בתחילת חומש במדבר ישראל מצווים לראשונה להתחלק באופן קבוע לפי שבטים. עד לנקודה זו, ישראל התנהלו כמקשה אחת – כעם אחד גדול. אך עם ההליכה מהר סיני והפניה אל חיי המדבר בדרך לארץ ישראל – מודגשת החלוקה לשבטים. בנקודה זו חשוב להבין עד כמה מיוחדת ופלאית דרך זו של הדגשת השבטיות.
הדרך הרגילה של ההיסטוריה היא שכל עם שואף לעלות ברמת האחדות שלו ככל שהוא מתפתח. מקורותיו של עם הם באנשים, משפחות ושבטים המתקבצים באזור מסויים. וככל שהעם התקדם בתהליכי גדילתו – אותם שבטים התרבו והפכו אט אט לישות אחת מאוחדת. הסכנה הגדולה ביותר של כל עם היא סכנת השבטיות. ברגע שיגיע מצב בו האנשים יזהו את עצמם יותר כבני השבט מאשר כבני הלאום הגדול – אזי יתחילו להיאבק בשאר השבטים ולפרום את הזהות הלאומית.
במדרש ילקוט שמעוני (משלי רמז תתקלד) חז"ל מספרים כי אכן, מיד עם היות ישראל לעם ביציאת מצרים – החלה מגמת המחלוקת בעם: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, ביקש הקדוש ברוך הוא ליתן תורה בשעה שיצאו ישראל ממצרים והיו חולקים זה על זה שנאמר ויסעו מסכות ויחנו באתם שהיו נוסעים במריבה וחונים במריבה, כשבאו ברפידים הושוו כלם ונעשו אגודה אחת שנאמר ויחן שם ישראל, ויחנו אין כתיב כאן, אמר הקדוש ברוך הוא התורה כלה שלום ולמי אני נותנה לאומה שאוהבת שלום הוי וכל נתיבותיה שלום".
לכן המנהיגים והאנשים האחראים בעם ישאפו תמיד לטשטש את הזהות השבטית ואף למחוק אותה. דוגמה גדולה לכך היתה בימי קום המדינה: אחת הדאגות הגדולות ביותר של דוד בן גוריון היתה כיצד למחוק את ההשתיכויות לכיתות ופלגים. הוא ידע שהמדינה תקום רק על בסיס זהות לאומית בלעדית.
אולם באופן מפתיע, הקב"ה ציפה מעם ישראל להיות בתהליך המנוגד לטבע העמים: מאז יציאת מצרים והלאה הוא ציוה על ישראל לשמור באופן קפדני על החלוקה לשבטים: לכל שבט היתה אבן משלו בחושן, והיה לו דגל משלו. בדור המדבר הוא ישב באזור מסוים ומסומן. בהמשך כל שבט קיבל מקום משלו בארץ. הגבולות בין השבטים מתוחמים בגבולות ברורים (יהושע שתל חצבים לסימון הגבול בין שבט לשבט). החיתון בין השבטים מוגבל באופן טבעי משום שכל בני השבט ישאפו להתחתן בתוכם. בדור הראשון בארץ ישראל היה אף איסור להתחתן בין השבטים, כדי שצביונם ישאר לדורות. ובנבואות שבסוף ספר יחזקאל נודע כי גם לעתיד לבוא תחולק הארץ לשבטים. מתואר שם כי לירושלים יהיו שנים עשר שערים שונים כך שבני השבטים השונים לא יכנסו באותו השער.
הנצי"ב (העמק דבר בראשית כח ג) מבהיר כי השבטים כה מובחנים זה מזה, עד שהם קרויים עמים שונים בתוך עם ישראל: 'והיית לקהל עמים' – קהל הוא עשרה כדאיתא בכתובות ז, ב. ועמים הוא שניכרים בשינוי הליכתם לעם בפני עצמו. אף על גב שהמה בממשלה אחת כלשון הגמ' שבת פ"ו: נשים עם בפני עצמן הם. ואמר לו שיהיה זרע יעקב עשרה עמים היינו דכל שבט יהיה למנהג ועם בפני עצמו, אף על גב שהיה להם תורה אחת ומלך אחד, מכל מקום היו משונים בהליכות עולם. ורק שבט יהודה ובנימין היו למנהג אחד. ושבט לוי היה נכלל בשארי שבטים, ושבט יוסף מנהג אחד לאפרים ולמנשה. היינו: 'קהל עמים'".
המבנה השבטי אותו מתווה הקב"ה לישראל הוא פלא גדול. הקב"ה מניח בפני עם ישראל אתגר עליון – לשמור על אחדות העם למרות הזהות השבטית החזקה. על פי טבע העולם, בני השבטים השונים עלולים לפתח יריבות קשה ומרה מול בני שאר השבטים.
במדרש במדבר רבה ב, ח נאמר: "לבית אבותם – לא היה צריך לומר אלא איש על דגלו באותות יחנו בני ישראל. מה תלמוד לומר 'לבית אבותם'? הדא הוא דכתיב: 'אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק' – בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מצר. אמר עכשיו עתידה המחלוקת להינתן בין השבטים. אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח והוא אומר אי אפשי אלא בדרום וכן ראובן וכן אפרים וכן כל שבט ושבט. מה אני עושה? אמר לו הקב"ה למשה: מה אכפת לך? אין צריכין לך מעצמן הן מכירין דירתן אלא דיתיקי יש בידן מיעקב אביהם היאך לשרות בדגלים, איני מחדש עליהם כבר יש להן טכסיס מיעקב אביהם כמו שטענו אותו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן, דאמר רבי חמא בר חנינא כיון שבא אבינו יעקב לפטר מן העולם קרא לבניו...".
ואכן לאורך ההיסטוריה ניתן לזהות קשיים ומשברים גדולים שנבעו מן השבטיות בישראל:
אלו ה'מחירים' העצומים ששילם עם ישראל על חלוקתו לשבטים. אכן הרב קוק כותב בספר אורות (ישראל ותחייתו כז) שבשלב מסויים הקשיים שנבעו מן השבטיות כבר הפכו להיות גדולים מדי: מאז שעם ישראל ירד לגלות הוא כבר לא יכול היה לשאת את הזהויות השבטיות. זהויות אלו הפכו לאיום חמור על הזהות הלאומית ולכן הקב"ה הביא לכך שהיחוסים השבטיים ישכחו[1].
המבט על פלא השבטיות הזה מבהיר איזו אחדות גדולה בונה הקב"ה בעם ישראל. אם כל העמים מיסדים את אחדותם על טשטוש הגוונים, בעם ישראל הדרך הפוכה: האחדות שלהם מגיעה דוקא בעקבות הדגשת הגוונים השונים בעם. אחדות שכזו היא אמנם אתגר גדול, אך כאשר היא מגיעה – היא מהווה בשורה עצומה לעם ישראל ולעולם. מתברר כי רק על גבי ריבוי גוונים גדול כל כך מתגלה אור ה' במלואו.
באופן זה מסביר הרב קוק את השלום האמיתי (עולת ראיה א, של-שלא): "יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו. ואדרבה, גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמתת החכמה לכל צדדיה, שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים וכל הדעות הנראות שונות ... דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק".
השפת אמת (בראשית ויגש טו) עמד על השלום המופלא אותו מגלים השבטים למרות השונות והגיוון ביניהם: "במדרש כי הנה המלכים נועדו וכו'' – וזה נאמר על בית המקדש 'יפה נוף וכו''. והענין כי בירושלים ובית המקדש נעשה שלום בין השבטים כדכתיב 'ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל'. כי בודאי יש לכל שבט ענין ודרך מיוחד. ומכל מקום כשמתגלה להם דעת עליון מתבטלין כולם להיות אחד כדכתיב 'עושה שלום במרומיו' – מלאך של מים ואש נעשין אחד לעשות רצון קונם. וכמו כן בשבטים עבדי ה' נעשין אחד לעשות רצון אביהם שבשמים. וזהו עצמו העדות שכל מחלוקתם לשם שמים. לכן כשעלו למקדש מתאחדין להיות אחד על ידי הדעת ועדות. וזה שכתוב המלכים נועדו כן תמהו מה שלכאורה דעה של כל אחד זה סותר לזה. ושם ראו שכולם אחדות אחד. ולכל שבט היה שער מיוחד בבית המקדש...".
וכך כותב השפת אמת (בראשית ויגש כב): "במדרש 'אחד באחד יגשו וכו' וכמו כן כתיב יוסף עץ אחד ויהודה עץ אחד. והענין הוא כדכתיב על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. ודרשו חכמינו ז"ל: "במלחמתה של תורה אהבה בסופה כי והב וכמו כן אהבה גי' אחד. ובזה המלחמה שהיה בין השבטים שהוא מלחמת ה' לשם שמים סופה להתקיים ונעשים אחד. כי כל שבט היה לו ענין מיוחד...".
בסופו של דבר רק ההתמזגות של שנים עשר הכוחות השונים יוצרים את האחדות המלאה באמת. המהר"ל עומד על כך שהמילה 'אחד' בעצמה מורכבת מגימטריה של שנים עשר (ארבעה בני השפחות ושמונה בני הגבירות), ועוד אחד שמאחד אותם. וכאן חשוב לשים לב שהפסוק היסודי כל כך של התורה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" מיוסד כולו על העיקרון הזה: הציבור פונה אל כלל אנשי הציבור ומזכיר להם שיחד כולם מגלים כי אלוקיהם אחד, והם מתאחדים סביבו ומכוחו. חז"ל מגלים כי פסוק זה של משה מבוסס על מעמד היסטורי מכונן של בני יעקב שעמדו מול מיטתו והודיעו לו כי כשם שבליבו אין אלא אחד כך גם בליבם.
וכאן מגיעים אנו לעומק הענין של השבטיות בישראל: עם ישראל נוצר בהתאמה מוחלטת לאמונת ה' שהם באים לחדש בעולם. עם ישראל הגיע אל מול האלילות שראתה כוחות שונים בכל כיוון בבריאה והאמינה שכל אחד מהם נפרד בפני עצמו. החידוש הגדול של עם ישראל לעומתם הוא שכל הכוחות כולם נוטים ומשתייכים לאותו המקור. ובכן אם עם ישראל בפני עצמו היה בנוי רק מכוח אחד (מה שמקביל לאל אחד אצל הגויים) – לא היתה גדולה מיוחדת בכך שהם קוראים לאל אחד, גם אם טוענים שהוא זה שברא את כל העולם, אך ישראל נבראו באופן שחייהם בעצמם מדגימים ומבהירים לעיני כל העולם ששנים עשר כוחות שונים אינם אלא אחד. כולם מתכנסים בסופו של דבר סביב המשכן, או בארץ ישראל סביב ירושלים.
[1] "שכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזכרון של חלוק השבטים היתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים".
הנבואה הראשונה בספר הושע משקפת מצב קשה ביותר של ישראל. בציווי חריג מצטווה הושע לשאת אשת זנונים, ולקרא לילדיה בשמות קשים ביותר: יזרעאל, לא רוחמה, ולא עמי:
"וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֵלָ֔יו קְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִזְרְעֶ֑אל כִּי־ע֣וֹד מְעַ֗ט וּפָ֨קַדְתִּ֜י אֶת־דְּמֵ֤י יִזְרְעֶאל֙......וְשָֽׁבַרְתִּי֙ אֶת־קֶ֣שֶׁת יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖מֶק יִזְרְעֶֽאל: וַתַּ֤הַר עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בַּ֔ת וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ קְרָ֥א שְׁמָ֖הּ לֹ֣א רֻחָ֑מָה כִּי֩ לֹ֨א אוֹסִ֜יף ע֗וֹד אֲרַחֵם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל...: וַיֹּ֕אמֶר קְרָ֥א שְׁמ֖וֹ לֹ֣א עַמִּ֑י כִּ֤י אַתֶּם֙ לֹ֣א עַמִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹֽא־אֶהְיֶ֥ה לָכֶֽם" (הושע פרק א פסוק ד - ט)
גם הנישואין לאשת זנונים וגם השמות הקשים, משקפים מצב בו ישראל לא יכולים להמשיך להיות עמו של הקב"ה. רבי יוחנן מבטא מצב קשה זה בחריפות נדירה:
"אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו....אלא אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא - העבירם באומה אחרת" (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פז עמוד א)
לצד מצבה הקשה של מלכות ישראל, דווקא במלכות יהודה יש פוטנציאל לישועה ותיקון:
"וְאֶת־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ אֲרַחֵ֔ם וְהֽוֹשַׁעְתִּ֖ים בַּיקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם" (הושע פרק א פסוק ז)
בהמשך הנבואה, מסתבר שתיאור המצב הקשה לא נעשה כדי ליאש אלא כדי לקרוא בעוצמה לתיקון. המילים הקשות שבפרק הראשון, הופכים להיות קריאה נחרצת לתיקון:
"אִמְר֥וּ לַאֲחֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְלַאֲחֽוֹתֵיכֶ֖ם רֻחָֽמָה: רִ֤יבוּ בְאִמְּכֶם֙ רִ֔יבוּ..." (הושע פרק ב פסוק ג - ד)
אל תשלימו עם המצב שהילדים הם בני זנונים וקרואים לא עמי ולא רוחמה. ריבו באמכם ריבו. לחמו בכל כוחכם על היותכם בניו של הקב"ה.
יש מקום גדול להבנה, שפסוקים אלו הם קריאה לתיקון המצב עוד בדור הזה. בתבנית המיועדת על ידי הנבואה. מלכות ישראל המדרדרת תבוטל, ואזרחיה יעברו לחסות תחת מלכות יהודה, בצל כנפיו של חזקיהו. חזקיה ימרוד באמפריה האשורית ו"יעלה מן הארץ".
"וְ֠נִקְבְּצוּ בְּנֵֽי־יְהוּדָ֤ה וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ יַחְדָּ֔ו וְשָׂמ֥וּ לָהֶ֛ם רֹ֥אשׁ אֶחָ֖ד וְעָל֣וּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י גָד֖וֹל י֥וֹם יִזְרְעֶֽאל" (הושע פרק ב פסוק ב - ג).
בכך יתוקן החזון הקשה של "יום יזרעאל" שתואר בתחילת הספר, "ושברתי קשת ישראל בעמק יזרעאל".
נראה שבהצעה זו יש הנחיה מדינית ראלית למלכי ישראל. דרך הפעולה הנכונה היא לבטל את ממלכת ישראל ולהצטרף כאזרחים בודדים למלכות יהודה. הליכה בדרך הזו, תגרום באמת להשבתת מלכות ישראל, אך במובן החיובי של המילה. השבתתה של המלוכה והצטרפותם של אזרחיה כיחידים למלכות יהודה בעלת העתיד המשיחי.
הושע בן אלה, המלך האחרון ממלכי ישראל, היה קרוב לקיום חזון זה. הושע עולה לשלטון בתחילת ימי אחז. בתחילת דרכו לא תפקד כמלך ממש אלא כנציב אשורי בארץ ישראל. הוא גם פותח את המחסומים שהוצבו בין ישראל ליהודה. תהליך זה, גם אם עדיין אין בו תשובה של ממש, הוא מפתח לאיחוד נכון של הממלכות תחת כנפיו של חזקיה, בנו של אחז. לצערינו, לא התמיד הושע בדרך הזו, בשלב מסויים הוא מכתיר את עצמו למלך ממש, ואף מתחיל לתמרן בין האמפריה האשורית למצרית מתוך נסיון לחזק את ממלכתו. בכך הוא מפסיד את אפשרות התיקון שייעדה הנבואה למלכות ישראל. השבתת הממלכה מתקיימת בצורה החריפה יותר – ישראל יורדים לגלות אשור
בהמשך הפרשיה מבהירה הנבואה שתהליך תיקון זה איננו תלוי בבחירתם של ישראל. תיקונם של לא עמי ולא רוחמה בוא יבוא. אם על ידי בחירה של שומעי הנבואה לקרוא לאחיהם עמי ולאחותם רוחמה ואם על ידי מהלך אלוקי ארוך. הליכה משותפת אל המדבר, הליכה שתחילתה יסורים וכאבי מוות:
"וְשַׂמְתִּ֣יהָ כַמִּדְבָּ֗ר וְשַׁתִּ֙הָ֙ כְּאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה וַהֲמִתִּ֖יהָ בַּצָּמָֽא: וְאֶת־בָּנֶ֖יהָ לֹ֣א אֲרַחֵ֑ם כִּֽי־בְנֵ֥י זְנוּנִ֖ים הֵֽמָּה" (הושע פרק ב פסוק ה - ז)
וסופה דיבור אל הלב:
"לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל־לִבָּֽהּ" (הושע פרק ב פסוק טז - יז)
דיבור הלב שבמדבר, סופו להביא לתקון עמוק ומופלא של האם על הבנים:
"וְהָאָ֣רֶץ תַּעֲנֶ֔ה אֶת־הַדָּגָ֖ן וְאֶת־הַתִּיר֣וֹשׁ וְאֶת־הַיִּצְהָ֑ר וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶֽת־יִזְרְעֶֽאל: וּזְרַעְתִּ֤יהָ לִּי֙ בָּאָ֔רֶץ וְרִֽחַמְתִּ֖י אֶת־לֹ֣א רֻחָ֑מָה וְאָמַרְתִּ֤י לְלֹֽא־עַמִּי֙ עַמִּי־אַ֔תָּה וְה֖וּא יֹאמַ֥ר אֱלֹהָֽי" (הושע פרק ב פסוק כד - כה)
אשת הזנונים לכאורה, תחדש מחדש את ארושיה לדודה באמת ובאמונה:
"וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י לְעוֹלָ֑ם וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִי֙ בְּצֶ֣דֶק וּבְמִשְׁפָּ֔ט וּבְחֶ֖סֶד וּֽבְרַחֲמִֽים: וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י בֶּאֱמוּנָ֑ה וְיָדַ֖עַתְּ אֶת־יְקֹוָֽק (הושע פרק ב פסוק כא - כג)
ההשוואה בין תהליך התיקון במדבר מצרים, לתהליך התיקון שיעברו ישראל בגלותם, מונחת כבר בדברי הנביא עצמו:
"לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל־לִבָּֽהּ: ...וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וּכְי֖וֹם עֲלֹתָ֥הּ מֵאֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם" (הושע פרק ב פסוק טז - יח)
משל זה מופיע גם בספר יחזקאל בעת החזון הקשה על יציאת הגלות ביד חזקה ובזרוע נטויה:
"וְהֵבֵאתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֶל־מִדְבַּ֖ר הָֽעַמִּ֑ים ...: כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁפַּ֙טְתִּי֙ אֶת־אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּמִדְבַּ֖ר אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם ...וְהַעֲבַרְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם בְּמָסֹ֥רֶת הַבְּרִֽית" (יחזקאל פרק כ פסוק לה - לח)
מנהג ישראל, לפתוח את קריאת ספר במדבר בהתבוננות בפרשיות הפתיחה של ספר הושע. מכוונת אותנו למשמעות חדשה בקריאת ספר במדבר כולו. מדבר ארץ מצרים הוא תבנית גאולתינו. אם ברצון ובבחירה, ואם בדרך ארוכה ומפותלת. דבר אלוקינו יקום לעולם. באמונה, בחסד וברחמים, בצדק ובמשפט.
במשל הנבואי, מתקיים תיקון האמא, אשת הזנונים, על ידי ההכרה בילדיה:
"אִמְר֥וּ לַאֲחֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְלַאֲחֽוֹתֵיכֶ֖ם רֻחָֽמָה" (הושע פרק ב פסוק ג)
בכך יש יישום מופלא של מצוות התורה. התורה מדגישה את חיוב ההכרה בבן האישה השנואה. ההכרה בכך שבן השנואה הוא ראשית אונו של האב, מצילה את אמו מאשמת אשת זנונים.
"כִּי֩ אֶת־הַבְּכֹ֨ר בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א ל֑וֹ כִּי־הוּא֙ רֵאשִׁ֣ית אֹנ֔וֹ" (דברים פרשת כי תצא פרק כא פסוק יז)
ואכן חז"ל למדו שמצוות ההכרה אינה רק שמירה על זכויותיו של הבכור – אלא עצם ההכרה בכך שהבן הוא בנו של האב.
"יכיר - יכירנו לאחרים, מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור" (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף עח עמוד ב).
מה מופלא המסר העולה מן הדברים. חיבור מחדש בין כנסת ישראל לדודה – נעשה על ידי הכרת הילדים, זיהוי הסגולה הפנימית הגנוזה בהם. אמרו לאחיכם עמי. בני בכורי ישראל.
"זֶ֤ה יֹאמַר֙ לַֽיקֹוָ֣ק אָ֔נִי וְזֶ֖ה יִקְרָ֣א בְשֵֽׁם־יַעֲקֹ֑ב וְזֶ֗ה יִכְתֹּ֤ב יָדוֹ֙ לַֽיקֹוָ֔ק וּבְשֵׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל יְכַנֶּֽה (ישעיהו פרק מד פסוק ה)
"כָּל־רֹֽאֵיהֶם֙ יַכִּיר֔וּם כִּ֛י הֵ֥ם זֶ֖רַע בֵּרַ֥ךְ יְקֹוָֽק" (ישעיהו פרק סא פסוק ט)
ספר במדבר הוא ספר הפקודים. פותח במפקד בעת היציאה מצרים ומסיים במפקד בפרשת פנחס, אחרי ארבעים שנות יסורים ותיקון. זיהוי השורשים, העמדת כל משפחה ומשפחה על מקומה - משולה היא לאב המכיר את בנו כמצוות התורה. יהיו התלאות אשר יהיו, עומדים ישראל בטהרם. זרע ברך ד'.
"משפחת החנכי - לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו הוא שמפורש ע"י דוד (תהלים קכב ד) שבטי יה עדות לישראל. השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם." (רש"י במדבר פרשת פינחס פרק כו פסוק ה)
גם בבית שני רגעי ההתעוררות הגדולה היו לאחר מפקד ובירור היוחסים כך בתחילת ספר עזרא עם העליה לארץ וכך בספר נחמיה לפני מעמד התשובה הגדול בחודש השביעי.
גם לעתיד לבא – התשובה והתיקון – דרך הכרת הבנים.
"הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא .. וְהֵשִׁ֤יב לֵב־אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל־אֲבוֹתָ֑ם" (מלאכי פרק ג פסוק כג - כד)
בפרשה שלנו מחליפים את הבכורות בלווים. הבחירה בלוויים במקום הבכורות היתה בחטא העגל, כשהבכורות חטאו והלווים לא. כמו שנאמר שם "מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה", ומילוי יד פירושו מינוי לעבודה. וכך רואים בספר דברים, שם נאמר לאחר חטא העגל "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
אלא שזה לא ברור: גם אם היו בכורות שעבדו לעגל הם היו מועטים, כל האנשים שנהרגו על ידי הלווים באותו יום היו שלשת אלפים איש ובפרשתנו נספרים יותר מעשרים ושניים אלף בכורות, ומן הסתם רבים מהעובדים לא היו בכורות. ואם כך למה בכלל חטא העגל גורם להעברת העבודה במשכן מהבכורות ללווים?
ושאלה נוספת: אם פדו את הבכורות באותו דור תמורת הלווים, וקדושת הבכורות עברה אל הלווים, למה צריך להמשיך לפדות את הבכורות בכל הדורות? איך נשארה בהם קדושה?
במידה מסוימת הבכורות והלווים הם הפכים. הבכור מקבל שני חלקים בנחלה[1], ואילו שבט לוי לא מקבל נחלה כלל, כמו שאמר כבר יעקב על שמעון ולוי "אֲחַלְּקֵם בְּיַֽעֲקֹב וַֽאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵֽל".
הקודש והחול הם שני עולמות עם שתי נקודות מבט שונות על המציאות. מבחינת כל העמים החול הוא נקודת המבט הקובעת, והקודש אמור לשמש את החול. המוסר אמור לדעתם לעזור לייצר חברה חזקה ויציבה. עבודת האלילים אמורה לעזור לאדם הפרטי בהשגת המטרות החומריות שלו.
מבחינת עם ישראל המבט אמור היה להיות הפוך: הקודש הוא נקודת המבט הקובעת, והחול אמור לשרת אותו. עם חזק ומדינה גדולה, עשירה ויציבה יהיו בסיס טוב לקודש שיתגלה דרכם.
ולכן דווקא הבכורות היו אמורים להיות אנשי הקודש של עם ישראל: אם כל אדם צריך חלק אחד בנחלה, למי שעוסק בקודש צריך נחלה כפולה, כי החול נועד לשמש את הקודש. וכך בכל משפחה היה כהן משלה, בכל משפחה הבכור היה נציג הקודש והיה מכוון את שאר אחיו אל המטרות האמיתיות של החיים.
אבל בחטא העגל לקחו חלקים מעם ישראל את נקודת המבט של הגויים, וניסו להכניס גם את עבודת ה' למסגרת של עבודה זרה. גם הם ניסו לשעבד את הקודש למטרות של החול, ולהגדיר את הקודש על פי דעתם האישית, ועל פי צרכיהם. "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵֽלְכוּ לְפָנֵינוּ". אם אנשים מוכנים לשנות את דרכי עבודת ה' כדי שיתאימו לצורכיהם, העבודה בבכורות היתה יוצרת נזק גדול. הבכורות מחוברים עוד יותר אל עולם החול, ואם הם היו אחראים על עולם הקודש, הם היו משנים אותו.
ולכן אלו שנאספו סביב משה היו דווקא בני לוי שלא היו מחוברים לעולם החול, ולא היתה להם נחלה בארץ. להם היה ברור שה' הוא נחלתם, והם לא יתנו לפגוע בה.
וממילא בחטא העגל נוצר בעם ישראל נתק מסויים בין הקודש ובין החול. כדי שהקודש ישמר בטהרתו צריך היה להעביר את העבודה לאנשים ששייכים לקודש בלבד, ואין להם חלק בעולם החול. ואילו עולם החול התנהל במבט נפרד. בסופו של דבר נוצר כך נתק בין העולמות, שהתבטא בחלוקת הממלכה בין יהודה, שהמקדש היה מרכז הממלכה שלהם, ובין ישראל שהקימו להם שוב עגלים ושיעבדו שוב את הקודש אל עולם החול. וכך, בעקבות חטא העגל, יצאנו אל הגלות שבה אין לאף אחד מישראל נחלה בארץ, וכולם מחזיקים בקודש בלבד, כבני לוי.
אבל זה כמובן לא יכול להיות סוף הסיפור. הקדושה המקורית נשארה גם בבכורות. גם אם לא הצלחנו להחזיק את המבט הנכון ולשעבד את החול למבט של הקודש, בעתיד נצליח. לא וויתרנו על הקודש שמוביל את עולם החול, רק את עבודת המקדש העברנו ללווים, אבל הארץ והבכורות עדיין קדושים, והקדושה הזו תתבטא לעתיד לבוא.
[הרחבה ועיון נוסף: שם משמואל פרשת בא תרע"ד 'ונראה דהנה ידוע', מדרש אגדה פרשת במדבר פרק ג יב, במדבר פרק ג פסוק יג: בכור שור, רש"ר הירש, עין איה ברכות א פרק חמישי נ, נח, פנקס יג לח].
[1] הלכתית אין התאמה מלאה בין בכור שמקבל פי שניים בנחלה לבכור שחלה עליו קדושה.
ספר במדבר מתחיל בשלב השני של ארגון מחנה ישראל. השלב הראשון נעשה בסופו של ספר שמות בהקמת המשכן, שהוא המוקד שסביבו נבנה המחנה כולו. בלשון חז"ל זהו 'מחנה שכינה'. השלב השני נעשה בפרשתנו בסידור המעגלים החיצוניים יותר- 'מחנה לויה' ו'מחנה ישראל'. כהכנה לשלב זה בא המפקד שבו נמנה כל שבט לבדו, ועל פיו ניתן לחשב בהמשך את מניינו של כל 'דגל'- צד מסוים במחנה ישראל.
לכל אחד מהשלבים יש משמעות רוחנית מעבר למשמעות הארגונית-טכנית. בשלב הראשון של הקמת המשכן המשמעות העיקרית היא הרוחנית- המשכן מאפשר את השראת השכינה בישראל באופן גלוי וקבוע. המשמעות הארגונית נוצרת ממילא כיוון שנוצר מבנה פיזי שסביבו ניתן לרכז את האומה. בשלב השני נראה שהמשמעות העיקרית היא ארגונית- כל אחד מחלקי האומה מקבל מקום קבוע ו'יודע את מקומו'. המשמעות הרוחנית מתבררת בהמשך בפרשת 'שילוח מחנות'. מחנה לויה ומחנה ישראל מקבלים מעמד רוחני שבגללו יש צורך לשלח מתוכם טמאים בדרגה מסוימת.
אלא שבעם ישראל לעולם התוכן הרוחני הוא העיקר, וצורת הארגון של הגוף הלאומי היא רק נגזרת של הנשמה. לכן ודאי שארגון מחנה ישראל שנעשה בציווי ה' עיקר משמעותו היא רוחנית, אלא שהמשמעות הרוחנית כאן נמצאת ברובד יותר נסתר. אם נמצא את המשמעות הרוחנית הפנימית יותר של 'מחנה שכינה' נוכל למצוא גם ב'מחנה ישראל' את משמעותו הרוחנית המתאימה.
4 פרשות שלמות בספר שמות עוסקות ב'תבנית המשכן ותבנית כל כליו'. בספר 'נפש החיים' מבאר שהתבנית הזו מדויקת בכל פרטיה כיוון שהיא משקפת מציאות עליונה. כפי שיחזקאל רואה בנבואתו את התבנית של השראת השכינה בארץ בצורת 'מעשה מרכבה' כך משה רואה אותה בצורת משכן: . "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ". בהתאם לכך נאמר שגם מחנה לויה ומחנה ישראל אמורים לשקף תבנית של מציאות עליונה, מהי?
מלבד השמות 'דגל' ו'מחנה' התורה מתארת את הצורה הארגונית של הלויים ושל ישראל כ'צבא': "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַֽהֲרֹֽן", "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַֽל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָֽם". המונח 'צבא' שלפי פשוטו כאן הוא מונח ארגוני מתברר לאחר כ300 שנה כמושג רוחני: "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה׳ צְבָאוֹת", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'צְבָאוֹת' עַד שֶׁבָּאתָה חַנָּה וּקְרָאַתּוּ 'צְבָאוֹת' ", ומכאן ואילך התנ"ך משתמש בשם 'צבאות' כאחד משמות ה' שאינם נמחקים.
ראב"ע מבאר את השם הזה: "אלקי הצבאות, צבא השמים", אך הרד"ק מוסיף: "על שם צבאות מעלה ומטה שהם ישראל". צבא השמיים של המלאכים הוא בוודאי מציאות רוחנית, אך חנה מבררת שגם צבא הארץ של ישראל הוא מציאות רוחנית בעיקרה. התבנית שבה מסודר כל מחנה ישראל על כל פרטיו גם היא כמו המשכן שיקוף של מציאות עליונה. לכן יש משמעות רוחנית אפילו למספרים המדויקים של יוצאי הצבא בכל שבט ושבט.
מדוע שם 'צבאות' לא יכול להתגלות כבר בפרשתנו, ונדרש להמתין מאות שנים עד תפילתה של חנה? כאמור לעיל, במשכן המשמעות הרוחנית גלויה ואילו במחנה ישראל היא נסתרת. אמנם בתקופת המדבר ישראל מסודרים סביב מחנה השכינה וקל לראות את ההתאמה והקשר שבין המחנות, אבל זהו מצב זמני ולאחר הכניסה לארץ מחנה ישראל מתפזר (גם מבחינה הלכתית המעמד של 'מחנה ישראל' שצריך לשלח ממנו טמאים נשאר רק בירושלים). החידוש של חנה הוא שגם כשהסדר של מחנה ישראל לא ניכר עדיין שם 'צבאות' מתקיים בישראל.
חידוש זה יכול להתברר רק כאשר מופיע הגורם שמרכז את צבאות האומה לצבא אחד וזהו המלך. חנה עומדת בתחילתו של ספר שמואל ומתפללת על לידתו של שמואל שיקים את המלוכה בישראל. לכן דווקא היא יכולה לקרוא את שם ה' צבאות על צבאות ישראל.
1.שמו הפרטי של מי מנשיאי השבטים זהה לשמו של נשיא מתקופת בית שני?
2.על אילו שני אנשים נאמר במפורש בפרשתנו שלא היו להם בנים?
3.איזו מבין 10 המכות מוזכרת בפרשתנו?
4.מי מקרוביו של משה נקרא בשם זהה לשמה של עיר בישראל?
תשובות בתחתית העמוד
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
בפרשיות הפותחות את ספר במדבר ישנה נוכחות מרכזית של שבט לוי סביב הליך פירוק המשכן, נשיאתו והרכבתו. הלויים אף נפקדים בנפרד משאר העם, וישנו פירוט נרחב ביותר על תפקידם במשכן. "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א, מט-נג). בסוף פרשת נשא, חלק נכבד מתרומת הנשיאים ניתן לשבט לוי: "קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם" (שם ז, ה-ו) בפרשת בהעלותך, שוב נקרא: "קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם... וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם" (שם ח, ו-יד). מקומם של הלויים בחומש מועצם עד כדי כך שמשה, בפרשת קורח, יאמר: " רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" (שם טז, ז).
עניינו של שבט לוי מתחיל כמובן בלוי עצמו, הבן השלישי של יעקב. השם 'לוי', מבטא חיבור, לוויה: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּֽי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָֽרָא שְׁמוֹ לֵוִֽי" (בראשית כט, לד) כל עוד היו ללאה שני ילדים, היא יכלה לשאת אותם לבדה. אולם עם הצטרפות הילד השלישי, לוי, היא זקוקה לעזרה מיעקב. לוי משמש כגורם מחבר בין לאה ליעקב. כתפקידו בתא המשפחתי בבית יעקב, כך גם תפקידו במישור הלאומי. הלוי עוסק בחיבור בין הקודש לחול, בין הכהונה לבין העם. כל עוד היו ישראל ממוקמים למרגלות הר סיני, כשהמשכן בנוי לתפארת, לא היה צורך לעמול על חיבור העם לקודש. כל העם ראה וחווה את עבודת הקודש במשכן וחש את רוממות השכינה הספונה בהר סיני. אך עם התזוזה מההר ופירוק המשכן, עם ההתרחקות מהקישור הישיר לקודש, יהיו הלויים מופקדים על תודעת הזיקה והנאמנות לקודש בשלבי ההליכה בדרך. תכונת הנאמנות לקודש של הלויים נחשפה בחטא העגל. משה עולה אל הר סיני ומתמהמה מלשוב, והעם מאבד את המגע עימו: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶֽעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לֽוֹ" (שמות לב, א). תחושת הנתק מובילה לחטא העגל. כאשר משה יורד, הוא מגלה שהיחידים שנשארו קשורים אליו הם בני לוי: "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי" (שם כו). גם כאשר המציאות מעורפלת בני לוי נשארים מחוברים. הלויים יהיו היחידים השומרים על הברית בכל תלאות המדבר, כנאמר בפרשת וזאת הברכה: "וּלְלֵוִי אָמַר... כִּי שָֽׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִֽיתְךָ יִנְצֹֽרוּ: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַֽעֲקֹב וְתוֹרָֽתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶֽךָ" (דברים לג, ט-י) — "במדבר... ישראל לא מלו את בניהם, והם היו מולין ומלין את בניהם" (רש"י שם). לפיכך, הלויים הם שיישאו את המשכן, גם כשהוא מכוסה ומפורק ונסתר מן העין. הם הצועדים איתו לאורך כל הדרך ולרגע אינם נוטשים את הזיקה אליו.
לאור תפקיד הלויים כפי שתואר לעיל, מעיר הרב קוק תכונה אופיינית ללויים — המשמעת. "העבודה של המשמעת הפשוטה... זאת היא עבודת הלויים... משמעת פשוטה ותמימה. אנשי הרוח, אשר בידם נתונים המפתחות של אוצר החיים הלזה, הם הנם כל העובדים בקודש, המזכירים את ד,' בתורה, במוסר, בהוראה ישרה, בהלכה והגדה... זהו יחש לוי, שומר השערים מבחוץ, ומרים קול בשיר וזמרה". (אורות הקודש ח"ג, רא) המשמעת העצמית נבחנת בזמני ספק, כשהתנאים הסביבתיים אינם מקלים וכאשר החברה הסובבת אינה תומכת. המשמעת הנאמנת קשורה לתפקיד נוסף עליו היו אמונים הלויים: "וְשָֽׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָֽעֵדֽוּת". לשומר דרושה משמעת, ערנות כלפי כל המבקש להיכנס בשערי הקודש, האם טמא הוא, נוכרי או זר. כך מתארת מסכת מידות את נושא השמירה: "בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, בבית אבטינס, ובבית הניצוץ, ובבית המוקד. והלוים בעשרים ואחד מקום. איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקות לפניו, וכל משמר שאינו עומד, אומר לו איש הר הבית — שלום עליך. ניכר שהוא ישן, חובטו במקלו. ורשות היה לו לשרוף את כסותו. והם אומרים מה קול בעזרה, קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפים, שישן לו על משמרו. רבי אליעזר בן יעקב אומר, פעם אחת מצאו את אחי אמא ישן ושרפו את כסותו. (משנה מידות א, א-ב). המשמעת הגבוהה כלפי פנים, מאפשרת נאמנות גדולה וכושר עמידה גבוה גם כלפי חוץ.
בסוף פרשת במדבר מפרטת התורה את העבודה המיוחדת של כל שלושת משפחות הלוויה: גרשון, קהת ומררי. עבודת בני מררי הייתה נשיאת "קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו: וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם לְכָל כְּלֵיהֶם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם". לעומתם, בני גרשון נושאים את הבדים: " וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר". ואילו בני קהת נשאו את כלי הקודש: "וּמִשְׁמַרְתָּם הָֽאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַֽמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָֽׁרְתוּ בָּהֶם". שמותם של בני לוי מסמלים, לפי בעל ה'שם משמואל,' ביטויים של מאבק. מררי — מעיד על יסוד מר, גרשון — מרמז על גירוש, וקהת — להקהיה, פגימה, כמו "הקהה את שיניו" של הבן הרשע. ללויים שלושה מעגלים של התמודדות. מררי מייצג העמידה על עקרונות איתנים שאין להזיזם, המשולים לקרשי המשכן ועמודיו. בני גרשון מבדילים בין טמא לטהור, נושאים את בדי המסכים והמחיצות, המבדילים בין קודש לחול. בני קהת נושאי כלי הקודש, נדרשים להקהיה, שיוף וליטוש תמידיים, לנוכח הקדושה, "בכתף יישאו".
תכונת הנאמנות היציבה של הלויים מובילה אותם להושיט יד לכל המעוניין להתחבר לקודש. הלויים היו המשוררים והנגנים. "לעבוד עבודת עבודה" — "שיר במצלתיים וכנורות" (רש"י). שירתם הייתה שובת לב ויצרה אווירה מרוממת ומקודשת, המשפיעה לברכה על עולמם הרגשי של באי המקדש. "הלויים... לקחו לבבנו בנעם זמרתם... כאשר עלינו לראות בהדרת כבוד מקדש אל בירושלים" (אורות, אורות התחיה, ה). "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב ג, טו). הנגינה בכלים מסייעת להשראת השכינה בלבבות, למשיכת הנפש לקודש, היא מלווה את עולי הרגל בהתחברם למקדש. כל"י — כהן לוי ישראל.
ללויים אין נחלה משלהם, הם מפוזרים ברחבי כל הארץ בארבעים ושמונה ערים. עם ישראל זקוק להשפעתם בכל מקום. כחלק מערים אלו מצויות שש ערי המקלט. עיר המקלט משמשת מקום מפלט לאדם שהרג בשוגג בלי דעת. אותו אדם לקה בחוסר ערנות ואולי אף בחוסר אחריות שעלו בחיי אדם. בערי הלויים עליו לעבור תהליך משמעותי, לקבל אחריות ומשמעת. כחלק משטף החיים ומההליכה בדרך יכולות להתרחש תאונות, אך כמה שנפתח יותר אחריות, ערנות ומודעות לסכנות שבדרך, נוכל לשמור על עצמנו. ארבעים ושמונה בגימטריא מ"ח. מוח, תודעה, ערנות. לכל אדם מישראל יש צד של לוויה. אין אדם שכל חייו ניצב למרגלות הר סיני במתח רוחני אדיר של קדושה. לכל אחד יש את ה"בלכתך בדרך" בו עליו להמשיך ולתבוע מעצמו שמירה מדוקדקת והלך רוח מרומם. באמצעות אימוץ דרכם של הלויים נוכל לבנות את החיבור לקודש, את קומת הכל"י — כהן, לוי, ישראל.
בפרשתנו, פרשת במדבר אנו קוראים אודות מנין שבטי בני ישראל. התורה סוקרת כמה אנשים מנה כל שבט. שבט לוי היה הקטן ביותר מבין השבטים במנין אנשיו, ומנה רק 22,000 איש. בני שבט לוי, משרתי עליון הקריבו את הקרבנות וכל העבודה בבית המקדש נעשתה על ידיהם, ולמרות זאת היו השבט הקטן ביותר מקרב השבטים, בהיבט המספרי. מדוע?
התמיהה גדלה נוכח העובדה שכל בני ישראל נמנו מגיל עשרים, כפי שכתוב בתחילת הפרשה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם... מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם" (א, ב-ג), ולעומתם בני שבט לוי נמנו בהיותם בני חודש ימים בלבד, כפי שכתוב: "כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן... כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף".
תירץ הרמב"ן שכל שאר השבטים השתעבדו במצרים והתרבו למעלה מדרך הטבע, משום שהתברכו בברכת ה' "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". לעומתם בני שבט לוי לא השתעבדו במצרים, וממילא לא חלה עליהם ברכה מיוחדת זו. ועל כן הם התרבו כדרך כל הארץ, ולא באופן מיוחד בברכת הקב"ה. מסיבה זו מנו מספר נמוך מכל השבטים, על אף שהיו השבט היחיד שאנשיו נמנו מגיל חודש, ולא מגיל עשרים. רואים אנו שמנין השבטים אינו מפקד טבעי, אלא הכל נעשה בהשגחתו יתברך.
עוד מצינו במנין השבטים, מפקד ייחודי בקרב בני שבט דן. שבט דן היה השבט השני בגודלו במחנה בני ישראל במדבר, לאחר שבט יהודה, שהיה הגדול ביותר. שבט דן מנה 62,700 איש, כפי שכתוב "מַחֲנֵה דָן... וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת" (ב, כה-כו). כל צאצאי שבט דן יצאו מבן אחד שהיה לדן, שמו היה חושים (שהיה חרש). החפץ חיים מעיר שכל שבט דן הגדול יצא רק מבן אחד של דן – חושים.
לעומתו, לבנימין היו עשרה בנים והוא היה אחד השבטים הקטנים ביותר מבחינה מספרית. הוא מנה 35,400 איש, כפי שכתוב: "וּמַטֵּה בִּנְיָמִן... וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת" (ב, כב-כג)
הסביר החפץ חיים, שבדרכי הנהגתו של הקב"ה אנו למדים, שכשרוצה הקב"ה ששבט יהיה הגדול ביותר, הרי הוא יכול להוציא זאת גם מבן אחד של דן. ולעומתו כשרוצה ששבט בנימין יהיה השבט הקטן ביותר, הרי הוא יכול לעשות זאת גם אם יהיו לבנימין עשרה צאצאים.
המסקנה מביאור זה של החפץ חיים, שרואים את השגחת הקב"ה בעולם. לפעמים היא יוצאת לפועל בניגוד למה שנראה בעין אנוש. מכאן, אומר החפץ חיים, שעל כל אחד לעשות את שמצופה ממנו, בהתאם לכלים שנותן לו הקב"ה. עליו להודות לה' על מה שקיבל, גם אם לפעמים נראה שקיבל פחות.
מסופר על הרב יצחק יעקב וייס, בעל שו"ת 'מנחת יצחק', כשהציעו לו שידוך - את אשתו הראשונה, וכבר עמדו לסגור את השידוך, הבחינה אמו שהכלה אמנם בעלת מידות טובות, אך היו בה מומים. אמו לא רצתה לסגור את השידוך ואמרה לבנה בעל ה'מנחת יצחק': נחזור לעירנו, איני רוצה את השידוך בשום אופן.
הרב וייס התעקש ואמר לאמו: איני יכול לבייש בת ישראל, אני רוצה לישא אותה, וכך היה. הוא נשא אותה לאשה ונולד לו בן אחד בלבד, שממנו יש לו כמה מאות נכדים ונינים.
לאחר זמן נפטרה אשתו. הוא נשא אשה בזיווג שני, ולא היו לה ילדים ממנה. הרב יצחק יעקב וייס אמר, שבדרך הטבע לא היה יכול להוליד, אך בזכות שלא בייש בת ישראל, זכה והקים דור ישרים מבורך.
השם 'חומש הפקודים' לחומש 'במדבר', מצוי במקומות רבים בדברי חז"ל. שם זה ניתן לחומש במדבר משום שנזכרים בו מנייני בני ישראל בעת מסעם במדבר: המניין הראשון הנזכר בפתיחת החומש, התקיים בא' באייר בשנה השנייה ליציאת ב"י ממצרים, והמניין השני הנזכר בפרשת 'פנחס', נערך בשנת הארבעים, השנה האחרונה של מסעם במדבר, לקראת כניסתם לארץ ישראל. במניינים אלו ד' ציוה לפקוד את בני ישראל, ומכאן נוצר השם 'חומש הפקודים',
משמעות השורש פ'ק'ד' והשמות והפעלים הנגזרים ממנו, היא כמובן מנייה, ספירה: כאשר מצוה ד' את משה "תִּפְקְדוּ אֹתָם" (את בני ישראל) (במדבר א, ג), הכוונה היא ספרו אותם. בהתאם לכך, 'פקודים' הם מי שנספרו, וכאשר נאמר לדוגמה "פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן" (א, כא), הכוונה לאלה שנספרו ממטה ראובן, ואכן בהמשך נאמר מספרם – "שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת". גם בלשון המדוברת כיום, נשתיירה משמעות זו לשורש פ'ק'ד', למשל בשם 'מִפְקַד': 'מפקד אוכלוסין' מציין את ספירת האוכלוסיה, ובתנועות הנוער, לדוגמה, סופרים במִפְקַד כמה חניכים הגיעו לפעולה.
הקשר בין פקידה לספירה ניכר במיוחד בתרגום אונקלוס, שמתרגם את שתי המילים בשורש מ'נ'ה'. לדוגמה, את "פְּקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר" (ג, כב) מתרגם: "מניניהון במנין כל דכורא".
אך דווקא בשל התרגום הזהה, מתחדדת השאלה, מדוע אין התורה נוקטת אותה לשון בכל המקומות? מדוע במנייני בני ישראל פעולת המנייה נאמרת במילה משורש פ'ק'ד', ולא משורש ס'פ'ר', שבו משתמשת התורה בנוגע לספירות אחרות, כגון: ספירת העומר, ספירת השנים לשמיטין וליובל, ספירת ימי טהרה של זב וזבה וספירת הכוכבים שנאמרה לאברהם אבינו?
כדי להבין את המשמעות המיוחדת של השורש פ'ק'ד', עלינו להתבונן במשמעויות נוספות שיש לו.
המשמעות הפשוטה בלשוננו כיום לשורש פ'ק'ד', אינה קשורה למנייה, אלא ל'ציווי'. המפַקֵד נותן פקודות לחייליו; 'תפקיד' הוא הציווי שמוטל על מי שאמור למלאו, והוא נקרא בשל כך 'פקיד'. משמעות זו אינה המצאה חדשה, כמובן: המצוות נקראות במקומות רבים 'פקודי ד'' (דוגמה מפורסמת נזכרת בתהלים במזמור לד, ובמזמור קיט נקראות כך המצוות פעמים רבות). וכבר בפרשתנו נזכרת משמעות זו: ד' אומר למשה: "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם" (ג, י), ורש"י שם מדגיש שאין זו משמעות 'מנין' אלא משמעות 'פקידות'. כך נאמר בהמשך גם ביחס למשמרות הלויים, שכל אחת מהן קיבלה תפקיד מסוים. לדוגמה, "פְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו..." (ג, לו).
משמעות נוספת לשורש פ'ק'ד' שמצויה בתורה, היא 'פקידה' שמבטאת התייחסות מתוך זיכרון. ד' פקד את שרה, ואת עם ישראל במצרים, ובמגילת רות נאמר שנעמי שמעה "כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם" (א, ו). אנו מזכירים לשון פקידה במשמעות זו בתפילת 'יעלה ויבוא', שבה אנו מבקשים שייזכר וייפקד זכרוננו ופקדוננו.
מדברי ר' שלמה פפנהיים עולה, ששורש פ'ק'ד' מורה על התייחסות מכוונת ומיוחדת לאנשים מסוימים. לדבריו, מניין בני ישראל נקרא פקידה כיוון שלא ספרו כל אחד, אלא רק מי שהיה מעל גיל עשרים (ובמפקד הלויים מעל גיל חודש). גם פקידת ד' את שרה ואת ישראל, מציינת לא רק זכירה כללית, שבה יכולים להיות כלולים זכרונות רבים ושונים – אלא התייחסות ספציפית אליהם. כמו כן הפקודות אינן גזרות כלליות כגזרות מלך הגוזר על כל נתיניו, אלא הן מתייחסות למישהו נבחר, מסוים, שמקבל את הפקודה, ושעליו מוטל לבצעה.
מתאימים לכך מאוד דברי ר' צדוק הכהן על הפרשה (בספרו 'פרי צדיק'), שמבאר מדוע נקרא חומש במדבר - חומש הפקודים. לדבריו, "כל אחד מחמישה חומשי תורה יש לו קדושה מיוחדת... וקדושה מחומש זה הוא מה שזכו על ידי הפקודים שכל אחד הזכיר שמו ושם אביו לפני הקדוש ברוך הוא ולפני משה, ומזה זכו לנשמה חדשה כמו שנאמר 'ויתילדו על משפחותם'."
מניין בני ישראל היה לפי זה מפקד 'מִפְקַדִי' במיוחד, יותר מסתם מפקד, שכן בו, לא רק מנו אנשים מסוימים, כאמור, אלא אופן המנייה היה כרוך בפקידה מיוחדת של כל אחד בשמו, כפי שעולה מהפסוקים.
1.שמו הפרטי של מי מנשיאי השבטים זהה לשמו של נשיא מתקופת בית שני?
גמליאל בן פדהצור
2.על אילו שני אנשים נאמר במפורש בפרשתנו שלא היו להם בנים?
נדב ואביהוא (ג' ד')
3.איזו מבין 10 המכות מוזכרת בפרשתנו?
מכת בכורות (ג' י"ג)
4.מי מקרוביו של משה נקרא בשם זהה לשמה של עיר בישראל?
דודו של משה חברון
