פרשת בחוקותי נפתחת עם הברכות אליהן יזכו ישראל כשילכו בדרך ה'. ברכות אלו מתארות מציאות בה ישראל ישכנו בארצם בשלוה ובשפע. לא יהיה מוטל עליהם שום פחד מאויב, והארץ תיתן להם את פירותיה. במצב זה תגיע דרגה חדשה של השראת שכינה בישראל (כו, יא-יב): "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם".
אולם אז – בסיום הברכות מגיע יעוד נוסף המזכיר שישראל יצאו ממצרים והפסיקו להיות עבדים (יג): "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". במבט ראשון קשה להבין מדוע יש צורך להזכיר שבמצב המרומם שתואר, בו ישראל חופשיים ושלווים בארצם, הם לא יהיו עבדים? החתם סופר (תורת משה על הפסוק) הביע את תמיהתו על כך: "וצריך עיון - הא ברכות דפרשת בחקותי הם הברכות הגדולות שלעתיד לבוא שעדיין לא זכינו להם (רמב"ן), ואיך בסוף כל אלו הברכות אחר שכבר נאמר: 'ונתתי שלום בארץ', 'ונפלו אויביכם לפניכם לחרב' וכדומה, איך אחר כל אלה מבטיח ואשבור מוטות עולכם? ואיזה עול יהיה על צוארם ח"ו אז, שיצטרך לשבור מוטותיהם"?
הנצי"ב (העמק דבר כו, יג) מסביר זאת באופן נפלא ומסביר שהתורה נוקטת כאן במשל: "'ואשבר מטת עלכם' – הוא משל: כמו שור שרגיל לישא עול, שנוצר לזה, וראשו כפוי למטה כמו שיודע שהעול יהא מונח עליו. ואפילו בשעה שמסירים העול מעליו יודע שאחר שעה מוכן הוא שנית למשאו. עד שמשברים את העול לעיניו [רק אז] הוא בטוח שלא יחרוש עוד. ועדיין הוא בראש נמוך מרוב הרגלו לכך, עד שבא בעליו ומרגילו להגביה ראשו ולילך קוממיות, בזה אות ברור לו שאין בדעת בעליו לחרוש עמו לעולם".
וזהו הנמשל ביחס לעם ישראל: "כך ישראל נוצרו לגלות כמבואר ברבה איכה על הפסוק: 'בת גלים' – ברתא דגלואי [-ישראל הם 'בני גלות' – בזהות העצמית הקיבוצית שלהם הם תופסים עצמם כגלותיים], שהרי אברהם אבינו יצחק ויעקב הלכו בגלות ובטלטול. אבל בשעה שעושים רצונו של מקום הקדוש ברוך הוא מבטיח: 'ואשבר מטת עלכם' – תבינו שאין לכם לחוש להתגברות אומות העולם לשעבד אתכם; וגם: 'ואולך אתכם קוממיות' – בדעת גבוהה וחפשית כאלו בטוחים המה שלא ישתעבדו לעולם. ולמדנו מדהבטיח הכתוב שישבור העול שלהם, שמע מינה שבטבע שלהם מיועדים לגלות".
הנצי"ב עומד כאן על תכונת נפש מהותית הקיימת בישראל: גם אם הם יזכו לשבת בארצם עם כל השפע והשלוה שבעולם, עדין בתודעתם הם 'בני גלות'. כל ההיסטוריה שלהם, החל מן האבות, רוויה בגלויות ונדודים. יש לכך סיבה מהותית: ישראל אינם ככל העמים השואפים לשבת בשלוה בטובה חומרית. ישראל רוצים להיות עם ה' ו'ללכת אחריו במדבר' ללא השתקעות בצרכים החומריים. משום כך יש בישראל התנגדות פנימית למצב של ישיבה בשלוה בגאולה.
אל מול זאת הקב"ה מודיע שבשלב מתקדם של הגאולה הוא 'ישבור את מוטות העול' לעיני ישראל: הוא יצור בקרבם בהירות חדשה שתם עידן הגלות בהיסטוריה שלהם. מעתה תהיה להם תכונת נפש חדשה של 'קוממיות', או כפי שהנצי"ב כינה אותה: 'רוח גבוהה וחופשית'.
בפרשתינו מסבירה התורה את מטרתה של הגלות והעונשים המקדימים לה:
אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ: כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ: ... וְהִתְוַ֤דּוּ אֶת־עֲוֹנָם֙ וְאֶת־עֲוֹ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי:
(ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק לד - מא, לד-מא)
הארץ מרצה את שבתותיה. מטרתם של שבתות הארץ לעצור את סערת "כוחי ועוצם ידי" המלווה כל בניין חברה אנושית ולמקד את העשיה מול בורא עולם, בעליה של הארץ. חברה שנסחפה וזנחה את שבתות הארץ, יוצאת לתקופת שבתון מרוכזת. בתקופה זו שובתת החברה ומטמיעה מחדש מיהו בעליה האמתיים של הארץ. כך תבנה מחדש באופן הממוקם נכון מול בעליו האמתיים של העושר.
בפרשת ניצבים מדגישה התורה גם משמעות נוספת, עולמית, לתופעת הגלות:
וְאָֽמְרוּ֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה יְקֹוָ֛ק כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת־בְּרִ֥ית יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
(דברים פרשת נצבים פרק כט פסוק כג - כה, כג-כה).
במשך דורות ארוכים של גלות, שמר עם ישראל על זהותו וקיומו מתוך תפיסת הגלות כפי שמלמדת אותו התורה. עמים אחרים שגלו, פירשו את הגלות כשבר אמיתי זהות שלהם, וכהוכחה לאפסותם של אלוהיהם. מה פשוט יותר מלזנוח לאומיות שהתפוררה ואל שלא סיפק את החוסן המצופה. מיוחדים הם ישראל בכך שהגלות לא רק שאינה גורמת להם לנטוש את לאומיותם ואלוקיהם אלא להפך, גם מזככת ומדייקת את הקשר הזה.
אחד מתפקידיהם המרכזיים של הנביאים הוא לכוון את ישראל לקריאה הזו. גם אם לא הצליחו להחזיר את דורם בתשובה, עדיין מלמדים הנביאים קריאת כיוון המאפשרת לדורות הבאים לקרוא נכונה את מפת ההסטוריה. וכך מסכם זכריה, בתחילת הבית השני, את תפקיד הנביאים:
אַל־תִּהְי֣וּ כַאֲבֹֽתֵיכֶ֡ם אֲשֶׁ֣ר קָרְאֽוּ־אֲלֵיהֶם֩ הַנְּבִיאִ֨ים הָרִֽאשֹׁנִ֜ים לֵאמֹ֗ר כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת שׁ֤וּבוּ נָא֙ מִדַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים ומעליליכם וּמַֽעַלְלֵיכֶ֖ם הָֽרָעִ֑ים וְלֹ֥א שָׁמְע֛וּ וְלֹֽא־הִקְשִׁ֥יבוּ אֵלַ֖י נְאֻם־ יְקֹוָֽק: אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם אַיֵּה־הֵ֑ם וְהַ֨נְּבִאִ֔ים הַלְעוֹלָ֖ם יִֽחְיֽוּ: אַ֣ךְ׀ דְּבָרַ֣י וְחֻקַּ֗י אֲשֶׁ֤ר צִוִּ֙יתִי֙ אֶת־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים הֲל֥וֹא הִשִּׂ֖יגוּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם וַיָּשׁ֣וּבוּ וַיֹּאמְר֗וּ כַּאֲשֶׁ֨ר זָמַ֜ם יְקֹוָ֤ק צְבָאוֹת֙ לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔נוּ כִּדְרָכֵ֙ינוּ֙ וּכְמַ֣עֲלָלֵ֔ינוּ כֵּ֖ן עָשָׂ֥ה אִתָּֽנוּ: ס
(זכריה פרק א פסוק ד - ו, ד-ו)
לא הצליחו הנביאים להחזיר את אבותיכם בתשובה, אומר זכריה, אך הצליחו גם הצליחו לתת להם קריאת כיוון הסטורית, שעמדה להם בעת עונשם. כשבאה אליהם הגלות, ידעו אבותיכם בזכות הנביאים לעמוד מולה כתהליך תיקון אלוקי ולא כהתפוררות האומה.
ירמיה בתפילתו הנקראת בהפטריתנו, פונה אל הקב"ה בלשון תפילה ומכיר, בשם ישראל כולו, בתכליתו של השבר הפוקד אותנו. הן במגמתו הלאומית, מגמת השביתה:
וְשָׁמַטְתָּ֗ה וּבְךָ֙ מִנַּחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ
(ירמיהו פרק יז פסוק ד, ד)
והן במגמה העולמית של הגלות:
יְקֹוָ֞ק עֻזִּ֧י וּמָעֻזִּ֛י וּמְנוּסִ֖י בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֵלֶ֗יךָ גּוֹיִ֤ם יָבֹ֙אוּ֙ מֵֽאַפְסֵי־אָ֔רֶץ וְיֹאמְר֗וּ אַךְ־שֶׁ֙קֶר֙ נָחֲל֣וּ אֲבוֹתֵ֔ינוּ הֶ֖בֶל וְאֵֽין־בָּ֥ם מוֹעִֽיל:
(ירמיהו פרק טז פסוק יט - כ)
דווקא בשעה שכוחות גדולים עומדים על האומה אשר בחר ד' ומנצחים אותה כביכול. נדרש בטחון עמוק בד'. כדי להאמין שהוא מקור התהליכים. בעת התפוררות האומה, מוטל תפקיד הבטחון על כל יחיד ויחיד.
כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְקֹוָ֗ק אָר֤וּר הַגֶּ֙בֶר֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְטַ֣ח בָּֽאָדָ֔ם וְשָׂ֥ם בָּשָׂ֖ר זְרֹע֑וֹ וּמִן־יְקֹוָ֖ק יָס֥וּר לִבּֽוֹ: וְהָיָה֙ כְּעַרְעָ֣ר בָּֽעֲרָבָ֔ה וְלֹ֥א יִרְאֶ֖ה כִּי־יָב֣וֹא ט֑וֹב וְשָׁכַ֤ן חֲרֵרִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֶ֥רֶץ מְלֵחָ֖ה וְלֹ֥א תֵשֵֽׁב: ס בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּֽיקֹוָ֑ק וְהָיָ֥ה יְקֹוָ֖ק מִבְטַחֽוֹ: וְהָיָ֞ה כְּעֵ֣ץ׀ שָׁת֣וּל עַל־מַ֗יִם וְעַל־יוּבַל֙ יְשַׁלַּ֣ח שָֽׁרָשָׁ֔יו וְלֹ֤א ירא יִרְאֶה֙ כִּֽי־יָבֹ֣א חֹ֔ם וְהָיָ֥ה עָלֵ֖הוּ רַֽעֲנָ֑ן וּבִשְׁנַ֤ת בַּצֹּ֙רֶת֙ לֹ֣א יִדְאָ֔ג וְלֹ֥א יָמִ֖ישׁ מֵעֲשׂ֥וֹת פֶּֽרִי:
(ירמיהו פרק יז פסוק ה - ט, ה-ט)
יסוד מהותי בבטחון הוא נשיאת המבט לטווח ארוך. הן ברמה האישית, והן ברמה הלאומית. לא כל הצלחה רגעית מהווה הוכחה לדרכו של העשיר-לרגע. בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להשמדם עדי עד.
קֹרֵ֤א דָגַר֙ וְלֹ֣א יָלָ֔ד עֹ֥שֶׂה עֹ֖שֶׁר וְלֹ֣א בְמִשְׁפָּ֑ט בַּחֲצִ֤י ימו יָמָיו֙ יַעַזְבֶ֔נּוּ וּבְאַחֲרִית֖וֹ יִהְיֶ֥ה נָבָֽל:
(ירמיהו יז, יב)
גם דרכי ההשגחה נסתרות ועוסקות במטמוני לב שלא תמיד בהירים למתבונן מבחוץ.
עָקֹ֥ב הַלֵּ֛ב מִכֹּ֖ל וְאָנֻ֣שׁ ה֑וּא מִ֖י יֵדָעֶֽנּוּ: אֲנִ֧י יְקֹוָ֛ק חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כדרכו כִּדְרָכָ֔יו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו: ס
(ירמיה יז , ט-יא)
דורות ארוכים צועדים ישראל עם הבטחון ששתלו בהם נביאי החורבן והגלות. מתוך בטחון זה, אנו חוזרים לארצינו, מלאי אמונה ובטחון. מאמינים בחי העולמים וזורעים. אז תרצה הארץ את שבתותיה.
"אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" מה הסיבה בגללה הגלות מתוארת כשמיטה ארוכה? גם אם יגלו כיון שלא שמרו שמיטה, הרי הגלות אינה שמיטה. כמו שבזמן שאין אדם שישמור שבת, אין כאן שמירת שבת, כך אם לא עובדים את האדמה, טכנית, כי לא נמצאים בה, אין כאן שמירת שמיטה.
ובנוסף, התורה משתמשת כאן בביטוי משונה "תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ", הארץ הרי אינה רוצה דבר. ה' הוא שרוצה את השמיטה.
מטרת השמיטה והיובל ללמד אותנו שהארץ שייכת לה'. אמנם למה חשוב לדעת שהארץ שייכת לה'? אנחנו צריכים לקיים את מצוות ה', איך זה קשור לשאלה של מי הארץ?
אומרת התורה בפרשה הקודמת "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". 'עמדי' אינה מילה זהה למילה 'עמי', 'עמדי' פירושה ממש איתי, כאילו אנחנו דבר אחד.
עם ישראל אינו שייך לאדמה, הוא שייך לשמים. אנחנו רק גרים ותושבים על פני האדמה, בעולם החומרי, כיון שאנחנו עם הקב"ה ממש, שייכים לעולם הרוחני.
ולכן לעולם לא יהיה עם ישראל אזרח גמור בארץ, כמו "משפחות האדמה". תמיד נהיה גרים ותושבים בארץ, ואזרחים בעולם העליון. הדרך לבטא את הידיעה הזו, היא על ידי שמיטת הקרקע בשנה השביעית, והחזרתה לחלוקה המקורית של הקב"ה בשנת היובל. אבל אם ישראל מרגישים שהם בעלי הבית בארץ, ושהם אזרחי העולם החומרי (מה שמתבטא גם באי שמירת שמיטה ויובל, ובכל אופן באי שמירת ההגיון שלהם), אז צריך שיהיו גרים ותושבים בארץ ממש. ולכן הם גולים מהארץ, ונהיים גרים ותושבים בארצות אויביהם. שם בעל כרחם לא יהיו אזרחי העולם החומרי, וישאר להם להיות רק אזרחי העולם הרוחני. ולכן אותו הגיון של שמירת השמיטה בארץ מרצון, מתבטא כשישראל גולים מארצם, בעל כרחם, וזו שמיטה ארוכה.
אמנם ארץ ישראל עצמה גם כן שייכת לעולם הרוחני, "כִּי לִי הָאָרֶץ". ולכן היא נותנת את פירותיה בעין יפה רק לישראל, כדי שיעבדו על ידה את הקב"ה. ולכן "וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ". בזמן שישראל נמצאים על האדמה, השמיטה אינה שממה, אלא הפניית המבט של העם מעבודת האדמה אל העולם העליון. אבל העם עדיין צריך לאכול, ולכן הארץ, כביכול, אינה רוצה את השמיטה. היא עושה בשנה השישית תבואה לשלש שנים, כדי שלא יחסר לעם מה לאכול. אבל כשישראל גולים מארצם, אין לארץ סיבה להוציא בשבילה פירות. היא לא כמו שאר הארצות שמוציאות תבואה לפי העבודה, אלא מוציאה תבואה רק למטרה שלשמה נוצרה. ולכן במצב הזה רוצה הארץ את שבתותיה, ושוממת ממש, כי בדרך הזו היא מראה שהיא שייכת לה', ופועלת בשבילו בלבד.
[עיון נוסף והרחבה: ספרא בהר פרשה ג פרק ד, שפתי כהן שמות פרשת תרומה 'ומה שהיתה', כלי יקר ויקרא פרק כה ח].
סופו של ספר ויקרא חוזר אל תקופת ספר שמות: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". כלומר שהחומשים שמות-ויקרא יכולים להחשב כיחידה אחת של מתן תורה. החזרה הזו מתחילה בפרשת בהר בעניין השמיטה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר"- מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא נאמרו כל המצות מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני". החלוקה בין 'כללותיה' לבין 'פרטיה' של התורה מתאימה לחלוקה בין החומשים שמות-ויקרא. חומש שמות הוא התורה הכללית- עשרת הדיברות שהם יסודות לכל תרי"ג מצוות והמשכן שהוא מקום עבודת ה' הלאומית. חומש ויקרא הוא התורה הפרטית- ההנהגה האישית של כל אדם בעבודת ה' שלו.
התורה הפרטית מתאפיינת בריבוי של אפשרויות ומצבים שונים, לעומת התורה הכללית שבה בדרך כלל הדברים קבועים ומוחלטים. לכן ספר ויקרא משתמש יותר מכל חומש אחר במילה 'אִם'. סימן לזה ניתן לראות בכך שזוהי פתיחת הספר: "אִם עֹלָה קׇרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר", וגם סיומו: "וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל". יתר על כן- הפרשה היחידה בתורה שנפתחת ב'אם' היא הפרשה החותמת את הספר 'אם בחוקותי תלכו'. לעומת פרשת הקללות שב'כי תבוא' שגם היא מתחילה כמובן ב'אם'- וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ" כאן התנאי חוזר בכל שלב ושלב: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי... וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי... וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי...". שיא ה'צפיפות' של המילה 'אם' בתורה הוא בסיום הספר- בפרק כ"ז יש 24 'אם' ב34 פסוקים!
מאחורי החלוקה בין כללים ופרטים עומדת החלוקה בין סגולה ובחירה. בספר שמות מודגשת הסגולה של עם ישראל שלפיה יש 'מתן' תורה בדרך של 'כפיית הר כגיגית'. בספר ויקרא מודגשת 'קבלת' התורה בדרך של בחירה חופשית. לכן הספר פותח ברצונו של האדם: "יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה' ". הבחירה והרצון מאפשרים את הריצוי: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו".
אלא שהסדר של התורה שמקדימה את שמות לויקרא מלמד שהכלל קודם לפרט והסגולה קודמת לבחירה. ולכן חז"ל מסייגים את התנאי שתולה את קיום המצוות ברצונו של האדם ופוסקים: 'יקריב אותו'- מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר 'לרצונו', הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'.
זהו העקרון שחוזר בפרשת הקללות שבסוף הספר. קיום המצוות תלוי בעקרון ברצונם של ישראל ולכן: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" וכן בכל שלב חוזר התנאי 'אם' כיוון שלעולם הבחירה נשארת בידי ישראל. מאידך התשובה והגאולה מוכרחות לבוא כיוון שיש ברית נצחית שמקורה בסגולה ולא בבחירה (פס' מב-מה): "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר... וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' ".
בדרך זו יכול הרצון להופיע גם בתוך התהליך ההכרחי של הברית (פס' מג): "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם". אמנם המפרשים ביארו את ה'ריצוי' כאן מלשון 'פיוס' או 'פריעה'. אך הניקוד ('יִרְצוּ' ולא 'יְרַצּוּ') רומז שיש כאן גם רצון פנימי. בסיום התהליך של מתן תורה וקבלתה הר סיני אינו רק מקור הכללים הכפויים כגיגית, אלא גם מקור הרצון שבפרטים.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל
בשיאן של הברכות בתחילת הפרשה, נאמר "וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". רש"י מפרש — "קוממיות — בקומה זקופה", הליכה של חירות, בניגוד לעבדות שבה היינו כפופים תחת עול ומשוקעים בטיט ולבנים. אולם, חז"ל מוצאים במילה 'קוממיות' הרבה יותר:
'ואולך אתכם קוממיות' רבי מאיר אומר: מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון. רבי יהודה אומר: מאה אמה נגד היכל וכתליו, שנאמר 'אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל'. (בבא בתרא עה ע"א)
התנאים מאדירים את ה'קוממיות' המובטחת לכדי מאה ומאתים אמה, ובמדרשים אחרים ישנם מספרים גדולים אף יותר, כמו שלוש מאות ותשע מאות אמה. מעבר לממד הכמותי, יש מגמה במדרש לראות בברכות של פרשת 'בחוקותי' תיאור בלתי רגיל, מצב אידיאלי שבו נחזור לשלמותו של אדם הראשון. הדבר נאמר מפורשות במדרש בו מתואר שבבוא הגאולה יחזרו לקדמותם ולשלמותם שישה דברים שהיו בימי אדם הראשון: "ואלו הן: זיוו, חייו, קומתו, פירות הארץ, ופירות האילן, ומאורות" (בראשית רבה יב, ו). מה שמביא את חז"ל לפרשנות זו הוא קושי ענייני בפרשה. אם עם ישראל הולך במצוות ה', ועמל בתורה בהתלהבות, הרי שמה שמעניין אותו זה רוחניות ויראת שמיים, ולא גמול גשמי, כמו יבול ופירות? אכן לפי המדרש, תיאור הברכה איננו אלא כעין המתואר בתורה בגן עדן.
ר' מאיר ור' יהודה מייצגים לפי זה שתי דרכים להבין מה משמעותה של אותה 'קוממיות' מימי האדם הראשון, שעליה מדובר בפרשה. לדעת ר' יהודה, ה'קומה' הנכספת תהיה של מאה אמה, כקומת ההיכל. מבאר המהר"ל (נצח ישראל פרק נא) כי לעתיד לבוא תבשיל בנו ההכרה שהאדם במהותו דומה להיכל ה'. האדם אמור לבנות בלבבו משכן, בית קדוש, שבמרכזו הנשמה הבאה מאת ה'. שערי ירושלים שלעתיד לבוא — מבטאים את פתחי השאיפה להיות אנשים שחייהם מרוכזים סביב הנשמה והרוחניות. רבי מאיר, לעומת זאת, מדגיש שהאדם מורכב מ'קוממיות' — שתי קומות, גוף ונשמה. לעתיד לבוא קומת האדם תהיה מאתים, והנשמה והגוף שניהם יחדיו יתגדלו. גן עדן אינו רק מקום בו הקודש במרכז החיים, אלא שגם פירות האילן שותפים לקדושה. בגן עדן גם הצמיחה הגשמית קשורה לצמיחת הרוח, "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות" (כתובות קיב ע"ב). אם לפי הגמרא, ר' יהודה הסתמך על הפסוק: "בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל" (תהילים קמד, יב), אולי אפשר שמקורו של ר' מאיר בתחילת אותו הפסוק: "אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם" — כנטיעות הנמצאות בצמיחה מתמדת.
"עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין בקללות שבתורת כהנים קודם עצרת" (מגילה לא ע"ב.) פרשת בחוקותי קרובה תמיד לחג השבועות, זאת משום שהיא עוסקת בדין, ובעצרת נידונים על פירות האילן (משנה ראש השנה א, א). חג השבועות מתייחד בקרבן שתי הלחם, שהוא מקרבנות המנחה היחידים שיש בהם חמץ — לחם תפוח וגדול, עולם חומרי גדל וצומח. ביום מתן תורה, ביום עמלה של תורה, אנחנו עוסקים גם בפירות הביכורים ובלחם החיטה. קריאת פרשת בחוקותי לפני חג השבועות אומרת שהדין הוא מעבר למתן רווחה גשמית או מניעתה. הדין הוא על היותנו מסוגלים לחבר בעצמנו בין צמיחה גשמית לצמיחה רוחנית. שתי קומות.
ִאזכור לגן העדן נמצא גם בפסוק: "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם", כפי שמפרש רש"י בשם חז"ל: "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני". בספר בראשית, לפני החטא, אנו קוראים על אדם וחוה השומעים "אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (בראשית ג, ח). הביטוי "אטייל עמכם בגן עדן" מיוחד ומפתיע. חז"ל בוחרים במילה 'טיול' לתיאור עיסוק רוחני. מעניין שגם הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ד, כא) נוקט בלשון "לטייל בפרדס", בבואו לתאר לימוד רוחני עמוק. טיול שונה במהותו מהליכה. הליכה היא בעלת יעד מוגדר, כאשר כל חשיבותה של הדרך אינה אלא למען המטרה אליה יש להגיע. אך ההתעמקות הרוחנית דומה יותר לטיול, אשר בו לכל צעד יש ערך ומטרה מצד עצמם. בטיול, התנועה היא לשם תנועה, ובלימוד תורה — הצמיחה לשם צמיחה, עמל בתורה לשם עמל, כמטרת החיים. "אם בחקותי תלכו" — שתהיו עמלים בתורה (רש"י).
שבוע לפני שבועות, בכ"ח באייר, זכה דורנו לעבור דרך שערי ירושלים. אמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להגביה את ירושלים ג' פרסאות למעלה... ושמא תאמר: יש צער לעלות? תלמוד לומר: 'מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם'. (בבא בתרא עה ע"ב) ירושלים עתידה להיות גבוהה שלוש פרסאות, כנגד שלוש קדושות שאנו משלשים. ישנו קושי לעלות אל הקדושה הגבוהה, בודאי כשמדובר בעיר שלמה, ועל כך מובא הפסוק: "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיה ס, ח). בירושלים שלעתיד לבוא, החיים החומריים יהיו מותאמים יותר לרוח, קלים 'כעב.' קדושת ירושלים תסייע לנו להיות בעלי מעוף, בעלי חומר זך, המסוגלים לראות בברכת התבואה והפירות תשתית לחיים רוחניים ונעלים. כשארץ ישראל נותנת פירותיה הגשמיים בעין יפה, היא מעודדת אותנו לתת את פירותינו הרוחניים באותו הכוח, לצעוד קוממיות עם מביאי הביכורים, ולטייל בגן העדן.
בתחילת פרשתנו בחוקותי כתוב: "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם", ובפסוק שאחריו כתוב: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד...".
נשאלת השאלה, לאחר שכתבה התורה 'וישבתם לבטח בארצכם', והובטחנו שלא יקומו עלינו אויבים, מדוע צריכים ברכה נוספת על השלום, הרי זה כלול?
ביאר ה'אור החיים', שהברכה הראשונה 'וישבתם לבטח בארצכם' היא הבטחה רק על השלום מ'בחוץ', שהמדינות הסובבות אותנו לא יקומו נגדנו למלחמה.
ועדיין אנו צריכים שיהיה שלום מ'בפנים', שלא יהיה פירוד לבבות בעם ישראל בין איש לרעהו. ועל כך באה הברכה הנוספת, 'ונתתי שלום בארץ', שיטע הקב"ה בעם ישראל שלום ורעות בין איש לרעהו.
שלום מבחוץ ללא שלום מבפנים אינו יעיל, אין בו ברכה.
לפי זה ניתן להבין דבר נוסף. המשך הפסוק "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ... וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". ולכאורה, הסדר צריך להיות שונה, שהרי תחילה 'וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב' ובעקבות זה התוצאה אמורה להיות 'וְנָתַתִּי שָׁלוֹם'?
אלא, שביאור הדברים: 'וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ', מתי יהיה שלום? 'בארץ'. כשישרור שלום בארץ – ביניכם לבין עצמכם, ריב לא יפריד בין אחים ומדנים לא יפלגו מחנות, אז: 'וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב'.
יודגש שכוונת התורה לאחדות, לא לאחידות, שהרי כשמתבוננים סביבנו, רואים אנו שכל אחד שונה מזולתו. מותר להיות שונה ולחשוב אחרת, אין זה סותר את האחדות. חז"ל אומרים "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות". השוני מתבטא גם בממצאים המדעיים של דורנו - בטביעות אצבעות, במבנה DNA ועוד. השוני מלמד שכל אדם הוא ייחודי - אין בעולם עוד אחד עם אותו מראה, אותה דעה וכו'. במידה מסוימת הוא "בודד".
אם כולם היו נבראים בזהות מוחלטת – היה אולי יותר נוח, אבל הרבה יותר "משעמם". יתכן שהיינו נפטרים מחיכוכים ומריבות, אך היינו מפסידים הפריה הדדית, שכן הכל היה צפוי, חדגוני ומקובע. כמו גוף שבנוי מאלפי תאים ואברים שונים, כך השוני – ודווקא השוני - שבין אנשים, יוצר עם שלם ובריא.
גם תאומים אינם זהים לחלוטין, זה אחד מפלאי הבריאה, שכל אדם הוא ייחודי. טבעם של בני אדם, שאין איש דומה לחברו, בניגוד לחפצים כדוגמת מטבעות שטובעים את כולם בחותם אחד, כל מטבע דומה לזולתו.
השלום הטוב ביותר הוא זה שנוצר דוקא מהניגודים. כדוגמא לכך, ניתן להסתכל על תהליך הכנת כוס "נס קפה":
נוטלים קפה שטעמו מר, ומוסיפים סוכר (שטעמו מתוק), לאחר שיוצקים מים – צבע הקפה שחור, וכשמוזגים חלב, שצבעו לבן הוא נהיה בהיר יותר לבן. בתחילת התהליך הוא חם מאוד, ולאחר הוספת החלב הקפה התקרר.
יש כאן עיקרון לכל החיים: אחדות נוצרת פעמים רבות דוקא מדברים מנוגדים.
על משמעותה של האחדות, אנו קוראים בתחילת פרשת שמות: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א, ט) אמר האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין שפסוק זה מלמדנו שכשבני ישראל מאוחדים ואין ביניהם מחלוקת, הגויים מרגישים זאת, ועל כן חששו מבני ישראל ואמרו: "רב ועצום", שאין כל אומה יכולה לנו כשאנו מאוחדים.
להמחשה נוספת, נסיים במשל לאב, שלפני פטירתו ביקש מילדיו שלאחר מותו יקפידו על אחדות ביניהם. האב החזיק בידו חבילת זרדים (ענפים דקים) וביקש מכל אחד מהם שינסה לשבור את אגודת הענפים שבידו. משלא הצליחו, חילק לכל אחד ענף דק אחד וביקש ממנו לשברו. הם שברו את הענפים בקלות.
המסר, אמר האב לילדיו, בכל עת שתהיו מאוחדים ביניכם כחבילה זו של הזרדים, איש לא יוכל לכם. אולם אם תיפרדו, דעו לכם שכוחו של היחיד חלש הרבה יותר, ונשבר כענף דק.
בלשון הקודש, ישנן כמה אותיות, שכאשר אחת מהן נוספת לראש מילה, נוספת משמעות למשמעות המקורית של המילה. אחת מהאותיות הללו היא ו'. כך לדוגמה האות ו' הנוספת למילה, מחברת אותה אל קודמתה ונקראת ו' החיבור. אולם, יש להבחין בין אופנים שונים של חיבורים שהאות ו' מחברת:
פרשתנו פותחת בברכות שיחולו על עם ישראל, אם ילכו בדרך התורה והמצוות. נתבונן בשני מקומות, בהן החיבור שמחברת ו' החיבור מיוחד במקצת:
אך נראה שאף שוודאי ו' זו היא ו' ההיפוך, היא משמשת גם כ ו' החיבור, הקושרת את הברכה אל הפסוק הקודם: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". הפתיחה במילים "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", מחייבת המשך שיתאר את התוצאה, מה יהיה אם בחקתי תלכו. ה ו' של ונתתי, משמשת אפוא גם בתפקיד של חיבור, אך חיבור מסוג שונה: כאן היא מחברת את התוצאה אל התנאי. אם בחקותי תלכו – אז אתן גשמיכם בעתם.
המפרשים ענו על שאלה זו בדרכים שונות. נציין בקצרה, שלפי הרמב"ן, משמעות ה ו' (במילה "וְלֹא") דומה למשמעותה במילים "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם", שכן היא מחברת תוצאה לסיבה שקדמה לה: בגלל שיתן ד' משכנו בתוכנו, לא תגעל נפשו אותנו [להרחבה בקשר זה עיינו בפירושו על הפסוק].
בעל 'הכתב והקבלה' מביא את פירוש הרמב"ן, אך מבאר בשני אופנים שונים ממנו, ונביא כאן את דרכו הראשונה. בדרך זו הוא מבאר את משמעות החיבור של האות ו' במילה "ולא" באופן דומה אך שונה ממשמעותה לפי הרמב"ן. לפי פירושו, ה ו' כאן מקשרת גם היא בין התוצאה לסיבה, אך בסדר הפוך: קודם נזכרת התוצאה, "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם", ואחר כך התנאי שיגרום לה, אם "לֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם". כאילו נכתב "ונתתי משכני בתוככם אם לא תגעל נפשי אתכם".
את הקשר בין התוצאה לתנאי, מבאר 'הכתב והקבלה' כך: התורה מדברת כאן על מדרגה עליונה מאד, שבה עם ישראל יהיו כל כך נקיים ומזוככים בנפשם ובמידותיהם, שלא יהיה עוד צורך להפליט מהם תאוות גופניות ומידות רעות [על פי רש"י שביאר ש'כל געלה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר']. אז, אומרת התורה, הם יהיו ראויים לברכת "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם".
חוקת
חרב פרק כ"ו פס' ו'- ח'
ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם...
מכת דבר
