פרשת בהעלותך

 

 

 

    

 


"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"

[במדבר י, לה - לו]


 

רגע המבחן של יתרו

כאשר ישראל קמים ונוסעים מהר סיני אל עבר ארץ ישראל, משה פנה ליתרו חותנו על מנת שימשיך ללוות את ישראל גם בארץ ישראל (י, כט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל".

פניה זו היא נקודת מפנה ביחסי עם ישראל עם יתרו, ועל מנת להבין אותה נזכיר את התפקיד שנטל יתרו ברגעים הגדולים ביותר של עם ישראל.

בחומש שמות ראינו כי ליתרו היה תפקיד משמעותי ומרכזי באירועים המכוננים של עם ישראל כעם ה': חומש שמות מתואר את שלושת היסודות של עם ישראל: יציאת מצרים, מתן תורה וייסוד משכן ה'. המאורעות הללו נוצרו לשם בניית ישראל לעם ה'. אך באופן מפתיע אנו מוצאים כי ישנו 'גוי' אחד אשר מצטרף לישראל בהקשר של שלושתם. יש לזכור שלאורך חומש שמות עם ישראל נמצאים בתהליך של הבדלה מן האומות: הם יוצאים ממצרים אל המדבר, הרחק מעולם האומות. במדבר הם מקבלים תורה שמכוונת רק אליהם, ובמעמד זה יורדת 'שנאה לאומות העולם' כלפיהם. וכסיום – ישראל בונים משכן שאליו אסור לגויים להיכנס. הגויים אינם שותפים בעבודת ה' הסדירה. ודוקא משום כך, יש חשיבות עליונה לכך שישנו גוי אחד ומיוחד מבין העמים שנשאב אל האור של ישראל ומצטרף אליהם. בכך מגלה את ההזדהות ואת הקרבה של הגויים לישראל.

החלוציות של יתרו

אולם לא די בכך שיתרו מתלווה לישראל, אלא בשלושת האירועים יש לו תרומה משמעותית לאירועים עצמם! יתרו מתגלה כחלוץ שהקדים וסייע במימוש לקדם את אותם המאורעות, עוד בטרם התקיימותם:

  • עוד לפני יציאת מצרים יתרו הוא שאירח את משה, ונתן לו את אפשרות להתגדל עד שיוכל לשוב למצרים ולהציל את העם. יתרו סיפק למשה הגנה מפני פרעה, ומשה גם נשא את ציפורה בתו.
  • אם היינו סבורים שהיה כאן חיבור חד פעמי של יתרו לישראל, במעמד הר סיני יתרו הגיע שנית, וגם הפעם תרם את חלקו המיוחד: הוא יעץ למשה למנות תחתיו שרים מתוך העם. בכך הוא סימן את המגמה שצפויה היתה להתגלות בהר סיני: קרבת ה' אינה שייכת רק ליחידים כמו האבות ומשה, אלא היא פונה אל עם ישראל כולו. יתרו למעשה היה המייסד של מערכת המשפט בעם ישראל.
  • ומה לגבי עבודת ה' שבמשכן? האם גם בה היה ליתרו חלק? למרבית ההפתעה גם כאן יתרו התגלה כחלוץ שזיהה מלכתחילה את רצון ה' וכיוון את ישראל לעברו. כאשר ישראל יצאו ממצרים, יתרו הגיע וקרא לגדולי ישראל להקריב יחד איתו עולה וזבחים לקב"ה (יח, יב): "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים"[1]. זוהי ההופעה הראשונה של הקרבה במעמד לאומי (מלבד קרבן פסח במצרים), שהופיע עוד לפני פירוט סדרי הקרבנות בבית ה'.

אם כן, בתהליכי היסוד של היות ישראל לעם ה', מופיע אדם פלאי מאומות העולם. הוא משמש כעין נציג לכלל האומות, ומביע את הרצון של כולן שישראל יקבלו את תפקידם המרכזי בעולם.

האם יתרו יטול תפקיד גם בארץ ישראל?

לאור זאת מגיעה השאלה: מה יהיה כשישראל יסיימו את תהליכי התגבשותם במדבר ויפנו לארץ ישראל – האם גם שם יהיה ליתרו חלק, או שמא בארץ ישראל תהיה הבדלה גמורה והרמטית משאר אומות העולם?

כעת מובנת המשמעות הכבירה של פניית משה ליתרו להצטרף אל ישראל גם במסעם אל ארץ ישראל. גם בארץ ישראל יש מקום לטובי הגויים אשר יקרינו את אור ישראל על שאר האנושות (כט): "לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל".

אולם בתוך בקשה זו של משה, כבר ניכרת המניעה של יתרו להצטרף: הן בארץ ישראל יתגלה כי טוב ה' מופנה רק אל עם ישראל ("כי ה' דיבר טוב על ישראל"). לכן גם אם ישראל ייטיבו ליתרו, ההבדלה תהיה ניכרת יותר מן החיבור. על כן יתרו עונה מיד כי הואיל ולא יהיה לו חיבור שלם אל ארץ ישראל, אין לו אלא ללכת אל ארצו ומולדתו (ל): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ". קשה שלא לשים לב שיש כאן רמז לציווי הקדום לאברהם לעזוב את ארצו ומולדתו. יתרו רומז לכך כדי להזכיר את הבדלת ישראל מן העמים בארץ ישראל.

אך אל מול זאת, משה מקרב את יתרו בצעד נוסף. הוא מגלה כי כמו במאורעות הקודמים, גם במסע לארץ ישראל הוא יהיה לא רק כמלווה ונספח, אלא בעל תפקיד חלוצי. הוא מסביר ליתרו שנועד לו תפקיד ממשי בדרך אל ארץ ישראל (י, לא): "וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם". כלומר משה מבין שיתרו אינו מעוניין רק ליהנות מטובת ישראל, אלא להיות בעל תרומה לגילוי שם ה' בעולם דרך ישראל.

אולם גם בשלב זה, השותפות של יתרו לעם ישראל מיוחסת רק לדרך אל ארץ ישראל ולא אל ארץ ישראל עצמה. על כן משה מוסיף ומגלה כי גם בארץ ישראל יתרו יזכה לטובת ה' ולא רק לטובת ישראל (לב): "וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ".

אל מול בקשה יחודית זו של משה מיתרו, בולט כי יתרו לא השיב. האם הוא מתכוון להמשיך עם ישראל או לא? בכך נותרת שאלה זו באוויר, ללא תשובה ברורה. מכך מתברר ששאלה זו נותרה פתוחה: מצד אחד יתרו לא ממשיך באופן רשמי עם ישראל, ומצד שני הוא לא עוזב אותם סופית אל ארצו ומולדתו. המשמעות היא שהדברים יוודעו רק בהמשך ההיסטוריה: אם יזכו ישראל יתרו יופיע שנית ויבוא בתור נציג הגויים אל ארץ ישראל.

 

 

[1] נציין כי על פי חלק מן המפרשים הביטוי 'לפני האלוקים' כוונתו שההקרבה של יתרו היתה במשכן. וזאת לסוברים שיתרו הגיע לאחר מתן תורה.

הסירו הבגדים הצואים

אחריות הכהונה לטהרת האומה

וכה תעשה להם לטהרם

הפטרתינו מתארת מחזה בו מסירים הבגדים הצואים מיהושע הכהן הגדול. זכריה מבקש שגם ילבישו אותו צניף טהור ובקשתו מתקיימת:

וִיהוֹשֻׁ֕עַ הָיָ֥ה לָבֻ֖שׁ בְּגָדִ֣ים צוֹאִ֑ים וְעֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י הַמַּלְאָֽךְ: וַיַּ֣עַן וַיֹּ֗אמֶר אֶל־הָעֹמְדִ֤ים לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר הָסִ֛ירוּ הַבְּגָדִ֥ים הַצֹּאִ֖ים מֵעָלָ֑יו וַ֣יֹּאמֶר אֵלָ֗יו רְאֵ֨ה הֶעֱבַ֤רְתִּי מֵעָלֶ֙יךָ֙ עֲוֹנֶ֔ךָ וְהַלְבֵּ֥שׁ אֹתְךָ֖ מַחֲלָצֽוֹת: וָאֹמַ֕ר יָשִׂ֛ימוּ צָנִ֥יף טָה֖וֹר עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיָּשִׂימוּ֩ הַצָּנִ֨יף הַטָּה֜וֹר עַל־רֹאשׁ֗וֹ וַיַּלְבִּשֻׁ֙הוּ֙ בְּגָדִ֔ים וּמַלְאַ֥ךְ יְקֹוָ֖ק עֹמֵֽד:

-(זכריה פרק ג פסוק ג - ו, ג-ו)

חז"ל מסבירים שהסיבה שיהושע היה לבוש בגדים צואים היא נישואי התערובת שהיו קיימים באותה תקופה. נישואים שגם הגיעו לבני משפחתו של יהושע הכהן הגדול:

וַיִּמָּצֵא֙ מִבְּנֵ֣י הַכֹּהֲנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הֹשִׁ֖יבוּ נָשִׁ֣ים נָכְרִיּ֑וֹת מִבְּנֵי֙ יֵשׁ֤וּעַ בֶּן־יֽוֹצָדָק֙ ...

(עזרא פרק י פסוק יח - יט,)

למרות שיהושע לא חטא בעצמו, עדיין נזקק הוא לתהליך כפרה וטהרה בגלל חטאי הדור וחטאי משפחתו. הדברים מקבילים למה שלמדנו בפרשתנו על הלוויים. דווקא הלוויים שלא חטאו בחטא העגל הם הנזקקים לכפרה בשם האומה כולה על חטא זה:

קַ֚ח אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִהַרְתָּ֖ אֹתָֽם: וְכֹֽה־תַעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶעֱבִ֤ירוּ תַ֙עַר֙ עַל־כָּל־בְּשָׂרָ֔ם וְכִבְּס֥וּ בִגְדֵיהֶ֖ם וְהִטֶּהָֽרוּ:

(במדבר פרשת בהעלותך פרק ח פסוק ו - ז,)

והעבירו תער - מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים:

(רש"י במדבר פרשת בהעלותך פרק ח פסוק ז)

ההנהגה הרוחנית נושאת את עוון האומה ומכפרת, טמאה בטומאתה ועוברת תהליך כפרה עבורה. רק שותפות עמוקה כזו מאפשרת גם להנהיג בפועל, להוכיח ולהורות. וכך מצווה הקב"ה את יחזקאל הכהן, לפני שפותח פיו להוכיח את האומה:

וְאַתָּ֤ה שְׁכַב֙ עַל־צִדְּךָ֣ הַשְּׂמָאלִ֔י וְשַׂמְתָּ֛ אֶת־עֲוֹ֥ן בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלָ֑יו מִסְפַּ֤ר הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁכַּ֣ב עָלָ֔יו תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֹנָֽם: ... וְאַתָּ֨ה בֶן־אָדָ֜ם קַח־לְךָ׀ חֶ֣רֶב חַדָּ֗ה תַּ֤עַר הַגַּלָּבִים֙ תִּקָּחֶ֣נָּה לָּ֔ךְ וְהַעֲבַרְתָּ֥ עַל־רֹאשְׁךָ֖ וְעַל־זְקָנֶ֑ךָ

 

(יחזקאל פרק ד פסוק ג - ה,פרק ה פסוק א)

רק אחרי תהליך ארוך של אחריות פנימיית והשתתפות בחטא האומה, פותח יחזקאל פיו לתוכחה.

לקיחת האחריות של עזרא

הטיפול של עזרא הסופר בבעיית הנשים הנוכריות שורשו בלקיחת אחריות פנימית:

וּכְשָׁמְעִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה קָרַ֥עְתִּי אֶת־בִּגְדִ֖י וּמְעִילִ֑י וָאֶמְרְטָ֞ה מִשְּׂעַ֤ר רֹאשִׁי֙ וּזְקָנִ֔י וָאֵשְׁבָ֖ה מְשׁוֹמֵֽם: וְאֵלַ֣י יֵאָסְפ֗וּ כֹּ֤ל חָרֵד֙ בְּדִבְרֵ֣י אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ל מַ֣עַל הַגּוֹלָ֑ה וַאֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב מְשׁוֹמֵ֔ם עַ֖ד לְמִנְחַ֥ת הָעָֽרֶב: וּבְמִנְחַ֣ת הָעֶ֗רֶב קַ֚מְתִּי מִתַּֽעֲנִיתִ֔י וּבְקָרְעִ֥י בִגְדִ֖י וּמְעִילִ֑י וָֽאֶכְרְעָה֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וָאֶפְרְשָׂ֥ה כַפַּ֖י אֶל־ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהָֽי: וָאֹמְרָ֗ה אֱלֹהַי֙ בֹּ֣שְׁתִּי וְנִכְלַ֔מְתִּי לְהָרִ֧ים אֱלֹהַ֛י פָּנַ֖י אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י עֲוֹנֹתֵ֤ינוּ רָבוּ֙ לְמַ֣עְלָה רֹּ֔אשׁ וְאַשְׁמָתֵ֥נוּ גָדְלָ֖ה עַ֥ד לַשָּׁמָֽיִם:

 

(עזרא פרק ט פסוק ג - ז, ג-ז)

עזרא מרגיש שייכות עמוקה לחטא האומה. הוא מתוודה על חטא שחטאו אחרים, כשותף מלא. כי גוף אחד אנחנו. רק מתוך עמדה כזו יכול לבוא תיקון מעשי של החטא.

עמדתו זו של עזרא מקרינה על מעגלים נוספים של הנהגה. מעגלים הפועלים במישור המעשי יותר:

 וַיַּעַן֩ שְׁכַנְיָ֨ה בֶן־יְחִיאֵ֜ל מִבְּנֵ֤י עולם עֵילָם֙ וַיֹּ֣אמֶר לְעֶזְרָ֔א אֲנַ֙חְנוּ֙ מָעַ֣לְנוּ בֵאלֹהֵ֔ינוּ וַנֹּ֛שֶׁב נָשִׁ֥ים נָכְרִיּ֖וֹת מֵעַמֵּ֣י הָאָ֑רֶץ וְעַתָּ֛ה יֵשׁ־מִקְוֶ֥ה לְיִשְׂרָאֵ֖ל עַל־זֹֽאת: וְעַתָּ֣ה נִֽכְרָת־בְּרִ֣ית לֵ֠אלֹהֵינוּ לְהוֹצִ֨יא כָל־נָשִׁ֜ים וְהַנּוֹלָ֤ד מֵהֶם֙ בַּעֲצַ֣ת אֲדֹנָ֔י וְהַחֲרֵדִ֖ים בְּמִצְוַ֣ת אֱלֹהֵ֑ינוּ וְכַתּוֹרָ֖ה יֵעָשֶֽׂה:

(עזרא פרק י פסוק א - ד, א-ד)

שכניה בן יחיאל לא חטא בחטא הנשים הנוכריות, אך הוא לוקח אחריות בגוף ראשון "אנחנו מעלנו".

שרשרת לקיחת האחריות

הגמרא במסכת סנהדרין מתארת שרשת שלמה של לקיחת אחריות , הנלמדת מעמדתו של שכניה בן יחיאל:

כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר: מי שאכל שום - יצא! עמד רבי חייא ויצא. עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון ברבי לרבי חייא, אמר ליה: אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו: לא תהא כזאת בישראל! ורבי חייא מהיכא גמיר לה (מהיכן למד זאת) - מרבי מאיר. דתניא: מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו: רבי, אחד מכם קדשני בביאה. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות, ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה. ורבי מאיר מהיכא גמיר לה - משמואל הקטן. ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה - משכניה בן יחיאל. דכתיב ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות מעמי הארץ ועתה יש מקוה לישראל על זאת.

(תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יא עמוד א)

הגמרא מוסיפה ששרשיה של תפיסה זו בהנחיה אלוקית למשה ויהושע:

ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה - מיהושע. דכתיב ויאמר ה' אל יהושע קם לך למה זה אתה נפל על פניך חטא ישראל. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי חטא? - אמר לו: וכי דילטור אני לך? הטל גורלות. ואיבעית אימא - ממשה, דכתיב עד אנה מאנתם.

האחריות הקולקטיבית של ישראל על חטא עכן. היא תבנית המלמדת לדורות. גם אחריותם של משה ואהרון על חטאיהם של דור המדבר- מייסדת עמדה לדורות של לקיחת אחריות.

הלא זה אוד מוצל מאש

היכולת של המנהיגים לכפר על ישראל, גם במצבים קשים מאד כמו נישואי נשים נוכריות, אינה מובנת מאליה. היא מתנה אלוקית, מתוך האהבה והברית של הקב"ה עם ישראל. ישראל השבים מן הגלות הקשה ותלאותיה, אותה נשאו למען שמו באהבה:

וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־הַשָּׂטָ֗ן יִגְעַ֨ר יְקֹוָ֤ק בְּךָ֙ הַשָּׂטָ֔ן וְיִגְעַ֤ר יְקֹוָק֙ בְּךָ֔ הַבֹּחֵ֖ר בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם הֲל֧וֹא זֶ֦ה א֖וּד מֻצָּ֥ל מֵאֵֽשׁ:

(זכריה פרק ג פסוק ב, ב)

איך תוכל לשטנו אחרי שהוא מוצל מהגלות:

 

(אבן עזרא זכריה פרק ג פסוק ב)

גם עזרא בתפילתו בווידויו על חטא הנשים הנוכריות מעמיד את הדברים בהקשרם ההסטורי הכולל, של גלות וגאולה:

מִימֵ֣י אֲבֹתֵ֗ינוּ אֲנַ֙חְנוּ֙ בְּאַשְׁמָ֣ה גְדֹלָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וּבַעֲוֹנֹתֵ֡ינוּ נִתַּ֡נוּ אֲנַחְנוּ֩ מְלָכֵ֨ינוּ כֹהֲנֵ֜ינוּ בְּיַ֣ד׀ מַלְכֵ֣י הָאֲרָצ֗וֹת בַּחֶ֜רֶב בַּשְּׁבִ֧י וּבַבִּזָּ֛ה וּבְבֹ֥שֶׁת פָּנִ֖ים כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וְעַתָּ֡ה כִּמְעַט־רֶגַע֩ הָיְתָ֨ה תְחִנָּ֜ה מֵאֵ֣ת׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵ֗ינוּ לְהַשְׁאִ֥יר לָ֙נוּ֙ פְּלֵיטָ֔ה וְלָתֶת־לָ֥נוּ יָתֵ֖ד בִּמְק֣וֹם קָדְשׁ֑וֹ לְהָאִ֤יר עֵינֵ֙ינוּ֙ אֱלֹהֵ֔ינוּ וּלְתִתֵּ֛נוּ מִֽחְיָ֥ה מְעַ֖ט בְּעַבְדֻתֵֽנוּ:

(עזרא פרק ט פסוק ז - ט, ז-ט)

מה עמוקה משמעות הדברים לדורנו אנו. דור מוצל מאש. כמה יגער ד' בשטן. כמה יבחר בירושלים. מה גדול תפקידם של אנשי המעלה והקודש, להסיר הבגדים הצואים וללבוש מחלצות. בשם כל ישראל.

צניף טהור

השמת הצניף הטהור בראשו של יהושע, אינה רק תוצאה של כפרה על החטא. היא היא גופו של תהליך הכפרה. נוכחות המעלה העליונה, מרוממת מעל נפילות כאלו ואחרות.

וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיקֹוָֽק: ...אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה: וְהָיָה֘ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֹ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים ...וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:

(שמות פרשת תצוה פרק כח פסוק לו - לח, לו-לח)

נוכחותה של דמות בעלת השראה אלוקית, הקדושה לד'- היא היא המכפרת. היא גם מהווה את שורש הבחירה בירושלים:

ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן, ויגער ה' בך הבוחר בירושלם. כי מצד היותו יתברך בוחר בירושלם מרחם עליו, והוא כי בחירתו יתברך בירושלם תלויה בהיות איש צדיק בה,

(אלשיך על זכריה פרק ג פסוק ב)

חז"ל מרחיבים את העניין לכלל בגדי הכהונה:

ואמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם, שנאמר: וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. מכנסים מכפרת על גילוי עריות, שנאמר: ועשה להם מכנסי בד [לכסות (את) בשר ערוה]. מצנפת מכפרת על גסי הרוח. מנין? אמר רבי חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה. אבנט מכפר על הרהור הלב, היכא דאיתיה. חושן מכפר על הדינין, שנא': ועשית חושן משפט. אפוד מכפר על עבודת כוכבים, שנאמר: אין אפוד ותרפים. מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? א"ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע. וציץ מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב: והיה על מצח אהרן, ובעזות פנים כתיב: ומצח אשה זונה היה לך.

(תלמוד בבלי מסכת זבחים דף פח עמוד ב)

כוחות החיים שיצאו בצורה פגומה וחוטאת, באים לתיקונם כאשר הם עומדים מול הופעה עליונה ומתוקנת שלהם. כך הגאווה, שמתכפרת בגאות הקדושה במצנפת, כך הקולניות וההתבלטות בלשון הרע שמתכפרים בקולם של הפעמונים והרימונים, כך עזות המצח- המכפרת בעמידתה מול הבלטה בקדושה של הציץ.

ראה הסרתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות.

 

יכולת ה'

כשהקב"ה אומר למשה שיביא לעם בשר לאכול במשך חודש, התגובה של משה מפתיעה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם". איך יתכן שמשה לא מאמין ביכולת ה'? ובאמת ה' מיד אומר לו "הֲיַד ה' תִּקְצָר?", אבל לא מובן מראש איך משה פקפק ביכולת ה'? ובמיוחד משה, שראה איך ה' עושה את כל מכות מצרים, ואיך קורע את הים, ואיך נותן לישראל מן במדבר ומים מהסלע, מה יגרום לו לחשוב שיד ה' תקצר?

ומעבר לזה, אם באמת משה פקפק ביכולת ה', זה נראה חטא הרבה יותר משמעותי מחטא מי מריבה, וכאן אין אפילו נזיפה במשה.

לאחר חטא העגל הקב"ה רצה להשמיד את עם ישראל, ולהוציא ממשה את המשך העם "הַנִּיחָה לִּי וְיִֽחַר אַפִּי בָהֶם וַֽאֲכַלֵּם וְאֶֽעֱשֶׂה אֽוֹתְךָ לְגוֹי גָּדֽוֹל". משה מסרב, ובפועל לוקח את העם על כתפיו. כלומר שמאותו זמן משה הוא שמטפל בעם, ולא ה' באופן ישיר: "לֹא אֶֽעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ". אם ה' יטפל בעם, יהיו לזה משמעויות קשות. "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם".

כשהעם בוכים ורוצים בשר, משה יודע שיש רק שתי אפשרויות: או שהוא יסדר את הענין מולם, כך שלא יכעיסו את ה', או שה' יטפל בענין, וממילא תהיה מגפה ורבים ימותו. אלא שמשה יודע שאין לו איך להשביע את רצונם: "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה", ולכן אין לו איך לקחת את העם על כתפיו: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק". ולכן מבקש "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי". אם משה לא יהיה, אי אפשר יהיה לכלות את העם ולהקים ממשה את העם מחדש, וממילא ה' יטפל בצרכיהם.

התשובה של ה' היא מצד אחד להוסיף להנהגה גם את שבעים הזקנים "וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ", ומצד שני לומר שהעם יאכלו בשר במשך חודש. משה מבין, או לפחות רוצה להבין כך, שלא מדובר באכילה שתביא למגפה והשמדה. כלומר שזו עדיין אכילה שמשה עצמו אמור לספק לעם. אלא שלמשה אין יכולת לספק לעם בשר לחודש ולכן הוא אומר "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים", משה מבין שהוא יתן את הבשר, ומצד שהוא בקרב העם והוא אחראי עליהם. משה אינו יכול לעשות ניסים ולכן הוא לא מבין באיזה דרך יתן להם: "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם", יש לעם מספיק צאן ובקר שעלה איתם ממצרים, אבל הם לא יסכימו לשחוט אותו ולאבד את הרכוש שלהם. "אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם", משה יכול לשלוח אנשים לים להביא דגים, אבל בשום אופן לא בכמות מספיקה.

אין כאן חוסר אמון כל שהוא ביכולת ה', אלא הבנה מוטעית בדברי ה', לפיה משה הוא שיתן את הבשר.

ועל זה עונה לו ה' שאמנם צורת העבודה הנוכחית היא שמשה מטפל בעם ולא ה', אבל כיון שהעם מפקפק ביכולת ה' לתת בשר "הֲיַד ה' תִּקְצָר", זו מחשבה מזיקה מאוד. ולכן כדי למנוע אותה "עַתָּה תִרְאֶה" – הפעם הזו בלבד, באופן מיוחד "הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא", כתוב "היקרך", לא היקרה דברי, כלומר האם דברי יקרה דרכך או לא, כשהתשובה הנכונה היא שהפעם לא. דבר ה' לא יקרה דרך משה, אלא ה' עצמו יביא להם את הבשר. וכמובן תתלווה לזה מגיפה.

[עיון נוסף והרחבה: במדבר פרק יא פסוקים כא עד כג: חזקוני, רש"ר הירש, אברבנאל, מדרש תנחומא חוקת לא. תשובות שונות לשאלה: במדבר פרק יא פסוק כא: דעת זקנים מבעלי התוספות, בכור שור, רבנו בחיי, אברבנאל, תורת משה, מלבי"ם].

השניים שמחוץ ל70

א. עם ישראל התפתח והפך לעם בארבעה שלבים. כל שלב נקבע ע"י מספר האנשים שהיו אז: 1-12-70-600,000. האבות היו יחידים, השבטים היו 12, היורדים למצרים 70 והיוצאים ממנה 600,000. חז"ל מבארים שכל אחד מהמספרים הוא בעל משמעות מהותית.

האם יש יחס בין המספרים השונים? מבחינה חשבונית יש יחס ישר בין מספר השבטים לבין מספר יוצאי מצרים (אפשר לחלק 600,000 ב12), אבל אין יחס כזה כלפי המספר 70. אם כן לכאורה אין סיבה שמניין ה70 יתחלק באופן יחסי ל12 השבטים. ואכן מניין ה70 של היורדים למצרים לא מחולק בשווה בין השבטים. אלא שבפרשתנו מתברר שגם בין מספרים אלו אמור להיות יחס.

מניין ה70 חוזר בפרשתנו בבחירת הזקנים שינהיגו את העם יחד עם משה. המדרש מתאר את תהליך בחירת הזקנים: "בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ, אָמַר משֶׁה מָה אֶעֱשֶׂה, אִם אָבִיא חֲמִשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט אֵינָם עוֹלִים לְמִנְיַן שִׁבְעִים וְנִמְצְאוּ שִׁשִּׁים, וְאִם אָבִיא שִׁשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה וַחֲמִשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה, הֲרֵי אֲנִי מַטִּיל קִנְאָה בֵּין שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. מֶה עָשָׂה, נָטַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם פְּתָקִין וְכָתַב בָּהֶן זָקֵן, עוֹד שְׁנַיִם פְּתָקִין חָלָק, וּטְרָפָן בְּקַלְפֵּי, אָמַר בּוֹאוּ וּטְלוּ פְּתָקְכֶם, מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ פֶּתֶק כְּתִיב בּוֹ זָקֵן הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁנִּתְמַנֶּה זָקֵן, וְאִם עָלָה בְּיָדוֹ חָלָק הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁלֹא נִתְמַנָּה".

מלשון המדרש אפשר לומר שהצורך להתאים את מספר ה70 למספר 12 השבטים אינו מהותי אלא 'משום דרכי שלום'- מצד האמת היה צריך לבחור את 70 הראויים ביותר מתוך העם גם אם חלק מהשבטים יזכו לנציגות רבה ומחלקם יהיו רק מעטים או כלל לא, אך משה חושש שהדבר לא יתקבל ולכן מוכן לוותר קצת על האיכות בשביל השלום.

אלא שהמדרש ממשיך ומבאר שהגורל היה בחירה אלוקית: "...וְאִם עָלָה בְּיָדוֹ חָלָק הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁלֹא נִתְמַנָּה וְהַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שָׁם פֶּתֶק אֶחָד כָּתוּב בּוֹ זָקֵן, אִלּוּ הָיִיתָ רָאוּי לְהִתְמַנּוֹת הָיָה עוֹלֶה בְּיָדֶךָ". וכן ברש"י בפירוש: "ומי שעלה בידו חלק אמר לו, המקום לא חפץ בך". קשה לומר שהגורל האלוקי, שבוחר את הראויים ביותר, מוותר מראש על כמה מן הראויים כדי להשוות בין השבטים. לכן נראה שמצד האמת גם מניין ה70 עומד ביחס ישר למניין 12 השבטים.

אמנם לפי הסבר זה חוזרת הקושיה החשבונית- איך ייתכן שיש יחס מהותי בין המספרים אם אי אפשר לחלק 70 ל12? אפשר למצוא רמז לתשובה בדברי הרמב"ן: "...וקבלו רבותינו כי כל סנהדרי גדולה היושבת בבית השם במקום אשר יבחר לשכנו שם כן יהיה מנינם שבעים והנשיא על גביהם כמשה רבינו והנה הם שבעים ואחד וכן האותיות בשם הגדול המפורש שבעים ושתים כנגד השרים והשם המיוחד שהוא אדון יחיד על כולם". כלומר שהמספר השלם של מדרגה זו הוא 72 שמתחלק באופן ישר ב12, אלא ששניים מתוכם הם משה והקב"ה שאינם נבחרים מתוך השבטים.

ואכן למרות שהגורל בחר רק שבעים זקנים, בפועל התנבאו כל ה72 שהשתתפו בהגרלה: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה... וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים... וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה". הדעה הראשונה במדרש סוברת שאלדד ומידד הם אלו שלא נבחרו בהגרלה ואם כן הנבואה 'התעלמה' מן הגורל וניתנה בשווה לכל השבטים- שישה מכל שבט.

על פי זה נוכל להבין את נבואתם של אלדד ומידד ואת תגובתו החריפה של יהושע: "וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם"- 'הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. דבר אחר תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ'. אם יש שניים מחוץ ל70 הרי שהם מחליפים כביכול את משה ואת הקב"ה. ואכן נבואתם של אלדד ומידד עוסקת בהחלפתו של משה! גם העובדה שהם מתנבאים מחוץ למחנה מתפרשת בהקשר זה: 'שחשב (יהושע) שלא יצאו האהלה להראות שיתנבאו בלתי אצילות ממשה רבינו'- מי שמחליף את משה לא תלוי בו.

נראה שמסיבה זו המפרשים מזהים את אלדד ומידד כאחיו של משה. בתרגום יונתן מבאר: 'וְאִשְׁתְּיָירוּ תְּרֵין גוּבְרִין בְּמַשְׁרִיתָא שְׁמֵיהּ דְחָד אֶלְדָד וּשְׁמֵיהּ דְתִנְיַין מֵידָד בְּנוֹי דְאֶלְצָפָן בַּר פַּרְנָךְ דִילֵידַת לֵיהּ יוֹכֶבֶד בְּרַת לֵוִי בִּזְמַן דְפַּטְרָהּ עַמְרָם גַבְרָהּ וְאִתְנְסִיבַת לֵיהּ עַד דְלָא יְלֵידַת יַת משֶׁה' כלומר שהם אחיו של משה מן האם, ולעומתו מפרש 'דעת זקנים' שהם אחיו מן האב: 'אלדד ומידד אחי משה היו כי כשנתנה תורה ונאסרו על העריות פרשו כלם שנאמר וישמע משה את העם בכה למשפחותיו ודרשינן על עסקי משפחותיו וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד שהיתה אשתו ונשא אשה אחרת והוליד ממנה אלדד ומידד'. לפי שניהם מובן שאחיו של משה עשויים להיות המחליפים שלו.

כתוצאה מנבואתם של אלדד ומידד מתגלה מעלת נבואתו של משה שפירש מן האשה: 'וּמִנַּיִן הָיְתָה יוֹדַעַת מִרְיָם שֶׁפָּרַשׁ מֹשֶׁה מִן הָאִשָּׁה? רַבִּי נָתַן אוֹמֵר, מִרְיָם הָיְתָה בְּצַד צִפּוֹרָהּ כְּשֶׁאָמְרוּ לְמֹשֶׁה אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמְעָה צִפּוֹרָהּ, אָמְרָה, אוֹי לָהֶם לִנְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, אם הֵן נִזְקָקִין לִנְבוּאָה שֶׁיְּהוּ פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁפָּרַשׁ בַּעֲלֵי הֵימֶנִּי'. מדוע ציפורה אומרת זאת דווקא על אלדד ומידד ולא על כל 70 הזקנים? נראה שציפורה יודעת שרק במדרגת נבואה של משה הכרחי לפרוש מן האשה והיא סבורה שאלדד ומידד הגיעו למדרגה זו.

מכאן נובעת טענתה של מרים: "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר". אם אחיו למחצה של משה יכולים להגיע למדרגת נבואתו ודאי שאחיו הגמורים יכולים. כנגד זה עונה הקב"ה: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" וגם אלדד ומידד לא הגיעו מעולם למדרגתו.

בדרך דרש ניתן לומר על דבריה של ציפורה שרק משה 'נזקק לנבואה' כלומר שאינו יכול להתקיים רגע אחד בלי נבואה וממילא הכרח שיפרוש מן האשה.

ב. משמעותו של מניין ה70 הוא ההנהגה הכללית של האומה על פי התורה- הסנהדרין. מסתבר שההנהגה התורנית של האומה נבחרו מתוך ההנהגה התורנית של השבטים. בפרשת יתרו נמנו ארבע דרגות של הנהגה תורנית: "וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת". אמנם לא מוזכרים שם השבטים אבל אין הגיון לומר שהחלוקה לאלפים ומאות וכו' לא היתה לפי השבטים. כאמור בפרשתנו נבחרים שישה או חמישה מכל שבט ומסתבר שנבחרו מתוך שרי האלפים של השבט. באופן זה נוצרת מדרגה חמישית של הנהגה תורנית שעומדת בראש השבט ושייכת גם להנהגת האומה הכללית, ומעליה משה רבינו ראש הסנהדרין.

ניתן לומר שהנבחרים מכל שבט המשיכו את השיטה המספרית שהתחילה בעצת יתרו ונחשבו כשרי עשרות אלפים ושרי חמישים אלף, כיצד? היחס המספרי בין מניין השבטים לבין המספר של יוצאי מצרים הוא 600,000/12=50,000. כלומר שבשבט ממוצע אמורים להיות 50,000 איש. בשבט כזה נדרשים חמישה שרי עשרות אלפים ועוד שר אחד על כל ה50,000 שהוא בעצם נשיא השבט, כך שמכל שבט יש שישה חכמים שמצטרפים יחד ל72.

באופן זה ניתן לבאר מה הגורם שקבע מאיזה שבט ייבחרו חמישה ומאיזה שישה. שבט קטן שאין בו צורך לחמישה שרי עשרות אלפים ייבחרו ממנו רק חמישה בסה"כ. במפקד בתחילת הספר ישנם שישה שבטים מעל לממוצע של 50,000 ושישה מתחתיו. בסיכום המספרים על פי החלוקה למחנות יש רק מחנה אחד שקטן מ150,000. נראה שבמחנה ראובן ובמחנה דן השבטים הגדולים 'השלימו' את הקטנים כיוון שהסכום הכולל של המחנה יכול להתחלק באופן שלכל שבט יהיו 50,000. רק במחנה אפרים שמונה כמאה אלף בלבד אין אפשרות כזו.

ואמנם מצאנו דעה ששני השבטים שמהם נבחרו חמישה בלבד הם אפרים ובנימין. במדרש אחר מזהים את אלדד ומידד עם נשיאי אפרים ובנימין בשנת הארבעים: "אלדד זה אלידד בן כסלון ומידד זה קמואל בן שפטן", ולפי הדעה שלעיל הם אלו שלא נבחרו. בזמן שנבחרו שבעים הזקנים היו באותם שבטים חמישה חכמים גדולים מהם וכיוון שהשבט כולו היה קטן נבחרו רק הם. אמנם שבט מנשה שבאותו מחנה היה קטן מהם אך דווקא הוא גדל מאוד בהמשך ועבר את הממוצע.

שאלות אתגר למבוגרים ונוער

 

לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן

  

 

חלק מהשאלות מתוך אתר אש התורה

 

  1. מצאו שתי מילים שחוזרות 5 פעמים באותו פסוק ומצאו ברש"י מדוע?

 

  1. באיזה תאריך היתה הפרשיה המוזכרת בשלישי, ראו ברש"י מה קשה ומה התשובה.

 

  1. היכן מוזכרים בפרשה זו אף, שיניים, פה, ופנים?

 

  1. מהם שני המקומות בפרשה שבהם מוזכרת אש?

 

 

-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-

לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל


 

בחצוצרות וקול שופר

החצוצרות

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" לפי הנאמר, על שתי חצוצרות הכסף להעשות מקשה אחת ולא בצירוף של חלקים, בדומה למנורה ובדומה לכרובים, שניים מכלי הקודש היותר פנימיים. החצוצרות הן לכאורה כלי טכני שנועד להודיע על תנועה, עצירה או כינוס. מדוע אם כן יש צורך לעשותן ממקשה אחת ומדוע דווקא מכסף? לחצוצרות יש אופי מלכותי: עשה לך — שיהיו תוקעים לפניך כמלך. (רש"י) וא"ל הקדוש ברוך הוא למשה מלך עשיתיך שנאמר ויהי בישורון מלך, מה מלך כשהוא יוצא תוקעין לפניו, אף אתה עשה לך שתי חצוצרות כסף שבשעה שתהא יוצא ומכניס את ישראל תוקעים בהם והן מתכנסין. (תנחומא בהעלותך, ט) בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'. (תהילים צה, ו)

נצח והוד

החצוצרות מובאות כאן בהקשר של תנועת המחנה: "עַל פִּי ה' יַֽחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ". לתנועת והליכת האדם דרושות שתי רגליים. אף שגם ברגל בודדת טמון כוח רב יותר מאשר ביד, עם כל זאת, האדם לא יכול ללכת עם רגל אחת, הוא זקוק לשתיים, לשיווי משקל הניתן לו באמצעות שתי רגליו. ניתן לומר ששתי הרגליים משמשות כמקשה אחת, הן פועלות בתאום מלא ונצרכות זו לזו, שתיים שהן אחת. השניות הזו אופיינית להליכה. ההליכה מרוכזת בצעד הנוכחי העומד על הפרק, אך מחויבת למהלך, לכיוון הכללי, ליעד. הרב קוק מכנה שני צדדים אלו כ'נצח' ו'הוד'. מצד אחד הליכתו של עם ישראל הינה לקראת יעדים נצחיים ארוכי טווח, בלתי מוגבלים בזמן ובמקום הנוכחיים. בהליכה זו יש ממד ניסי, של צעידה על פי חזון עתידי, זהו ה'נצח'. מצד שני יש צורך לעסוק בצעד הנוכחי, כיצד לצעוד כעת לפי המציאות העכשווית, על פי הטבע וסדרי העולם הזה כפי שהם לפנינו, זהו ה'הוד'. מבין שתי נטיות אלו יש ליצור שיווי משקל: "ההשתלמות הקומתית של האומה בשיווי המשקל הולכת ומתקרבת, והנצח וההוד יחדיו משפיעים הם את כחם" (אורות, אורות ישראל, א, יב). משעה שהחל העם לקום וללכת מהר סיני אל ארץ ישראל, עלה הצורך ללמוד מהי הליכה לאומית מאוזנת, הזוקקת שתי רגליים, שתי חצוצרות.

הכסף — הנהגת התנועה

החצוצרות עשויות מכסף. עיון בפרשת תרומה מגלה כי כלי המשכן הפנימיים עשויים ברובם מזהב, בעוד הכלים הנראים כלפי חוץ, עשויים מכסף. כך למשל אדני המשכן, עמודי החצר, ווי העמודים וחישוקיהם עשויים מכסף. בחוץ, בחצר, במקום בו ישנה תנועה ערה של אנשים, ישנו מעבר מזהב לכסף. החצוצרה, לפי דברי הרש"ר הירש, מקורה בשורש 'חצר'. החצוצרה היא כלי המסייע למלך להנהגת החצר, ההנהגה הפונה החוצה. ארמונו והיכליו הפנימיים של המלך עשויים זהב, אך כאשר הוא נצרך לצאת מהיכלו, הוא עוטה על עצמו את הנהגת החצר, החצוצרה. הזהב הוא יפה, עמיד ומושלם, אולם הוא אינו עובר לסוחר. תנועת המסחר בעולם מתבצעת באמצעות הכסף שעובר מיד ליד, הוא שיוצר שינויים ותהליכים. כשהמלך יוצא אל החצר, אל עמו, הוא פוקד את הוראותיו לצורך הנעת תהליכים ציבוריים לאומיים, לטווח הארוך ולטווח הקרוב. פניית משה אל העם, כמלך, לא כמלמד תורה, תיעשה באמצעות חצוצרות הכסף. משה מצווה לנהוג כמלך, ולשלב בהנהגתו את הנצח וההוד, את חזון ההגעה אל הארץ, יחד עם נתינת הערך לכל מסע ומסע כמטרה כשלעצמו.

נסיעת הארון ומנוחתו

בפרשה מתוארת נסיעת ארון ברית ה': "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה". הארון מפלס מכשולים ומתמודד מול איומים וסכנות תוך כדי תנועה: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". המדרש מרחיב לתאר כיצד הארון היה מסלק נחשים, עקרבים, מגביה הרים ומיישר עמקים. אך כאשר היה מגיע הארון למנוחה: "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". בזמני העצירה, הארון השיב את המבט למטרה הכללית — השראת השכינה. כזו היא ההנהגה האלוהית, הליכה מאוזנת בשתי הרגליים, רגל אחת מרוכזת בצעד הקרוב והאחרת כבר מוליכה הלאה, אל עבר יעדים ארוכי טווח. רבי יצחק אייזיק חבר זצ"ל, מגדולי חכמי הסוד מבית מדרשו של הגאון מווילנא, מבאר כך את שני סימני ה'נון' המקיפים את פרשיית "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן". האות "נון" דומה לחצי עיגול, שתי אותיות נון, זו מול זו, ( ), היוצרות עיגול שלם. ההנהגה בשלמותה הבנויה משתי הנהגות, משתי רגליים. בדומה לכך, אומר ה'שפת אמת', "נון" אחת כנגד ימי המעשה, ו"נון" שנייה כנגד השבת — מנוחה. האיזון בין שני הצדדים הכרחי. לעיתים אנו עוסקים יתר על המידה בשאלות העכשוויות ומאבדים את החזון והיעד. ויש ומרוב רצון להגיע אל היעד, אל המנוחה והנחלה, אנו מאבדים את הסבלנות לעסוק בשלבים הפרטיים, בהתמודדויות מזדמנות.

שתי חצוצרות, מקשה אחת.

מזוהר תפארת ישראל... מתמזגות הן שתי הצורות הללו אשר לכנסת ישראל, הניסית והטבעית, בכל הסתעפויותיהן, במעמד כזה שכל אחת מרחיבה את הגבול של חברתה. (אורות, אורות ישראל, א, יב).

הכרת הטוב

בפרשת השבוע, בהעלותך אנו קוראים על מעשה חריג שאירע במהלך מסע בני ישראל במדבר: "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד  הֵאָסֵף מִרְיָם" (יב, טו). מבאר רש"י: "זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק' (שמות ב, ד)".

השלכות גדולות של מעשה קטן

המתנתה של מרים על יד היאור, להשגחה על אחיה היתה עשיה פעוטה. היא לא נדרשה למאמץ מרובה (או הקדשת תשומת לב מיוחדת). אך השלכותיו היו משמעותיות והיתה בהם תרומה נכבדה ומשמעותית להצלת עם ישראל.

מכאן לקח חשוב מאד לחיינו, יש ואדם עושה מעשה שנראה פעוט ואינו מחשיבו. יש אפילו שיזלזלו בו, אולם ערכו של מעשה אינו נמדד במישור המיידי, בסמוך לאירוע. ההשלכה של העשיה, כמו גם תוצאותיה יכולות להיראות רק זמן רב לאחר מכן. מרים עשתה זאת כאחות גדולה, שדואגת לאחיה הקטן. היא לא חשבה באותה עת בהשפעות שעשויות להיות לפעולה זו.

חשיבותה של הכרת הטוב

נשוב להמתנת בני ישראל למרים, שנסגרה שבעה ימים מחוץ למחנה. 'וְהָעָם לֹא נָסַע עַד  הֵאָסֵף מִרְיָם', כל מחנה בני ישראל, שמנה באותה עת כמה מיליונים, ממתין למרים ולא נוסע במשך שבעה ימים. התורה מציינת זאת, להשמיענו שהיה זה "אירוע חריג" בארבעים שנות נידודי בני ישראל במדבר, וללמדנו כלל חשוב, ומוסר לחיינו. 

לכל אדם יש חובה אנושית ומוסרית של הכרת הטוב ומחוייבות שבאה בעקבותיה. הכרת הטוב כלפי המיטיב נחשבת כחובה בסיסית. מגיל קטן מרגילים אנו את ילדינו לומר 'תודה' על צעצוע שמקבלים או ממתק שניתן להם. הכרת הטוב הינה חובה מוסרית ממדרגה ראשונה. היא הרבה מעבר לאמירת 'תודה'. הכרת הטוב אינה מידה נוספת, אלא אחד מעיקרי האמונה, כפי שמצינו בדברי חז"ל "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה" (קהלת רבה פרשה ז). מצאנו מקורות רבים על חיוב 'הכרת הטוב', אפילו לבעל חיים ולדומם. וכשאדם אינו מכיר טובה למי שהיטיב עימו, הוא מכונה 'כפוי טובה'. חסרון בהכרת הטוב, הוא חסרון מהותי בנפש האדם.

יסוד הכרת הטוב הוא להרבות חיבה ורעות בין איש לרעהו. המכיר טובה לחברו שהיטיב עימו- יודע שחברו אוהבו, וכפי שאומר שלמה המלך: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט).

את החובה הבסיסית להודות על כל הנאה לימד אברהם אבינו את באי העולם, ובאמצעותה הכיר להם את הקב"ה. אברהם נטע אשל בבאר שבע ולמרגלותיו האכיל והשקה את העוברים ושבים. לאחר שאכלו ושתו רצו להודות לו, ואז הסביר להם אברהם שלא אכלו משלו, אלא עליהם להפנות את תודתם לבורא עולם, על שאכלו משלו.

הכרת הטוב בין איש לאשתו

היבטים מגוונים יש לחיוב הכרת הטוב, ורבים הממעטים בחשיבות ההתבוננות בנושא זה, מתוך אי שימת לב. בחיי החברה, אדם נמשך בדרך כלל למי שמעריך אותו והערכה מובעת גם בתודה ובמילה טובה. כשזה לא קיים – מערכת היחסים בין אדם לחברו מתערערת.

על החובה להכיר טובה לבן / בת הזוג, למדנו מסיפור על רבי חייא. חז"ל במסכת יבמות (דף סג ע"א) מספרים: "רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו (=אשתו של רבי חייא היתה מצערת אותו). כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה (=כשהיה מוצא דבר טוב, היה צורר אותו בסודרו ומביא לה). אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר? (שאל אותו רב: והרי היא מצערת אותך, ומדוע אתה בכל זאת משתדל להנות אותה?) אמר לו: דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא". (=השיב לו רבי חייא: שמגיע לה, כהכרת הטוב על שמיטיבה עימו).

אדם מן השורה היה מגיב למעשה שכזה בצורה שלילית ויתכן שאף היה מבזה את רעייתו, אולם רבי חייא לא נהג כך, כשהיה מוצא בדוכנים בשוק דבר שאהוב על אשתו, היה רוכשו ומביאו לה. ואכן תלמידו תמה  על מנהגו זה, ושאל אותו לפשר קניית מתנה לאשתו, ובפרט שמצערת אותו. ענה לו רבי חייא: אני קונה לה, כהוקרה על שמגדלת את בנינו.

לרבי חייא אמנם היה צער גדול מהתנהגות רעייתו, אולם הוא חש בצורך להכיר לה טובה על כך שמגדלת את ילדיו – שהינם משותפים להם. ועל כן – גם כשהיה בשוק חשב כיצד יוכל להכיר טובה והביא לה תשורות.

לימדנו רבי חייא שיעור בהכרת הטוב - יש להכיר טובה על כל דבר, גם אם בנוסף לטובה מקבלים רעה מהמיטיב. יש למצוא את נקודות הזכות החיוביות ועליהן להכיר טובה.

הנביאים המתנבאים

  לאחר שמשה אומר לד' "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (יא, יד), ד' אומר לו לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, שעליהם הוא יאציל מרוחו (של משה) והם יסייעו לו לשאת בעול ההנהגה. כך אכן עושה משה, כפי שמתואר בהמשך הפסוקים שם, אך אז קורה דבר לא צפוי: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה". בעקבות כך קורא יהושע אל משה: "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם!". אך משה עונה לו: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

  אחת השאלות שמתעוררות מקריאת הפסוקים, נשאלת על תגובתו של יהושע בן נון: מדוע חושב יהושע שנכון להעניש את אלדד ומידד? מה הם עשו שלא כהוגן? הרי ד' בחר לנבא אותם, מה אשמתם?

  בדברי חז"ל (לדוגמה בסנהדרין יז ע"א) ובמפרשים ישנן כמה תשובות לשאלה זו. אנו נתבונן בתשובתו של הר"ן (בדרשות הר"ן, דרוש ח'), הבנויה על יסוד כללי במשמעות הבניינים בלשון הקודש.

  "מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם." כך נפתח פרק ז' ב'הלכות יסודי התורה' לרמב"ם. כלומר: הנבואה מגיעה אל הנביא מד'.  'מנבא' הוא פועל יוצא מבניין פיעל, המורה על פעולה בעוצמה.

  לעומת זאת, הנביא – רק מקבל את הנבואה, ולכן הלשונות שבהן מתוארת נבואתו הן מבניינים סבילים, נפעלים. כך לדוגמה במילים "וַיִּנָּבֵא" ו"כְּהִנָּבְאִי" (מבניין נפעל) הנזכרות כמה פעמים בתנ"ך. הר"ן מדקדק בלשון התורה בפרשתנו, בתיאור נבואתם של אלדד ומידד, שנאמר: "וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה", ולשון זו חוזרת גם בדברי הנער שסיפר זאת למשה: "אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה".

מילים אלו הן בבניין התפעל, שיש בו יסוד סביל, לצד היסוד הפעיל. הר"ן מבאר ש"בנין התפעל, ענינו שהוא מסבב להביא הדבר על עצמו". הרד"ק (בספרו 'מכלול') מבאר גם הוא שמשמעות הבניין היא "כי הוא עצמו מסבב להיותו מקבל המקרה," ומביא לכך דוגמה: 'כמו "והתברכו בזרעך, הם יסבבו לעצמם בתפלתם שיאמרו הא-ל יברכנו כמו שברך זרע אברהם".

  אלא שצריך להסביר, כיצד אפשר להבין על פי זה את הפועל 'מתנבאים', הרי כאמור, ד' הוא שמנבא את הנביאים? לדברי הר"ן, משמעות התנבאותם הייתה "שהיו מתבודדים ועושים כל יכולתם להשיג הנבואה."

  אך בכך עדיין לא מובן איזה פגם רואה יהושע במעשיהם, שכן הדרך להשיג את הנבואה, היא ע"י תיקון האישיות בתכונות ובמידות טובות, כפי שמפורט ברמב"ם (שם) באריכות: "אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד וכו'." לכן עדיין צריך להבין, מה פגם ראה יהושע במעשיהם של אלדד ומידד, שזיככו את עצמם עד שבסוף ד' ניבא אותם?

  מחדש הר"ן, שבניין התפעל יכול לבטא השתדלות גם אם אינה מגיעה לכדי התוצאה המבוקשת:

"וגם כי לא ישיגו אותה נקראים מתנבאים, כענין שכתוב (משלי יג ז) יש מתעשר ואין כל, שגם [מי] שלא ישיג העושר, קרוי מתעשר."

עפ"י זה מסביר הר"ן, לדעת מי שאומר שהסיבה שאלדד ומידד נשארו במחנה הייתה כי הם לא נבחרו להיות משבעים הזקנים שאסף משה (אחת הדעות בסנהדרין יז ע"א), שלכן סבר יהושע שיש להענישם: "אחרי שהיו מתחזקים לחלוק על הרצון האלהי, היו ראויים לשומם בבית הכלא." על סברה זו השיב לו משה רבנו  שאין בהתנהגותם בעיה, "אחר שיסכים השם יתברך בזה, וש'יתן את רוחו עליהם'", דהיינו, מאחר שכל הכוונה של אלדד ומידד הייתה לזכות לנבואה, ואם יזכו לה זה רק בגלל רצון ד' לנבא אותם - אין כל פגם בהשתדלותם.

חלק מהשאלות מתוך אתר אש התורה

  1. מצאו שתי מילים שחוזרות 5 פעמים באותו פסוק ומצאו ברש"י מדוע?

ח' י"ט - המילים בני ישראל. רש"י: מתוך חיבתם מזכירם.

  1. באיזה תאריך היתה הפרשיה המוזכרת בשלישי, ראו ברש"י מה קשה ומה התשובה.

הפרשיה לפני פסח ותחילת החומש באייר, מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה. וזה כדי לא להזכיר זאת בתחילה כי זה היה הפסח היחיד במדבר (רש"י).

  1. היכן מוזכרים בפרשה זו אף, שיניים, פה, ופנים?

השם מזהיר את משה שהיהודים יאכלו כל כך הרבה שליו עד שהוא יצא להם מהאף (במדבר יא כ). כשהגיע השליו, המתאוננים נענשו כשהבשר היה עדיין בין שיניהם (במדבר יא לג). השם שוחח עם משה "פה אל פה" (במדבר יב ח). כשמרים לקתה בצרעת, היא הוצאה מהמחנה למשך 7 ימים, אותם התורה משווה לשבעה ימי בושה של בת שאביה יורק בפניה (במדבר יב יד).

  1. מהם שני המקומות בפרשה שבהם מוזכרת אש?

בפרשה מסופר על "עמוד האש" שהוביל את בני ישראל בלילה (במדבר ט טו), ועל אש שאכלה את המתאוננים (במדבר יא א).