פרשת בהר

 

 

    

 

---

"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח: וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ"

[ויקרא כה, יח - יט]

---

 

עם של גרים ותושבים

משפט הגאולה

מצוות הגאולה כגרעין לגאולת האומה

בהפטרה אנו לומדים על קיום מצוות גאולת השדה על ידי ירמיהו. ירמיהו קונה את שדהו של חנמאל בן דודו בציווי אלוקי. בכך מלמדת אותנו הנבואה על התקווה הגנוזה לנו לעתיד לבוא.

"כִּֽי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק כַּאֲשֶׁ֤ר הֵבֵ֙אתִי֙ אֶל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֵ֛ת כָּל־הָרָעָ֥ה הַגְּדוֹלָ֖ה הַזֹּ֑את כֵּ֣ן אָנֹכִ֞י מֵבִ֤יא עֲלֵיהֶם֙ אֶת־כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י דֹּבֵ֥ר עֲלֵיהֶֽם: וְנִקְנָ֥ה הַשָּׂדֶ֖ה בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את אֲשֶׁ֣ר׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים שְׁמָמָ֥ה הִיא֙ מֵאֵ֤ין אָדָם֙ וּבְהֵמָ֔ה נִתְּנָ֖ה בְּיַ֥ד הַכַּשְׂדִּֽים: שָׂד֞וֹת בַּכֶּ֣סֶף יִקְנ֗וּ וְכָת֨וֹב בַּסֵּ֥פֶר׀ וְחָתוֹם֘ וְהָעֵ֣ד עֵדִים֒ בְּאֶ֨רֶץ בִּנְיָמִ֜ן וּבִסְבִיבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם וּבְעָרֵ֤י יְהוּדָה֙ וּבְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וּבְעָרֵ֥י הַשְּׁפֵלָ֖ה וּבְעָרֵ֣י הַנֶּ֑גֶב כִּֽי־אָשִׁ֥יב אֶת־שְׁבוּתָ֖ם נְאֻם־יְקֹוָֽק" (ירמיהו פרק לב פסוק מב - מד)

מצוות גאולת השדה, המתארת את גאולת הפרט ביד הגרעין המשפחתי הקרוב אליו, הופכת להיות בסיס לגאולת האומה. בכך היא מזכירה לנו מצווה אחרת, מצווות יבום- גם במצווה זו, אחריות האח הגואל את אלמנתו של אחיו – הייתה בסיס ללידת הגואל הלאומי.

"וַאֲנִ֨י אָמַ֜רְתִּי אֶגְלֶ֧ה אָזְנְךָ֣ לֵאמֹ֗ר קְ֠נֵה נֶ֥גֶד הַֽיֹּשְׁבִים֘ וְנֶ֣גֶד זִקְנֵ֣י עַמִּי֒ אִם־תִּגְאַל֙ גְּאָ֔ל וְאִם־לֹ֨א יִגְאַ֜ל הַגִּ֣ידָה לִּ֗י ואדע וְאֵֽדְעָה֙ כִּ֣י אֵ֤ין זוּלָֽתְךָ֙ לִגְא֔וֹל וְאָנֹכִ֖י אַחֲרֶ֑יךָ ... וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת־יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת־דָּוִֽד" (רות פרק ד פסוק ד, כב)

מצווה דומה היא גאולת הדם. קרוב המשפחה גואל את דמו של אחיו מיד הרוצח. גם כאן, אנו מוצאים מצווה של נקם וגאולה לאומית לדורות עולם.

"זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם: אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים: וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְקֹוָֽק־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח" (דברים פרשת כי תצא פרק כה פסוק יז - יט)

הגרעין המשפחתי – שורש לגאולת אומה

החל מיציאת מצרים, בה נגאלנו תוך צמיחה מהתא המשפחתי. "איש שה לבית אבות שה לבית". ודרך כל שלבי צמיחתנו, הגרעין המשפחתי הוא יסוד לצמיחה הרחבה יותר. גם קיום האומה כולה, תחילתו במעשה אבות, במשפחות בודדות המהוות גרעין לאומה.

בשלב בו מתפוררת הנאמנות הלאומית לדבר ד' מחזיר ירמיהו, בדבר ד' את המבט אל הנאמנות המשפחתית. כך משבח הוא את משפחת יונדב בן רכב אשר שמעו את צוואת אביהם, ומחנך את ישראל לאור הנאמנות המשפחתית המיוחדת שלהם:

"כֹּֽה־אָמַ֞ר יְקֹוָ֤ק צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הָלֹ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ לְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה וּלְיֽוֹשְׁבֵ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם הֲל֨וֹא תִקְח֥וּ מוּסָ֛ר לִשְׁמֹ֥עַ אֶל־דְּבָרַ֖י נְאֻם־יְקֹוָֽק: הוּקַ֡ם אֶת־דִּבְרֵ֣י יְהוֹנָדָ֣ב בֶּן־רֵ֠כָב אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה אֶת־בָּנָ֜יו לְבִלְתִּ֣י שְׁתֽוֹת־יַ֗יִן וְלֹ֤א שָׁתוּ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ אֵ֖ת מִצְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וְאָ֨נֹכִ֜י דִּבַּ֤רְתִּי אֲלֵיכֶם֙ הַשְׁכֵּ֣ם וְדַבֵּ֔ר וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם אֵלָֽי" (ירמיהו פרק לה פסוק יג - טו)

משפחתו של ירמיהו – גרעין לגאולה

אכן, משפחתו של ירמיהו הנביא, מהווה שורש וגרעין לגאולה הלאומית. סביו הגדול של ירמיהו, צדוק, הוא הכהן השומר משמרת ד' בימי מנשה הקשים. אביו, חלקיה , - הוא מוביל את מהלך התשובה בימי יאשיהו המלך. שריה אחיו של ירמיה – הוא הכהן הגדול המכהן בזמן החורבן. ובנו יהוצדק – הוא הכהן האחרון העוזב את ירושלים בחורבנה:

"וַיִּקַּ֣ח רַב־טַבָּחִ֗ים אֶת־שְׂרָיָה֙ כֹּהֵ֣ן הָרֹ֔אשׁ" (מלכים ב פרק כה פסוק יח)

"וְשַׁלּוּם֙ הוֹלִ֣יד אֶת־חִלְקִיָּ֔ה וְחִלְקִיָּ֖ה הוֹלִ֥יד אֶת־עֲזַרְיָֽה: וַעֲזַרְיָה֙ הוֹלִ֣יד אֶת־שְׂרָיָ֔ה וּשְׂרָיָ֖ה הוֹלִ֥יד אֶת־יְהוֹצָדָֽק: וִיהוֹצָדָ֣ק הָלַ֔ךְ בְּהַגְל֣וֹת יְקֹוָ֔ק אֶת־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם בְּיַ֖ד נְבֻכַדְנֶאצַּֽר" (דברי הימים א פרק ה פסוק לט - מא)

אך לא אלמן ישראל. בנו השני של שריה, הוא עזרא הסופר – העולה מן הגולה ומיסד תורה לישראל.

"עֶזְרָא֙ בֶּן־שְׂרָיָ֔ה בֶּן־עֲזַרְיָ֖ה בֶּן־חִלְקִיָּֽה: בֶּן־שַׁלּ֥וּם בֶּן־צָד֖וֹק ...ה֤וּא עֶזְרָא֙ עָלָ֣ה מִבָּבֶ֔ל וְהֽוּא־סֹפֵ֤ר מָהִיר֙ בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּתֶּן־ל֣וֹ הַמֶּ֗לֶךְ כְּיַד־יְקֹוָ֤ק אֱלֹהָיו֙ עָלָ֔יו כֹּ֖ל בַּקָּשָׁתֽוֹ" (עזרא פרק ז פסוק א - ז)

הסבא חלקיהו – מוצא את ספר התורה הגנוז. נכדו עזרא – מעלה את כל ספרי התורה והנבואה שהיו שמורים בידי עם ישראל עד תקופתו. נינו, יהושע בן יהוצדק נכדו של הכהן הגדול האחרון, חוזר לירושלים ומשמש בתפקיד הכהן הגדול.

כמה חייב עם ישראל למשפחה מופלאה זו אשר שמרה לנו את אוצרות הרוח של האומה בעת גלותינו. גלתה עמנו וקמה לתחיה עמנו. הכוהנים הלווים בני צדוק אשר שמרו את משמרתי. כי להם משפט הגאולה.

 

"כִּי לִי הָאָרֶץ"

למה ביובל השדות חוזרות לבעלים המקוריים? אם בשמיטה לא עבדנו את האדמה בכלל, כדי לומר שהארץ שייכת לה', ביובל צריך שלא תהיה בעלות על הארץ בכלל. שנה אחת תהיה הארץ כולה של ה', ורק לאחר מכן תחזור לבעליה. אבל אם השדות חוזרות לבעלים המקורי, איפה אנחנו רואים את הבעלות של ה' על הארץ? קודם הארץ היתה שייכת לאנשים מסויימים, ועכשיו היא שייכת לאנשים אחרים.

 

נראה שהארץ אכן שייכת לה' אם היא שוממה, אבל יותר מזה היא שייכת לה' אם ישראל יושבים עליה. הקב"ה לא ברא את העולם כדי שיהיה שומם, וגם לא כדי שאנשים יעבדו את האדמה. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" אינה המטרה המקורית של הבריאה. הקב"ה רוצה שאנשים יעבדו אותו גם דרך עבודת האדמה. שגם הצד החומרי של העולם, צד האדמה, יתקדש על ידי מעשי בני האדם.

ולכן בשמיטה המטרה אינה להחזיר את הארץ להיות שממה, אלא שהעם יוכל להשתחרר מהקללה של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" ולשבת ללמוד תורה ולקדש את העולם. וכמו שמכוחה של שבת כל ששת הימים האחרים מקבלים קדושה, כך מכוחה של השמיטה כל ששת השנים האחרות יתקדשו כולל עבודת האדמה שלהם.

 

גם הפעולה של היובל אינה סתם לשנות בעלות בקרקע. היובל מחזיר אותנו אל החלוקה המקורית של יהושע בן נון כשנכנסו ישראל לארץ. אז קבל כל אחד מישראל את הנחלה שלו על פי גורל אלוקי. הארץ היתה כולה של ה', והוא בחר לתת אותה לאנשים לפי חלוקה מסוימת, כדי שיעבדו אותה כעבדיו.

מאז, אנשים מכרו את השדות אחד לשני, ומדי פעם גם נמכרו לעבדים אחד לשני. אבל פעם בחמישים שנה החלוקה של הקב"ה על ידי יהושע בן נון חוזרת, והעבדים משתחררים. וכולם חוזרים ונזכרים שהארץ שייכת לה', והוא שנתן לנו אותה, ושאנחנו עבדים שלו בלבד, ועובדים את האדמה בשבילו.

 

וכיון שמדובר בחזרה לחלוקה של יהושע בן נון, נוכל להבין שתי עקרונות שאומרת הגמרא:

האחד שלא התחילו לספור שמיטה ויובל בימי יהושע עד שלא גמרו לכבוש ולחלק את הארץ, כיון שאין טעם להחזיר את הארץ לחלוקה המקורית, לפני שהיא הסתיימה.

והשני שהיובל נוהג רק כאשר כל השבטים יושבים בארץ, וכל אחד בנחלה המקורית שלו. כי אם לא ידועה הנחלה המקורית, או אם חסרים שבטים, אי אפשר לחזור לחלוקה האלוקית מימי יהושע בן נון.

 

[עיון נוסף והרחבה: שמונה קבצים א תתסה, שפת אמת פרשת בהר תרמ"ט, גמרא ערכין יב:, לב:].

חירות המקום והזמן

פרשת בהר היא פרשת הדרור- היכולת להשתחרר מכל שעבוד. המצוות בפרשה מכוונות לשחרור של האדם והאנושות מכל מעגלי העבדות הקיימים סביבם. היסוד לחירות הזו היא כמובן יציאת מצרים: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מצרים היא מקום העבדות המוחלטת בהיקפה ובחוזקה: "וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה... וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ", "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶך.ְ וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ". יציאת מצרים מתחילה את תהליך החירות האישי, הלאומי והאנושי.

הרמה הראשונה של העבדות היא העבדות הגלויה של האדם עצמו- שעבוד של אדם לאדם אחר. כנגדו באים קודם כל האיסורים על עוצמת העבדות: "לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד", "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". בהמשך מתבררת האפשרות המוחלטת של הגאולה: "אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל...  וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל".

הרמה השניה היא העבדות הכלכלית של האדם- השעבוד של האדם לצורך הקיומי וממילא לפרנסתו. שעבוד זה הוא העומד מאחורי המצבים של "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ" או "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ". גם כאן באים כנגדו האיסור על העמקת השעבוד: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית" וההכרח של הגאולה: "וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.  וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ... וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ".

מעבר לאלו נמצאת הרמה השלישית הפנימית יותר- השעבוד הנסתר של האדם החומרי למימדי המקום והזמן. זהו השעבוד היסודי שממנו נוצרים השעבודים הגלויים. כנגדו באים מצוות השמיטה והיובל. השמיטה משחררת את האדם משעבודו העתיק לאדמה: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם", ואילו בשמיטה: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר". השחרור מהצורך לעבוד את האדמה מעמיד את האדם במצב של חירות פנימית ממגבלת המקום הפיזי.

הרמה הזו של החירות היא מעבר להשגה האנושית. במצרים אנו מוצאים חריגה קטנה מהמוחלטות של השעבוד: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה"- הכהונה מאפשרת להשאיר פינה קטנה של חירות בארץ העבדות. אך הכהונה המצרית נותרת משועבדת לאדמה ואילו בישראל: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ".

בשלב הבא יכול האדם להשתחרר גם ממגבלת הזמן: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה... וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ". בפרשה הבאה מתברר ששנות השמיטה והיובל אינם רק מציאות מעגלית שחוזרת על עצמה אלא מציאות היסטורית שהולכת ומתקדמת אל הגאולה העתידה: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ". לכן אנחנו מצווים: "וְסָפַרְתָּ לְךָ"- עם ישראל קובע את מהלך הזמן ההיסטורי ולא משועבד לו.

שאלות אתגר למבוגרים ונוער

 

לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן

  

 

 

1. איזה מספר מופיע 4 פעמים בפסוק אחד, בפרשת בהר?

 

2. באיזה פסוק בפרשת בהר יש 6 מילים רצופות שמתחילות כולן באותה אות?

 

3. איזו מצווה בפרשה זו כוללת תקיעה בשופר?

 

4. איזה ביטוי בן שלוש מילים מופיע ארבע פעמים בפרשה זו?

 

 

-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-

לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל

---

 

והארץ לעולם עומדת

במה התייחדה השמיטה בסיני?

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹֽר". עם ישראל עודנו נמצא למרגלות הר סיני. כמעט שנה שלמה עברה מאז שחנו ישראל בהר סיני, בראש חודש סיוון. בתקופה זו ניתנה תורה ונבנה המשכן, ונצטוו ישראל במצוות רבות. אולם, באף מצוה לא נאמר שהיא ניתנה בהר סיני, למרות שאכן לאורך ספר ויקרא הכל נאמר בסיני. מדוע דווקא כעת בפרשת בהר טורחת התורה להזכיר שהמצוות בפרשה נאמרו למשה בהר סיני? עונה רש"י: מה שמיטה כללותיה ופרטותיה בסיני אף שאר התורה נאמרה כללותיה ופרטותיה בסיני. השמיטה, מהווה מצוה מצוינת להדגים כיצד קיבלו ישראל בסיני גם את הכללים וגם את הפרטים, ומכאן למדים לכל התורה. מה הם כללים ופרטים, ומדוע היחס ביניהם נלמד דווקא ממצות השמיטה?

הארץ שובתת

מעיון בפסוקי השמיטה עולה שעיקר הנושא הוא הארץ, "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ", לא ישראל שובתים אלא הארץ, "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" — ולא שבתון לעובדי האדמה, "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". הישות הנקראת "ארץ" צריכה לשבות כל שבע שנים. במובן הזה מצות שמיטה, יותר ממצוות אחרות, מחדדת את הביטוי "מצוה התלויה בארץ", כלומר, הארץ היא העיקר והמצוה תלויה בה. הארץ קדושה ולכן יש בה מצוות החלות רק בה. זה נכון בכל המצוות אך נכון שבעתיים במצות השמיטה, בה הנושא הוא הארץ ולא האדם.  ניתן לומר שהשמיטה היא השורש לכל המצוות התלויות בארץ, היא הכלל, היא החושפת את העיקרון שיש קדושה בארץ, וכל שאר המצוות התלויות בארץ נחשבות כפירוט ההשלכות של עיקר זה. הקדושה בארץ לא נוצרת על ידי עשייתן של המצוות. הקדושה בארץ היא קבועה ולא תלויה במעשה המצוות, אדרבה המצוות הן התלויות בקדושתה.

בין קרקע למיטלטלין

הארץ מסמלת יסוד יציב וחזק, "וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א, ד), לעומת עולמנו האנושי המאופיין בתנודתיות, באירועים חולפים. הארץ מבטאת את התשתית שעליה כל הבניין עומד. הרב צבי יהודה זצ"ל בשיחותיו (שיחות הרצי"ה ויקרא עמ' 245) ביאר כך את ההבדל בין קרקע למיטלטלין. הכלים השונים מבטאים את מעשה ידינו, את המעש האנושי, ואילו הקרקע, אינה תוצר של מעשי האדם. על כן לפי ההלכה חפצים, מיטלטלין, יכולים להיות נקנים אגב רכישת קרקע. כך גם המצוות, הן המיטלטלין, ואילו קדושת ארץ ישראל היא הקרקע. אין מקום מתאים יותר לעסוק בכך מאשר הר סיני, המקום המחדד את העקרונות היציבים, את התשתיות.

היובל — קדושה נצחית

על רקע דברים אלו, מתפרשת מצות היובל באופן מיוחד. ביובל הקרקעות חוזרות לבעליהן, כלומר היסוד הקבוע והנצחי מתבלט אף יותר מבשמיטה. כל הרכישות שבני האדם פעלו ויצרו במהלך השנים חוזרות למקורן, לחלוקה שחילק הקב"ה את הארץ. האדם שעשה עסקאות, קנה ומכר, מגלה ביובל כי למעשה הוא לא פעל כלום, אי אפשר למכור את הארץ לצמיתות, אלא רק את מה שתלוי בה או את השימוש בה. כך גם אי אפשר למכור אדם מישראל לעבדות לנצח, שהרי ביובל הוא משתחרר לחופשי. יש יסוד נצחי וקבוע אותו אי אפשר לבטל, יסוד אשר הוא חזק יותר ממעשי האדם, הנשענים ותלויים בו. בדרך זו ניתן לומר, שגם קדושתו של יהודי עומדת וקיימת ומתוך כך נובעות ובאות המצוות.

שדה ירמיה

הפטרת הפרשה עוסקת בקניין שדות. ירמיה מקבל הוראה לקנות את השדה שמציע לו חנמאל, בן דודו של ירמיה, בתור קרוב משפחתו. עת זו, ערב הירידה לגלות, היא אמנם העיתוי הגרוע ביותר לקניית שדה, אולם ירמיה בכל זאת רוכש את השדה. מהאירוע המשפטי והכלכלי הזה לומדת הגמרא מספר הלכות.  את הקניין ירמיה עושה באופן פומבי, הוא לוקח את ספר-המִּקְנָה לעיני כל ומראה כיצד קנה שדה בכסף מלא, והרי היא כעת בבעלותו. מעשה זה, על רקע השתלטות הכשדים על העיר, בשעה שכל אנשי העיר מוכרים את נכסיהם וגולים לבבל עם הכסף, מסמל את האמונה בנצח. הגלות לבבל היא כמו עולם המיטלטלין, היא זמנית, בעוד האחיזה בארץ היא נצחית. ישראל עוד ישובו לאדמתם.

יום הכיפורים — החזרה למקור

שנת היובל מתחילה ביום הכיפורים. השיבה אל הקבוע, אל הכלל הבלתי משתנה, מתרחשת ביום הכיפורים על ידי העברת שופר. ביום הכפורים מתגלה שיש לאן לשוב, גם כאשר אדם מישראל טועה וחוטא, ישנו תיקון, ישנה אדמה שאפשר לשוב אליה. "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". בפרשה העוסקת בכללים ופרטים, בעקרונות נצחיים ובהשלכות שלהם, מתגבשת העמדה היציבה, על פיה ניתן לעסוק בעניינים שבין אדם לחברו, כמו איסורי הונאה וריבית, צדקה, יחס לשכירים ועוד. היכולת שלנו להסתכל על הפרטים באופן נכון נשענת בהכרח על הבנתנו מהו הכלל.

יובל

בפרשתנו, פרשת בהר מצוה התורה על מצות היובל. בכל חמישים שנה, לאחר שבע שמיטות, מצווים בית דין להכריז על היובל ולקדש אותו.

במצות היובל כרוכים כמה ציוויים: א. למנות את השנים עד שנת היובל, כפי שכתוב "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה". ב. מצוה לקדש את שנת היובל, כפי שכתוב: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה". שנת היובל קדושה באיסורי העבודה בקרקע, כפי שמקדשים את שנת השמיטה. ג. מצוה לתקוע בשופר כשמגיע יום כיפור של שנת היובל, כפי שכתוב: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם". ד. מצות גאולת קרקעות. השדות והקרקעות שנקנו בארץ ישראל ב-49 השנים משנת היובל שקדמה לה חזרו לבעליהם המקוריים ביום כיפור של שנת היובל.

הבנת מהות היובל

בבואנו להבין את מהותו של היובל, ננסה לעמוד על כמה כמה תמיהות: א. מדוע פרק הזמן שבין כל יובל ליובל נמשך ארבעים ותשע שנים? מה הענין במספר זה, מדוע לא יותר או פחות מכך? ב. מדוע מקדשים את שנת החמישים? (המצוה השניה לעיל) ג. המצוה השלישית הכרוכה ביובל הינה לתקוע בשופר ביום כיפור של שנת היובל. הענין בכך? מדוע בשנת החמישים?  

מבאר הכלי יקר: "מדקאמר 'וספרת לך', שמע מינה שיש דמיון ויחוס לשנים אלו עם מספר ימי שני חיי האדם, אשר המה על הרוב באים במספר חמשים כי 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה'. ועשרים שנים ראשונים אינן בכלל זה, כי לפי שאינו בר עונשין עדיין בבית דין שלמעלה". אדם ממוצע חי כשבעים שנים, ובניקוי עשרים השנים הראשונות, שאינן נחשבות, נותרו חמישים שנים, וכנגדן נקבע משכו של היובל חמישים שנים.

לשיטתו, מסיבה זו כתוב: "וְסָפַרְתָּ לְךָ", בדגש על המילה 'לך'. הקב"ה נתן לעם ישראל כלי רוחני מיוחד שקושר אותו, תספור 'לְךָ' - לטובתך ולהנאתך. כפועל יוצא מכך, 'וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים...', יהיו לך לבדך, ולא לזרים אתך. אדם יוכל לשמור את השדות ברשותו עד 49 שנים, החל מגיל 20, כלומר מרבית חייו. מדוע? ממשיך כלי יקר ומבאר: "כי על הרוב אין האדם יכול להחזיק בשלו כי אם מספר שנים אלו, אבל שנת החמשים, משנת עשרים, שהוא שנת השבעים מיום הוולדו, אז הכל שוים בהונו ורכושו ולא יקצור עוד קצירו ואת ענבי נזירו אשר הבדיל והסתיר ביום המעשה, ומאנו ידיו לנגוע והיתה עיניו צרה בו מתת לאחד מאחיו ואפילו לעצמו לא נתן, קל וחומר שלא היה מהנה לאחרים. והכל הפקר והכל שוים בו כעשיר והלך והוא זמן קריאת דרור ועבד חופשי מאדוניו".

קדושת שנת החמישים

על תמיהתנו השניה, מדוע מקדשים את שנת החמישים, משיב כלי יקר: "וכדי שיהיה דבר זה לזכרון בין עיני האדם אשר לא תשבענה הון, ציווה ה' לקדש את שנת החמשים לא יזרע ולא יעבוד בו. כי כמו שציווה לקדש השנה השביעית לידע ולהודיע כי לה' הארץ, כך ציווה לקדש את שנת החמישים, להודיע כי יש גבול וקצבה לכל מעשיו וכי הוא אינו בעל השדה בהחלט, אלא הוא כגר בארץ ואין לו כח בה, כי אם חמשים שנה, לפיכך 'וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת', כי לא השליטו האלהים למכור דבר שאינו שלו. וזהו שנתן טעם ואמר 'כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי', מדסמך 'אתם עמדי' אל 'תושבים' שמע מינה שדוקא לעולם הבא, כי אז 'אתם עמדי', שם אתם תושבים, אבל בעולם הזה אתם 'גרים', והקב"ה נתן לך הארץ בתורת אריסות או בתורת שאלה ואיך תמכור דבר שאינו שלך".

תקיעת שופר ביובל

נסיים את המאמר בדברי ההסבר של כלי יקר, מדוע תוקעים בשופר ביום כיפור של שנת היובל, וכך כותב: "וענין העברת שופר וקריאת דרור וביום כפורים דוקא, דומה ליום מתן תורה שבו יצאו ישראל חירות מן היצר הרע ויסורין וכן יום כיפור זמן חירות מיד מלך זקן וכסיל אויב ומתנקם הוא שטן, הוא יצר הרע, וכל זה להזכיר לאדם יום החירות במתים חופשי ושתמיד יהיה לנגד עיניו זמן החופשי והחירות".

כלי יקר מסכם את מהותו של היובל, וכותב: "אבל לפי פשוטו השמיטה והיובל טעם אחד לשניהם והוא כדי שנשים בטחונינו בה' ולידע כי לה' הארץ, לכך נאמר 'בשנת היובל הזאת', מן השדה תאכלו את תבואתה לא תחזיק השדה כשדך אלא כסתם שדה שאינו שלך". וכפי שביאר רש"י ששנה זו שונה משאר השנים, יש לה שם מיוחד, יובל, על שם תקיעת השופר, שמסמלת את תחילתה של שנת היובל, ותכליתה לפרסם שהגיעה שנת היובל.

היובל

  פרשת בהר פותחת בדיני שנת השמיטה ושנת היובל.

שנת שמיטה נקראת בתורה בדרך כלל 'השנה השביעית'. גם המסכת במשנה שעוסקת בדיני שמיטה  נקראת 'שביעית', וכן במשניות עצמן, הסיבה לכך כמובן היא שזהו זמנה: שמיטה חלה אחת

לשבע שנים. בכמה מקומות היא נקראת גם 'שנת השמיטה'. שם זה לשנה השביעית נובע מן המצווה לשמוט בה, כמפורש בתורה בפרשות משפטים וראה [עיינו בטור 'שנת השמיטה' מלפני שנתיים, שם עסקנו במשמעות השמיטה].

  לאחר ארבעים ותשע שנים שבהן חלו שבע שמיטות, מגיעה שנת החמישים, והיא נקראת 'שנת היובל': "יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כה, י); "יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם" (שם שם יא). וכך היא נקראת בהמשך הפרשה ובפרשת בחקתי פעמים רבות.

  בניגוד לשם 'שמיטה', השם 'יובל' מפתיע מאוד, שכן לא ברור מתוך הפסוקים מה משמעותו! מה פירוש המילה 'יובל', ומדוע נקראת שנת החמישים בשם זה?

  מפורסמים דברי רש"י (על פסוק י), שאומר: 'על שם תקיעת שופר'. כוונת רש"י לתקיעת השופר שתוקעים בשנה זו ביום הכיפורים, כמבואר בפסוק קודם, ואומר רש"י שהשנה נקראת על שם תקיעת שופר זו - 'שנת היובל'. כמובן, צריך להבין, מה הקשר בין תקיעת השופר לשם 'יובל'. התשובה לכך נמצאת בפרשת 'יתרו', שם נאמר "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות יט, יג), ומבאר רש"י שם מהו יובל – "הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לדכרא יובלא". ומקור דבריו בגמ', ר"ה כו ע"א. יש ראיה לפירוש זה מהפסוק: "וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר" (יהושע ו, ה), ומהפסוק הקודם לו, שם נאמר הצירוף:  "שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים".

  לפי רש"י מובנת השתלשלות השם 'יובל' לשנת החמישים: המשמעות היסודית של 'יובל' היא איל, המשמעות השניה שנולדת מכך היא השופר, שעשוי מקרן של איל, ומשמעות זו מולידה משמעות שלישית, שהיא שנת היובל, שנקראת על שם התקיעה שהיו תוקעים בשופר בתחילתה.

  הרמב"ן מקשה על הסבר זה, כי השופר שתוקעים בו ביום הכיפורים של של שנת היובל, כלל לא צריך להיות דווקא מקרן איל!  בדבריו כלולה קושיה נוספת: בפסוק הקודם בחרה התורה דווקא להשתמש במילה 'שופר', ולא במילה 'יובל'! ועוד יש להעיר על פירוש רש"י, מדוע לקרוא לשנה כולה על שם תקיעה שנעשית בתחילתה, ולא לקרוא לה בשם שמבטא יותר את מה שמתרחש בה!

  על כן מבאר הרמב"ן בדרך אחרת, וזו לשונו:

"ולפי דעתי לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור... אמר 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה', שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו. ואמר 'יובל היא', שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו יובילוהו רגליו מרחוק לגור. ונשתמשו בלשון הזה בענינים רבים, 'יובל שי לה' צבאות' (ישעיה יח ז), ואמר 'ועל יובל ישלח שרשיו' (ירמיה יז ח)... ששם יובלו המים. 'ונתנה הארץ יבולה' (להלן כו ד)... ענין הבאה גם כן, כמו שיקרא תבואה... ויהיה פירוש 'יובל היא תהיה לכם' הבאה היא, ותהיה כן לכולכם כי תבאו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו."

פירוש זה דורש השלמה, שהרי בפסוקים רבים רואים שהאיל והשופר קרויים יובל, ומה הקשר בינם לבין 'הבאה'?

 הנצי"ב מבאר שהאיל נקרא 'יובל' משום שהוא 'הולך תמיד ממקום למקום'.

        הרש"ר הירש מחדד ומעמיק במשמעות ההובלה לעומת הבאה, ולפי דבריו מתחדד הרבה יותר הקשר של משמעות השם 'יובל' לשנת החמישים:

"אין 'הובלה' אלא הבאה ראויה והולמת: הבאת אדם למקום הראוי לו, או הבאת חפץ לאדם שהוא ראוי לו... ומכאן 'יבול': מה שהארץ מביאה לבית בעליה... 'יבול' או 'יבל': תעלה, המובילה את המים למקום הצורך... ומכאן גם 'יובל' במשמעות 'קרן': התוקע בקרן היובל קורא לעדר לשוב הביתה: כך: 'שופרות היובלים' (יהושע ו, ד) או: 'בקרן היובל' (שם פסוק ה)... 'יובל' איננו רק כינוי לקרן; אלא הוא מציין גם את הקול, הקורא לשוב הביתה. במסכת ראש השנה כו ע"א אמרו, ש'יובל' הוא גם 'דכרא': איל; ונראה, שגם משמעות זו איננה רחוקה מן ההוראה שנתבארה כאן. האיל 'מוביל' את העדר - ואולי גם 'מביאו הביתה'; הוא עובר לפניו כמנהיג, והעדר הולך בעקבותיו."

על פי זה מבאר הרש"ר הירש את משמעות השם 'יובל' לשנת החמישים:

"היובל יוביל ויביא, וביתר דיוק - הוא יביא הביתה; הוא יביא אדם ורכוש למעמד ולסדר הראוי להם."

1. איזה מספר מופיע 4 פעמים בפסוק אחד, בפרשת בהר?

המספר שבע  "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה".

2. באיזה פסוק בפרשת בהר יש 6 מילים רצופות שמתחילות כולן באותה אות?

באותו פסוק שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים.

3. איזו מצווה בפרשה זו כוללת תקיעה בשופר?

הכרזה על היובל.

4. איזה ביטוי בן שלוש מילים מופיע ארבע פעמים בפרשה זו?

תשובה – "אני ה' א-לוקיכם" בפרק כ"ה פס' י"ז, ל"ח, נ"ה, ופרק כ"ו פס' א.

---