לקראת הפגישה עם עשיו, יעקב נאלץ להיאבק עם מלאך באישון ליל. התוצאות של הקרב מפתיעות: למרות שבסופו של דבר יעקב ניצל ואף זכה לברכה, מפתיע לגלות כי לא נאמר כלל בפסוקים שיעקב ניצח את המלאך. הפסוק מספר שהמאבק ארך זמן רב, ללא הכרעה, עד עלות השחר (לב, כה): "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". כך נאמר במדרש שכל טוב (כה): "אמר ר' ברכיה אין אנו יודעין מי ניצח: אם המלאך [או] אם יעקב...". אדרבא: יעקב הוא שיצא פצוע מן הקרב בכף ירכו.
אולם עצם ההישרדות של יעקב היא הניצחון: הרי המלאך הוא שתקף. הוא תכנן להרוג את יעקב או לפחות לפגוע בו אנושות. אך יעקב התגונן והצליח לעמוד בקרב הקשה. וכך הקרב נגמר כאשר המלאך ראה שאינו מצליח להכריע את יעקב. אז הוא הצליח לפצוע את יעקב באופן קל יחסית לקרב כזה (כו): "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ". אם כן, יעקב ניצח בעצם ההצלחה שלו לשרוד מול מלאך רב עוצמה.
בדרך כלל קרב הישרדות שהצליח אינו נתפס כמרשים כמו קרב התקפה. אולם לניצחון של יעקב יש היבט נוסף שחושף את גודל ההצלחה: לאורך הלילה נראה היה שלמאבק בין שני הצדדים אין סוף: למלאך היו כוחות מלאכיים בלתי מוגבלים, ויעקב הצליח לעמוד מולו בתור יריב שקול ולא ליפול. אולם כאשר עלה השחר אז התגלה כי המלאך אינו יכול להילחם עוד. התברר כי כוחו של המלאך היה מוגבל מלכתחילה לשעות החשוכות. אין לו כלל עמידה מול יעקב בשעות האור, כפי שכותב הנצי"ב (כה): "'עד עלות השחר' – שאז אינו שולט כח הדין וכח הקדושה מתחזק, על כן משך המלאך עצמו ממנו". ובלשונו של הרש"ר הירש: "יריבו של יעקב יכול להילחם רק בעוד לילה פרוש על הארץ, ואכן, כל עוד הלילה שולט, נראים הדברים, שהוא, גם אם אינו מנצח, הרי ידו על העליונה. אך בשעה שהשחר מאיר, מתגלה היפוכו של דבר, ויעקב הוא "בעל הדעה", הקובע את סיום המלחמה".
למפרע התברר שיעקב לא היה צריך לנצח את המלאך ולהפיל אותו בקרב. די היה ליעקב אם יצליח לשמור על עמדתו ולא ליפול עד הבוקר. הוי אומר שיעקב וביתו מוגנים מצד הסדר הטבעי של המציאות שבא לידי ביטוי ביום. רק החושך מאפשר לאויבי ישראל לשלוט בהם, וגם זאת לזמן מוגבל בלבד.
לאורך חיי האבות הופיעו סוגים שונים של נצחונות מול האויבים. כל סוג חדש של ניצחון הקנה לעם ישראל כח נוסף מול כל מתנגדיו לאורך הדורות. אלו דרכי הניצחון שהופיעו עד כה: הגנה ניסית מול כוחו של המלך (אברהם מול פרעה ואבימלך), ניצחון של מלחמה בנשק (אברהם מול ארבעת המלכים), התעצמות מול קנאת השונאים (ברכת היבול של יצחק מול פלשתים), ניצחון העקשנות מול נסיונות ההתשה של האויבים (חפירת הבארות של יצחק מול הפלשתים), ניצחון על ידי רמאות וערמה (יעקב מול עשיו) וניצחון על ידי תחבולות (יעקב מול לבן). כעת נוסף על כל אלו סוג חדש של ניצחון שמבחינה מסוימת הוא היסודי מכולם: ניצחון של יכולת עמידה והישרדות. בניצחון זה האויבים אינם נפגעים או מוכים, אלא הם נוכחים לדעת כי אין להם יכולת אמיתית לפגוע בישראל. יעקב גילה כי יש לעם הנבחר כח יחודי של קיום שאינו נשבר גם מול הגלים הגבוהים ביותר. בסופו של מאבק תמיד יתברר כי הגלים שנראו כה מפחידים חלפו, ואילו עם ישראל נותר על עמדו ומרים את ראשו מחדש.
העם האדומי הוא עם קטן וחלש. מאז ימי דוד המלך הוא נתון בשליטה של העמים סביבו. הדבר היחיד השומר עליו מפני השמדה הם הצוקים הגבוהים והאדומים עליהם הוא מתגורר. "הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד: זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי־סֶ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ" (עובדיה פרק א פסוק ב - ג, ב-ג)
שלוחים הגיעו מאת העמים השכנים, עמון ומואב, הם מציעים לאדום להצטרף אליהם לקואליצית לחימה נגד יהושפט ויהודה. בהתאם לגודל ממלכתכם הזעירה, לא תקבלו תפקידי לחימה ממש, כך הם אומרים. אתם תהיו ממונים על סגירת נתיבי הבריחה. כמובן, חלקכם בשלל מובטח. אדום לא עומדים בפיתוי. הם מצטרפים לקואלצית העמים הזו, בניגוד לזעקתו – תחינתנו של עובדיה הנביא:ֹ "וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּ שערו שְׁעָרָ֗יו וְעַל־יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם־אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם: וְאַל־תֵּ֤רֶא בְיוֹם־אָחִ֙יךָ֙ בְּי֣וֹם נָכְר֔וֹ וְאַל־תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם וְאַל־תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה: אַל־תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר־עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם אַל־תֵּ֧רֶא גַם־אַתָּ֛ה בְּרָעָת֖וֹ בְּי֣וֹם אֵיד֑וֹ וְאַל־תִּשְׁלַ֥חְנָה בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ: וְאַֽל־תַּעֲמֹד֙ עַל־הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת־פְּלִיטָ֑יו וְאַל־תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה" (עובדיה פרק א פסוק יא - יד, יא-יד)
העובדה ששליטי אדום אינם יודעים היא שהזמנתם לקואליציה אינה אלא תרגיל הטעיה. העמים השכנים מבקשים להוציא את העם האדומי מן המגן הבטוח של צוקי אדום. בכוונתם למושכם אל שטח פתוח בו יוכלו סוף סוף לחסל את צבא הממלכה הקטנה. הכרעת חכמי אדום להצטרף למלחמה אינה רק ליקוי מאורות מוסרי אלא גם טעות צבאית קריטית. "עַֽד־הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ... הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם יְקֹוָ֑ק וְהַאֲבַדְתִּ֤י חֲכָמִים֙ מֵֽאֱד֔וֹם וּתְבוּנָ֖ה מֵהַ֥ר עֵשָֽׂו" (עובדיה פרק א פסוק ז - ח, ז-ח)
יהושפט שומע על התארגנות עמי המזרח נגדו. הוא נותן פניו לדרוש לד': "וַיְהִ֣י אַֽחֲרֵי־כֵ֡ן בָּ֣אוּ בְנֵי־מוֹאָב֩ וּבְנֵ֨י עַמּ֜וֹן וְעִמָּהֶ֧ם׀ מֵֽהָעַמּוֹנִ֛ים עַל־יְהוֹשָׁפָ֖ט לַמִּלְחָמָֽה: וַיָּבֹ֗אוּ וַיַּגִּ֤ידוּ לִֽיהוֹשָׁפָט֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֣א עָלֶ֜יךָ הָמ֥וֹן רָ֛ב מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם מֵאֲרָ֑ם וְהִנָּם֙ בְּחַֽצְצ֣וֹן תָּמָ֔ר הִ֖יא עֵ֥ין גֶּֽדִי: וַיִּרָ֕א וַיִתֵּ֧ן יְהוֹשָׁפָ֛ט אֶת־פָּנָ֖יו לִדְר֣וֹשׁ לַיקֹוָ֑ק וַיִּקְרָא־צ֖וֹם עַל־כָּל־יְהוּדָֽה" (דברי הימים ב פרק כ פסוק א - ד, א-ד)
יהודה כולה מתכנסת לפני ד' לתפילה וזעקה על האיום הצבאי: "כָ֨ל־יְהוּדָ֔ה עֹמְדִ֖ים לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק גַּם־טַפָּ֖ם נְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶֽם" (דברי הימים ב פרק כ פסוק יג, יג)
בתוך הקהל עומד נביא. יחזיאל בן זכריה. הוא מעודד את הקהל כי נתקבלה תפילתם: "וַיֹּ֗אמֶר הַקְשִׁ֤יבוּ כָל־יְהוּדָה֙ וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֔ם וְהַמֶּ֖לֶךְ יְהוֹשָׁפָ֑ט כֹּֽה־אָמַ֨ר יְקֹוָ֜ק לָכֶ֗ם אַ֠תֶּם אַל־ תִּֽירְא֤וּ וְאַל־תֵּחַ֙תּוּ֙ מִפְּנֵ֨י הֶהָמ֤וֹן הָרָב֙ הַזֶּ֔ה כִּ֣י לֹ֥א לָכֶ֛ם הַמִּלְחָמָ֖ה כִּ֥י לֵאלֹהִֽים... לֹ֥א לָכֶ֖ם לְהִלָּחֵ֣ם בָּזֹ֑את הִתְיַצְּב֣וּ עִמְד֡וּ וּרְא֣וּ אֶת־יְשׁוּעַת֩ יְקֹוָ֨ק עִמָּכֶ֜ם יְהוּדָ֣ה וִֽירוּשָׁלִַ֗ם אַל־ תִּֽירְאוּ֙ וְאַל־תֵּחַ֔תּוּ מָחָר֙ צְא֣וּ לִפְנֵיהֶ֔ם וַיקֹוָ֖ק עִמָּכֶֽם" (דברי הימים ב פרק כ פסוק טו - יח)
יהושפט ויהודה מאמינים באמונה שלמה בדברי הנביא הם יוצאים למלחמה כאשר בראש הצבא, עוד לפני חיל החלוץ – צועדת המקהלה, המודה לד' מראש על הנס הגדול העומד להתרחש: "וַיִּוָּעַץ֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיַּעֲמֵ֤ד מְשֹֽׁרֲרִים֙ לַיקֹוָ֔ק וּֽמְהַֽלְלִ֖ים לְהַדְרַת־קֹ֑דֶשׁ בְּצֵאת֙ לִפְנֵ֣י הֶֽחָל֔וּץ וְאֹֽמְרִים֙ הוֹד֣וּ לַיקֹוָ֔ק כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּֽוֹ" (דברי הימים ב פרק כ פסוק כא - כב)
תפילתם של יהושפט ועמו נשמעה. עמון ומואב מבצעים את מזימתם וטובחים בבני שעיר . "וּבְעֵת֩ הֵחֵ֨לּוּ בְרִנָּ֜ה וּתְהִלָּ֗ה נָתַ֣ן יְקֹוָ֣ק׀ מְ֠אָֽרְבִים עַל־בְּנֵ֨י עַמּ֜וֹן מוֹאָ֧ב וְהַר־שֵׂעִ֛יר הַבָּאִ֥ים לִֽיהוּדָ֖ה וַיִּנָּגֵֽפוּ: וַ֠יַּֽעַמְדוּ בְּנֵ֨י עַמּ֧וֹן וּמוֹאָ֛ב עַל־יֹשְׁבֵ֥י הַר־שֵׂעִ֖יר לְהַחֲרִ֣ים וּלְהַשְׁמִ֑יד " (דברי הימים ב פרק כ פסוק כב - כג, כב-כג)
הסכסוך מתפתח ובני עמון ומואב טובחים זה בזה: "וּכְכַלּוֹתָם֙ בְּיוֹשְׁבֵ֣י שֵׂעִ֔יר עָזְר֥וּ אִישׁ־בְּרֵעֵ֖הוּ לְמַשְׁחִֽית: וִֽיהוּדָ֛ה בָּ֥א עַל־הַמִּצְפֶּ֖ה לַמִּדְבָּ֑ר וַיִּפְנוּ֙ אֶל־הֶ֣הָמ֔וֹן וְהִנָּ֧ם פְּגָרִ֛ים נֹפְלִ֥ים אַ֖רְצָה וְאֵ֥ין פְּלֵיטָֽה" (דברי הימים ב פרק כ פסוק כג - כה, כג-כה)
ליהודה לא נותר אלא לאסוף את השלל ולהודות לד' על הנס הגדול: "וַיִּֽהְי֞וּ יָמִ֧ים שְׁלוֹשָׁ֛ה בֹּזְזִ֥ים אֶת־הַשָּׁלָ֖ל כִּ֥י רַב־הֽוּא: וּבַיּ֣וֹם הָרְבִעִ֗י נִקְהֲלוּ֙ לְעֵ֣מֶק בְּרָכָ֔ה כִּי־שָׁ֖ם בֵּרֲכ֣וּ אֶת־יְקֹוָ֑ק עַל־כֵּ֡ן קָֽרְא֞וּ אֶת־שֵׁ֨ם הַמָּק֥וֹם הַה֛וּא עֵ֥מֶק בְּרָכָ֖ה עַד־הַיּֽוֹם: וַ֠יָּשֻׁבוּ כָּל־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֤ה וִֽירוּשָׁלִַ֙ם֙ וִֽיהוֹשָׁפָ֣ט בְּרֹאשָׁ֔ם לָשׁ֥וּב אֶל־יְרוּשָׁלִַ֖ם בְּשִׂמְחָ֑ה כִּֽי־שִׂמְחָ֥ם יְקֹוָ֖ק מֵֽאוֹיְבֵיהֶֽם: וַיָּבֹ֙אוּ֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם בִּנְבָלִ֥ים וּבְכִנֹּר֖וֹת וּבַחֲצֹצְר֑וֹת אֶל־בֵּ֖ית יְקֹוָֽק" (דברי הימים ב פרק כ פסוק כה - כט, כה-כט)
מרכיבים שונים לאירוע המיוחד הזה. מתוכם מדגיש עובדיה את בחירתם המוסרית השגויה של בני אדום, שהתגלגלה גם לידי טעות צבאית איומה. בספר דברי הימים תפילתו ושירתו של יהושפט – מאגדת את כל מרכיבי האירוע לנס מיוחד המתחולל בשביל ישראל ולמענם. כך מהדהד הנס בין עמי האזור הנזהרים מכאן ואילך מלהתעמת עם אומה שד' נלחם לה. "וַיְהִי֙ פַּ֣חַד אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל כָּל־מַמְלְכ֣וֹת הָאֲרָצ֑וֹת בְּשָׁמְעָ֕ם כִּ֚י נִלְחַ֣ם יְקֹוָ֔ק עִ֖ם אוֹיְבֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַתִּשְׁקֹ֖ט מַלְכ֣וּת יְהוֹשָׁפָ֑ט וַיָּ֧נַֽח ל֦וֹ אֱלֹהָ֖יו מִסָּבִֽיב" (דברי הימים ב פרק כ פסוק כט - ל, כט-ל)
כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כד' אלוקינו בכל קוראינו אליו.
לאחר שנפרד יעקב מעשו אחיו, הגיע לארץ ישראל וקבע את מקומו סמוך לשכם, כפי שכתוב "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (לג, יח).
את המילה 'וַיִּחַן' מבארים חז"ל: "התחיל מעמיד הטליסין (=שווקים, חנויות) ומוכר בזול, הדא אמרת שאדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו" (מדרש רבה עט, ו). ותוספת לכך מצינו בפסיקתא זוטרתא: "מה בא ללמדנו? שצריך אדם להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנה. ומה עשה להם? חנן פני העיר, אלו הפנים של עיר, השרים שבהם, שיגר להם דורונות".
איזו הנאה היתה לו ליעקב, שחש צורך להיטיב עם תושבי העיר?
תושבי העיר הרשו ליעקב לגור במחיצתם, ולא גירשוהו, ועל כך ראה לנכון לגמול להם על יחסם המיוחד כלפיו. הנהגתו מיוחדת בפרט לאור מקום חנייתו, 'אֶת פְּנֵי הָעִיר', כביאור רד"ק, שמפרש את המילה 'וַיִּחַן' כפשוטה, מלשון חניה, וכך כתב: "ולא רצה להכביד על בני העיר ונטה אהלו מחוץ לעיר באותה חלקה שקנה". ולמרות שיעקב כלל לא נכנס להתיישב בתוכה, אלא ישב בפאתי העיר, חש צורך להודות על כך לתושביה.
ביאר רבי ירוחם ליבוביץ, משגיח ישיבת מיר בספרו 'דעת תורה', שזו היתה מידתו ומהותו של יעקב, להכיר ולהוקיר על כל טובה, גם הקטנה ביותר. יעקב הרגיש שהוא חייב לאנשי העיר, על שנהגו בטובה כלפיו, ולא מנעו ממנו לחנות סמוך לעיר, המספקת לו את כל צרכיו. היתה זו בעיניו טובה גדולה. ומאחר שעיר זו גמלה איתו טובה, מיד החזיר לה טובה, בתיקון מרחצאות, והעמדת איטליסין ועוד.
'הכרת הטוב' הינה חובה מוסרית ממדרגה ראשונה. לכל אדם יש חובה אנושית ומוסרית של 'הכרת הטוב' ומחוייבות שבאה בעקבותיה.
הרב דסלר ('מכתב מאליהו' חלק א עמוד 46) מבאר ש'הכרת הטוב' נובעת מ'כח הנתינה'. הנותן אינו חפץ במתנות חינם, שאיפתו היא רק לתת ולא למשוך אליו את הדברים שהם חוץ ממנו. לכן, כשיגיע אליו דבר מחברו, יתעורר בו הרצון לשלם עבורו, ואם לא יוכל לעשות זאת, ליבו ירגיש בחובת התשלומים, וזו נקראת 'הודיה'.
יסוד 'הכרת הטוב' הוא להרבות חיבה ורעות בין איש לרעהו. המכיר טובה לחברו שהיטיב עימו, יודע שחברו אוהבו, וכפי שאומר שלמה המלך (משלי כז יט): "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".
רבי מאיר חדש נותן הדגשה נוספת, למי דאג כאן יעקב אבינו? לכנענים, לעובדי עבודה זרה. וכך גם השיב לאחד מתלמידיו שביקש ממנו הדרכה לקראת העתקת מגוריו לעיר אחרת, ואמר לו: אדם הבא לגור במקום מסוים, חושב באופן טבעי על עצמו. כיצד יסתדר במקום המגורים החדש, ומה יוכל לקבל בו. מיעקב אבינו אנו למדים שחובתו תחילה לחשוב במה יוכל להנעים לתושבי העיר.
[על החובה להכיר טובה גם לאינם יהודים למדנו מפסק של רבי משה פיינשטיין (אגרות משה חלק ה או"ח סימן י) שהמקור לנוהג שפשט בעם ישראל שקראו לבנים בשם 'אלכסנדר' (למרות שבמקור הוא שם של גוי) בהכרת טובה לאלכסנדר מוקדון, על כך שכיבד את שמעון הצדיק ולא נלחם בעם ישראל, כפי שמופיע במסכת יומא סט ע"א)].
לימדנו יעקב אבינו שנדרש מאיתנו לחשוב על האחרים, על השכנים החדשים, ללא הבחנה לזהותם, מבלי לדעת מי הם. לחשוב עליהם, לא דווקא בתועלת הרוחנית שאפשר להרעיף עליהם, אלא גם מה אפשר לתרום להם בגשמיות.
כשיעקב חוזר לארץ, מעט לפני שעובר את מעבר יבוק בעצמו, הוא פוגש מלאך, את שרו של עשיו, כמו שרואים בהמשך הפרשה, ונאבק איתו. הפרשה הזו משמעותית מאוד: זו הפעם הראשונה שבה נאמר שמו של עם ישראל, והפרשה הזו חידשה גם את מצוות גיד הנשה כדי שנזכור אותה תמיד. אבל לא מובן בכלל מה באה הפרשה הזו לומר? ממתי אנשים נאבקים במלאכים? למה דווקא בנקודת הזמן הזו? ולמה הצליח המלאך לפגוע בגיד הנשה?
יעקב מלמד אותנו את ענין הגלות. הוא נמצא רוב זמנו אצל לבן (ובהמשך במצרים). וכשאנחנו בגלות אומות העולם מובילים, ואנחנו חיים מהם. וכך יעקב מקבל את כל מה שיש לו מלבן. ולכן יעקב נקרא על שם העקב, כי עשיו הוא המוביל את העולם, ויעקב נגרר בעקבותיו ואוחז בעקבו כדי לחיות גם כן. אמנם מצד האמת מבין גם לבן עצמו שכל הברכה והגדולה של הגויים בגלות באה בגלל שהם שולטים על ישראל "נִחַשְׁתִּי וַיְבָֽרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶֽךָ". וגם בגלות הארוכה, העמים ששולטים על כל העולם שולטים בו בזכות השליטה שלהם בישראל.
ואז מגיע שלב חדש בהסטוריה, שבו עם ישראל נהיה עם בפני עצמו, ועוזב את הגלות. מבחינתנו זה רגע גדול ומרגש, אבל מבחינת העולם יש כאן משבר זהות. אם עם ישראל לא חי יותר מהם, והברכה לא תעבור עוד דרכם, אז מה הם? האם נשאר משהו מהמלכות הרביעית כשישראל עוזבים אותה?
עשיו מגיב תגובה כפולה: מהצד הגשמי הוא מנסה להשמיד את ישראל "וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ". ומהצד הרוחני מנסה שרו של עשיו להשתלט על יעקב. שיעקב עצמו ימשיך את צורת החשיבה של עשיו, ויהפוך לחלק מהשיטה הרוחנית של עשיו.
מצד אחד, שרו של עשיו לא מצליח להשתלט על יעקב. אבל מצד שני הוא כן יכול לגעת בכף ירכו. יש נקודה רוחנית שאנחנו לוקחים איתנו בעל כרחנו מהגלות, מצורת החשיבה של העמים, והיא הולכת לסבך אותנו בתהליך הגאולה. אנחנו לא מצליחים לחיות כל כך הרבה שנים בין הגויים בלי שחלק מצורת החשיבה שלהם ידבק בנו, ויגרום לנו לצליעה בהמשך.
שרו של עשיו מסתפק בזה, ורוצה לנתק מגע: "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר". אין קשר עוד בין ישראל "עם לבדד ישכון" לבין שאר העמים. אבל יעקב יודע שזה לא יתכן. לא יכול להיות שעם ישראל צריך לסבול את צורת החשיבה של העמים, אם אין לו קשר אליהם. ולכן מבהיר לו יעקב שהקשר לא נעצר "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי". ושרו של עשיו מברך שמה ש"לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ", ואתה לא חי עוד בעקבות הגויים, לא יהיה ניתוק מהעמים אלא "כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". כלומר שישראל הופכים להיות השר של ה' בעמים, גם מבחינה רוחנית "עם אלהים" וגם מבחינה גשמית "ועם אנשים". ולכן שווה שישראל יסבלו עוד מעט את צורת החשיבה של העמים, כדי שיוכלו להשפיע עליהם ולתקן אותם בהמשך.
בכל החזרות שלנו לארץ פגשנו את שני הצדדים של עשיו: עמלק תמיד ניסה להשמיד אותנו פיזית: ברפידים ביציאה ממצרים, המן בזמן בית שני, וגרמניה כיום. ותמיד היינו צריכים גם להשתחרר מצורת החשיבה של הגויים: עם ישראל בימי יהושע לא הורישו את הגויים לגמרי, בבית שני התחתנו עם נשים נכריות מהגויים שהיו כאן בארץ, וגם היום אנחנו סוחבים איתנו הרבה מצורת החשיבה של הגויים.
אבל אנחנו יודעים שכל זה כדי שנהיה "ישראל", שנשפיע על כל העמים ונהיה שרים עליהם גם רוחנית וגם גשמית.
[הרחבה ועיון נוסף: בראשית פרק לב, פסוקים כה – לג: כלי יקר, מלבי"ם, מדבר שור הדרוש השנים ועשרים 'והנה על מה שנשאר לבדו', עין איה ברכות פרק ראשון קעב].
בפסוק: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה" מתרגם אונקלוס 'בְּחָכְמְתָא'. הרמב"ן מפרש את חכמתם: "המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם", כלומר שהסבירות היתה שלא יסכימו להצעה למול את עצמם.
ואכן קשה להסביר כיצד הצליחו חמור ושכם לשכנע את כל בני עירם למול. אמנם הם מסבירים שיהיה לבני העיר רווח חומרי מכך: "מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם" אך המחיר לכך הוא גבוה. ההסכמה למול את עצמם אינה אירוע חד פעמי שהרי המטרה המוצהרת היא: "בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד", כלומר שאנשי שכם מקבלים על עצמם לקיים ברית מילה לדורות וכך להיות עם אחד יחד עם משפחת יעקב.
מלבד הפגיעה הגופנית שבברית המילה יש לכך השפעה יסודית על זהותם של אנשי שכם. אנשי שכם הם חלק ממשפחת העמים הכנענים כפי שמבואר בדברי יעקב שבעקבות מעשה שמעון ולוי חושש מתגובת הסביבה: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". ברית המילה היא המבדילה באופן המובהק ביותר בין ישראל והעמים וכאשר אנשי שכם נימולים הם מתכוונים לעזוב את משפחת הכנענים, לעבור צד ולהצטרף למשפחת יעקב- להתגייר.
גם הרווח של אנשי שכם מהמהלך אינו ברור כל כך. המרויח העיקרי יהיה שכם עצמו שרוצה מאוד את דינה אך מדוע העיר כולה צריכה לעבור מהפך כזה בגלל ענייניו האישיים של שכם? נראה שהתשובה נמצאת בשמו של שכם. מסתבר שבנו של חמור נקרא על שם העיר שבה משל אך ניתן לבאר גם להיפך- העיר נקראה על שמו של שכם הבן. כלומר ששכם הוא ה'לב' של העיר שמייצג את מהותה. רצונו של שכם בדינה אינו עניין פרטי שלו אלא עניין ציבורי של כל אנשי שכם שרצונם להיקשר אל משפחת יעקב כפי שמציע להם שכם: "אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם". לכן מה שעושה שכם בהכרח ייעשה ע"י העיר כולה, ואם הוא צריך למול העיר כולה צריכה למול.
לפי זה מובן שהצעתו של שכם התקבלה בהחלטיות כזו עד שכולם נימולו באותו יום ולא היה צורך לשכנע אף אחד, וכך יכלו שמעון ולוי לבוא ביום השלישי ולהיות בטוחים שאין בעיר אף אחד שיכול לעמוד כנגדם.
לפי זה נוכל לחזור ולהבין כיצד אנשי שכם מקבלים על עצמם מחיר גבוה כ"כ. דינה יוצרת רושם אדיר על שכם האיש שחורגת מהסבר של חשק ותאוה גופנית: "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ... שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם... וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב". דרך המפגש עם דינה 'בת יעקב' מתעורר אצל שכם רצון להדבק בכל 'בית יעקב'. אך השפעתה של דינה לא נעצרת בשכם האיש אלא מתפשטת אל כל שכם העיר שבאה מרצונה להתגייר.
יכולתה של דינה להשפיע לטובה על הרשעים שבגוים מתוארת קודם לכן ברש"י על פי המדרש: "ואת אחד עשר ילדיו - ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם". כלומר שטוב היה אם דינה היתה נופלת בשביו של עשו כיון שהיתה יכולה לגרום לו התעלות, וכיוון שיעקב מנע זאת הדבר יצא לפועל במעשה שכם.
מניין בא כוח השפעתה הגדול של דינה? נראה שלעומת האחים ששייכים כבר לשלב הבא של עם ישראל וכל אחד מהם מעמיד צד מסוים באומה, דינה שהיא 'בת יעקב' ולא מעמידה שבט עם מהות מסוימת, נשארת עם התכונה הכללית של יעקב, שהיא אחדות כל הצדדים השונים.
תשובות בתחתית העמוד
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר". בשכם מתרחשת פרשיית דינה, בתו של יעקב, אשר בסיומה נאמר: "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר... וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם: אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ... וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת" לאחר מעשה שכם, מצטווה יעקב: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם", וכשיעקב מבשר לבני ביתו על כך, הוא מוסיף בקשה מיוחדת: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" מובן שבני יעקב לא עבדו עבודה זרה, אך בשלל שנבזז מהעיר שכם, נמצאו גם פריטים של עבודת אלילים: "הסירו את אלהי הנכר — שיש לכם משלל של שכם" (רש"י), "ע"ז שלקחו משכם והיא אסורה בהנאה" (מדרש החפץ), יעקב מבקש להתנקות ולהיטהר: "שמא יש בידכם כסות של עבודה זרה" (רש"י). "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם"
בפרק החותם את ספר יהושע, בנאומו האחרון לעם, אומר יהושע משפט המזכיר מאוד את דבריו של יעקב: "וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע כד, כג). הדמיון אינו מסתכם רק בתוכן הדברים, אלא גם במקום אמירתם, בעיר שכם: "וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם" (שם כה) . ואם בכך לא די, הרי שגם עץ האלָה חוזר ונוכח: "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'" (שם כו). על פי חז"ל, עץ אלה זה הוא אותו עץ אלה של פרשתנו — "זו האלה אשר עם שכם שכתוב ביעקב ויטמון אותם יעקב תחת האלה" (רש"י). תחת עץ אלה זה הניח יהושע את האבן המשמשת עדות וזיכרון לשמירה על הברית ולהתרחקות מעבודה זרה: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל אִמְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה פֶּן תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם" (שם כז). כך מסתיים ספר יהושע, לא לפני שהוא מציין את קבורתו של יוסף בשכם, בחלקת השדה שקנה יעקב מיד חמור (שוב, כמוזכר בפרשתנו:) "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה" (שם לב). הקשר בין האירוע בסוף ספר יהושע לפרשתנו בולט עד מאוד, ונראה שהמקרא מביא אותנו לעמוד על מהות הקשר ביניהם.
העיר שכם מייצגת את נקודת המגע בין עם ישראל לאומות העולם. בהגעתו לשכם, הביא יעקב ברכה רבה בתחומים שונים ובכך יצר חיבור חיובי בין התרבויות. מעשי יעקב עוררו רושם רב עד כדי כך שחמור אבי שכם הציע לבית יעקב לבוא עימם בקשרי נישואין: "וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם: וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ". כמדומה שזו הפעם הראשונה בה נעשה ניסיון למזג בין עם ישראל לגויי הארץ. אבל אז פוגש שכם בן חמור בדינה ומענָה: "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". בפסוק זה שכם בן חמור מתואר כחוִּי. במדרשים שונים (ראה תורה שלמה וישלח, ו) עמדו על כך חז"ל: "והלא אמורי הוא"? וענו: "אלא שעשה מעשה חוי, שעשה מעשה חויא [נחש] בערמה", כלומר, כשם שהנחש הטיל זוהמא בחוה (בראשית ג, א-ו), כך עשה גם שכם בדינה באמצעות עורמתו. המגע עם העמים חושף פנים עכורות וערמומיות.
עם ישראל נדרש לפלס דרכו בין ההישמרות מהשפעה זרה: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּֽׁב" (במדבר כג, ט), ובין הרצון להביא ברכה לאומות: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיה ב, ג). (שבת לג ע"ב). "חנן את הפנים שבעיר התחיל משלח להם דורונות. דבר אחר: התחיל מעמיד הטליסין (שווקים, חנויות) ומוכר בזול" (בראשית רבה עט, ו.) וראה בשיחה לפרשת וישלח "חפץ ייפוי העולם." על אף המרחק הרב מהגבול, היעד הראשון של עם ישראל עם כניסתו לארץ היה שכם (יהושע ח, ל-לה): "שעברו ישראל את הירדן, ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון שבצד שכם" (סוטה לב ע"א). שם בשכם, הוכרזה התורה לעיני כל בשבעים לשון: "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה'", ושם גם נערכה הברית המזהירה את העם מהליכה אחר אלהי נכר. המעמד בהר עיבל לא היה מעמד לאומי פנימי בלבד, הוא נשא אופי כללי הפונה אל המרחב האנושי על מנת להוליד ברכה רוחנית בקרבו. מצד אחד, אנו אומרים בקול רם את הפסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָֽד" (דברים ו, ד) שמשמעותו — לנו, לישראל בלבד, היכולת לשמוע, להמליך את ה' בכל ליבנו. אולם לאחר מכן אנו לוחשים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", משפט המאמין בברכת כבוד מלכות ה' המתפשטת בעולם כולו, גם למי שאינו שייך לעם ישראל.
יעקב מודע לסכנות הטמונות ברצון להשפיע כלפי חוץ. דווקא לאחר גילויי הרצון של עם ישראל להיטיב עם האומות, נוצרות תנועות המבקשות לנצל את טוב ליבם, לרמותם ולהחדיר להם תכנים זרים וטמאים, כדוגמת שכם בן חמור: "אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה". אבל לא רק כשמשפיעים, גם כאשר נלחמים בגורמי חוץ ישנו סוג של מפגש עם האומות, גם מאבק קשה בעם מן העמים טומן בחובו מגע מסוים. התורה מאריכה בתיאור בזיזת שכם, מכיון שיש בביזה חשיפה של בני יעקב לתרבותם של עמי כנען. מכאן בא ציוויו של יעקב: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם". מאותה הסיבה, יהושע, העומד בסיום מלחמת כיבוש הארץ, מצווה את העם: "הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". עם ישראל נדרש להסיר את אותם סיגים אליליים שנתפסו בו במהלך הכיבוש — סגנון דיבור, תרבות ודת. גם כאן, אין מקום מתאים מאשר שכם לדבר על סוגיה זו, שכותרתה היא החיבור הזהיר עם אומות העולם, "וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם".
בסוף אותו פרק החותם את ספר יהושע, נאמר: "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה". דמותו של יוסף מזוהה עם שכם יותר מכל אדם אחר. יוסף נמכר בשכם ומשם נלקח אל ארץ מצרים להביא עימו ברכה רבה בניהולה, תוך שמירה על זהותו העברית. יוסף מסמל יותר מכל את הנאמנות המוחלטת לערכיו ולאמונה בה' גם בסביבה תרבותית הפוכה לגמרי. הוא מכונה "אִישׁ עִבְרִי" למרות שהתמזג במצרים. אף שהיה מעורב בנעשה בה והיווה גורם משפיע על התנהלותה, הוא לא הושפע במאומה מאופייה האלילי והחומרני (רש"י על בראשית לט, ג). יעקב מתווה עבורנו את הדרך. ראשית יש לעבור תהליך סבלני של התפתחות לאומית ורוחנית פנימית שתמלא את עם ישראל בכוחות עילאיים, לצורך ביצוע החלק השני של משימתו. או אז תבוא העת בה: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה".
כאשר רואה יעקב את עשו, הוא מסדר את כל משפחתו לפי סדר מסוים ומכוון: "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים" (בראשית לג, ב).
שם התואר 'אחרון', מתאר מישהו או משהו, שאין אחריו עוד. אלא שמשמעות זו של שם התואר 'אחרון' קשה בפסוק שלנו, שבו הוא נאמר על לאה וילדיה שהם אחרונים, ומיד לאחר מכן על רחל ויוסף, שלמעשה היו הם האחרונים.
מפרשים אחדים הוכיחו מכאן, שבאמת לא תמיד יש לתואר 'אחרון' אותה משמעות. רבים הזכירו את דברי ה'תוספות יום טוב' במסכת דמאי (ז, ג), שמפרש את כוונת המשנה שם, ואלו דבריו:
"ונמצא בכתוב כיוצא בזה {שנקרא 'אחרון' גם מי שיש אחריו עוד} שנאמר "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים", ולא נמנע לקרוא אחרונים לאמצעיים אף על פי שיש עוד אחרים אחריהם והיינו דכלפי הקודמים אליהם קרויים אחרונים."
כך גם עולה מהביטוי שמזכיר רש"י על הפסוק, ש'אחרון אחרון חביב', שיכולים להיות כמה 'אחרונים'.
המילה 'אחרון' מורכבת מאותיות השורש א'ח'ר' ומאותיות הסיומת 'ון'. סיומת זו הופכת את השורש, שאליו היא מצורפת, לשם תואר בפני עצמו (אַחַר-אַחֲרֵי–אחרון). דוגמאות נוספות של תצורת שמות באמצעות הוספת סיומת 'ון' לאותיות השורש הן המילים 'זכּרון' ו'שבּתון'. לפי זה מובנים דברי התוי"ט, שכן שם השורש א'ח'ר' מתייחס למקום או זמן של דבר אחד ביחס לדבר אחר, ולא מוכרח שאין אחריו עוד.
אמנם, יש לסייג את הדברים. במה דברים אמורים, ש'אחרון' יכול להתפרש כמאוחר שיש אחריו עוד, כאשר הוא 'אחרון' לעומת מה שקדם לו שהוא 'ראשון', אך כאשר לא נזכר מישהו אחר שקדם לו – יקבל ה'אחרון' את המשמעות הרגילה, שאין אחריו עוד.
כך ודאי צריך לפרש את הפסוק בישעיהו (מד, ג): "כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים". כאן אין מישהו אחר שהוא הראשון, כפי שד' אומר במפורש, שהוא ראשון והוא אחרון, ולכן משמעות המילה 'אחרון' כאן היא ודאי שאין אחריו עוד.
כמדומני שזהו הפשט גם בספר תהלים, ב'דור אחרון' שנזכר בו כמה פעמים (מח, יד; עח, ד; עח, ו; קב, יט), בלי התייחסות לדור מסוים אחר שקדם לו. וכן עולה מדברי כמה מפרשים שם.
ה'תוספות יום טוב' עונה על פי זה על קושיה שהקשו כמה פעמים במהלך הדורות על אמונתנו ש'בית המקדש יחזור וייבנה'. שכן בחגי (ב, ט) נאמר: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן". בפשטות נראה שמדובר בו על בניין 'בית שני', ואם כן נאמר על הבית השני שנבנה בימי חגי הנביא, שהוא יהיה הבית האחרון, ולא יהיה אחריו עוד בית! אך הסביר התוי"ט את דברי הנביא ע"פ מה שהתבאר לעיל, שלפעמים 'אחרון' הוא רק מאוחר מהראשון, אך אין להבין שמשמעו הוא שלא ייבנה עוד אחריו, כדמוכח בפסוק שבפרשתנו.
תוי"ט מסיים בראיה נוספת לעקרון זה:
'וזכיתי אני להביא עד שני, ועל פי שניהם יקום דבר, דכתיב בפרשת שמות (ד, ח): "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן", וחוזר ונותן עוד אות שלישי.'
נסיים במה שמסופר על ה'חתם סופר', בספר 'שרי המאה' (ח"א עמ' 80) שכאשר שמע בילדותו מפי רבו הרב נתן אדלר את דברי התוי"ט, שמח ואמר: "חושבני כי לראייה זו מרמזת התורה בפרשת בא "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים" (שמות יב, יג), כלומר האות השלישי של הדם שבא לאחר 'האות האחרון', הריהו משמש לאות ולראיה גם על הבתים, שיהיה לנו גם בית שלישי לאחר הבית השני שהיה נקרא בפי הנביא 'הבית האחרון'...".
עיזים מאתים ותישים וכו'
רחל דבורה חמור דישון איה
ויחץ את הילדים
מטמינים את אלוהי הנכר מתחת לאלה וקוברים את דבורה מתחת לאלון
