יעלה בקרוב בע"ה.
ההפטרה פותחת בתיאור של גילוי שכינה נורא במיוחד על הר הזיתים:
וְעָמְד֣וּ רַגְלָ֣יו בַּיּוֹם־הַ֠הוּא עַל־הַ֨ר הַזֵּתִ֜ים אֲשֶׁ֨ר עַל־פְּנֵ֥י יְרוּשָׁלִַם֘ מִקֶּדֶם֒ וְנִבְקַע֩ הַ֨ר הַזֵּיתִ֤ים מֵֽחֶצְיוֹ֙ מִזְרָ֣חָה וָיָ֔מָּה גֵּ֖יא גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וּמָ֨שׁ חֲצִ֥י הָהָ֛ר צָפ֖וֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶֽגְבָּה:
התהליך שיחולל גילוי שכינה זה יהיה דומה לתהליך שעבר העם בימי עוזיה מלך יהודה:
וְנַסְתֶּ֣ם גֵּֽיא־הָרַ֗י כִּֽי־יַגִּ֣יעַ גֵּי־הָרִים֘ אֶל־אָצַל֒ וְנַסְתֶּ֗ם כַּאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וּבָא֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהַ֔י כָּל־קְדֹשִׁ֖ים עִמָּֽךְ:
לא רבים הם התהליכים בימי הגאולה, המוצגים כשחזור וכחזרה על תהליך שכבר קרה בימי מלך ממלכי יהודה[1].
מהו ייחודו של התהליך שהיה בימי עוזיה וכיצד הוא קשור דווקא לחג הסוכות?
בפרקים ג-ד בספר ישעיה מתוארים שני מיני גאווה, אשר נראה לייחסם לימי עוזיה דווקא.
גאוות המגדלים – בימי עוזיה נבנו מסביב לירושלים מגדלים רבים ובהם כלי נשק מיוחדים במינים. כל מלכי האזור באו לראות את הייצור הבטחוני המופלא של עוזיה. מגדלים אלו גרמו לגאווה גדולה אשר הכשילה את עוזיה בכניסה לקודש הקודשים.
וַיִּ֨בֶן עֻזִּיָּ֤הוּ מִגְדָּלִים֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם עַל־שַׁ֧עַר הַפִּנָּ֛ה וְעַל־שַׁ֥עַר הַגַּ֖יְא וְעַל־הַמִּקְצ֑וֹעַ וַֽיְחַזְּקֵֽם: ..וַיֵּצֵ֤א שְׁמוֹ֙ עַד־לְמֵ֣רָח֔וֹק כִּֽי־הִפְלִ֥יא לְהֵעָזֵ֖ר עַ֥ד כִּֽי־חָזָֽק: וּכְחֶזְקָת֗וֹ גָּבַ֤הּ לִבּוֹ֙ עַד־לְהַשְׁחִ֔ית וַיִּמְעַ֖ל בַּיקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֑יו וַיָּבֹא֙ אֶל־הֵיכַ֣ל יְקֹוָ֔ק לְהַקְטִ֖יר עַל־ מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת:
(דברי הימים ב פרק כו )
ישעיה מנבא על קריסתם של המגדלים ומנוסה של העם אל המחילות וחורי העטלפים:
כִּ֣י י֞וֹם לַיקֹוָ֧ק צְבָא֛וֹת עַ֥ל כָּל־גֵּאֶ֖ה וָרָ֑ם וְעַ֖ל כָּל־נִשָּׂ֥א וְשָׁפֵֽל:...וְעַ֖ל כָּל־מִגְדָּ֣ל גָּבֹ֑הַּ וְעַ֖ל כָּל־חוֹמָ֥ה בְצוּרָֽה: וְעַ֖ל כָּל־אֳנִיּ֣וֹת תַּרְשִׁ֑ישׁ וְעַ֖ל כָּל־שְׂכִיּ֥וֹת הַחֶמְדָּֽה: וְשַׁח֙ גַּבְה֣וּת הָאָדָ֔ם וְשָׁפֵ֖ל ר֣וּם אֲנָשִׁ֑ים וְנִשְׂגַּ֧ב יְקֹוָ֛ק לְבַדּ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וּבָ֙אוּ֙ בִּמְעָר֣וֹת צֻרִ֔ים וּבִמְחִלּ֖וֹת עָפָ֑ר מִפְּנֵ֞י פַּ֤חַד יְקֹוָק֙ וּמֵהֲדַ֣ר גְּאוֹנ֔וֹ בְּקוּמ֖וֹ לַעֲרֹ֥ץ הָאָֽרֶץ:
(ישעיהו פרק ב)
רעידת האדמה של ימי עוזיה הייתה קיום מובהק ומצמרר של נבואה זו.
הגאווה השניה היא גאוות התכשיטים .
וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֗ק יַ֚עַן כִּ֤י גָֽבְהוּ֙ בְּנ֣וֹת צִיּ֔וֹן וַתֵּלַ֙כְנָה֙ נְטוּי֣וֹת גָּר֔וֹן וּֽמְשַׂקְּר֖וֹת עֵינָ֑יִם
(ישעיהו פרק ג פסוק טז)
ישעיה מונה עשרים וארבעה תכשיטים בהם התעטרו בנות ירושלים באופן שמשקף גאווה גדולה.
בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא יָסִ֣יר אֲדֹנָ֗י אֵ֣ת תִּפְאֶ֧רֶת הָעֲכָסִ֛ים וְהַשְּׁבִיסִ֖ים וְהַשַּׂהֲרֹנִֽים: הַנְּטִיפ֥וֹת וְהַשֵּׁיר֖וֹת וְהָֽרְעָלֽוֹת: הַפְּאֵרִ֤ים וְהַצְּעָדוֹת֙ וְהַקִּשֻּׁרִ֔ים וּבָתֵּ֥י הַנֶּ֖פֶשׁ וְהַלְּחָשִֽׁים: הַטַּבָּע֖וֹת וְנִזְמֵ֥י הָאָֽף: הַמַּֽחֲלָצוֹת֙ וְהַמַּ֣עֲטָפ֔וֹת וְהַמִּטְפָּח֖וֹת וְהָחֲרִיטִֽים: וְהַגִּלְיֹנִים֙ וְהַסְּדִינִ֔ים וְהַצְּנִיפ֖וֹת וְהָרְדִידִֽים:
(ישעיהו פרק ג פסוק יח - כד, יח-כד)
גאוות הנשים תושבת באופן נורא. מקומות התכשיטים יהפכו לפצעים מכוערים.
וְהָיָה֩ תַ֨חַת בֹּ֜שֶׂם מַ֣ק יִֽהְיֶ֗ה וְתַ֨חַת חֲגוֹרָ֤ה נִקְפָּה֙ וְתַ֨חַת מַעֲשֶׂ֤ה מִקְשֶׁה֙ קָרְחָ֔ה וְתַ֥חַת פְּתִיגִ֖יל מַחֲגֹ֣רֶת שָׂ֑ק כִּי־תַ֖חַת יֹֽפִי:
(ישעיהו פרק ג פסוק כד - כה, כד-כה)
ישעיה לא מסתפק בנבואת גדיעת הגאווה. בסיום שני פרקי נבואה אלו, מופיע ציור של תיקון כפול תיקון לגאוות המגדלים ולצידו תיקון לגאוות התכשיטים.
לאחר רעידת האדמה והמשבר – יסוכך ד' על ירושלים בסוכה מיוחדת:
וּבָרָ֣א יְקֹוָ֡ק עַל֩ כָּל־מְכ֨וֹן הַר־צִיּ֜וֹן וְעַל־מִקְרָאֶ֗הָ עָנָ֤ן׀ יוֹמָם֙ וְעָשָׁ֔ן וְנֹ֛גַהּ אֵ֥שׁ לֶהָבָ֖ה לָ֑יְלָה כִּ֥י עַל־כָּל־כָּב֖וֹד חֻפָּֽה: וְסֻכָּ֛ה תִּהְיֶ֥ה לְצֵל־יוֹמָ֖ם מֵחֹ֑רֶב וּלְמַחְסֶה֙ וּלְמִסְתּ֔וֹר מִזֶּ֖רֶם וּמִמָּטָֽר:
סוכה זו תהיה המשך של ענני הכבוד שליוו את ישראל במדבר, ממש כלשונה של פרשת בשלח:
וַֽיקֹוָ֡ק הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם
(שמות פרשת בשלח פרק יג פסוק כא)
גם תפיסת היופי שהושחתה תבוא לידי תקונה בעת הגאולה. במקום נוי מלאכותי וגאה של תכשיטי כסף וזהב, יבוא נוי צנוע וטבעי, המתהדר בפרות הארץ ומתנאה בבוראם:
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ צֶ֣מַח יְקֹוָ֔ק לִצְבִ֖י וּלְכָב֑וֹד וּפְרִ֤י הָאָ֙רֶץ֙ לְגָא֣וֹן וּלְתִפְאֶ֔רֶת לִפְלֵיטַ֖ת יִשְׂרָאֵֽל:
(ישעיהו פרק ד פסוק ב, ב)
מה עמוק הוא ההבדל בין הגאווה הסרוחה ובין הגאון המשובח. בין גאוות האדם במעשה ידיו ובין גאונו בבוראו.
מעתה, ביושבנו בסוכה הארעית בה אנו חוסים בצל ד' במקום בבנייני שקר – אנו חזרים אל התיקון הגאולי והשחרור מגאוות המגדלים של "כוחי ועוצם ידי". ובהתהדרנו לפני ד' בפרי הארץ לגאון ולתפארת – אנו מתקנים את גאוות התכשיטים הפרוצה לגאון ותפארת של התנאות בפירות הארץ.
ספר דברי הימים מעיד שגאוות עוזיהו במגדליו, התפתחה לגאווה נוספת. כניסה אל הקודש שלא ברשות.
וּכְחֶזְקָת֗וֹ גָּבַ֤הּ לִבּוֹ֙ עַד־לְהַשְׁחִ֔ית וַיִּמְעַ֖ל בַּיקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֑יו וַיָּבֹא֙ אֶל־הֵיכַ֣ל יְקֹוָ֔ק לְהַקְטִ֖יר עַל־ מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת:
(דברי הימים ב פרק כו )
קישור זה יוצר בליבנו מהלך שלם של תיקון המשלב את יום הכיפורים וסוכות. לאחר שתיקנו ביום הכיפורים את גאוות הכניסה אל הקודש שלא ברשות. הכהן הגדול נכנס, בשם כל ישראל, אל הקודש. בדיוק נמרץ כפי שמצווה עליו. אנו ממשיכים בסוכות לתיקון שני הצדדים הגשמיים יותר של הגאווה – גאוות המגדלים וגאוות התכשיטים.
יתרה מזאת, יתכן שגם תיקונם של שתי גאוות אלו גנוז כבר ביום הכיפורים. הכהן הגדול חוסה בענן ד' אשר על הכפורת, והוא נכנס לשם בבגדי לבן, נקי מכל תכשיט.
בספר ישעיה, למדנו שהסוכה בה יסוכך ד' על ירושלים תהיה סוכה של אור
גם בהפטרת השבת, אנו קוראים בזכריה על מעטה אור מיוחד שישרה עלינו לאחר שננוס אל הגיא כבימי עוזיה.
וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא־יִהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת יקפאון וְקִפָּאֽוֹן: וְהָיָ֣ה יוֹם־אֶחָ֗ד ה֛וּא יִוָּדַ֥ע לַיקֹוָ֖ק לֹא־י֣וֹם וְלֹא־לָ֑יְלָה וְהָיָ֥ה לְעֵֽת־עֶ֖רֶב יִֽהְיֶה־אֽוֹר:
(זכריה פרק יד פסוק ו - ח, ו-ח)
נראה ששמחת בית השואבה בירושלים מהווה זכר לסוכת אור זאת הגמרא מתארת שאורן של המנורות המאירות את העזרה היה חופף על ירושלים כולה.
ומנורות של זהב היו שם ...ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה:
(משנה מסכת סוכה פרק ה משנה ב - ג)
יהודי המתהלך בירושלים בלילות סוכות – שרוי כולו באור המקדש החופף עליו.
בהמשך ספר ישעיה נלמד האור הממלא את ירושלים אינו אור חיצוני. הוא נובע ממאור פניהם של זקני ירושלים והכבוד החפף עליהם:
וְחָֽפְרָה֙ הַלְּבָנָ֔ה וּבוֹשָׁ֖ה הַֽחַמָּ֑ה כִּֽי־מָלַ֞ךְ יְקֹוָ֣ק צְבָא֗וֹת בְּהַ֤ר צִיּוֹן֙ וּבִיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְנֶ֥גֶד זְקֵנָ֖יו כָּבֽוֹד: פ
(ישעיהו פרק כד פסוק כג)
על כן עם כל תוספת אור חמה ולבנה יכהה אורן ... שיהיו כשרגא בטיהרא.
כי כל כך תהיה הארתן (של הזקנים) מעין השכינה שיהיה להם לכבוד היותם נגד ה', וזהו ונגד זקניו כבוד.
(אלשיך על ישעיהו פרק כד פסוק כג)
יתכן שגם נקודה זו נרמזת באורה של שמחת בית השואבה
חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהן דברי שירות ותושבחות
תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת
(תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א)
ריקודו של רבן גמליאל הזורק את אבוקות האור כלפי מעלה, נותן לעומדים בעזרה את התחושה שאבוקות האור הנובעות מזקני העדה- מתרוממת למעלה והן היוצרות את אורן של המנורות המאירות את ירושלים כולה. ונגד זקניו כבוד.
[1] ראה למשל יואל ג "וקיבצתי את כל הגויים אל עמק יהושפט
ההפטרה של סוכות היא מלחמת גוג ומגוג, כמו שהיא כתובה בסוף ספר זכריה. מלחמת גוג ומגוג מופיעה בכמה מקומות בתנ"ך, ובזכריה נמצא אחד מהמשמעותיים שבהם. המקום הכי משמעותי נמצא ביחזקאל והוא ההפטרה של שבת חול המועד סוכות.
הקשר של ההפטרה לחג הסוכות פשוט: בסוף ההפטרה נאמר שהגויים שישארו אחרי מלחמת גוג ומגוג, יהיו חייבים לעלות לירושלים בחג הסוכות. ולפי חלק מהמפרשים גם המלחמה בעצמה תהיה בסוכות.
אבל לא מובן למה? מה הקשר בין מלחמת גוג ומגוג לסוכות דווקא?
העולם שלנו מתנהל בצורה כפולה. יש חומר ויש רוח. יש גשמי ויש רוחני. ולבני אדם נראה שאין חיבור ביניהם.
ולכן כל תחילת ההפטרה מלאה דברים מחולקים: "וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ", "וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה", "וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה", "לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה", "יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה".
אבל אז מגיע האיחוד: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", ומאז אין יותר חלוקות בפרק.
מלחמת גוג ומגוג היא השלב הסופי שבו החומר והרוח מתאחדים[1]. כשמתגלה גם לגויים שלא הסכימו להבין את זה עד עכשיו, שה' שולט בהכל, ומתגלה בהכל.
בניגוד לעובדי האלילים שחשבו שיש כוחות שונים בעולם, יתגלה ש"ה' אחד" והוא שולט בהכל. ובניגוד למצב הנוכחי שבו יש דברים שרואים בהם בקלות את הקב"ה ויש דברים שלא, וקשה לנו לקרוא עליהם את שמו של הקב"ה, יהיה "שמו אחד". וכל העולם יגלה את הקב"ה. גם החומריות[2].
ולכן ה' ילחם בעצמו בגויים האלה, בצורה גלוייה, "כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב" כמו שהיה בקריעת ים סוף, ולא דרך עם ישראל, שאז זה נס נסתר. ולכן בשלב הראשון הגויים יצליחו לכבוש את ירושלים, כדי שיהיה ברור שלא אנחנו שנלחמים כאן אלא הקב"ה.
ואז מתחיל תהליך של גילוי, שהקב"ה שולט גם בחומר. קודם כל החומריות של העולם מתערערת. וזה מתבטא ברעידת האדמה: "וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה". אחר כך ה' מתגלה בגלוי בעולם, שזה המשל של האור, שמאפשר כביכול לראות את ההופעה של הקב"ה בעולם: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". ואז כשמבינים שהעולם הזה מתנהל לפי הקב"ה, כולם רוצים לדעת את התורה שהוא נתן, וזה המשל של המים שיוצאים מירושלים אל כל העולם: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן". וכיון שירושלים תהפוך להיות המרכז הרוחני של כל העולם, היא תתרומם בגובה, כי כולם יכירו בחשיבות שלה: "וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ".
אנחנו קוראים לכל הדברים האלה משל כי יש להם משמעות רוחנית, אבל הם יקרו כנראה באמת: ממש יצאו מים מירושלים, וירושלים תתרומם ממש, כמו שכתוב בהרבה מקורות נוספים.
הגויים שלא יסכימו לקבל את מלוכת ה' על הארץ, ימותו במגפה שמראה גם היא את הנקודות האלה[3]: "וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם", קודם כל החומריות מתערערת: "הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו", והעיניים שמסרבות לראות את האור: "וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן", והפה שמסרב ללמוד תורה: "וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם".
שלושת הרגלים מסודרים לפי השנה החקלאית: פסח הוא חג האביב, כשהתבואה חדשה. שבועות הוא חג הקציר, כשקוצרים את החיטה. וסוכות הוא חג האסיף, כשמכניסים את היבול המוכן הביתה. פסח ושבועות הם חגים של התהליך, האביב והקציר הם עוד לא תבואה מוכנה. ולכן הם שייכים רק לעם ישראל שעושה בשביל העולם כולו את התהליך: יציאת מצרים ומתן תורה. אבל סוכות אומר שהמסקנה של כל החומריות היא שהכל שייך לקב"ה. שגם כשיש לנו הכל, אנחנו בצל שלו, בסוכה שלו.
זה כבר לא התהליך אלא המסקנה, ואת זה גם הגויים יצטרכו ללמוד בסוף. ולכן דווקא בסוכות אנחנו מקריבים שבעים פרים מול כל אומות העולם[4]. ולכן דווקא בסוכות העמים יבואו למלחמה, כי זה מה שהם לא מוכנים לקבל, שהכל שייך לקב"ה, והוא שולט בכל החומריות גם כן. ולכן מי שישאר מהם יבוא משם ואילך לירושלים בחג הסוכות: "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת".
המים הם היסוד האלוקי גם היום. הקב"ה מדבר איתנו דרך הגשם, אבל זה מאוד נסתר. הגשם יורד לכולם, וקשה לשים לב מתי הוא לא מתנהל בדרך הטבע. אבל כשהמים האלוקיים יצאו כבר בגלוי מירושלים, אז הגשם בעצמו יגיע לפי עבודת ה': "וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם". וכבר היום אנחנו נידונים בחג הסוכות על המים.
וכשנגיע לשלב ההוא, יהיה ברור שגם החומריות קדושה[5]: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לה'", ובמיוחד בירושלים שממנה תצא ההבנה הזו: "וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לה' צְבָאוֹת".
[1] שם משמואל במדבר פרשת בלק
[2] חידושי אגדות למהר"ל סנהדרין דף צט עמוד א, ספר נצח ישראל פרק מב
[3] אגדת בראשית (בובר) פרק ב
[4] ר' צדוק הכהן מלובלין - ישראל קדושים אות ח
[5] ר' צדוק הכהן מלובלין - צדקת הצדיק אות רס
רוב החגים מהתורה ומדרבנן נקבעו בהקשר לאירוע היסטורי מסוים שאירע באותו תאריך: יציאת מצרים, מתן תורה, נס חנוכה ונס פורים וכד'. גם לחג הסוכות יש בתורה הקשר היסטורי: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", אך לא מדובר על אירוע מסוים שאירע דווקא בט"ו תשרי אלא על אירוע מתמשך בכל תקופת המדבר.
ובכל זאת נוכל למצוא אירוע היסטורי מסוים שהתרחש בחג הסוכות, אלא שבניגוד לפסח וכד' שבהם קביעת החג באה בעקבות האירוע ההיסטורי כאן קביעת החג קדמה לאירוע: "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל... לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן... בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם"- שבעת ימים של חינוך, ושבעת ימים חג הסוכות".
אם כן חג הסוכות משלים את סדרת האירועים המכוננים של עם ישראל: יציאת מצרים- מתן תורה- בניין בית המקדש וכנגדם נקבעו שלושת הרגלים. לעומת שני האירועים הראשונים בניין המקדש, למרות שכבר התרחש בעבר, הוא גם אירוע עתידי ששייך לגאולה העתידית ולכן קביעת החג קדמה לאירוע. גם בית שני התחיל בסמוך לסוכות: "וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם... וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל... וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב" ומסתבר שגם בית המקדש השלישי יחנך בסוכות. נראה שגם חנוכת העגלים של ירבעם שהיוו מבחינתו תחליף לבית המקדש בירושלים היתה כביכול בחג הסוכות: "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג... וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ"- דרש להם: הוא חדש האסיף, ובו ראוי החג להיות".
אמנם בזמן התורה עוד לא היה האירוע ההיסטורי של חנוכת המקדש אך ההסבר של התורה לסיבת קביעת חג סוכות מתייחס לעקרון שיצא לפועל באותו אירוע: "כי בסכות הושבתי- ענני כבוד". ענן הכבוד שהיה בהר סיני עובר אחר כך אל המשכן: "וַיְכַס הֶֽעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּֽן", והוא מעיד על השראת השכינה בישראל שמקומה הנצחי הוא בבית המקדש: "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'... כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'... אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל".
על פי זה מבואר שמצוות הסוכה שכל אחד מישראל מקיים היא כעין בניין המקדש. לאחר ההתעלות של הימים הנוראים יכול כל אחד מישראל להגיע למדרגת השראת השכינה בבית המקדש בביתו הפרטי. לכן צורת הסוכה צריכה להיות בהתאם ל'כללים' של השראת השכינה.
דוגמה בולטת לכך אפשר למצוא בסוגית הגמרא לגבי הגובה המינימלי של הסוכה: סֻכָּה שֶׁהִיא גְבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה... וְשֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים... פְּסוּלָה". הגמרא מבארת את טעם השיעור של עשרה טפחים: "ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת ותניא ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה... והכתיב וירד ה' על הר סיני? למעלה מעשרה טפחים". כלומר שהשכינה נמצאת כביכול על גג הסוכה.
בהתאם לזה ניתן לפרש גם את החסרון בסוכה גבוהה מדי: "אמר רבה דאמר קרא למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא בה עינא". כפי שאי אפשר להוריד את השכינה נמוך מדי כך אי אפשר להגביה אותה יותר מדי כיוון שאז לא נוצר קשר והשפעה בינה לבין האדם. דרך הלכות סוכה נוכל ללמוד את סדר השראת השכינה בארץ.
בציווי על חג הסוכות, כותבת התורה: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, יג-טו).
נשאלת השאלה, מה המיוחד בחג הסוכות, שרק בו כותבת התורה 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ'? גם ברגלים האחרים יש מצוה לשמוח, כפי שכתב הרמב"ם (בהלכות יום טוב פ"ו הי"ז): "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו"?
השאלה מתעצמת נוכח דברי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פ"ח הי"ב), שכותב: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר (ויקרא כג, מ) 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'...", מדוע רק בחג הסוכות ציוותה התורה במפורש לשמוח?
רש"ר הירש (דברים טז, יד) על הפסוקים, שבהם פתחנו את המאמר, מאיר לנו משמעות מיוחדת בהבנת מהותו של חג הסוכות. וכך הוא כותב: "הוא (=חג הסוכות) חל בזמן האסיף, המסייע באופן טבעי להתבדלות היחידים. ומשום כך חג זה אמור לעורר ולבטא יותר משאר כל הרגלים את תודעת ההתקשרות הלאומית הנובעת מהתורה המשותפת. וכן הדבר גם במצות שמחה. חדוות היחיד בחייו לפני ה' והגילה בהרגשת קירבתו היא מצוה הנוהגת בכל החגים, אך היא מטרה מיוחדת של חג הסוכות".
ועוד מוסיף רש"ר הירש בפסוק טו: "הנמקה זו מתפרשת לענ"ד כדלהלן, על פי ההקשר עם הדברים הקודמים. מפסולת גורנך ויקבך אתה עושה לך את סוכות חגך. באותן סוכות נודדים אתה שמח בהתרוממות לאומית עם כל בני ביתך בשעריך. יתר על כן, בתקופת האסיף אתה עוזב את השדה ואת הכרם, את הגורן ואת היקב ואתה מתאחד עם הקיבוץ הלאומי הנאסף במקדש ה' במקום הנבחר, שכן מקור ברכתך ושמחתך איננו בשעריך, בשדותיך ובכרמיך, בגורנך וביקבך, אלא ה' אלהיך הוא המשפיע עליך את הברכה ממקום תורתו ובאמצעות תורתו. אם תגור באהלה בנאמנות. בדבקות זו בה' ובתורתו, לא בעיר ובשדה, בגורן וביקב, תהיה שמח ושמחתך תתקיים 'והיית אך שמח'".
בכל השנה, אנו גרים בדירות ממוגנות, כל אחד לפי דרגתו ומעמדו. יש מסתפקים במנעול אחד בדלת הכניסה. יש הממגנים את דירתם במנעולים רבים, ויש המוסיפים לכך גם מערכות הגנה או אזעקה. בחג זה הצטווינו לצאת מבתינו, כפי דברי חז"ל: (סוכה ב ע"א) "אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". בדרך הטבע, דירת ארעי אינה שמירה טובה. בכניסתנו לסוכה, מביעים אנו אחדות וסולידריות – בחג הסוכות כולנו נמצאים בסוג אחיד של דירות, העשויות "מפסולת גורן ויקב", לא סתם מהצומח, אלא מהמוצרים הירודים שבו.
הכניסה לסוכה מראה לעין כל שאנו חוסים בצילו של הקב"ה, ורק הוא מגן עלינו מכל פגע. מסיבה זו נקראת הסוכה 'צלא דמהימנותא', כל צל אחר הוא צל עובר, כפי שאמרנו בתפילות ימים נוראים 'ימינו כצל עובר', כצל עוף הפורח שאין בו ממש.
רק הסוכה, שהיא 'צלא דמהימנותא' הוא צל ומחסה נאמן להגן עלינו, כל צל אחר אינו נאמן להגן. השהות בסוכה, בצלו של הקב"ה בחג הסוכות משרה עלינו ביטחון רב, שגורם לשמחה רבה, וייחודית לחג הסוכות.
ביו"ט ראשון של סוכות, קוראים בתורה מתוך פרשת 'אמור' את "פרשיית המועדים" שבה מפורטים המועדים, החל בחג הפסח וכלה בחג הסוכות.
כאשר מתבוננים בפסוקים שעניינם חג הסוכות, מתעוררת מיד שאלה עצומה: לאחר שבפסוקים לד-לו נאמרה מצוות חג הסוכות, נאמרים שני 'פסוקי סיכום כלליים', ביחס לכל המועדים (פסוקים לז-לח), ולאחר מכן, בפסוקים לט-מג, מפורטות מצוות החג. ועוד, בפסוק לט התורה חוזרת על זמן מצוות חג הסוכות פעם נוספת, כאילו לא נזכר כמה פסוקים קודם לכן!
מפרשים רבים עסקו בשאלה זו, ולא כאן המקום לעסוק בתשובות השונות שניתנו לה [מי שרוצה להרחיב בנושא, מוזמן לעיין בפירושי רבנו בחיי, ובדברי האלשיך הקדוש; ב'עיונים בחומש ויקרא' של נחמה ליבוביץ' וב'הדר המועדים' של הרב איתן שנדורפי]. אנו נתבונן בהערה לשונית בפתיחה המיוחדת של הפרשיה השנייה של חג הסוכות, בפסוק לט, שיש לה השלכות על הבנת כל המשך הפרשיה.
מילה זו היא המילה 'אך': "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי". פתיחה זו מפתיעה, שכן המילה 'אך', כמו המילה 'רק', באה למעט (כלשון רש"י), לציין הוצאת פרט מסוים מכלל, ובד"כ היא עושה זאת לאחר אמירת הכלל, שממנו מוצא הפרט. לדוגמה, בפרשת 'נח' מתואר המבול המוחה את כל האנשים ובעלי החיים, "וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ", ואז נאמר היוצא מכלל זה - "וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (בראשית ז, כג). האם גם כאן, בפתיחת הפרשיה, באה המילה 'אך' למעט? אם לא, מה משמעותה? ואם כן, מה היא באה למעט? בייחוד שקודם לכן נזכר כבר חג הסוכות, בלי מילת ההסתייגות 'אך'!
המילה 'אך' פותחת גם את מצוות יום הכיפורים: "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא" (פסוק כז), וגם שם נשאלת אותה שאלה.
ישנן דרשות חז"ל שונות שמתייחסות למילה 'אך', ומבארות אותה עפ"י הכלל התלמודי ש'אך - חלק', דהיינו שהמילה 'אך' מלמדת שמה שנאמר לאחריה נוהג רק בחלק מן המצבים. כך דרשו על יום הכיפורים, שהוא מכפר רק לשבים, ולא לשאינם שבים (שבועות יג ע"א, כריתות ז ע"א), ועל חג הסוכות למדו שקרבן חגיגה קרב רק כאשר יו"ט חל באחד מימות החול ולא בשבת (כפי שמביא רש"י על הפסוק). אך כמדומני שדרשות אלו אינן מבארות את פשט הפסוק, שכן פשט המילה 'אך' הוא למעט ימים אלו מימים אחרים, ולא למעט את הדינים הנוהגים בהם.
הרמב"ן מציע הסבר נוסף ל'אך' בדרך הפשט. לפי דבריו, משמעות המילה 'אך' דומה למשמעות המילה 'אכן', ושתיהן באות 'לאמת הענין', כלשונו. לדוגמה, לבן אומר ליעקב "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה" (בראשית כט, יד). הסבר זה קשור למשמעות המילה 'אך', הבאה למעט, שכן האימות אכן מוציא פרט מכלל - הוא מצמצם ומדגיש בחינה אחת מבחינות אחרות. בדוגמה הנ"ל, נראה שלבן התכוון להדגיש בדבריו את הקשר המשפחתי ביניהם, שהוא הסיבה האמיתית להתנהגותו החביבה כלפי יעקב וקבלתו אל תוך ביתו, ולא מניעים אחרים.
אך פרשנים רבים מבארים את המילה 'אך' בפסוק לט כפשטה, שחג הסוכות אכן יוצא מכלל החגים, ביחס לשלושה 'מעגלי זמנים' שהוא שייך אליהם:
האלשיך הקדוש מבאר שדווקא חג הסוכות הוא 'חג ד'', כפי שנאמר בהמשך הפסוק, והפתיחה של הפרשיה במילים "אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי", מדגישה ש'חג ד'' הוא דווקא בזמן זה, שכן בו הייתה שמחה לד' לאחר שקיבלנו את הלוחות השניים, כאשר נתרצה לנו ביום הכיפורים וציווה אותנו על המשכן, וכך גם בכל שנה, דווקא לאחר שאנו נטהרים מחטאינו ביום הכיפורים ומטפלים ארבעה ימים בצורכי מצווה, 'יש לו יתברך שמחה. נמצא שהוא חג ה', כאלו הוא יתברך חוגג, ואנו חוגגים חגו ושמחים בשמחתו'.
