דבר ה' מופיע בלב

שמואל לשאול: ה' עמך!

כאשר שמואל משח את שאול, הוא בישר לו שלאחר מכן יבואו עליו כמה אותות שישלימו את מינויו. שמואל ציווה את שאול על דרך התנהלותו לאחר שיפגוש את האותות – "וְהָיָה כִּי תָבֹאנָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ". הרמ"ד וואלי (שם) מבאר שזוהי בשורה לשאול שמאז משיחתו והלאה ה' יהיה עימו ועל כן עליו לסמוך על הבנותיו ודרכיו – "כלומר שיתגבר וישתחרר כפי כוחו הנמשך לו משרשו, שהרי מלכות שמים השורה עליו היתה מתגדלת עמו ועוזרתו…".

ה' נותן בלב הצדיקים להתפלל על מה שראוי להם

הרמ"ד וואלי (שמואל א א):

"כי כאשר מלמעלה פוסקין טובה לצדיק, נותנים בליבו בתחילה שיתפלל על הטובה עצמה שפסקו לו, כדי שיתנו לו כפי שאלתו וידע שנשמע תפילתו. שכן מצינו בשלמה שהיה ראוי אל החכמה ונתנו בליבו שיתפלל עליה… גם כאן נתנו בליבה של זאת הצדקת שישאל זרע אנשים לפי שבמילות האלו יש במשמע כל מה שפירשו בהם רז"ל…".

סמיכת הגדולים על ליבם - נתן ודוד

כאשר דוד ביקש מנתן הנביא לבנות את בית הבחירה, ענה לו נתן בתחילה (שמואל ב ז, ג): "כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה' עִמָּךְ".

כך מבאר המלבי"ם את משמעותה של תשובה זו: "באשר עוד לא הגיע דבר ה' כי ימנעהו מזה, השיב מדרך הסברא: 'כל אשר בלבבך לך עשה', שהצדיקים הגדולים יוכלו לסמוך על הסכמת לבבם שהוא אך טוב (הפך מן הבינונים שיצוייר כי יצר סמוך בם, וכל שכן רשעים שליבם רק רע כמו שכתוב (ברכות סא ב): 'רשעים יצר הרע שופטם, צדיקים יצר טוב שופטם, בינונים זה וזה שופטם). ולכן אמר שיסמוך על לבבו, בפרט: 'כי ה' עמך', ומחשבת לבבך הוא הערת רוח הקודש הנלוה עמך תמיד".

סמיכת הגדולים על ליבם - דוד במערה

המלבי"ם מבאר כי כאשר ראה דוד את שאול בהיותו במערה ויכל להמיתו, הסתפק דוד האם רוצה הקב"ה שמלכות שאול תגיע אל קיצה. דוד הכריע את השאלה באמצעות בחינה ייחודית – הוא בחן כיצד יגיבו רגשות לבבו ביחס לכך –

"דוד היה מסופק בזה – האם כבר נשלמה מלכות שאול, ואם רצון ה' שיומת על ידי [דוד] הנרדף, ובחן זאת על ידי שכרת כנף מעילו, שזה קצת מן המעשה למרוד בו ולבזות בגדי מלכותו. והנה הרגיש כי: 'ויך לב דוד אותו' – כי לב השלם יתפעל ויתחרט אם יעשה איזו פעולה רעה, ומזה הבין כי עדן לא שלמה מלכות שאול".

סמיכת הגדולים על ליבם - יונתן

השמחה בלב האדם היא סימן שמעשיו רצויים

"לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט, ז).

על פסוק זה מקהלת מבאר הר"י קרא מבאר באופן נפלא כי ההנאה הנולדת באדם מן האכילה והשתייה היא עצמה הראייה הגדולה שהם רצויים בעיני ה':

 "כי בדבר הזה תדע שרצה אלוקים מעשיך – כשיתן הקב"ה בלבך ליהנות מעמלך שעמלת בו, אז תכיר שכבר רצה האלוקים את מעשיך".

גם ההנאות שבלב האדם הן מאת ה'

"לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט, ז).

הר"י לטיף מבאר על פסוק זה:

"ואמר עכשיו: שמא תחשוב שאתה יוצא מגבול החפץ האלוקי באלו ההנאות הגשמיות [=שמא תפחד שאין ה' חפץ בהנאות גשמיות], לא כן הדבר. כי הנני מזכירך שכבר רצה הוא במעשיך אלה… והראיה הגדולה… היא שנתן בטבע האדם לצורך הכרחי… וזהו אומרו: 'כי כבר רצה…'".

על פי פירוש זה, קהלת מלמדנו לכבד את הטבע כפי שבראו אלוקים – אם ה' ברא צרכי קיום הכרחיים וברא בלב האדם הנאה מהכרחים אלו, בודאי שאין הנאה זו מגונה בעיני הקב"ה.