פרשת חיי שרה

 

 

מאמרים 

    

תכנים שונים 


"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ"

[בראשית כג, יז-יח]


 

האבות – גרי תושב בארץ

יש חידוש מפתיע בכך שאברהם עמל לקנות מקום בארץ ישראל. כדי להבינו יש לשים לב למעמד הכללי של אברהם ושאר האבות בארץ ישראל. בתחילת פרשת חיי שרה אברהם מכנה את עצמו: "גר ותושב". הוא מזהה שמעמדו בארץ הוא מעמד ארעי ולא קבע. המשמעות היא שאברהם אינו מנסה ליצור התישבות קבע שתימשך לדורות, אלא הוא רק מתהלך בארץ ממקום למקום. באמת יש להבין מדוע אברהם שפועל לאור היעוד של הקמת עם בארץ כנען, אינו מתחיל להקים התיישבות ארוכת טווח? מדוע אינו דואג להשתלט על שטחים על ידי קנין או כיבוש, ולבנות בהם ערים? במבט נוסף התשובה על כך פשוטה: הרי בברית בין הבתרים הקב"ה הודיע לאברהם שבשנים הבאות ילך כל זרעו לגלות. רק לאחר תקופה ארוכה של מאות שנים הם יחזרו לארץ, ורק אז יקימו בה התישבות לטווח ארוך.

בהתאם לכך, כאשר יצאו בני ישראל ממצרים מאות שנים מאוחר יותר, התורה מחשיבה את כל השנים בהן חיו האבות הארץ, בתור חלק ממנין שנות גלות מצרים (שמות יב, מ): "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". האבן עזרא שם מסביר שמנין זה מתבסס על כך שלאורך כל ימי האבות הם היו גרים ארעיים בארץ: "והנה פירוש 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים' – שהיו גרים שם, גם אבותיהם היו גרים, ככתוב: 'כמעט וגרים בה' (תהלים קה), ואברהם אמר: 'גר ותושב אנכי עמכם'".

המהר"ל מסביר (גבורות ה' פרק לח) שמבחינה מהותית, מאז שנגזר שתהיה גלות במצרים, הפכה מצרים להיות בגדר בית הקבע של ישראל. לכן כל תהלוכות האבות נידונות כצעידה הדרגתית וארוכה לכיוון מצרים: "ומה שכתוב 'ומושב בני ישראל במצרים ארבע מאות ושלשים שנה' ולא היו במצרים ארבע מאות שנה? כיון שגזר הגזירה להיותם במצרים כאלו כבר היו במצרים מפני הגזירה, שהיו דומים לאדם שאינו בביתו שאפילו הכי יקרא שדר במקום אשר כבר היה שם, כך מיד כאשר גזר הקדוש ברוך הוא עליהם נחשבו כאלו היו דרים שם אלא שאינם בביתם, ומי שאינו בביתו הוא מתנועע תמיד אל ביתו. כך היה ענין של אברהם תמיד היה הולך כדי שיבא למצרים". הבנה זו מעמידה באור חדש את כל מפעלותיו של אברהם: מעל כולם ריחפה הידיעה שהכל מתרחש בדרך לגלות.

למעמד האבות בתור גרים בארץ יש השפעה גדולה על הבנת המטרה של מעשיהם. הרי יש לשאול מדוע עשו האבות כל מה שעשו, בעוד כל מפעלם עומד להימחק כשיגלו מן הארץ למשך מאות שנים? ברור שאין כל טעם להקים ישובים וערים במצב זה. לכן ברור שמטרת כל מעשיהם היתה להטביע את הקשר הנפשי והרוחני של עם ישראל לארץ ישראל. האבות אינם מתחילים את ה'בפועל' של ישוב הארץ, אלא תפקידם ליצור את ה'בכח' – את הקישור הרוחני שיצור בסיס לישוב הארץ בפועל בהמשך ההיסטוריה. בהקשר זה ברור מדוע האבות לא התמקדו בקניין נרחב של שטחים בארץ: הרי אין משמעות מעשית לשטר רכישה של קרקע מכנעני כלשהו. הרי במשך מאות השנים בהם ישראל לא יהיו בארץ, אותה העיסקה תישכח לחלוטין ולא יהיה לה עוד שום ערך.

 

קנין חברון

לאור האמור עד כה, החשיבות שיחס אברהם לקניית מערת המכפלה מפליאה: הרי כאמור, אין כל תועלת בקניית שטח אדמה. מתברר שחברון היא מקום חריג מבחינת הקשר שיצרו האבות עפ הארץ: אברהם דאג להטביע בחברון קשר יחודי בין העם לארץ, שלא יהיה רק רוחני אלא גם פיזי. חשוב היה לאברהם שבתוך ארץ ישראל כולה יהיה מקום אחד בו יהיה ניכר גם בעיני בשר למי באמת שייכת ארץ זו. משום כך אברהם התעקש מול בני חת לזכות ב"אחוזת קבר", כלומר קבר שיהווה מאז והלאה אחיזה קבועה וחזקה בארץ. זוהי גם הסיבה להתעקשותו לקנות דווקא את הקבר, ולא לקבלו במתנה. בכך יצר אברהם בחברון טביעת אצבעות מוחשיות בארץ ישראל[1].

בחברון השאירו ישראל את התמצית שלהם – את האבות ונשיהם הקבורים שם. הרצי"ה עומד לאורך שיחותיו על הפרשה על כך שבחברון נוצר קשר יחודי וחריג בין העם לארץ: קשר כפול שהוא גם רוחני (על ידי הקנין) וגם חומרי (על ידי הקבורה). כך האבות שהם הראשית של האומה 'יחכו' לאומה עד שתשוב ותוכל להיבנות מחדש על גבי התשתית שהושארה בחברון.

ובאמת אנו מוצאים שהקשר של עמם ישראל עם חברון נמשך גם בגלותם: ראשית, כאשר כל בני ישראל היו כבר במצרים, הם שימרו את הקשר עם חברון כאשר עלו לקבור שם את יעקב עם מותו.  

שנית, כאשר יצאו ישראל ממצרים, הפגישה הראשונית עם ארץ ישראל התמקדה בחברון: לשם הלך כלב במסע הראשון של נציגי ישראל בתוך הארץ. אם היו זוכים ישראל היו כל התרים את הארץ מצטרפים אליו ויוצרים את החיבור הנכון עם הארץ.

ועוד: בימי כיבוש הארץ על ידי יהושע, החל תהליך ישוב הארץ דוקא בחברון על ידי כלב (יהושע יד, יג): "וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה".

אותה המגמה נמשכת גם בהקשר של הקמת מלכות הנצח של ישראל: גם מלכות דוד החלה בחברון דווקא.

נמצא שחברון היא עוגן החיבור התמידי של עם ישראל עם ארץ ישראל. לכן ממנה התחיל פעם אחר פעם תהליך ישוב הארץ או ההתבססות בה.

 

[1] ישנם שני מקומות נוספים, אשר דומים במידת מה לחברון: חלקת השדה בשכם שאותה קנה יעקב, וקבר רחל בדרך אפרתה. חברון היתה מיוחדת בכך שכללה את שני החיבורים: גם קניין וגם קבורה.

למה לתת במתנה?

 

מה גרם לבני חת להסכים לתת לאברהם את מיטב קבריהם במתנה? ולמה זה כל כך חשוב להם, עד שעפרון התעקש לתת את השדה במתנה גם לאחר שהוצע לו כסף? ולמה גם אברהם לא אומר מראש שכוונתו לקנות את השדה? למה מבקש שיתנו לו, אם הוא מוכן לשלם? בני חת לא אהבו כסף?

 

אברהם רצה לקנות חלק בארץ ישראל, לא כאדם פרטי, אלא בתור אב של עם גדול שיבוא ויכבוש את הארץ. הקנין הזה הוא האחיזה הראשונה של העם בארץ. גם בני חת מודעים לכך שאברהם יהיה עם גדול, ושבניו אולי עוד יבואו יום אחד, ויכבשו את הארץ. ולכן יש להם התנגדות לאומית למכירת קרקעות ליהודים. בני חת מציעים לאברהם את קבריהם בחינם, כדי שלא תהיה לו אחיזה כל שהיא בקרקע שלהם, בעקבות הצורך שלו בחלקת קבורה.

אמנם "קשר רשעים אינו מן המנין": אצל העמים הפרט מביא את טובתו בחשבון לפני טובת הכלל, ודור מסויים יביא את טובתו בחשבון לפני טובת הדורות הבאים. ולכן אברהם יכול לתמרן אותם כך שיסכימו.

 

בהתחלה פונה אברהם אל "בני חת" מהצד הלאומי שלהם, ומבהיר שהוא לא בא כעם, אלא כגר ותושב, ומבקש שיתנו לו במתנה, ובכלל לא מזכיר את אפשרות הקנין.

לאחר שהם מסכימים לתת, ומוסיפים שהם נותנים כיון שאינם מזהים אותו כאביו של עם זר, אלא כנשיא אלוקים של כלל העמים, כדת כלל עולמית; פונה אברהם אליהם גם מצד היותם "בני חת", לכן הוא ממשיך לדבר על נתינה של השדה; אבל גם כ"עם הארץ", האנשים הפשוטים שגרים בארץ ויהיו מוכנים למכור תמורת כסף; ולכן בשלב הזה הוא כבר מציין שכוונתו לנתינה בכסף מלא, ופונה כבר אל אדם פרטי, שהרווח האישי שלו יגבר על הרגשות הלאומיים.

 

עפרון עצמו צריך להראות לבני עמו את הלאומיות שלו, ולכן גם הוא מסרב למכירה, ומציע את השדה במתנה. כל זה "באזני בני חת", ו"לעיני בני עמי", כלומר מצד הצורך להראות טוב בעיני בני עמו.

 

אז עובר אברהם לשלב השלישי ופונה אל עפרון באזני "עם הארץ" בלבד, כבר לא כ"בני חת", ומתעקש על תשלום. אז מסכים עפרון על תשלום גדול, רווח פרטי מספיק גדול שיצדיק את הפגיעה הלאומית. בשלב הזה הוא פונה אל אברהם עצמו ולא כמדבר "באזני בני חת", רק "ביני ובינך" כבני אדם פרטיים.

 

אלא שסוף סוף – ההסכמה והתשלום מבוצעים "באזני בני חת", ו"לעיני בני חת", ו"בכל באי שער עירו" שיפרסמו את המכירה בשאר המקומות. כך שהשדה קם לאברהם למקנה "מאת בני חת" - גם מבחינה לאומית.

 

עבד אברהם

הדמות המרכזית שפועלת בפרשה היא עבד אברהם. אמנם שמו לא מוזכר אפילו פעם אחת, אך מקובלנו שזהו אליעזר. חז"ל מתייחסים לעובדה שאליעזר העבד מקבל מקום משמעותי כזה בתורה ואומרים: "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים", ועל כן התורה מקדישה לדבריו של אליעזר פסוקים רבים כל כך.

חשיבותו של אליעזר נלמדת גם מהמקום היחיד ששמו מופיע בתורה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם ה' אלוקים מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִֽי". כלומר שהיורש האלטרנטיבי של אברהם כל עוד לא נולד יצחק הוא אליעזר!

אפשר לפרש שאברהם לא מתכוון שכך ראוי להיות, אלא שזו תהיה התוצאה בלית ברירה (עי' פירוש החזקוני והספורנו). אמנם הרד"ק מפרש "...שחשב (אברהם) כי הזרע שאמר לו (ה') יהיה אחד מבני משפחתו שהוא חשוב כזרעו... או הגדל עמו ובן ביתו שהוא חשוב לו כזרעו כמו אליעזר...". האפשרות שהיורש יהיה מבני משפחתו של אברהם היא הגיונית. הכוזרי מסביר שבאנושות יש 'סגולה' שעוברת בדורות מאדם עד נח ועד אברהם, ולבסוף מופיעה בעם ישראל. כיוון שהסגולה עברה דרך תרח אבי אברהם ייתכן שהיא תמשיך אצל אחד מבניו האחרים. ואמנם, כפי שביארנו בפרשת וירא, לוט ממשפחת אברהם יורש חלק מנחלתו של אברהם, ובו אמנם מופיע 'ניצוץ' מן הסגולה ע"י רות.

לעומת זאת האפשרות שהעבד, עם כל גדולתו, יהיה היורש של אברהם תמוהה- הרי הוא רחוק מן ה'סגולה'? במדרש מבואר שלא זו בלבד שאליעזר לא שייך לבני שם הנבחרים, אלא הוא מבני כנען הארורים. וכן מפרש רש"י בפרשתנו: 'אלי לא תלך האשה. אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר, והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם, בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך'. האם ייתכן לומר שיורשו של אברהם יהיה כנעני?

אפשר לבאר את דבריו על פי מושג הירושה. מלבד הירושה הרוחנית הגדולה שעוברת לזרעו של אברהם, התורה מבארת שמדובר גם על ירושה פיזית שעיקרה ירושת הארץ: "לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ". בהמשך מתברר שירושת הארץ תלויה בברית המילה: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם... וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם". וכן מפורש ברש"י: 'ואתנה בריתי. ברית של אהבה, וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו'. כלומר שע"י ברית המילה זכה אברהם להתקשר אל הארץ בקשר מוחלט של 'ברית', יותר מאשר ההבטחות שניתנו לו בתחילה.

האם ירושת הארץ ע"י הברית אפשרית רק לישראל? ודאי שקישורם של ישראל לארץ הוא האמיתי והנצחי אך מצאנו ש'בעלי ברית' אחרים מצליחים להאחז בארץ באופן זמני בזכות המילה. בדורנו אנו רואים בפועל כיצד זכות המילה עומדת לבני ישמעאל לעכב אותנו מירושת הארץ.

מלבד ישמעאל נימולו גם "כָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר" ובכלל זה ודאי גם אליעזר שהיה 'בן ביתו'. החיוב למול את העבדים הוא חלק מהתהליך של גיורם ובכך הם נעשים חייבים במצוות כאשה. אם כן ייתכן לומר שדווקא כלפי עבד כנעני, שיש לו יכולת לצאת ממעמדו הארור ולהיות חלק מישראל, יש הגיון לומר שהוא יהיה היורש של אברהם. אלא שדברי אברהם שאליעזר יהיה יורשו נאמרו לפני שהצטווה על המילה. מה היה מעמדו של אליעזר לפני שנימול?

אם נתבונן נראה שמושג ה'ברית' מופיע אצל אברהם עוד לפני הציווי על המילה: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם". נראה לומר שברית המילה היא 'ברית אברהם', שהרי שינוי השם בא יחד עם הציווי על המילה. אבל גם לפני כן היתה 'ברית אברם' שבה השתתפו כל "חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת" שהתחנכו בתורתו של אברהם. מי שהיה הראשון לברית זו הוא אליעזר שהיה שקול כנגד כולם שהרי 'הוא מנין גימטריא של שמו'. לכן סבר אברהם שהראוי ליורשו הוא אליעזר.

ואמנם על פי המדרש ירושה זו התקיימה בפועל גם לאחר שנולד יצחק. בפרקי דר"א נאמר שאליעזר הוא עוג מלך הבשן. כפי שראינו בפרשת וירא ירשו עמון ומואב את חלקם בעבר הירדן המזרחי מכוחו של אברהם. חלקו האחר של עבר הירדן הוא הבשן- מלכותו של עוג, שגם הוא נכלל בשטח שזכה בו אברהם, וייתכן לומר שאברהם הוריש לעבדו את אותו חלק בארץ.

 

מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים

תרגם אונקלוס: מאה ועשרין ושבע שנין

אונקלוס השמיט את אזכור השנה אחרי ציון המאות והעשרות וכתבו רק לבסוף. באותו אופן נהג במקרים דומים בתורה, כגון בשנות תולדות אדם בפרשת בראשית. למשל את הכתוב (לעיל ה ו) "ויחי שת חמש שנים ומאת שנה", תרגם "וחיה שת מאה וחמש שנין". וכך במקרים נוספים ע"ש.

בפסוק שהבאנו יש עוד שינויים בין סגנון הפסוק עצמו לעומת סגנון התרגום. בפסוק כתוב המספר הקטן (חמש) לפני הגדול (מאה), ובתרגום להפך. בפסוק נכתב פעם אחת "שנה" בלשון יחיד ופעם אחת "שנים" בלשון רבים, ובתרגום תמיד המניין מצוין בלשון רבים.

מתוך סקירה כללית של סגנון התורה והתרגום אפשר לקבוע את הכללים הבאים - א. התרגום תמיד מכנה את המספרים בלשון רבים, והמקרא לפעמים כך ולפעמים כך [עד עשר בלשון רבים ומאחת עשרה ואילך בלשון יחיד]. ב. התרגום תמיד כותב את המספרים מהגדול לקטן [כמו בעברית הנהוגה כיום], והמקרא לפעמים כך ולפעמים מהקטן לגדול. ג. התרגום מציין את הדבר הנמנה רק לבסוף, והמקרא מציינו לפעמים לאחר ציון היחידות והעשרות והמאות בנפרד.

בפשטות, כל דקדוקים אלו הם רק עניינים טכניים של דרכי הלשון ואין צורך להתעכב עליהם. אבל נדמה שיש חשיבות לפחות לשים לב לדברים, כדי להבין שיש כאן דבר קבוע ולא חריגה שצריכה הסבר מקומי. ועוד, אם נזכה להבין את טעמי ההבדלים בהסברה כללית יותר אפשר שעל ידי זה יתפתחו שערי הבנה מהותיים, לכן נעורר בזה מעט -

לגבי העניין הראשון של ההתייחסות בלשון רבים, זהו סעיף מעיקרון כללי יותר - כשמוזכרת קבוצת אנשים או דברים, התרגום כמעט תמיד מתייחס אליה בלשון רבים, אף אם המקרא עצמו יתייחס אליה כיחידה אחת. למשל (בשמות א יב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" מתורגם "וכמא דמענן להון כן סגן וכן תקפין". המקרא מתייחס לעם ישראל כיחידה האחת, אבל התרגום כותב בלשון רבים. נסתפק כאן בהערה זו ואי"ה נרחיב בזה בהזדמנות אחרת.

לגבי העניין השני של סדר המספרים, אפשר שהוא רק חילוקי סגנון בין השפות (יעויין בכתב העת המעין מט ג, ניסן תשס"ט, עמ' 25-42). ואפשר שלתורה היו בכל פעם נימוקים למה לכתוב כך או כך לצורך הדרש, אבל התרגום התייחס רק לפי הפשט וכתב באופן אחיד. עי' נצי"ב לבראשית ה ה שנותן טעם לשינויים בסגנון הכתוב.

לגבי העניין השלישי של ציון הדבר הנמנה שוב ושוב, בפשוטו נראה שהמקרא מתייחס לכל חלק מהמספר הכולל כיחידת מנין בפני עצמה כשצירוף היחידות נותן את הסכום הכולל [שרה חיה מאה שנה ועוד עשרים ועוד שבע]. אבל בלשון התרגום כמו שיש מספר שנקרא "מאה" כך יש מספר שנקרא "מאה עשרים ושבע", ואין טעם להכניס מילים באמצע שם המספר. בזה אמנם רק הסברנו למה המקרא יכול להוסיף מילים באמצע והתרגום לא, אבל לא הסברנו למה המקרא נצרך לכך, ועי' בזה רש"י ושאר המפרשים.

מתוך הספר סימן לבנים:

 

אדמת הטרשים של חברון

ההיאחזות הראשונה בארץ

קניית מערת המכפלה היא הקניין הראשון של אברהם בארץ ישראל. ניכר שרכישת שדה המכפלה היא דבר מאוד חשוב לאברהם, אולם קשה להתעלם מהעובדה שקניין זה מתבצע דווקא בנסיבות מצערות המצריכות שטח לקבורתה של שרה. הקניין הראשון בארץ מיועד לבית קברות. ואכן על אדמת חברון נאמר: "שאין לך טרשים בארץ ישראל יותר מחברון לפיכך הקצוה לקברות מתים" (רש"י במדבר יג, כב), "וחברון פסולתה של ארץ ישראל" (רש"י דברים יא, י). העיר חברון אף משמשת כנקודת ציון מרכזית בנתיב כניסתם של המרגלים לארץ: "וַיַּֽעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָֽעֲנָק" (במדבר יג, כב). בחברון ראו המרגלים ילידי ענק ובעקבות כך מאסו בארץ: " וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ... אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (שם כג-כח). כנראה שהעיר חברון מהווה אבן בוחן יסודית לקביעת היחס לארץ ישראל.

יצר הקניין האנושי

על אף ששדה המכפלה מוצע לאברהם בחינם, אברהם מתעקש לשלם עבורו כסף מלא. רק לאחר שהוא קונה את השדה הוא קובר את שרה "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה... לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ. וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה". רוב פסוקי הפרשייה עסוקים בנושא רכישת הקרקע ואילו רק פסוק אחד עוסק בקבורת שרה. הנושא אם כן הוא הקניין. קניין זה מהווה מפתח לכל סוגיית הקניין בישראל. מושג הקניין הינו מושג אנושי בסיסי. תחושת הקיום מתחזקת על ידי הבעלות, ועימה תחושת ביטחון ושליטה, אחיזה ועצמאות. הילד הראשון שנולד בעולם נקרא 'קין' " וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד, א). חווה מבטאת בטבעיות את ההרגשה הקיומית הזו.

עדות הקניין על הקונה

"כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם" (יבמות סג ע"א), כאשר אדם בוחן רכישת קרקע, במידה רבה הוא בוחן את אישיותו וערכיו, מה מעניין אותו, מהם השיקולים השונים שלו לבחירת המקום, מה הוא מתכנן לעשות ועוד. דוגמה לדבר, לוט שעה שנפרד מאברהם: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה" (בראשית יג, י), שיקוליו אסתטיים וחומריים, אף שאנשי סדום רעים וחטאים. כשם שהדבר נכון באדם הפרטי, כך גם במישור הלאומי. קנייני האומה מעידים על אופייה. הקניין הראשון בארץ ישראל טומן בחובו משמעות עמוקה בקשר של עם ישראל לארץ ישראל. אברהם אינו מחפש נוף יפה, שדות פורחים וחקלאות עשירה, אף לא שכנים טובים או איזור שקט. אברהם מגדיר בראש ובראשונה מה אנו לא מחפשים כאן בארץ, לא באנו לארץ בשביל שטחי נדל"ן, נוף או ביטחון. הצעד הראשון מתבצע בחברון, באדמת טרשים, במקום בו נקברים המתים, זה המקום המתאים לקבורתה של שרה. זיקתו של עם ישראל לארץ נעלה הרבה יותר מכל מטרה רווחית.

מערת המכפלה — תכלית האדם

את מערת המכפלה גילה אברהם, על פי חז"ל, בעת שבאו אליו שלושת המלאכים לבקרו. בעודו רץ להביא בן בקר "ברח מלפניו בן הבקר ונכנס למערת המכפלה ונכנס אברהם אחריו" (פרקי דרבי אליעזר חורב, לה). מערת המכפלה מתגלה על רקע גמילות חסדים נלהבת: "ומצא שם אדם וחוה שוכבים על המטות וישנים ונרות דולקין עליהם וריח טוב עליהם כריח ניחוח". שם במערה הוא מוצא את צלם אלהים שבו, את האנושיות היסודית, הראשונית. ריצתו נטולת הרווח של אברהם אחר בן הבקר הובילה אותו אל עצמו. בחברון מתברר מיהו האדם. במערה החבויה מתחת לאדמה, מקום בו העין האנושית והמושגים האנושיים אינם תופסים מקום, זוהי מהות הקבורה. בית קברות הוא מקום בו כל המושגים האנושיים מתמוססים ונעלמים " לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר... אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ: כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהילים מט, יז-יח). בבית הקברות עולה השאלה האם גילית את צלם אלוהים שבך? האם היתה בך אנושיות? בארץ ישראל אנו מחפשים את הזהות העצמית שלנו, וחברון היא השער.

זיקתו של כלב לחברון

המרגלים רואים בחברון איום. הם רצו מקום שקט, לא מסוכן, והנה הם מוצאים ענקים. לעומתם, כלב אינו נופל בעצתם: " וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" (במדבר יג, כב), - "מלמד, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות" (סוטה לד ע"ב). כתוצאה מהליכתו לחברון "הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ" (במדבר יד, כד), הוא חזר ממנה איש חדש היודע שאין אנו מחפשים בארץ תועלת ארצית או שקט ביטחוני. ואכן, זכה כלב להיכנס לארץ ואף להשתתף בכיבוש חברון "וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה: עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא: וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה' אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה: עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה" (יהושע יד, י-יד). כוחו של כלב לא נחלש, מכוח זיקתו לחברון ולקברי אבות.

רבקה — אשת החסד

הפרשייה הבאה בפרשה היא החיפוש אחר אשה ליצחק. אליעזר מוצא את רבקה, המבטאת גם היא, כמו אברהם, חסד מוחלט ללא כל תועלת אישית: "וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב... וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו" רבקה רצה להשקות את אליעזר וגמליו כשם שרץ אברהם אחר בן הבקר. רבקה רצה מיוזמתה, היא כלל לא מכירה את אליעזר ולמרות זאת היא מסייעת לו וגומלת עימו חסד, "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ" "משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח" (רש"י). "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּו".  יצחק מוצא ברבקה נחמה, הוא מזהה בה המשכיות לדרכה של שרה. פרשתנו מבררת שארץ ישראל בנויה על אדני החסד ומכוחם אף תיגאל: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיה א, כז).

 

מחריש

לאחר שאליעזר עבד אברהם מתפלל לד' שיזמן לו את האשה הראויה ליצחק, והוא רואה איך רבקה נענית לבקשתו,  נאמר (כה, כא): "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ד' דַּרְכּוֹ אִם לֹא".

מה פירוש המילה 'מחריש'?

  המשמעות הפשוטה היא כמובן שהוא שותק, לא שומעים אותו. כך גם הפשט במקומות אחרים, לדוג' כאשר אומר ד' למשה לפני קריעת ים סוף (שמות יד, יד): "ד' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" – לא תצטרכו לעשות שום דבר, ואפילו לא לצעוק או להתפלל. וכן מרדכי אומר לאסתר (אסתר ד, יד): "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת" – אם לא תדברי עם המלך ותשתדלי בדבריך להציל את עמך – אזי "רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ...". וכן במקומות נוספים.

  משמעות דומה ואולי קצת שונה, יש ל"חֵרֵשׁ". כיום, כאשר אנחנו אומרים חרש – הכוונה למי שאיננו שומע, אפילו אם הוא מדבר. כמובן שיש קשר בין המילים, אך זה מעט שונה מהמחריש, שהוא דווקא שומע אך לא מדבר, לא שומעים אותו. אמנם, בלשון חכמים המשמעות היא באמת קרובה יותר ל'מחריש' שלנו, שכך אומרת המשנה בתרומות: (א, ב): 'חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר'.

  אך באמת נראה שהמשמעות של שורש ח.ר.ש היא לא רק שתיקה, על דרך השלילה. ניתן לראות זאת משתי מילים אחרות שנגזרות משורש זה.

  קודם כל – חריש. אמנם ייתכן שהחריש נעשה בשקט, אך באותה מידה גם הזריעה לא עושה רעש... וכן ממש לא מסתבר שעובדת העשות החריש בשקט היא זו שנותנת לו את שמו.

  כמו כן – ישנו מקצוע שנקרא "חָרָשׁ", שמופיע פעמים רבות בתורה בעשיית המשכן. האם החרש עובד בשקט במיוחד? כמו כן גם כאן צריך להבין, גם אם נניח שכן - מדוע בגלל זה הוא יקרא חָרָשׁ?

  מבאר הכתב והקבלה (בשמות לה, לה, על המילים "מלאכת חרש וחשב"), שכשם שהחרישה מכינה ומכשירה את האדמה לקליטת הזרעים, שזוהי תכליתה של החרישה – כך גם האומן החרש, עוסק באומנות הדורשת מחשבה ותכנון מראש, כיצד להוציא אותה אל הפועל. החרש 'עוסק בהכשר מחשביי בהזמנת תחבולות אשר על ידם יושלם הדבר המבוקש'.

  נמצינו למדים שאמנם ישנה שתיקה בהחרשה, אך זהו רק הצד החיצוני והשולל שלה, מה היא לא, בעוד שמשמעותה העצמית החיובית היא ההתבוננות במחשבה, שבגלל ההתמקדות במחשבה הרוחנית, הצד השולל שלה הוא שתיקה, שכלפי חוץ אין הדברים נשמעים.

  מתוך כך, יש להתבונן בכל 'החרשה' שנפגוש – האם היא מבטאת רק את הצד השלילי, של חוסר הדיבור – או שהיא מלמדת בעיקר על מחשבה פנימית, שתוצאתה היא השתיקה החיצונית.

  נראה שהמילה 'מחריש' בפרשתנו, לא רק שמובנת יותר טוב לפי מה שהסברנו, אלא יש בה גם ראיה לדברינו.

התורה מתארת שאליעזר "מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ד' דַּרְכּוֹ". האם צריך לשתוק כדי לדעת אם תפילתו התקבלה? מה זה עוזר להיות בשקט? אפשר היה לומר שהוא מחכה לדעת אם הצליח ד' דרכו, אך מה זה משנה אם הוא בשקט?

אלא, שהוא לא רק בשקט. הוא מתבונן בשכלו, בוחן את מעשיה של רבקה, את התאמתה לבית אדונו. על ידי התבוננות שכלית מחשבתית כזו הוא בודק האם באמת הצליח ד' דרכו.

  כך מבואר גם בתרגום אונקלוס, שמתרגם את המילה 'מחריש' בשתי מילים: "מסתכל שתיק". במקומות אחרים אונקלוס מתרגם את ההחרשה כשתיקה בלבד (בראשית לד, ה; שמות יד, יד). אך כאן הוא טרח להבהיר שאין מדובר בסתם שתיקה, אלא בהסתכלות, שהיא בחינה והתבוננות, בשכל, לראות האם הצליח ד' דרכו.

 

משאלתו של עבד אברהם

בתוך סיפורו הארוך, מתאר עבד אברהם באזני משפחת רבקה: "וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי: אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי"; המילה 'אולי' כתובה בכתיב חסר, בלי ו' כפי המקובל, וכתב על כך רש''י (על פי המדרש): "אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מידבק בברוך". הפסוק נדרש כאילו העבד אומר לאברהם: "אֵלָי", דהיינו שאברהם יפנה אליו ולמשפחתו כדי לקחת ממנה אישה ליצחק. העבד הכיר היטב את מעלתו של אדונו, והשתוקק לדבוק בו בקשרי משפחה ולקחת אף הוא חלק בשושלת שתמשיך את מורשת אברהם.

אם נמשיך בקריאת הפסוקים על פי קו פרשנות דרשני זה, נוכל לקרוא כך גם בפסוק שלאחר מכן - "וַיֹּאמֶר אֵלָי, יְהֹוָה אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ...", כך: "וַיֹּאמֶר - אֵלָי!" כלומר תשובתו של אברהם היתה שאכן הוא יבוא 'אליו', העבד יזכה להיות שותף בייסוד שושלת אברהם – אך לא בדרך שבה הוא חושב לעשות זאת. חלקו של העבד לא יהיה בכך שאשת בנו של אברהם תהיה ממשפחתו, אלא בכך שימצא לו אישה. "אין ארור מתדבק בברוך", ולפיכך החלק שנועד לעבד במשימה גדולה זו אינו צפוי להתקיים בדרך שחשב אלא בדרך הראויה והמתאימה לו.

כך ניתן לקרוא גם את הפסוק המופיע בהמשך הדברים: "אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל מִשְׁפַּחְתִּי" – אם תיקח אישה ראויה ליצחק, הרי שבזה "תבוא אל משפחתי" – והרי זו היתה משאלתו של העבד; ביאתך אל משפחתי, השושלת שאקים, לא תהיה באמצעות קשרי חיתון אלא באמצעות מילוי המשימה המוטלת עליך.

גם כאשר ישנן לאדם שאיפות גבוהות וראויות, עליו לדעת מהי הדרך המתאימה והנכונה לממש אותן, שלעיתים שונה היא מכפי שנראה לו במבט ראשון.

קשר חי