כאשר הקב"ה מצווה על התיארוך של התורה הוא אומר (יב, א-ב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". מפתיע מאד כי הקב"ה איננו מגלה באיזה חודש מדובר – האם לא היה אפשרי לנקוט בזיהוי כלשהו לחודש שנקבע כחודש הראשון? האם לא היה מתאים לפתוח את הפרשה באופן זה: "וידבר ה' אל משה בחודש האביב לאמור: החודש הזה לכם..."? הניסוח המעלים באיזה חודש מדובר מדגיש כי מדובר באופן חדש של תיארוך המופיע רק בשלב זה – בשתיקת התורה היא מעבירה מסר שאין כל שייכות למניין אחר מלבד עצם העובדה שאותו החודש הוא החודש הראשון. משם ואילך יספרו כל החודשים על פי חודש זה – לא על פי מהותם (כגון חודש היורה, חודש הקיץ וכדומה) אלא אך ורק על פי הספירה שקבע ה'. כלומר אין כאן רק הוספת לוח שנה על גבי הלוחות הקיימים בעמים השונים, אין כאן רק בחירה מאיזה יום מימי השנה להתחיל את מעגל השנה. אלא יש כאן כינון של התייחסות חדשה לגמרי לזמן. במצווה הראשונה שהצטוו ישראל בתור עם התגלה מין חדש של זמן – 'זמן סובייקטיבי'. המילים "החודש הזה לכם" מגדירות כי החודש הזה, ואיתו כל ההתייחסות לזמן היא על פי האדם וסביב האדם. הזמן מוגדר מחדש בתור גורם הנובע מחיי ישראל. התאריכים הם אמצעי המעקב אחרי תהליכי עם ישראל וקורותיו. על כן בשלב הראשון, התורה כלל איננה מסנכרנת את החודש הזה עם חודשי השנה. היא מודיעה שנקודת היחוס היסודית של החודש הראשון אינו 'חודש האביב' שיופיע בהמשך, אלא חודש יציאת מצרים. כלומר ישראל יעבירו במסורת משם והלאה מהו החודש הראשון, ולא רק ישלבו את קורותיהם בתוך מעגלי הטבע.
רק בהמשך החומש – כשמצווה התורה לשמור את חוקות הפסח גם בעתיד, מגלה התורה כי החודש הראשון הוא 'חודש האביב' (יג, ג-ד): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב". כלומר לא חודש האביב הוא החודש הראשון אלא להיפך – החודש שנודע ביציאת מצרים כחודש הראשון, ישמר לדורות להיות תואם לחודש האביב.
לא מקרה הוא כי חנוכת התאריכים נעשית במצווה הראשונה אשר מצווה הקב"ה את ישראל בתור עם. לא בהקשר של סיפורי מאורעות מצווה התורה למנות לחודשים. היא מצוה זאת עם יציקת תוכן חדש לחיים – המצוות. המצווה הראשונה שבה מצווים ישראל בתור עם היא מצוה שהזמן גרמא – בימים מסוימים ובשעות מסויימות עליהם לבצע מעשים מסוימים. יותר מכך – המצווה הראשונה היא על עצם קביעת סדרי הזמנים על ידם! הציווי "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם" אינו רק מגדיר שחודש ניסן הוא הראשון מבין שאר החודשים. קודם לכך הוא מחדש את עצם הציווי למנות חודשים, כפי שמגדיר בספר החינוך (מצוה ד): "לקדש חדשים ולעבר שנים בבית דין גדול בחכמה סמוך בארץ, ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קידוש".
אולי יש מקום לומר שהציווי המיוחד לאותו הדור לקנות שה כבר בעשרה לחודש לקראת הקרבתו בארבעה עשר, נובע גם מן הצורך של בני ישראל להתרגל לפעול על פי תאריכים. עד אז גם אם היו תיארוכים שונים לחיי המלכים או לעונות, לא היתה להם כל השפעה מחייבת על חיי היום יום של היחיד. אך כעת, לקראת המצווה הראשונה התלויה בזמן, כל אחד מישראל צריך להתאים את תודעתו ואורח חייו לזמנים העומדים מבחוץ לו. על כן הם נזקקו לארבעה ימי הסתגלות.
בהפטרתנו מנבא ירמיהו על חורבנה של מצרים בידי בבל. מעבר למשמעות העולמית של האירוע, עליה למדנו בשבוע שעבר. יש משמעות מיוחדת כלפי ישראל.
ככל שמתדרדרת מלכות יהודה מבחינה רוחנית - כך מציעה הנבואה דרך תיקון הכוללת חולשה מדינית וצבאית כפתח להתרכזות בתיקון הפנימי.
מלכי יהודה האחרונים סירבו להכנס תחת עולה של מלכות בבל ולהיות ממלכה שפלה. במקום זאת ניסו את כוחם בהשענות על מצרים, לאורך תקופה ארוכה.
עד הרגע האחרון לא הפסיקו מלכי יהודה לתלות את יהבם במצרים ולא הפסיקה הנבואה להוכיחם על כך:
וְחֵ֥יל פַּרְעֹ֖ה יָצָ֣א מִמִּצְרָ֑יִם וַיִּשְׁמְע֨וּ הַכַּשְׂדִּ֜ים הַצָּרִ֤ים עַל־יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ אֶת־שִׁמְעָ֔ם וַיֵּ֣עָל֔וּ מֵעַ֖ל יְרוּשָׁלִָֽם: פ וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְקֹוָ֔ק אֶל־יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר: כֹּֽה־אָמַ֤ר יְקֹוָק֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֚ה תֹֽאמְרוּ֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה הַשֹּׁלֵ֧חַ אֶתְכֶ֛ם אֵלַ֖י לְדָרְשֵׁ֑נִי הִנֵּ֣ה׀ חֵ֣יל פַּרְעֹ֗ה הַיֹּצֵ֤א לָכֶם֙ לְעֶזְרָ֔ה שָׁ֥ב לְאַרְצ֖וֹ מִצְרָֽיִם: וְשָׁ֙בוּ֙ הַכַּשְׂדִּ֔ים וְנִלְחֲמ֖וּ עַל־הָעִ֣יר הַזֹּ֑את וּלְכָדֻ֖הָ וּשְׂרָפֻ֥הָ בָאֵֽשׁ: ס כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְקֹוָ֗ק אַל־תַּשִּׁ֤אוּ נַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ לֵאמֹ֔ר הָלֹ֛ךְ יֵלְכ֥וּ מֵעָלֵ֖ינוּ הַכַּשְׂדִּ֑ים כִּי־לֹ֖א יֵלֵֽכוּ: (ירמיהו פרק לז, ה-י)
לאחר החורבן קראה הנבואה לשארית הפליטה להשאר בארץ ישראל תחת חסותו של גדליה בן אחיקם. שארית פליטה כזו, שהיא חלשה מבחינה צבאית ומדינית, יכולה להיות מוקד לתיקון מבחינה פנימית רוחנית. לאחר הרצחו של גדליה בן אחיקם פנו מנהיג העדה אל ירמיה ובקשו הדרכה אלוקית להמשך. הנביא הדריך אותם להשאר בארץ ישראל בעמדה חלשה ותלויה בכשדים הכובשים, ולא לנסות להצטרף לעוצמתה של מצרים:
וראה זה פלא. גם לאחר החורבן, עדיין העדיפו מנהיגי העדה את הבטחון המדומה שמעניקה הממלכה המצרית על פני התיקון המורכב שמציעה הנבואה:
ירמיהו יורד איתם לתחפנחס ומשם מנבא את חורבנה של מצרים בידי נבוכדנאצר:
השהות במצרים וההשענות עליה הביאה את היורדים מארץ ישראל גם לספח את התרבות המצרית ואליליה. ירמיה מנבא עליהם נבואה של כליה וחורבן.
במקום להצמד לתהליך התיקון האלוקי ולהצמיח שורש וענף בארץ ישראל בחרו הפליטים להשען על מצרים ולנסות לחזור לישראל בכח הזרוע ובחסות מצרית. תוך השענות גם על אלילי מצרים. במקום לראות את החורבן כעונש על עזיבתם את ד' הם מעדיפים לראות בו אות לצורך להשען על מקור עוצמה אחר – אלילי מצרים.
חורבנה של מצרים היה גם חורבנם של שארית הפלטה הללו. בודדים בלבד שרדו את מוראות הכיבוש הבבלי את מצרים.
בזמן בית שני, התקיימה קהילה גדולה ומפוארת באלכסנדריה של מצרים.
מסגנון התיאור של ר' יהודה ניכרת עוצמתה של קהילת אלכסנדריה וכן הנסיון להוות תחליף לבית המקדש הן בסגנון הבניה – סטיו לפנים מסטיו. והן בכיסאות הסנהדרין.
אביי מתאר את סופה המר של הקהילה המפוארת:
אביי מזהה גם בקהילה היהודית המפותחת באלכסנדריה, קהילה המגיעה לשיאה בחורבן בית שני ואחריו, את אותה השענות על מצרים במקום הענות שמציבים היסורים האלוקיים.
רש"י על אתר מזהה בין הקהילה הזו לאנשיו של יוחנן בן קרח, אלו שסירבו לנבואת ירמיה בסוף בית ראשון ובחרו לרדת מצרימה:
אם כן, קו חורז, בעיני חז"ל בין הבריחה למצרים בבית ראשון. בריחה שהעמידה קהל של עובדי עבודה זרה, ובין בית הכנסת הגדול והמפואר באלכסנדריה, קהילה העוסקת בתורה ובתפילה אך חותם של חטא וכליה חקוק עליה. ההשענות על מצרים, לא תניב יהדות חילופית ליהדות ארץ ישראל.
כִּ֣י בְהַר־קָדְשִׁ֞י בְּהַ֣ר׀ מְר֣וֹם יִשְׂרָאֵ֗ל נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק שָׁ֣ם יַעַבְדֻ֜נִי כָּל־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל כֻּלֹּ֖ה ...בְּרֵ֣יחַ נִיחֹחַ֘ אֶרְצֶ֣ה אֶתְכֶם֒ בְּהוֹצִיאִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם וְנִקְדַּשְׁתִּ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם: וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְקֹוָ֔ק בַּהֲבִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֥ת אוֹתָ֖ה לַאֲבֽוֹתֵיכֶֽם: (יחזקאל פרק כ פסו, מ-מג)
בפרשה נאמר שהקב"ה מצווה את משה, ומשה את בני ישראל, שישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, וכך הם עושים. ועל זה קשה מאוד, איך הקב"ה אומר לבני ישראל לקחת מהמצרים בדרך של רמאות? וגם אם מגיע לבני ישראל שכר על העבודה שלהם, הרי הם שואלים "אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ", כלומר דווקא מאלו שגרים איתם בארץ גושן. ואין הגיון שאנשי ארץ גושן המצריים ישלמו את השכר בשביל כל מצרים. ובכלל, הרי פרעה שיעבד את העם כפרויקט לאומי, ולכן מי שצריכה לשלם היא הממלכה המצרית כולה. והיו צריכים בני ישראל לקחת את התשלום מהרכוש הממשלתי של פרעה, ולא מאנשים פרטיים.
האברבנאל עונה תשובה פשוטה: בני ישראל הולכים כאילו רק לשלשה ימים, והם לוקחים עליהם רק מה שיצטרכו במסע. הם משאירים מאחריהם את הבתים שלהם, וחלק גדול מהרכוש. כשיתברר שהם ברחו, מי שיזכה בבתים וברכוש הם השכנים המצריים שלהם, והמצרים שגרים אצלם. ולכן השאילו מהם בצדק, וזה יהיה השכר תמורת הרכוש שנשאר אצלם.
אלא שהאברבנאל עצמו אומר שהתשובה לא מספקת, כי כבר לאברהם נאמר בברית בין הבתרים "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַֽעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַֽחֲרֵי כֵן יֵֽצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל", ונשמע שזה תמורת העבודה שלהם לא תמורת הבתים. ועל שאלתו נוסיף שאם בני ישראל לקחו את תמורת הרכוש שהשאירו מאחריהם, אי אפשר לקרוא לזה שיצאו ברכוש גדול. הם בסך הכל נשארו עם אותו שווי רכוש שהיה להם קודם. כדי לקיים את ההבטחה לאברהם הם היו צריכים להשאיל הרבה יותר ממה שהם משאירים מאחריהם.
ולכן נוסיף עוד תשובה בפשט:
בשיעבוד מצרים היו שלש רמות של שיעבוד: הראשונה היא השיעבוד הלאומי, שהממלכה המצרית שיעבדה את עם ישראל לטובת הממלכה. למשל בניית ערי המסכנות. השניה היא שיעבוד שכל מצרי פרטי יכל לשעבד את היהודים. כמו שנאמר "וַיַּֽעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָֽרֶךְ... וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָֽבְדוּ בָהֶם בְּפָֽרֶךְ". והשלישית היא שיעבוד סמוי. כשהמצרים שגרו בשכנות ליהודים רצו מהם משהו, בתור טובה, או השאילו מהם משהו, היהודים נתנו להם לא רק מרצון. היהודי ידע תמיד שאם הוא לא יסכים לתת, המצרי יכול לקחת בכוח, או לפגוע בו בהמשך. ולכן גם מה שהיהודי נתן מרצון, לא היה באמת מרצון. וזה נכון אפילו כלפי "גרת ביתה" אפילו מצריה שגרה אצל היהודים יכלה לשלוט בהם במידה מסוימת. וכך היה גם בגלויות אחרות.
על השיעבוד הלאומי קיבלה מצרים עונש לאומי כשחיל פרעה טבע בים. על השיעבוד הפרטי קיבלו כל המצריים הפרטיים עונש במכות מצרים. ועל הרווח שהרוויחו מהשליטה שלהם בישראל, כביכול בהסכמה, שילמו אלו שנהנו הכי הרבה מישראל, השכנים. (וגם היה בזה צד נוסף של חשבון, כי השכנים בארץ גושן נפגעו פחות במכות מצרים: מכות ערוב וברד לא היו בארץ גושן).
ולכן אומר ה' למשה מראש "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ", ולא דיבר על הגברים. כי באופן טבעי הגברים אילצו בכוח את היהודים לתת להם, אבל הנשים ביקשו והשאילו, אלא ששני הצדדים ידעו שאי אפשר ממש לסרב. אבל כששאלו בפועל לא חילק ה' בין נשים לגברים ואמר "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָֽב", כי בסופו של דבר צריך לקבל את התמורה מהשכנים, ולא משנה מי המשאיל.
והתשלום היה באותה דרך, דרך של השאלה והסכמה שיש בה עורמה וניצול, מידה כנגד מידה.
ולכן היה חשוב כל כך לומר את זה כבר לאברהם בברית בין הבתרים. כי מצד ישראל באותו דור, כיוון שהמצרים נענשו על השיעבוד, הם לא הרגישו צורך לעשות איתם חשבון גם על מה שהיה בהסכמה. אבל מצד אברהם נשאלת בצדק השאלה "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַֽעֲשֶׂה מִשְׁפָּֽט"? ולכן אומר לו ה' שיהיה משפט צדק מלא בסוף השיעבוד. לא רק עונש "אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַֽעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי", אלא אפילו חשבון על הרווחים שבהסכמה שהיו למצרים "וְאַֽחֲרֵי כֵן יֵֽצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל".
[הרחבה ועיון נוסף: תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד א 'דבר נא באזני העם וגו'', בית אלוקים למבי"ט שער היסודות פרק מה 'כמו המכה את חבירו', מלבי"ם שמות פרק ג פסוק כב, אברבנאל שמות פרק ג פסוק טז 'כי תשאל כל אשה ', תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף עה עמוד ב].
לאחר ההודעה על מכת בכורות מגיע סיכום של עשרת המכות: "וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ". מדוע סיכום זה לא מופיע לאחר שנעשתה המכה האחרונה? הרמב"ן מבאר שכאן נשלם חלקם של משה ואהרון במכות: "ואמר זה בעבור שהשלים כל המעשים שעשו, וגזרת מכת בכורות שכבר הודיעו אותה לפרעה, כי במיתת הבכורות אין למשה ואהרן בה מעשה". כלומר שחלקם של משה ואהרון במכה האחרונה הוא בהודעה בלבד והביצוע נעשה ע"י הקב"ה לבדו.
הבלעדיות של הקב"ה במכת בכורות מוסברת בהרחבה בהגדה: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה - אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם - אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים - אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ. אֲנִי ה' - אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר". מכת בכורות משלימה את גילוי שם ה' בעולם בעשרת המכות: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' " ולכן היא צריכה להיות בגילוי שכינה הגדול ביותר.
לכאורה היה אפשרי שכל עשרת המכות ייעשו ע"י הקב"ה בלבד. אמנם פעולתם של משה ואהרון בכל המכות היא פעולה קלה כגון נטיית המטה וכד' ועיקר המכה היא דבר על-טבעי שנעשה ע"י הקב"ה לבדו, אך בשונה ממכת בכורות הם שותפים בדרך כלשהי ביצירת המכה, וכביכול המכה לא היתה מתרחשת בלעדיהם. אפילו במכות ערוב ודבר שאין פעולה פיזית במטה וכד' ה' שולח את משה להזהיר את פרעה ואילו במכת בכורות אין סגנון של אזהרה אלא הודעה בלבד: "עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה ... כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם".
בפרשת שמות הארכנו לבאר את ההקבלה בין עשרת המכות לעשרת המאמרות של בריאת העולם. עשרת המאמרות מסתיימים בבריאת האדם שנאמר לו: "כָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי". יציאת מצרים היא בריאה מחודשת של העולם כשבראשו ישראל שהם דמות ה'אדם' בעולם: "אַתֶּם קְרוּיִים אָדָם וְאֵין אוּמוֹת הָעוֹלָם קְרוּיִים אָדָם" ובשבילם נברא העולם - כדי שימליכו עליו את שם ה'. דמות האדם שמופיעה בעם ישראל באופן לאומי, מופיעה במשה רבנו באופן פרטי. לכן משה צריך להיות שותף בעשיית תשעת המכות שראשונות שהן ה'בריאה' של העולם המחודש שנברא כולו בשבילו. אמנם מכת בכורות היא בריאת ה'אדם' עצמו שהרי בעקבותיה יצאו ישראל ממצרים ונולדו כעם. לכן לא ייתכן שה'אדם' - ישראל יהיה שותף בבריאה שלו עצמו.
1) שניים בפרשה. הוא לא היה לפני כן ואף לא יהיה אחר כך. ואף היא לא הייתה לפני כן ולא תהייה אחר כך.
2) על מי נאמר בפרשה שהוא "גדול מאוד"?
3) מיהו בעל החיים ששינה ממנהגו?
4) מי הוא שמבקש ברכה בפרשה ומה תוכנה של זו הבקשה?
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
עשר מכות מצרים מתפרשות על פני שתי פרשיות — וארא ובא. בפרשת וארא מופיעות שבע מכות ובפרשת בא שלוש מכות. המכה בה פותחת פרשת בא היא מכת ארבה, אך לפני הבאת הארבה מוצגת מטרת כלל המכות: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". מדברי הכתוב עולה כי המכות אינן רק מסר המופנה כלפי המצרים, אלא גם כלפינו. המכות טומנות בקרבן מסרים חינוכיים אותם יש להעביר לדורות. לכאורה, מטרת הארבה היא לפגוע בשדות, אולם התורה מדגישה כי הארבה פגע בעוד שני מוקדים שונים: "וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ... וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ", הארבה גרם לחושך, וכמו כן: "וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם", הארבה פגע בתוככי הבתים. מלבד הפגיעה הקשה ביבול השדות, הארבה גרם לחושך ולמצוקה בבתי המצרים. פרעה אינו עומד במכה: "וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם: וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לה' אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה" פרעה מגדיר את הארבה כ'מוות'.
את החושך הנוצר בעקבות הארבה אנו פוגשים במקום נוסף בתנ"ך. בספר יואל מתוארת ביאת הארבה כ"יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל... ". ואכן, אנו מזכירים בהגדה של פסח נבואה זו בהקשר למכות מצרים: "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן: הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". (יואל ג, ג-ד) בהמשך מתאר הנביא תהליך תשובה גדול, שבעקבותיו מסיר הקב"ה את הארבה: "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת". הארבה מכונה "צפוני" מכיוון שנחילי הארבה הגיעו עם הרוח הצפונית. יתכן, וכך נראה מפשוטו של עניין, שהנביא יואל מתאר מאורע היסטורי, אך אפשר גם לראות בדבריו תיאור של התרחשות פנימית בקרב החברה האנושית. הגמרא במסכת סוכה מבארת כי ה"צפוני" הוא יצר הרע שטמון באדם — "שצפון ועומד בלבו של אדם" (סוכה נב ע"א). הארבה עסוק רק בלקחת, לשדוד עד תום את היבול. הארבה מהווה משל לאנוכיות נצלנית, המחשיכה את המבט הכללי, כאשר כל פרט דואג לעצמו מבלי לראות את האחר. חז"ל דרשו שהארבה "היה יורד על פני המצרי ומנקר את עיניו" (מדרש הגדול שמות, י, יד). כשאדם עסוק בלקיחה לעצמו, עיניו כהות ואינן רואות בצרת חברו. "עין הארץ" — התפיסה החומרית, הרואה בטובה האישית חזות הכל מחשיכה את החברה כולה, ומביאה מוות לעולם. לאדם אנוכי, שיצרו שולט בו, אין עולם ערכים יציב. בלא עקרונות ערכיים, הוא נתון לתנודות הרוח המשתנה, "וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה". הוא מושפע מזרמי האופנות המשתנות מעת לעת, נע ונד מהנאה להנאה, מלקיחה ללקיחה. פרטיות ללא ראייה כוללת מובילה לריבוי רצונות אדיר שאינם יודעים להתאחד. לארבה אין צורת רבים, הן היחיד והן הרבים מכונים 'ארבה.' זו חיה שאין לה לשון רבים, יש בה רק יחידים.
החושך המוסרי שהביא איתו הארבה מתפתח ומתממש למכת חושך. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם". חז"ל דרשו כי החושך היה מוחשי באופן שהיה ניתן ממש להרגישו, עד שאמרו שעוביו היה כשל דינר זהב (שמות רבה יד, א). חיים המתרכזים סביב הדינר יוצרים את עוביו הממשי של החושך הנולד מכך. כשהכסף עומד במרכז, אין האדם מסוגל לראות אף אחד מלבדו, "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". הבתים המצריים מוכים בארבה ובחושך. בתי מצרים, המייצגים הסתגרות אנוכית, ניצול וחוסר רחמים, יהיו במוקד המכה הבאה, מכת בכורות.
מצד אחד, בקרב המצרים "אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת", ומצד שני, הקב"ה פוסח על בתי בני ישראל: "אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". בני ישראל עסוקים בהכנות רבות סביב הבית: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת... וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם... וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים... וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר... וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף". את דם השה מורחים על המזוזות. פעולה זו מבטאת את מסירות הנפש על ערכים עליונים, כשער הכניסה לבית ישראלי. כמו כן, הבית הזה יודע להתחבר עם בתים אחרים: "וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ". בבית זה יש מקום לאנשים רבים, בית שיודע להתלכד, מכיוון שהוא לא עסוק רק בעצמו, מצות אכילת הפסח היא בחבורה ולא ביחידים. זהו בית שיודע להשבית את היצר הרע, לבטל מליבו את היוהרה האנוכית, "שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָֽתֵּיכֶם". בסיומה של פרשת בא בני ישראל מצטווים על סוג נוסף של בתים — בתי התפילין. "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם". ארבעה בתים על הראש, כנגד המחשבות ובית אחד על היד, כנגד הלב. הנחת התפילין דורשת נקיות וקדושת גוף ומחשבה. לפי ההלכה תפילין צריכים גוף נקי, ואסורים בהיסח הדעת. באמצעות בתי המוח והלב הפנימיים אנו מתנתקים באופן מוחלט מכל מנגנוני החשיבה והיצר המצריים. "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם".
לאחר שבע המכות שהוכו המצרים, עליהם כתבה התורה בפרשה הקודמת, מתארת התורה בפרשתנו את שלוש המכות האחרונות. הראשונה שבהן – מכת ארבה, שבה יש כמה מאפיינים שונים משאר המכות. במאמר זה נעמוד על המאפיינים הייחודיים שבמכת ארבה.
ראשית רק במכה זו אמר הקב"ה למשה לשון 'בא', "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה". רק במכה זו מצינו שהתייחס הקב"ה בדבריו עם משה להכבדת לב פרעה, כפי שכתוב כאן: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו".
הבדל נוסף, רק במכה זו מצינו שהגדיר הקב"ה את המטרה החשובה: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".
בכל המכות האחרות שבהן היתה התראה מצינו שמשה התרה בפרעה ויצא, ללא התייחסות ליציאתו ולשיח שהתנהל לאחר מכן. מכה זו התייחדה בשיח שנערך לאחר יציאת משה, בשונה משאר המכות. וההבדל החמישי ואולי המשמעותי ביותר, לאחר שהחלה המכה כתובה לשון ייחודית: "וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר: חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם", מדוע רק במכת ארבה כתוב שפרעה מיהר לקרוא למשה?
חז"ל אומרים במדרש אגדה: "מפני מה נאמר במכה זו 'בֹּא אֶל פַּרְעֹה', מה שלא נאמר בשאר המכות? מלמד שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו, וכשהיה רוצה לדבר עם משה היה מדבר עמו במצרים, וכשהיה פרעה יוצא ממצרים היה אומר 'לך אל פרעה', אבל במכה זו היה עומד במצרים, ולכך אמר לו 'בֹּא אֶל פַּרְעֹה'".
יתירה מכך, בכל מקום שאמר לו הקב"ה בלשון 'לך', היה זה כשיצא פרעה ליאור, כפי שכתוב 'הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה', שמשמע שיצא לעשות את צרכיו. הקב"ה אמר לו: 'לך', אתה לבדך, לעומת האמירה 'בֹּא' שמשמעה 'בא עמי', שאהיה עמך.
בכל אחת מהמכות האחרות הנחה הקב"ה את משה כיצד לפעול, אך רק לפני מכת ארבה מצינו שהודיע הקב"ה למשה שחיזק את לב פרעה. מכה זו באה לאחר הברד, שבסיומה התוודה פרעה על עוונותיו, והודה שהקב"ה הוא הצדיק. בעקבות התוודותו הודיע הקב"ה למשה שהוא הכביד את לב פרעה ועבדיו, ונימק זאת: 'לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ', וכמובן: 'וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ...', לחזק אותם באמונה בהקב"ה, שהוא מנהיג את העולם.
יתכן שדברים אלו היו גם חיזוק למשה שהולך לפרעה בפעם השמינית, במחשבה שמא הוא טורח לשוא, שהרי עדיין עומד במריו ואינו משלח את בני ישראל. על כך אמר לו הקב"ה: 'כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ', אם הייתי רוצה, כבר היה פרעה משלח אותם, וכשארצה הוא ישלחם.
מאפיין ייחודי נוסף, האמירה: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". הקב"ה אומר למשה טרם המכה שהשיח שיתנהל אודות הארבה במרוצת הדורות יהיה שונה מזה שיתנהל על שאר המכות, כפי שכתוב בהמשך 'אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה'. במכה זו סיפור דברים מצוי יותר מבשאר המכות, משום שהארבה מצוי בעולם. כשרואים אותו מזכירים שהיה ארבה ומשוים בינו לבין זה שהיה באופן חריג במצרים. בעבר הוא היה מיוחד, שלא נראה כמותו, כפי שכתוב בימי יואל 'עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ, וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר' (יואל א, ג).
כאמור לעיל פרעה הזדרז בתגובתו. רק במכה זו כתוב: "וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא". פרעה ישב בארמונו וסבר שמכה זו תתעכב שבעה ימים כקודמותיה. הוא העריך שבזמן זה יספיק לאסוף ולהציל תבואות מפני הארבה. אולם הוא ראה שהמכה החלה, וכבר בתחילתה הארבה כילה את כל היבול. לנוכח הנזקים הרבים שעשה הארבה, קרא במהירות למשה ולאהרן וביקש שיעתירו לה', שיסיר מעליהם את הארבה. פרעה ביקש ממשה שיפעל להפסיק את המכה בהקדם, לפני שהארבה יאכל את שרשי החטה והכסמת ושאר העשבים שנותרו.
לפרעה היה חשש נוסף, הארבה אכל את הכל, כפי שכתוב "וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ... וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". לאחר שראה פרעה שהתממשה אזהרת משה שאמר "וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה", חשש שמא תתקיים גם התראתו "וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ..." ועל כן הזדרז לקרוא למשה ולבקש שיפסיק את המכה.
הכינוי הנפוץ לעם ישראל, בתורה בכלל ובתחילת ספר שמות בפרט, הוא 'בני ישראל', ועם זאת, הקב"ה אומר למשה שכאשר יבוא אל פרעה בדרישה לשחרר את העם, יאמר לו בשם ד': "שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי" (ד, כג), ו"כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (ז, כו), וכיו"ב. נראה שהסיבה שד' מכנה אותם בכינויים אלה – ולא רק בכינוי 'בני ישראל', שדי בו כדי להבהיר לפרעה במי מדובר – היא כדי לבאר לו מדוע ד' מצווה עליו לשחררם: מכיוון שבני ישראל הם בניו של מקום, הם עמו, לכן הוא מוציא אותם ממצרים ולוקח אותם אליו.
אך פעם אחת בפרשת 'וארא', כאשר ד' מדבר עם משה, הוא מקדים תיאור נוסף לבני ישראל: "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (ז, ד). גם בפרשת 'בא', לאחר תיאור יציאת בני ישראל ממצרים, אומרת התורה פסוק שהוא מעין תיארוך וסיכום של היציאה, ולמרבה הפלא נזכר בו רק כינוי זה: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, מא).
מה משמעות תואר זה לבני ישראל, שהם צבא ד'? ואם נדייק בכינוי – בנ"י הם לא רק צבא ד', בלשון יחיד, אלא הם צבאותיו, ואפילו כל צבאותיו!
בלשוננו כיום, צבא משמעו ריכוז של חיילים, שנועד להילחם בצבאות ובעמים אחרים – בין אם לצורכי הגנה ובין אם לצורכי התקפה. משמעות זו נפוצה גם בתנ"ך, כמובן. אך בתנ"ך אנו פוגשים גם צבאות בעלי תפקידים אחרים.
הצבאות הראשונים המוזכר בתורה, הם צבאות השמים והארץ, הנזכרים בפרשת 'בראשית': "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (בראשית ב, א). נמצאנו למדים שיש 'צבא השמים' ו'צבא הארץ'. יעוין במפרשים (ראב"ע, רמב"ן ועוד) את מי ואת מה כולל כל אחד מהצבאות האלה.
גם בספר 'במדבר' אנחנו פוגשים צבא שאינו עסוק כלל במלחמה: בפרשות 'נשא' ובהעלותך, אנו למדים שהלויים העובדים במשכן נקראים 'צבא' על שם תפקידם הייחודי בעבודת ד'.
מה משותף לכל הצבאות הללו?
'הכתב והקבלה' בפרשתנו (יב, מא) מגדיר מהו צבא: 'אמנם צבא הונח עליהם ע"ש התאחדותם והתחברותם זה עם זה בחפץ לבם וברצון נפשם להיות מקובצים בעשיית דבר כאיש אחד חברים'.
בהמשך דבריו, מבאר הכוה"ק שאותיות 'צב' מורות על חיבור והצטרפות דברים יחד, כמו במילה
"הַצְּבָתִים" בדברי בעז (רות ב, טז), שעניינה אגודת שיבולים. אמנם, בניגוד לצירוף המוחשי של השיבולים יחד ב'צבת' – החיבור של החיילים בצבא הוא ברצון המשותף לכולם לעשיית דבר אחד יחד. כעין זה מתבאר בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם בפרשת 'בראשית' ביחס לצבאות השמים והארץ, שכתב שם: 'שכל הנמצאים בהיותם משועבדים לחפצו יתעלה ולרצונו, הם צבאותיו כצבאות המלך המוכנים המשועבדים לרצונו וחפצו'. ומובן לפי זה גם מדוע צבא הלויים נקרא צבא, שכן הם יחד עושים את עבודת המשכן.
לפי זה, היות ישראל 'צבא ד', מלמד על היותם מיוחדים ביתר שאת מכל הברואים לעשות יחד את רצון ד', שמאחד אותם.
עם זאת, בפסוקים מבואר, שמלבד שעם ישראל נקרא צבא ד' – הוא עצמו מורכב מצבאות. כך לדוגמה בפרשתנו, פרשת 'בא', נאמר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יב, יז). וכעין זה במקומות נוספים. אולי לכן גם עם ישראל נקרא 'צבאות ד', ולא 'צבא ד'. מי הם אפוא הצבאות הללו?
רש"י (בשמות ו, כו) מפרש ש'על צבאותם' הכוונה 'כל צבאם לשבטיהם'. כעין זה מבואר גם בפסיקתא בפרשתנו (יב, נא), שיצאו לצבאותם פירושו 'למשפחותם לדגליהם'. דהיינו - כמו שצבא גדול מורכב מחֵילות רבים, מעין צבאות קטנים, שכל אחד מופקד על תפקיד מיוחד – כך רצון ד' הכללי שעם ישראל מאוגד סביבו, מתגלה על ידי השבטים השונים, שכל אחד מרוכז סביב הדגל שלו, העניין המיוחד שהוא נועד לפעול בו, וכולם מאוחדים לעשות יחד את רצון ד'.
הארבה לא היה כמוהו והצעקה במכת בכורות
על משה (י"א ג')
הכלב
פרעה מבקש ברכה שלא ימות למרות שהוא בכור (רש"י י"ב ל"ב)
