המעמד הגדול של מלחמת ה' מול האויבים בים סוף גילה את הנהגת 'ה' איש מלחמה' בעולם. עד אז, לאורך כל ההיסטוריה, הקב"ה לא נודע כמי שפועל באמצעות מלחמה. מלחמה היא 'החור השחור' של האנושות. היא מוציאה בבת אחת מסה גדולה של יצרים ותכונות שליליות, ומולידה הרס, חורבן ותוהו ובוהו. כל אלו הם ההיפך הגמור של המידות הטובות, השלום והברכה הקשורות לאמונה בה'. לכן עד לנקודת המפנה של קריעת ים סוף – מלחמות היו נקודת המרחק הגדולה ביותר מן האמונה בה'.
ואז באה קריעת הים וקרעה את החושך: לראשונה נודע לכל כי הקב"ה משגיח ופועל גם בדרכי המלחמה. כשהקב"ה נלחם בעצמו באויב, התגלה בבת אחת כי המלחמה עצמה היא אמצעי של הקב"ה לבצע את רצונו. סוף סוף החלה להתפוגג אחת הקושיות הגדולות ביותר של הבריאה. כך מבואר במדרש זוטא (שיר השירים פרשה ב): "ולא הודיע שהוא איש מלחמה עד שיעשה מלחמה כנגד פרעה, כמה שנאמר: 'ה' איש מלחמה ה' שמו'".
האברבנאל מבהיר כי מלחמת ה' בפרעה היא היא שענתה את התשובה החזקה והחדה לשאלה הכפרנית של פרעה (שמות טו): "שבעבור שפרעה אמר במצרים (שמות ה): 'מי ה' אשר אשמע בקולו' לא ידעתי את ה' אמר משה כאן כמהתל ממנו ה' איש מלחמה ה' שמו ואיש מלחמה הוא תואר לפרעה אומר כנגדו אתה איש מלחמה וחפץ ברע שבאת לרדוף אחר בני ישראל להלחם בם זהו ה' אשר לא ידעת ה' שמו. עתה תדעהו מפאת פעולותיו". כלומר בשירת הים ישראל הצביעו על כך שלראשונה בהיסטוריה, המלחמה הובילה לאמונה בה' ולגילוי שמו.
לאור זאת, חשוב לפתוח את המבט ולהבין מה נכלל בגילוי החדש: מהן חוקיה של הנהגת 'איש מלחמה', וכיצד היא משתלבת בין שאר דרכי הפעולה של הקב"ה.
במדרש תנחומא (שופטים) אנו מופתעים לגלות כיצד הנהגת המלחמה של הקב"ה היא הנהגה נרחבת המותאמת בדיוק לגדולי הרשעים, ומגיבה לכל הכלים שהם מפעילים נגד עם ישראל: "כל מה שהיה פרעה עושה היה הקדוש ברוך הוא עושה: יצא פרעה כגיבור, והקב"ה כגבור, שנאמר (ישעיה מב): 'ה' כגבור יצא' כאיש מלחמות יעיר קנאה'. שלא הודיע גבורתו תחלה אלא בפרעה, בשעת מלחמה נקרא איש, שנאמר (שמות טו): 'ה' איש מלחמה ה' שמו'. יצא פרעה לבוש בכלי זיין קסטיא והקב"ה כך, שנאמר (חבקוק ג): 'לאור חיציך יהלכו לנוגה ברק חניתך'. יצא פרעה באבני בליסטראות והקב"ה באבני אלגביש ובאבני ברד. פרעה רכב על סוס והקב"ה על כרוב שנאמר (תהלים יח) וירכב על כרוב ויעף".
ובהתאם לעיקרון זה, במדרש פסיקתא זוטרתא (בשלח טו) מדגישים חז"ל עד כמה הנהגת המלחמה של הקב"ה היא נרחבת ובלתי מוגבלת, וממילא, כמה צריכים הגויים הנלחמים בישראל להישמר מפני דרכי המלחמה האלוקיות: "'ה' איש מלחמה'. הכליל בה כל מיני כלי זין, וכן נפרטם בפרט, דכתיב וירכב על כרוב (תהלים יח יא), וכתיב וילבש צדקה כשרין וכובע ישועה בראשו (ישעיה נט יז), וכתיב לנוגה ברק חניתך (חבקוק ג יא), וכתיב וישלח חציו ויפיצם (תהלים יח טו), וכתיב צנה וסוחרה אמתו (שם צא ד), החזק מגן וצנה (שם לה ב). למה נפרטו כל אלו וכאלה רבות? להראות לאומות העולם שהוא ישתבח שמו נלחם לישראל, אוי להם לאומות העולם מה הם שומעים שמי שאמר והיה העולם עתיד להלחם עמהם".
כאשר הקב"ה מופיע כאיש מלחמה, עלולה האמונה שלנו להיפגם ולהתעוות. אנו רגילים שהמלחמה שואבת אליה הכל ומאפילה על שאר האפשרויות של המציאות. משום כך, כאשר ה' מתגלה כגיבור מלחמה, בני האדם עלולים לתפוס אותו רק בגוונים של גבורה, דין, קשיחות ומהפכות. לכן צריך קודם כל לזכור את אחדות ההפכים הפלאית המתרחשת בהנהגה האלוקית. המלחמה היא רק אחד מן הפנים של גילויי השכינה. כך מלמדים חז"ל במדרש מכילתא דרבי ישמעאל בשלח (מסכתא דשירה פרשה ד): "'ה' איש מלחמה' למה נאמר? לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמה, שנאמר ה' איש מלחמה, נגלה בסיני כזקן מלא רחמים שנאמר ויראו את אלהי ישראל (שמות כד י) וכשנגאלו מה הוא אומר וכעצם השמים לטוהר ואומר חזה הוית עד די כרסוון ואומר נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי וגו' (דניאל ז ט - י) שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר שתי רשויות הן אלא ה' איש מלחמה ה' שמו הוא במצרים הוא על הים הוא לשעבר הוא לעתיד לבוא הוא בעולם הזה הוא לעולם הבא".
ההצהרה הכפולה של שם ה': 'ה' איש מלחמה ה' שמו' מצביעה על שתי מגמות שונות אותן מפעיל ה' במקביל. כך נאמר בהמשך מדרש מכילתא דרבי ישמעאל (שם): "מלך בשר ודם עומד במלחמה אינו יכול לזון ולא לספק אכסניות לכל חיילותיו. והקב"ה אינו כן, אלא ה' איש מלחמה שהוא נלחם במצרים ה' שמו שהוא זן ומפרנס לכל באי העולם שנאמר: 'לגוזר ים סוף לגזרים וגו' נותן לחם לכל בשר' (תהלים קלו)".
ועיקרון דומה בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת בשלח פרק טו: "ה' איש מלחמה ה' שמו. אף על פי שהוא איש מלחמה לצרים, ה' שמו לרחם על עבדיו, שנאמר ה' ה' אל רחום וחנון (שמות לד ו)".
האברבנאל מרחיב את המבט על היחס בין מלחמות ה' לבין מידות רחמיו. הוא מבהיר שגם בשעת מלחמת ה' באויבים, הוא משפיע רק טוב וחסד, ואת הרעות בסופו של דבר גורמים הרשעים לעצמם (שמות טו): "שהוא נאמר בתמיה כאומר האם ה' איש מלחמה באמת הוא אינו איש שיעשה מלחמה עם איש אחר אבל בהפך כי ה' שמו טוב ומטיב ומלא רחמי' ואינו איש מלחמה אבל כל הרעה שבאה על המצריים בטביעתם בים הם סבבו ועשו אותה לעצמם והוא אמרו מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומלת ירה אינו חוזר אל הקדוש ברוך הוא אלא לפרעה עצמו שהוא ירה מרכבותיו וחילו בים בהביאו אותם שמה וכן מבחר שלישיו הם בעצמם טובעו בים סוף וכאשר טובעו שמה תהומות יכסיומו וירדו במצולות כמו אבן כי הים עשה כפי טבעו כל מה שעשה והם היו אם כן סבת רעתם כי אין רעה יורד מלמעלה".
כאשר מתרחשת מלחמה, היא משתלטת בדרך כלל על כל העולם ומלואו. היא דורשת המון רב, ואת כל המאמצים האפשריים. אך בדרכי המלחמה של הקב"ה, המלחמה נשארת תמיד בגדר הנהגה שולית יותר, וקטנה אל מול השלום והטובה שהוא מכין בעולמו. כך נאמר בספרי במדבר (בהעלותך, קב): "שלא כמדת בשר ודם [מדת הקדוש ברוך הוא] מדת בשר ודם כשהוא יוצא למלחמה יוצא בבני אדם מרובים וכשהוא יוצא לשלום אינו יוצא אלא בבני אדם מועטים אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא כשהוא יוצא למלחמה אינו יוצא אלא יחידי שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו (שמות טו ג) וכשהוא בא בשלום באלפים ורבבות הוא בא, שנאמר: 'רכב אלהים רבותיים אלפי שנאן' (תהלים סח יח)".
ארבעת העקרונות הללו מלמדים כמה עלינו ללמוד את דרכי מלחמות ה'. המאבקים סביב עם ישראל מלאים במעשים משמים ובהנהגות יחודיות המתגלות עד אז. ומעל הכל: מלחמות ה' תמיד מובילות אל טובה, ברכה ושלום.
הימים, למעלה ממאה שנה אחרי הכניסה לארץ. יהושע ובני דורו כבר נשכחו. השלב שאחרי מות יהושע, השלב שבו שבט יהודה מוביל את השבטים למשימות כיבוש איזוריות – גם הוא כבר רחוק מאיתנו. אזור שפלת החוף נתון בידי אויבים חזקים בעלי רכב ברזל כחלק מתוכנית אלוקית של "מעט מעט אגרשנו מפניך". גם אזורים שלפי התוכנית האלוקית היו אמורים להכבש כבר בשלב הזה – נכבשו באופן חלקי בלבד על ידי השבטים. השופט האחרון שהוביל את האומה ללחימה כוללת היה עתניאל בן קנז.
לאחר מותו של עתניאל, היו פעילים שני שופטים. שניהם פעלו בצורה מופלאה באופן אישי, אך האומה לא הגיע בימיהם לעמדת לחימה מלאה. אהוד בן גרא – לקח על כתפיו את יצירת רגע ההכרעה מול עגלון מלך מואב. רק אחרי שהכריע ברוב תעוזה את עיקר המערכה , הצליח לצרף אליו אנשים מהר אפרים. אחריו פעל שמגר בן ענת, שהפגין גבורה אישית יוצאת דופן והכה 600 איש במלמד הבקר, אבל לא הצליח לייצר לחימה כוללת. המצב הכללי של האומה לא השתנה. "בימי שמגר בן ענת חדלו ארחות והולכי נתיבות הלכו אורחות עלקלקות. על דבורה מוטלת המשימה לשקם את רוח האומה ובעצם להוליד אותה מחדש. להיות אם בישראל. תחילת בניינה של רוח האומה הוא בדרישת המשפט
בניגוד לאומות העולם, בישראל שורש תביעת המנהיגות הוא בקשת המשפט. ספר שופטים כולו מדגיש את הצורך במלך כדי להנחיל משפט וצדק פנימי בישראל. רק מתוך כך באה תביעת המלחמה. כדברי ר' אלעזר בר' יוסי לגבי שאלת המלוכה:
השופטים עוסקים בדרישת הצדק הפנימית בעם ישראל – שופטים את ישראל ודנים דין שבין אדם לחברו. מתוך כך עוסקים גם בתביעת הצדק של ישראל מול אומות העולם - שופטים את ישראל מאויביהם.
דבורה פותחת את שירתה בתיאור מעמד הר סיני:
מקור המוטיבציה למלחמות ישראל – הוא מעמד הר סיני ולוחות הברית אשר בתוכו. הארון הוא ההולך לפנינו ומובילנו לניצחון במלחמה. לפני הכניסה לארץ שחזרו ישראל את מעמד הר סיני והלכו עם ארון הברית בתרועה ובקול שופר. כעת בעת הולדת רוח הלחימה מחדש, מופיעים הברקים והלפידים מחדש. שמו של ברק מבטא עמדה זו, גם דבורה היא אשת לפידות:
הברקים והלפידים משלבים אור ועוצמה. כמו הופעת התורה עצמה, כך הופעת ישראל על אומות העולם מביאה אור גדול. אך אוי למי שמנסה לגעת בו בידיו.
הופעת קידוש ד' במלחמות ישראל מול אומות העולם - מתוארת בספר תהילים כמלווה בקולות וברקים. ונובעת מכח המשפט דווקא:
במלחמות יהושע הופיע השופר. במלחמת דבורה הקולות והברקים ובמלחמת שמואל – מופיעה התגלות סיני בעמוד ענן:
העדות והמשפט, אחד הם עם הנקמה באויבי ד'. יושב הכרובים מתגלה בין כרובי ארון הברית ומלחמת ישראל היא מלחמתו. מלחמת המשפט והצדק. העדות והחוק. כי ד' אלוקיך מהלך בקרב מחניך.
לאחר חיזוק ועידוד לשבטים שהשתתפו במלחמה ונזיפה לאלו שלא השתתפו בה, משווה דבורה בין מוטיבצית הלחימה הישראלית למוטיבציה של אם סיסרא.
בעוד המוטיבציה הישראלית נשענת על החוויה הלאומית במעמד הר סיני. והחיילים הישראלים הם הברקים והלפידים לפני ד'. לעומתם, מוטיבציית הלחימה של אם סיסרא נובעת מתאוות כח ועריות:
לפני מלחמת הבנים - מופיעה מלחמת האמהות. שורשי המוטביציה ללחימה הם אלו שיבנו לטווח ארוך את לוחמי ישראל מול אויביהם הכנענים.
מצד אחד דבורה "אם בישראל" הבונה מחדש את מוטיבצית הלחימה של האומה, על בסיס חיבור מחודש למעמד הר סיני ולהופעת ד'. ומנגד אם סיסרא – מקור מוטיבציה של אכזריות ועריות.
כתב בספר "הערוך"[1] שבראש השנה אנו תוקעים מאה קולות כמניין פעיותיה של אם סיסרא. מניין זה נלמד ממספר האותיות בפסוקים המתארים את בכיה.
בראש השנה, אנו עומדים מול הקב"ה ומשמיעים קול קמאי ראשוני – קול המיה של שופר. קול זה נוגע בתשתיתם של יחסי אב ובנו – ומזכירים לנו ולבוראינו את העקדה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח. כמה מנוגד קול זה לקולה של אם סיסרא, גם הוא קול ראשוני המשקף רחמי אם על בנה. אך מנוע המוטיבציה שהוא מייצג הפוך לחלוטין. אומה נמדדת בשורשה. ושורשה של אומה – בנקודת הראשית של רחמי אם ואב על בנים - מהו הדבר הגדול - אליו מתכנסים ומתבטלים רחמים אלו. האם העקדה, סיני, וקרבת אלוקים? או שמא מהומת אכזריות ותאווה.
הקבלה בין ישראל לאומות העולם מובילה לסיכומה של השירה:
לא הנס לבדו מביא לשקט ארבעים שנה. השירה, ההכרה בשורשי הנס, בהבדל בין שורש המוטיבציה של ישראל לזו של אומות העולם, הם מעצימים את ישראל ממקדים אותם בעצמותם, בשורשם. התעצמות זו ניכרת מפנים כלפי חוץ – "ותשקוט הארץ ארבעים שנה".
[1] מגדולי הראשונים הקדמונים, בערך ערב
כשעם ישראל לא מקבל מים במסה ומריבה, הם אומרים למשה "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא". וקשה מאוד, איך הם חשבו שהם ימותו בצמא? הרי הם ראו רק לפני רגע איך כשהם היו רעבים ה' נתן להם לחם מן השמים, וזה ממשיך בכל יום. לחם מהשמים זה נס הרבה יותר גדול מאשר לתת להם מים מהשמים, שזו דרך הטבע. אז ברור שה' יתן להם גם מים והם לא ימותו בצמא.
ובאמת קשה: אם כבר ה' נותן להם לחם מהשמים, למה לא הביא יחד איתו גם גשם, ולא היה צריך שיהיו צמאים ולא היה צריך נס להוציא מים מהסלע.
נראה שזה באמת מה שעם ישראל לא הבין. עם ישראל רואה שאפילו מה שבני אדם אמורים להוציא בעצמם מהאדמה בעולם הזה: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", הקב"ה נותן להם מהשמים. אז אם כך נראה שה' נמצא בקרבם ממש, והם אלוקיים. ואז בוודאי שאת מה שה' נותן לכל העולם "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּֽיִם", הוא יתן גם להם. ואם ה' לא בקרבם והם לא אלוקיים, אז איך הם מקבלים לחם מהשמים? אלא שזה בזכות משה שהוא כן איש אלוקים וה' בקרבו. אז אם כך שיתן להם הוא מים בזכותו. וכך או כך "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן", צריכים לקבל מים מיד. ולכן אמרו "תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה", או הקב"ה או אתה. ועונה להם משה "מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי", זה וודאי לא אני. ומצד שני "מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'", הוא לא עובד לפי הכללים שלכם. וגם אם ה' בקרבכם הוא יבחר מתי לתת מים.
אומר הקב"ה שעם ישראל יהיה עם אלוקי שה' בקרבו, אבל הוא עדיין לא שם. ועד אז יש תהליך של קבלת התורה.
עם ישראל עובד הפוך משאר העמים שעל פני האדמה. את העניינים הגשמיים הקב"ה מסדר לו, כדי שיוכל לשבת ולעסוק בתורה. אבל העניינים הרוחניים הם התפקיד שלו. ולכן הלחם, הצד החומרי, שאצל כל העמים יוצא מהאדמה לאחר תהליך ממושך, מגיע לעם ישראל מוכן מהשמים. אבל המים, הצד האלוקי, שמגיעים לכל העמים מוכנים מהשמים, יוצאים אצל עם ישראל מהסלע לאחר תהליך.
ה' נותן לעם ישראל לחם מהשמים כבר מראש, כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה כשתנתן להם. אבל עם ישראל עצמו עוד צריך לקבל תורה וללמוד אותה כדי שהמים יצאו מתוכו. כרגע עם ישראל הוא כמו סלע קשה, והוא צריך עוד קצת ייסורים כדי להפתח לקבל את התורה.
ולכן שולח ה' את משה אל "הַצּוּר בְּחֹרֵב", שם תנתן התורה. ואומר לו "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם", משה יקבל את התורה בשביל כל העם, והם ילמדו אותה אחריו. "וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל", שילמדו הזקנים את העם את התורה. "וְהִכִּיתָ בַצּוּר", כי העם צריך עוד ייסורים והכאה כדי שיקבלו את התורה. "וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם", שהיסוד האלוקי יצא מתוך הסלע הקשה, והקב"ה יתגלה בעולם מתוך עם ישראל שהם "עַם קְשֵׁה עֹרֶף". ו"יֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ" אבל רק לאחר העבודה הנדרשת.
[הרחבה ועיון נוסף: אברבנאל שמות פרק יז פסוק א 'ורבוי מלת תנו', 'ואפשר לפרשם באופן אחר', אלשיך שמות פרק יז פסוק ה 'אמנם הנה דרכו', ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר לראש חודש סיון 'וזה הענין', מלבי"ם שמות פרק ט"ז פסוק ד].
גאולת מצרים נשלמת בפרשתנו בקריעת ים סוף ובשירת הים בעקבותיה. הרגע האחרון בתהליך הוא של מרים הנביאה: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". עד לרגע זה שמה של מרים היה נסתר - נאמר רק שהיא אחותו של משה. אלא שתפקידה של מרים אינו שולי לעומת תפקידם של משה ואהרון. כאשר הנביא מיכה מזכיר את יציאת מצרים הוא מעמיד אותה בשורה אחת עם שני אחיה: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם". וכן בלשון חז"ל הם נקראים יחד 'שלושה גואלים'.
השל"ה מזהה את שלושת הגואלים עם שלושת המצוות של 'פסח מצה ומרור' כאשר מרים נקראת על שם המרירות. 'פסח מצה ומרור' הם ה'מסקנות' - התכנים הרוחניים שעם ישראל יוצא איתם ממצרים, וכל אחד משלושת המוציאים - הגואלים 'אחראי' על אחד מהמסקנות האלו. המדרש מבאר שחייה של מרים מקבילים לשנות המרירות: "עִקַּר שִׁעְבּוּדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם שְׁמוֹנִים וְשֵׁשׁ שָׁנִים הָיוּ מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹלְדָה מִרְיָם - פרושה, שלכך נקרא שמה מרים", א"כ חייה של מרים הם ה'שלמות' של המרירות והיא מנחילה לישראל את המרור כתוכן נצחי שנקבע כמצווה לדורות.
את חשיבות הפסח והמצה לדורות קל להבין, אך מה חשיבותו של המרור - הרי זהו הצד השלילי של הגלות? התורה עונה על כך מיד בסמוך להזכרתה של מרים: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם... וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם". בעיית המרירות לא הסתיימה ביציאת מצרים אלא המשיכה עם ישראל למדבר כפי שהמרור המשיך איתם. המרירות מופיעה במיוחד במים שגם הם באים מכוחה של מרים.
במותה של מרים מתברר שמקור המים הקבוע של ישראל היה בזכותה: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה"- מכאן, שכל מ' שנה היה להם הבאר בזכות מרים", וכדברי חז"ל: "שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל אלו הן משה ואהרן ומרים וג' מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן באר וענן ומן באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה מתה מרים נסתלק הבאר...".
מקור המים הקבוע מגיע רק בסוף פרשתנו כאשר משה מכה בסלע שבחורב. אך קודם לכן יש לתקן את מרירותם של המים במרה. מרים היא זו שמלמדת את סוד הפיכת המר למתוק. סוד זה הוא מעלה גדולה כאמור במדרש שמי שבא לפתח היכלו של המשיח אומרים לו: "מאן דלא ידע למהפכא מרירו למתיקו חשוכא לנהורא לא יעול הכא" - מי שאינו יודע להפוך מר למתוק, חושך לאור, שלא ייכנס לכאן.
סוד זה מופיע דווקא במים שהם משל לתורה: "כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר אל תקרי מור עובר אלא מר עובר אל תקרי שושנים אלא ששונים... הא ברבה והא בתלמיד". אי אפשר להשיג את דברי התורה ה"מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" אם אין בתחילה מרירות של עמל (כביאור הרב בעין איה שם).
דרך ההיפוך הזו היא "דרכו של הקב"ה שהוא ממתיק המר במר". לכן התוצאה של הנסיון במרה היא "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" - זה פרה אדומה שכשם שזה המר ממתיק המרים כך פרה אדומה מטהרת הטמאים ומטמאת הטהורים", ולכן "נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה" כפי שהציווי על פרשייה זו נסמך להזכרתה הראשונה של מרים בתורה. כיוון שסוד זה התגלה מכוחה של מרים מיד לאחר מיתתה חזרו המרי והמרירות אל ישראל המבקשים מים: "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם"
תרגום יונתן מגלה לנו טפח מסוד זה: "וְאַחְוַיֵהּ לֵיהּ ה' אִילַן מְרִיר דְּאַרְדִפְנֵי וְכָתַב עֲלוֹי שְׁמָא רַבָּא וְיַקִּירָא וְטָלַק לְגוֹי מַיָא וְאִתְחַלּוּן מַיָא". עץ ההרדוף המר מצליח להמתיק את מרירות המים בזכות השם המפורש שנכתב עליו. כלומר שהמים במרה היו כמו "מֵי הַמָּרִים" שמשקים את האשה הסוטה לבודקה ומוחים בהם את השם המפורש. מים אלו נעשים 'מאררים' ומקללים לאשה שחטאה אך "אִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" כיון ששם ה' שהושם בהם נותן לה חיים חדשים. רמז לכך שאפשר להשתמש ב'שיטה' זו לחיוב מצאנו בדבריה של חנה: "אם ראה תראה א''ר אלעזר אמרה חנה לפני הקב''ה רבש''ע אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר ונקתה ונזרעה זרע".
נראה שזריעת הזרע במרה יצאה לפועל בתחנה הבאה של ישראל: "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים" - כנגד שבעים זקנים". הזקנים מורי התורה כבר עברו את שלב המרירות וכנגדם באים הת-מרים שהפכו למתוקים.
1) מי מבניו של יעקב מוזכר בפרשה זו?
2) מהם שני המקרים בהם מוזכרות מילים נרדפות למילה קיר בפרשה זו?
3) מהם שלושת המקומות בהם מוזכרת אבן בפרשה זו? (לא הצור שמשה הכה שיוציא מים)
4) הם ישבו ולא על כסא? מי הם ועל מה ישבו?
5) כלי אחסון המוזכר בפרשתנו.
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
בתחילת פרשת בשלח מודיע ה' למשה על כוונותיו: "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה". התוכנית אכן מיושמת: "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה". כידוע, כל פרשיית קריעת ים סוף וריצת המצרים אל אבדנם, הייתה תוצאה ישירה של אותו חיזוק לב פרעה מאת ה'. למעשה, חיזוק לבו תוכנן עוד לפני תחילת המכות, כבר אז הודיע ה' למשה: "וַֽאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹֽתֹתַי וְאֶת מֽוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם". והשאלה המתבקשת היא מדוע הקב"ה מתערב בבחירתו של פרעה, הרי מטרת יציאת מצרים היא לשחרר את ישראל מהעבדות ולהביאם לארץ ישראל, ובמה תורם לעניין חיזוק לבו של פרעה? המהר"ל (גבורות ה' פרק לא) עונה שתי תשובות לשאלה זו. על פי התשובה הראשונה, כאשר משה בא לדרוש מפרעה את שחרור בני ישראל, פרעה אינו עונה בטיעונים פרגמטיים של מחסור בכוח עבודה וכדומה. תגובתו הראשונה הייתה קריאת תיגר "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ". פרעה מנסה להפגין שהוא השליט ועל פיו יישק דבר. מרגע זה, אין די בהוצאת ישראל ממצרים, אלא יש גם לתקן את חילול ה' הנורא שבדברי פרעה, מייצג האנושות דאז. ה' יגלה את מלכותו הבלעדית באופן ברור ובלתי ניתן להכחשה. לשם כך הוקשה לב פרעה, בכדי להביא מכות ונסים מופלאים, שיסירו כל ספק במלכות ה'. תשובתו השנייה של המהר"ל היא במובן מסוים הפוכה. פרעה חטא וזלזל במלכות ה,' אך הקב"ה רצה לפתוח לו פתח של תשובה, ולשם חזרה בתשובה חייבת להיות לפרעה בחירה חופשית להודות בלב שלם במלכות ה'. לו פרעה היה מודה במלכות ה' כתוצאה מפחד המכות הראשונות, לא הייתה זו תשובה ראויה. ועל כן, כדי ליצור איזון לאימת המכות ועוצמתן, הקשה ה' את לב פרעה, ובכך הביא אותו למצב של חופש, בו בחירתו פנויה לתשובה אמיתית. אך פרעה לא מימש את חופש התשובה שניתן לו והמשיך בהכחשת מלכות שמים. הקשיית לבו של פרעה משרתת אם כן שני עניינים — להעצים לעין כל את מלכות ה', ולאפשר בחירה חופשית ותשובה אמתית לפרעה.
מלכות ה' הופיעה באופן המרשים ביותר בקריעת ים סוף. "מלכותך ראו בניך, בוקע ים לפני משה". מלכות ה', כמו כל מלכות, הינה נושא מורכב. מלך שולט לגמרי בעם, ותפקידו להשגיח שהתכנונים הממלכתיים יצאו אל הפועל, עד כדי חדירה לחיי כל פרט ופרט במקרה הצורך. "מלך פורץ לעשות לו דרך" (ספרי קסא). אולם, מלכות שתתנהל באופן קיצוני של כפייה וחדירה לכל פינה, תשתק את החופש האישי, את היוזמה האזרחית, את מרחב הבחירה. מלכות כזו תחמיץ פיתוח כשרונות, והדינמיקה החברתית הטבעית תואט ואף תיעצר. מלכות אינה מקצוע קל, "אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים יריעות, וכל בני אדם לבלרין — אין מספיקים לכתוב חללה של רשות" (שבת יא ע"א.) אי אפשר לפרט את כמות השיקולים והאיזונים שמלך נדרש להם בניהול ממלכה. בחיזוק לב פרעה, מראה הקב"ה את חשיבותם של שני צדדי המלכות גם יחד. מצד אחד, על ידי הקשיית לבו הועצמה יכולתו של הקב"ה לעשות בעולמו כרצונו. אך מאידך, על ידי אותה הקשיית לב עצמה, איפשר הקב"ה לפרעה בחירה חופשית אמתית ואישית. ניתן לומר שהקב"ה מעביר לפרעה 'שיעור' בניהול ממלכה, כיצד השלטון המוחלט ונתינת מרחב לבחירה שוכנים יחדיו.
קריעת ים סוף מתוארת במדרש כאירוע נטול בחירה מצד המצרים. חז"ל מספרים שהסוסים דהרו בניגוד לרצון רוכביהם, ועל המצרים הוטל שיתוק מאיים: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד", והם נסחפו בזרמי הים ללא יכולת התנגדות. אך דווקא אז מתרחש האירוע הבחירי המרשים ביותר, "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה... אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". שירה שהיא ביטוי מובהק של בחירה יזומה וחופשית, מלאת שמחה והתלהבות. בלא כפייה, בלא שעבוד, ישראל מעצמם פותחים את ליבם ואומרים שירה. גם הכניסה לים התאפיינה לפי המדרש בשני אספקטים אלו — מחד, תחילתה בבחירה ומסירות נפש, עם נחשון בן עמינדב הנכנס למים מתוך אמונה: "ר' יהודה אומר כשעמדו ישראל על הים זה אמר איני יורד וזה אמר איני יורד שנאמר סבבוני בכחש אפרים וגו'. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לגלי הים עליו הוא אומר הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה אל תשטפני שבולת מים". (ילקוט שמעוני שמות, יד, רלד) מאידך, ברגע שנבקע הים, הלכו בו כל ישראל קדימה, בלא אפשרות לסגת.
שילוב זה לא ניתן להכלה בקלות — איך אפשר להתמלא בידיעה שיש בורא ושליט המנהל את העולם כרצונו, ובו זמנית להאמין שאנו בעלי בחירה ויכולים לעשות כחפצנו בחיינו? עמלק אינו יכול לשאת שילוב כזה. או שהאל מנהל את העולם כולו, ולנו אין שום תפקיד, או שהאדם בחירי לגמרי ואין השגחה בעולם. לא קל להאמין בשני הדברים גם יחד, "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים", קשה להכיל הפכים אלו. במלחמה עם עמלק ישנו מאמץ הנשען על חופש בחירתם של משה ויהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים", ובני ישראל יוצאים למלחמה בחרב ובחנית. אבל מן הצד האחר, זו גם "מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק", מלחמה על-אנושית שה' הוא הלוחם אותה, ולא זולתו. הפסוק "וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק", מחדד את השניות. הפסוק מתאר כיצד הקב"ה הוא שימחה את עמלק, אך יהושע צריך לשמוע זאת, שכן זו גם אחריותו. המלחמה הנצחית בעמלק היא על האמונה המופלאה, על השילוב הבלתי נתפש בין הבחירה החופשית שלנו לבין פעולת המלך. "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ". אנו יודעים ש"אין עוד מלבדו", אך בו-זמנית גם ש"אם אין אני לי מי לי", מחד גיסא — 'כפיית הר כגיגית', ובו-זמנית, גם אמירת 'נעשה ונשמע'.
מידי שבוע, בקידוש בליל שבת, אנו מזכירים את יציאת מצרים במילים: "זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם". נשאלת השאלה, מדוע הנוסח שתיקנו חז"ל הוא "זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם", ולא "זכר ליציאה ממצרים"? הרי בני ישראל הם שיצאו ממצרים, ולא מצרים היא שיצאה?
שאלה נוספת עולה מדברי חז"ל, המלמדים ששמה של מצרים מעיד על מהותה: היא היתה "מיצר-ים", מקום הסגור מכל עבריו, ששום עבד לא יכול היה להימלט ממנו. אין ספק שיציאתם של שש מאות אלף איש היא נס בקנה מידה אדיר. לאור זאת, תמוה מדוע בני ישראל לא אמרו שירה כבר בט"ו בניסן, בעת היציאה? מדוע המתינו שבעה ימים, ופתחו בשירה רק לאחר טביעת המצרים בים?
כדי להבין את עומק הענין, נתבונן בחידושו של הגאון מוילנא על פסוק בספר דברים. משה רבנו פונה להקב"ה ואומר: "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה" (דברים ג, כד). חז"ל דורשים שהמילים "אֶת גָּדְלְךָ" (גדולתך) רומזות לקריעת ים סוף, שבה נאמר "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה", בעוד המילים "יָדְךָ הַחֲזָקָה" רומזות ליציאת מצרים, שבה נאמר "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה'".
שואל הגר"א: מדוע התורה מקדימה את קריעת ים סוף ("גָּדְלְךָ") ליציאת מצרים ("יָדְךָ הַחֲזָקָה"), בניגוד לסדר הכרונולוגי? ההקדמה מלמדת שקריעת ים סוף אינה רק 'המשך' ליציאה, אלא שבמהות היא האירוע המשמעותי והגדול יותר. מסקנתו שהתורה מעידה על עליונותו וחשיבותו של נס קריעת ים סוף, ולכן בוחרת להציב אותו בראש המעלה.
מדוע, אם כן, לא אמרו שירה בט"ו בניסן כשיצאו ממצרים, אלא רק לאחר קריעת ים סוף? הירושלמי משיב: "גאולת מצרים שנייא היא, שהיא תחילת גאולתן" (מסכת פסחים פ"י ה"ו). גאולת מצרים היא ייחודית (שנייא), היא לא היתה אירוע חולף, אלא תהליך פנימי ששינה את זהותם של בני ישראל מאוסף עבדים לעם מאוחד. היציאה הפיזית ממצרים היתה רק "תחילת גאולתן". הגאולה לא היתה שלמה בעת יציאתם ממצרים עד שהוסר האיום המצרי באופן מוחלט, כשטבעו בים סוף.
סיפור יציאת מצרים נסוב סביב שני אירועים מיוחדים: היציאה הפיזית מגבולות מצרים בט"ו בניסן ומעמד קריעת ים סוף, שבוע ימים לאחר מכן. בעוד שהאירוע הראשון מציין את תחילת החירות הפיזית, השני מסמל את שיאה של הישועה. נראה כי רק על שפת הים הושלם המהפך התודעתי, המעבר הנפשי מעבדות פיזית לחירות אמיתית.
רבי משה בן יוסף טראני (המבי"ט) בספרו בית אלוקים (שער היסודות פרק לז) קושר רעיון זה למבנה חג הפסח עצמו, וכך כתב: "וימי פסח היו שבעה כי לא היתה יציאתם שלימה עד יום השביעי, שהוא יום קריעת ים סוף שראו ישראל את אויביהם מצרים מת על שפת הים, וכמו שאמר הנביא: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' (מיכה ז, טו), כי לא היה יום אחד יציאת מצרים, כ"א שבעה ימים עד שראו הנפלאות על הים, וכן יראם לעתיד". הגאולה היא תהליך בן שבעה ימים, שהושלם רק מול פני הים. היעדר השירה ביום הראשון לא היה מקרי, השחרור טרם הושלם.
את הפסוק "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם" מבאר האבן עזרא באופן זה: "עתה היו ישראל נושעים מיד מצרים, כי עד עתה היה עליהם פחד המלך, וכתוב כי המצרים טבעו בים והים לא השליכם אל היבשה, כי כן כתוב 'תבלעמו ארץ' (טו, יב), על כן פירש 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים', שהיו ישראל על שפת הים וראו מצרים מת כאשר טבע". ומשלים את דבריו ספורנו,שכתב: "במיתת המסתוללים בם לשעבדם נשארו הם בני חורין, כי עד עת מותם היו ישראל כעבדים בורחים". רק במות המצרים נהיו בני ישראל בני חורין. ההבדל בין "עבד בורח" לבין "בן חורין" אינו תלוי רק במיקומו הגיאוגרפי של האדם, אלא בשאלה האם אדונו עדיין קיים ומהווה עליו איום.
רבנו בחיי מסביר (בתחילת פרשת וארא) מדוע הלשון השלישית מארבע לשונות הגאולה, "וְגָאַלְתִּי", מיוחסת דווקא לקריעת ים סוף. הוא מציג עיקרון עמוק: "זהו שאמר: 'וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים', וזהו רמז לקריעת ים סוף שאז נחשבו גאולים, כי העבד היוצא מתחת יד האדון הקשה אשר מרר את חייו בכמה מיני שעבודין והוצרך לשלחו מאתו ולעשותו בן חורין על כרחו, עוד העבד ירא ומתפחד פן ירדוף אדוניו אחריו ואין הגאולה שלמה אצל העבד עד שיתברר במיתת האדון, וזהו שלא תמצא לשון גאולה ביציאת מצרים רק אחר אבדן המצרים, שנאמר (יד, כז) 'וינער ה' את מצרים בתוך הים' וסמיך ליה 'ויושע ה' ביום ההוא את ישראל', כי אז נחשבו גאולים ונושעים ואז היתה התשועה שלמה". עבד שיצא מיד אדון קשה תמיד יחשוש שמא האדון ירדוף אחריו. לכן המילה "גאולה" מופיעה בתורה בהקשר ליציאת מצרים רק לאחר אובדן המצרים בים. רק כשראו ישראל את מצרים מת על שפת הים, נעלם הפחד, השתחררה התודעה, והם יכלו סוף סוף לומר שירה בלב שלם.
הבנה זו מעניקה משמעות חדשה ל"שבת שירה": זוהי אינה רק חגיגת נס, אלא הכרזה על השלמת הלידה של עם ישראל. זהו הרגע שבו הבריחה הפכה לישועה, והפחד התחלף באמונה נצחית.
'שירת הים' מסתיימת בנושא כניסתם העתידית של ישראל לארץ. ביחס לאויבים המקיפים את הארץ נאמר: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, טז).
מה פירוש המילה קָנִיתָ שבסוף הפסוק?
המשמעות הרגילה של קניין בלשון הקודש, היא פעולה שמבצעת העברת בעלות על דבר מה ממוכר לקונה תמורת תשלום. כך לדוגמה נאמר ביחס למערת המכפלה, שאברהם אבינו קנה בארבע מאות שקל כסף: "הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת" (בראשית כה, י), והמצרים הציעו ליוסף: "קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם" (בראשית מז, יט), וכן באיסור אונאה, נצטווינו: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ" (ויקרא כה, יד).
אך בפסוק שלפנינו קשה להבין את ייחוס הקניין לקדוש ברוך הוא במשמעות זו, כי הרי קניין מקבל תוקף באמצעות פעולה כלשהי, כגון תשלום בכסף או במשיכת חפץ, ואם כן כיצד מייחסים לקב"ה מהלך כזה?
הנצי"ב (על הפסוק הנ"ל בשירת הים) מציין לביאורו לביטוי דומה שנאמר בפרשת 'האזינו', שגם בו נאמר – לפי הסברו - שד' קנה אותנו: "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ" (דברים לב, ו). לדבריו, ד' קנה אותנו, אך לא בכסף. וזו לשונו שם (ב'העמק דבר' לפסוק י):
"מי שעומד למות, ובא אחר וגאלו, הרי זה קנהו.
וכן מי שהוא במקום שעומד להיות פרא בלי דעת דרך ארץ, ובא אחר ועשהו לאיש בן דעת הרי זה קנהו.
והרי במדבר חסר להם ד' ענינים לחיותם ולהיותם אנשים בעלי דעת...",
ומבאר שלכן נחשב שד' קנה אותם ע"י שדאג להם לחיותם ולצרכיהם במדבר.
יש להעיר, שלפי הסברו שם, ד' 'קנה' את ישראל בהנהגתו אותם בזמן היותם במדבר, ואם כן גם כאן, אין הכוונה בתיאור 'קנית' שכבר בשעה זו של אמירת השירה ד' קנה את ישראל, אלא שבאותו זמן עתידי בו עוסקת השירה, כשייכנסו ישראל לארץ – הם כבר יהיו קנויים לד'.
הסבר אחר, אך באותה משמעות לפעולת הקניין, מסבירים מפרשים רבים, שד' קנה את בני ישראל לעבדים בהוציאו אותם ממצרים. כך מתרגם כבר אונקלוס: 'עמא דנן דפרקתא', וכן מפרשים ראב"ע, ר' אברהם בן הרמב"ם, החזקוני ואחרים.
פירוש אחר עולה מכמה מדרשים, המבארים את המילה 'קנית' ע"י ציטוט הפסוק "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). דבריהם מתאימים למקומות אחרים שבהם נאמרת לשון קנייה במשמעות של בריאה, יצירה. כמו לדוגמה בכינוי הקב"ה בפי מלכיצדק ואברהם - "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד יט ו כב). רש"י (שם) מבאר את המילה קונה שם – 'על ידי עשייתן קנאן להיות שלו'. נראה לפי דבריו, ושפעולת הקניין כוללת לא רק פעולה שבה קונים ממוכר ומשלמים לו, אלא גם כל פעולה שתוצאתה היא חידוש בעלות על הדבר הנקנה, ולכן גם בריאת השמים והארץ היא קניין, כיוון שבורא המציאות הוא בעליה. לפי הסבר זה, ייתכן שהקניין של ישראל לד' לא נעשה רק בהנהגתם במדבר (כהסבר הנצי"ב) ואף לא בהוצאתם ממצרים (כהסבר המפרשים הנ"ל), אלא כבר בימי האבות, ואולי אפילו לפני כן ניתן לומר שנשמתם של ישראל ומהותם המיוחדת הקשורה לד', כבר נוצרה.
רש"י בפרשתנו, מבאר את המילה 'קנית' באופן נוסף, שלישי: 'חבבת משאר אומות, כחפץ הקנוי בדמים יקרים, שחביב על האדם'. נראה שבהשוואתו לחפץ הקנוי בדמים יקרים, מבליט רש"י ומסביר מדוע מתאימה השוואה זו לדבר הקנוי בדמים מרובים החביב על הקונה אותו - מכיוון שהעובדה שאדם קונה דבר מה בכסף רב, מלמדת שהוא חפץ בו ומחבב אותו ולכן משקיע את כספו עבורו.
המהר"ל מקשה, שדברי רש"י אלה, סותרים לכאורה את דבריו בביאור המילה 'קונה' ביחס ל'קונה שמים וארץ'. ומבאר - וכמוהו מבאר ה'מזרחי' - שרש"י לא רצה לפרש את "עם זו קנית" במשמעות בריאה ויצירה כמבואר במדרשים הנ"ל, מכיוון שכאן מדובר דווקא על ישראל, ואם משמעות קנייה היא בריאה, במה מיוחדים ישראל, הרי ד' ברא את כל העמים ואת כל העולם!
מלשון הפסיקתא, נראה שחז"ל הרגישו בקושי זה, ותירצו אותו. וזו לשון הפסיקתא: "לפי שכל העולם כולו שלך, ואין לך עם אלא ישראל, שנאמר 'עם זו יצרתי לי'. דהיינו, אמנם כל העולם נברא ע"י ד' ושייך לו, אך עם ישראל שייכים לד' גם עקב ייעודם הישיר, מגמת חייהם, לספר תהלת ד'. ד' לא רק יצר אותם, אלא יצר אותם לו. אולי מחמת מעלה זו, ניתן לומר שד' קנה-ברא-יצר אותם, כיוון שהם בריאה מסוג אחר, שכל הנבראים לא שייכים אליה מלבד ישראל.
1) מי מבניו של יעקב מוזכר בפרשה זו?
יוסף
2) מהם שני המקרים בהם מוזכרות מילים נרדפות למילה קיר בפרשה זו?
נצבו כמו נד נוזלים, והמים להם חומה
3) מהם שלושת המקומות בהם מוזכרת אבן בפרשה זו? (לא הצור שמשה הכה עליו כדי להוציא מים)
א) "ירדו במצולות כמו אבן" ב) "בגדול זרועך [האומות] ידמו כאבן" ג) ומשה שיושב על אבן
4) הם ישבו ולא על כסא? מי הם ועל מה ישבו?
עם ישראל מתלונן ואומר בשבתנו על סיר הבשר (במצרים) שמות ט"ז ג
5) כלי אחסון המוזכר בפרשתנו.
צנצנת המן
