתו למקור חיים פנימי ורוחני. מקור חיים זה בתחילה מביא חיים עדינים ורכים כשושנה.
אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן:
(הושע פרק יד פסוק ו - ז)
כבר הביאו בספורי הטבע כי יש שושנה הנקראת שושנת יריחו, שאינה נשרשת בקרקע והרוח נושאה לארצות רחוקות דרך מדבריות והיא מתלחלחת מן הטל ופורחת וגדלה בהוד והדר, והוא משל לישראל הנישאים ע"י הרוח ממקום למקום גולים ומטולטלים, וה' הוא הטל המחיה אותם בגלותם, והיא פורחת ביופי והוד כשושנה.
(מלבי"ם הושע פרק יד פסוק ו)
אך עם הזמן שושנה זו גדלה ומצמיחה שורשים איתנים בקרקע לצד ענפים גדולים ורחבים כענפי הזית.
יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן:
(הושע פרק יד פסוק ז - ח, ז-ח)
לפני פרשיית הסיום של ספר הושע, מחזיר הנביא את ישראל לנבואותיו של שמואל הנביא המגלה כמה המלוכה עלולה להיות מאוסה לפני ד':
כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּֽי־אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם:
(שמואל א פרק ח פסוק ז – ח)
כך הושע:
אֶֽתֶּן־לְךָ֥ מֶ֙לֶךְ֙ בְּאַפִּ֔י וְאֶקַּ֖ח בְּעֶבְרָתִֽי:
(הושע פרק יג פסוק יא)
שמואל הנביא תובע מהם להחזיר את המלוכה אל מקורה, אל ד'.
הושע משתמש במילותיו:
אֱהִ֤י מַלְכְּךָ֙ אֵפ֔וֹא
(הושע פרק יג פסוק י)
ביטול המלוכה ומנגנוניה יחד עם כל תרבות העיר הבאה עמה, היא חלק מכריתת עץ הפרא והפיכתו לשושנה.
תחילתו של תהליך התשובה בהכרה ש"אשור לא יושענו על סוס לא נרכב". זוהי הנחיה גדולה לתשובה לממלכה שמדיניות החוץ שלה נשענת על תמרון בבריתות בין אשור למצרים. בזמן הנביא הושע, ממלכת אשור נראית ככח המשפיע בעולם. כל ממלכות האזור נכבשות על ידה. ומלכות ישראל, בת חסותה, פורחת ומשגשגת באופן שלא נראה מימי שלמה. ארבעת נביאי התקופה חוזרים ומשננים שוב ושוב, שתהליך כניסת אשור לאזור הוא תהליך אלוקי. לא כוחו של אשור מגלה את העמים אלא חטאיהם, ולא ההשענות אל אשור מחזיקה את ישראל במקומם אלא אריכות אפו של הקב"ה. האופן שבו מתגלגלים הדברים דרך מלכות אשור הוא מטעה ביותר. יש בו משהו מכביד על העין לראות ועל האוזן לשמוע. וכך מנבא ישעיה בתחילתו של תהליך התפשטות אשור לאזור:
שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ וְאַל־תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל־תֵּדָֽעוּ:
(ישעיהו פרק ו פסוק ט, ט)
על כן מסתיימת הנבואה באמירה נוקבת:
מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְקֹוָ֗ק וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם:
(הושע פרק יד פסוק י)
תוכחת הושע פותחת בהסרת שמות הבעלים, אשר ישראל סבורים שהם הנותנים להם את דגנם תירושם ויצהרם. לאחר תהליך תיקון ארוך, זוכים ישראל לקבל את השפע ישירות מן הקב"ה:
וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אֶֽעֱנֶה֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק אֶעֱנֶ֖ה אֶת־הַשָּׁמָ֑יִם וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ: וְהָאָ֣רֶץ תַּעֲנֶ֔ה אֶת־הַדָּגָ֖ן וְאֶת־הַתִּיר֣וֹשׁ וְאֶת־הַיִּצְהָ֑ר וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶֽת־יִזְרְעֶֽאל:
(הושע פרק ב פסוק כג – כד)
בסיום הספר חוזר תיאור השפע הגדול, אך באופן שונה:
יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן:
(הושע פרק יד פסוק ח, ח)
אם בתחילת הספר הקב"ה עונה את השמים והם עונים את ישראל. השפע מוצג כמתנותיו של הקב"ה. בסיום הספר הקב"ה מחייה את כנסת ישראל באופן שהיא מקור השפע. יושבי בצילה מחיים דגן ופורחים כגפן. ובתוכה לשד חיים אלוקי מטל השמים. אהיה כטל לישראל.
ובמעלה העליונה של כנסת ישראל לא יש שום הפרש בין הנטיה שמתגלה ע"י ההשפעה של החיים האלהיים בכלל ההויה למה שהוא מושג בכללות האומה. ולשם זה אנו שואפים בכל פעלינו: יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
(אורות ישראל א ,ט)
ישראל קוראים הפטרה זו בעשרת ימי תשובה. יש קהילות הקוראות אותה גם בתשעה באב. התשובה הגדולה אינה התשובה רק אל המעשים הטובים. היא תשובה אל ההכרה במקור החיים וטובם. תקנת עזרא היא לקרוא בברכות וקללות לפני ראש השנה. ההפנמה שמקור השפע הוא הקב"ה היא המלכת ד'. היא יסוד התשובה. נשמעים הדברים בין קפלי סגנונו של הרמב"ם בהלכות תשובה:
ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו
( רמב"ם הלכות תשובה פרק ב)
בעל התניא ב'אגרת התשובה' מחדד עומק נוסף בהשבת החיים אל מקורם.
אמנם זהו בזמן שהיו ישראל במדרגה עליונה, כשהיתה השכינה שורה בישראל בבית המקדש; ואז לא היו מקבלים חיות לגופם, רק על ידי נפש האלקית לבדה, מבחינת פנימיות השפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא... וכשהאדם עושה תשובה נכונה, אזי... בתשובתו מחזיר השפעת השכינה למקומה.
(אגרת התשובה פרק ו)
אין כאן רק הכרה במקור החיים, אלא בחירה לינוק את החיים ממקורם האלוקי ולא מהופעתם המנתוקת ממקורם. התשובה היא השבת ה' של המלכות אל מקורה, השבת החיים אל שורשם. החיים והטוב נתתי לפניך ובחרת החיים.
בשירת 'האזינו' (דברים לב), חוזרת המילה 'צוּר' פעמים רבות:
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (ד); "צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (טו); "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" (יח); "אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם" (ל); "כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם" (לא); "צוּר חָסָיוּ בוֹ" (לז).
בפסוקים הללו, צור הוא כינוי לד', מלבד בפסוק לא, שבו 'צור' הוא כינוי גם לאלוהי העמים. (לדברי חלק מהמפרשים גם בפסוק לז מדובר באלוהי העמים ולא בד'.) בתורה נזכרת המילה 'צור' ככינוי לד' רק בשירת האזינו, אך בנביאים ובכתובים היא נזכר פעמים רבות נוספות, בייחוד ע"י דוד המלך בתהלים. מהו צור, ומדוע כך מכונה ד' במקומות רבים?
הרמב"ם בחלק א' של 'מורה נבוכים', עוסק בביאור מילים רבות שמציינות דברים גשמיים ובכ"ז מיוחסות בפסוקים לד', ומבאר מהי משמעותן הגשמית של אותן מילים, ואת המשמעות המופשטת – שדומה למשמעות הגשמית – שמיוחסת בפסוקים לד'. פרק טו בחלק א' מיוחד למילה 'צור', ושם ישנן תשובות לשתי השאלות הנ"ל.
ראשית, מבאר הרמב"ם, ש'צור' הוא שם משותף לכמה דברים שונים, אף אם הם דומים מבחינה מסוימת:
יש לשים לב, לחידושו של הרמב"ם במשמעות השלישית, שכן מהפסוק בישעיהו אפשר להבין שה'צור' הוא ההר שממנו חוצבים, כמו שמפורש בפסוק "וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" שהחציבה נעשית מההרים (דברים ח, ט). נראה שהסיבה שהרמב"ם רואה את 'צור המחצבה' כבעל משמעות בפני עצמה, היא בגלל משמעות דברי הנביא בפסוק זה, כפי שהוא יבאר בהמשך דבריו. אך לפני שהוא מבאר את הפסוק, מקדים הרמב"ם לבאר שמהמשמעות השלישית הזו, נולדת משמעות 'מושאלת':
"אחר כן הושאל מזה הענין האחרון זה השם לשורש כל דבר והתחלתו".
מתוך הקדמה זו, ניגש הרמב"ם לביאור הפסוק בישעיהו:
"לזה אמר, אחר אמרו "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם..." – "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם..." (ישעיהו נא, ב), כאלו באר שהצור שחוצבתם ממנו הוא אברהם אביכם, על כן לכו בדרכיו והאמינו בתורתו והתנהגו במדותיו, כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו".
אחרי הדברים האלה, קצרה הדרך להבין את משמעות הכינוי 'צור' ביחס לד':
"ולפי זה הענין האחרון נקרא השם יתעלה צור, כי הוא ההתחלה והסבה הפועלת לכל אשר זולתו. ונאמר 'הצור תמים פעלו', 'צור ילדך תשי', 'צורם מכרם'...".
אמנם, מתרגום אונקלוס, רש"י ומפרשים נוספים, נראה שמשמעות הכינוי 'צור' לד', מושאלת דווקא מהמשמעות השניה שהביא הרמב"ם למילה 'צור', שהיא 'אבן קשה'. שכן אונקלוס מתרגם תמיד את הכינוי 'צור' ל'תקיפא', וכן רש"י מפרש את "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" - 'אף על פי שהוא חזק, כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין כי תמים פעלו'. ומקור דבריהם בדברי הספרי על הפסוק הנ"ל: "דבר אחר, הצור - התקיף."
ההפטרה ביום הראשון של ר"ה, מסתיימת ב'תפילת חנה', שבתחילתה אומרת חנה: "אֵין קָדוֹשׁ כַּד' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹקֵינוּ". ומבארים חז"ל את הכינוי 'צור': ''מאי 'אין צור כאלקינו' - אין צייר כאלקינו'' (ברכות י ע"א). זהו גם הפירוש הראשון המובא ב'ספרי' בתחילת פרשת האזינו: "הצור, הצייר, שהוא צר את העולם תחלה ויצר בו את האדם, שנאמר "וַיִּיצֶר ד' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם" (בראשית ב, ז).
דרשה זו נראית במבט ראשון מחודשת ביותר. שכן בניגוד לפירושי הרמב"ם ואונקלוס, שפירשו שהכינוי 'צור' לד', מושאל מהמילה 'צור', ומבטא בחינה מסוימת שלו – את חוזקו או את ראשוניותו ומקוריותו – דרשה זו מקשרת את המילה 'צור' לשניים-שלושה פעלים שונים, שלכא' לא קשורים אליו: צ'ר', צ'י'ר' ו י'צ'ר'. במאמר המורחב התבוננו בקשר של שמות אלה לפי הרש"פ, ובמשמעויות נוספות שניתנו על פיהם לכינוי 'צור' ביחס לד'.
1. איזה עוף מוזכר בפרשה זו?
הנשר (ל"ב י"ב)
2. אילו חמישה כינויים לבעלי חיים מוזכרים בפסוק אחד בפרשה זו?
בקר, צאן, כרים (כבשים מפוטמים), אילים, עתודים (תיישים)
3. מהן שתי הערים העתיקות המופיעות באותו פסוק?
סדום ןעמורה (ל"ב ל"ב)
4. בסופה של שירת האזינו התורה אומרת: "ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל" (דברים לב מה). מהם שני המקומות הנוספים בתורה בהם נכתב הביטוי "ויכל משה" כדי לתאר משהו שמשה סיים? (רמז-בספר שמות)
שמות ל"ד ל"ג כשמשה מסיים לדבר עם העם ושם מסווה וכן בשמות מ' ל"ג כמשה מסיים את מלאכת המשכן
5. א. איזה אירוע בפרשה זו התרחש "בעצם היום הזה"? ב. אילו שלושה אירועים נוספים התרחשו "בעצם היום הזה"? (בספר בראשית ושמות)
ל"ב מ' כשה' אומר למשה לעלות להר נבו.
וכן מופיע בפרשת נח ז' י"ג בביאת משפחת נח לתיבה וכן בבראשית י"ז מופיע פעמיים בברית המילה ובספר שמות כשבני ישראל יוצאים ממצרים (שמות י"ב י"ז)
