תורת העולה - סדר העבודות במקדש מהלילה עד הבוקר

{א} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} צַו - צוה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר - המצוות בפרשה הן בעיקר לכהנים, לעומת פרשת ויקרא ששם הציווי לכל ישראל איזה קרבנות להביא. זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה - אלה ההלכות של קרבן עולה. הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ - על האש הבוערת על המזבח כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר - מדובר על עולת התמיד של בין הערבים שנשרפת על  המזבח כל הלילה. אבל זה דין בכל הקרבנות: לא מקריבים קרבן בלילה אבל אם זרקו את הדם ביום מותר להקטיר את החלבים והאברים בלילה ומותר שהם יישרפו על המזבח כל הלילה. כמו שלמדנו במשנה: '..הקטר חלבים ואברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר...' וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ - במזבח, גם בלילה כמו ביום.

{ג} העבודה הראשונה במקדש בכל יום לפנות בוקר בעלות השחר - תרומת הדשן: עושים פיס (הגרלה) בין הכהנים וכהן אחד זוכה בעבודה זו. כדי לעבוד חייב הכהן ללבוש את הבגדים: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד - ילבש את המד, הבגד שלו שעשוי בד (פשתן) - זו הכתונת. למה כתוב 'מִדוֹ'? ללמד שהבגד צריך להיות לפי המידה של הכהן לא גדול מידי ולא קטן מידי, כך זה הכי מכובד. וּמִכְנְסֵי בַד - פשתן יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ - שלא תהיה חציצה בין גופו לבין הבגד. ולובש גם את האבנט והמגבעת. וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן - האפר שנוצר מהאברים השרופים אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ - הכהן מקדש ידים ורגלים מן הכיור ולוקח מחתה, עולה למזבח, מזיז את הגחלים לצדדים ולוקח עם המחתה מהגחלים הפנימיות שנשרפו הכי טוב.  וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ - הוא יורד מהמזבח ושם את הדשן ליד המזבח על רצפת העזרה (במזרחו של הכבש - במקום הדשן) הדשן נבלע שם בדרך נס.

אחרי תרומת הדשן, רצים כל הכהנים, מקדשים ידים ורגלים ועולים אל המזבח עם מגרפות ומזלגות. הם מפַנים את כל הדשן ממקום המערכה אל מרכז המזבח, אל ערימה שנקראת 'התפוח'. כשהתפוח היה מתרבה ולא היה כבר מקום היו מוציאים את הדשן אל מחוץ למחנה:

{ד} וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים - הכהן מחליף את בגדיו לבגדי כהונה יותר פשוטים וישנים מהקודמים כי הוצאת הדשן היא עבודה פחות חשובה מתרומת הדשן או הקרבת קרבנות. וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר - ולא בית קברות למשל. את הוצאת הדשן לא חייבים לעשות בכל יום אלא לפי הצורך(לדעת רש"י, אך לרמב"ם כל יום). הזכרנו שברגלים לא היו מוציאים את הדשן כדי להראות שכ"כ הרבה קרבנות הקריבו.

{ה} וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר - אחרי שהכהנים מפנים את כל הדשן של היום הקודם, הם מסדרים עצים חדשים כדי להבעיר אש לקרבנות של היום החדש. אח"כ מוסיפים לה עוד שני גזרי עצים. זו המערכה הראשונה של אש על המזבח שנמצאת בדרום מזרח המזבח. וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה - יסדר על האש את האברים של עולת התמיד שהיא הקרבן הראשון ביום  וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים - אֵמורים של קרבנות אחרים אחר כך. למדנו שהיתה מערכה שניה שממנה לוקחים גחלים לקטרת והיא היתה בדרום מערב המזבח משוכה קצת לצד צפון. {ו} אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ - זו מערכה שלישית של אש, שהיא אש תמיד על המזבח. היא לא חייבת להיות במקום קבוע.  לֹא תִכְבֶּה  - אסור לכבות את האש הזו.

[אפשר לראות עם הילדים את הסדר הזה במשניות מסכת תמיד פרק א - ב]

תורת המנחה

בכל מנחה יש הכנה (ויש הבדל איך מכינים את המנחות השונות - מנחת סלת, מאפה תנור, מחבת או מרחשת) ויש את העבודה של הכהנים. אין הבדל בין המנחות בסדר של העבודה (חוץ ממנחת כהן שנלמד בהמשך) ועל זה מדובר בפסוקים שלנו:

{ז} וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ - דבר ראשון עושים 'הגשה': הכהן נוגע בקרן דרומית מערבית של המזבח עם הכלי של המנחה. איך לומדים שזה דוקא בקרן דרומית מערבית? כי כתוב 'לפני ה' - צד מערב של המזבח שפונה להיכל. 'אל פני המזבח' - צד דרום שממנו עולים למזבח. מכאן שההגשה בקרן דרומית מערבית. {ח} אח"כ עושים קמיצה - וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ - ושם את הקומץ בכלי שרת. וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה - שם ג"כ באותו כלי שרת (הלבונה אינה בקומץ). וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לה' - הקומץ והלבונה מזכירים את המקריב לפני ה'.{ט} וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה - מה שנשאר מהמנחה אחרי הוצאת הקומץ והלבונה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מַצּוֹת תֵּאָכֵל - הכהנים מכינים מהסלת מאפה שחייב להיות 'מצה' ולא חמץ. בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ - קדשי קדשים חייבים לאכול בחצר המשכן (בביהמ"ק - בעזרה). {י} לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ - אסור שהנותרת תחמיץ (בפרשת ויקרא למדנו על המנחה עצמה: 'לא תֵעשה חמץ') חֶלְקָם - את החלק שלהם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי - ה' נותן לכהנים את מה שנשאר מהאש. קודם מקטירים את האזכרה ואח"כ הכהנים יכולים לאכול.  קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם - ולכן נאכלת רק לזכרי כהונה, רק בחצר אהל מועד ורק ליום ולילה עד חצות. {יא} כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה - אפילו כהן בעל מום שפסול לעבודה מותר לו לאכול בקדשים. חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה', כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם - כל בשר של קדשים קלים או מאכל חולין שיגע במנחה כשהיא חמה  יִקְדָּשׁ - הוא בולע וסופג מהטעם של המנחה ולכן מקבל את הדינים שלה ויהיו חייבים לאכלו כמו קדשי קדשים (זכרים, חצר אהל מועד, עד חצות).

המנחות המיוחדות לכהנים: מנחת חביתין, מנחת חינוך ודין כל מנחת כהן

בכל מנחת כהן יש הבדל בעבודה - אין קמיצה ואכילת הנותרת אלא מקטירים הכל למזבח. במנחת חביתין ומנחת חינוך יש הבדל  גם בהכנה של המנחה - מורבכת, אפיה וטיגון.

{יב} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יג} זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן - הכהן הגדול וּבָנָיו - שיהיו כהנים גדולים אחריו. אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ - מיום שנמשח להיות כה"ג הוא מביא את המנחה הזו מכספו. עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד - כל יום ויום  מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב - מחלקים את העשרון לשנים ומכל חצי מכינים 6 חלות (הכל ביחד 12 כמו לחם הפנים). 6 מקריבים עם תמיד שחר ו- 6 עם תמיד של בין הערביים. {יד} עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה - מטגנים אותה במחבת (אחרי האפיה בתנור) ולכן נקראת 'חביתין'.  מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה - משרים במים רותחים את הסולת הבלולה בשמן (חליטה) ואח"כ לֹשים ואופים בתנור. תֻּפִינֵי - אופים אותה בכמה סוגי אפיה: בהתחלה בתנור ואח"כ מטגנים במחבת. ולכן היא משובחת יותר. מִנְחַת פִּתִּים - אחרי הטיגון פותתים אותה ומוסיפים לבונה. תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לה': {טו} וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו - אחד מבניו של הכה"ג כשימשח במקום אביו להיות כה"ג יַעֲשֶׂה אֹתָהּ - הוא יתחיל להביא אותה יום יום. חָק עוֹלָם לה' כָּלִיל תָּקְטָר - כולה מוקטרת על גבי המזבח ולכן אין בה קמיצה ולא אוכלים ממנה. {טז} וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן - גם מנחת נדבה ומנחת חוטא  כָּלִיל תִּהְיֶה - כולה מוקטרת על גבי המזבח לֹא תֵאָכֵל:                       

במילים 'בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ' רמוזה כאן גם מנחת חינוך שכל כהן מקריב ביום שהוא עובד בפעם הראשונה בביהמ"ק. מנחת חינוך מביא רק פעם אחת ולא בכל יום. והוא מקטיר אותה כולה בבת אחת ולא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. מכינים אותה משובחת כמו את החביתין.

למה דוקא כאן כתובה מנחת חביתין ולא בפרשת ויקרא עם כל המנחות? תשובה: פרשת צו מיוחדת לדיני הקרבנות של הכהנים.

פרק ו פסוק יז-כג:  תורת החטאת

{יז} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יח} דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת, בִּמְקוֹם - באותו מקום אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה' - בצפון. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא - וכל הקדשי קדשים שחיטתן בצפון. {יט} הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ - הכהן שעשה אותה חטאת, כלומר שעבד את העבודה של הקרבן.  יֹאכֲלֶנָּה - יאכל את הבשר (כמובן חוץ מהאֵמורים שמוקטרים). באמת רש"י מסביר לנו שזה מתחלק בין כל הכהנים של אותו בית אב שעובדים באותו היום (חוץ מכהן שהיה טמא בשעת ההקרבה שלא חייבים לתת לו חלק) בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד - קדשי קדשים חייבים לאוכלם דוקא בחצר המשכן (עזרה). {כ} כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ -  דין בכל הקדשים: כל בשר של קדשים קלים או מאכל חולין שיגע בחטאת כשהיא חמה  הוא בולע וסופג מהטעם של החטאת ולכן מקבל את הדינים שלה ויהיו חייבים לאכלו כמו קדשי קדשים (זכרים, חצר אהל מועד, עד חצות).  וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ -  דין מיוחד רק בחטאת בהמה: אם דם החטאת ניתז מהמזרק על בגד - צריך לכבס את הבגד בחצר המשכן ולהוריד את הדם (דוקא שניתז לפני שנתנו מן הדם בקרנות המזבח). {כא} דין בכל הקדשים: הטעם הבלוע בכלים -  כשמבשלים את בשר החטאת נבלע ונספג בדפנות הכלים 'טעם' של חטאת. בכל קרבן, כשעובר הזמן שמותר באכילה, הבשר נהיה 'נותר' ומצוה לשורפו. ואם כן כשיעבור הזמן יהיה בלוע 'נותר' בתוך דפנות הכלים. מה עושים? וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר - אם זה בלוע בכלי חרס אי אפשר להוציא ממנו את הטעם ולכן חייבים לשבור את הכלי וזה נחשב כאילו ביערו את הנותר. היה נס ושברי הכלים נבלעו ברצפת העזרה. וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה - או בכלי מתכת אחר וּמֹרַק - מוציאים את מה שבלוע בכלי ע"י הגעלה במים רותחים. וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם - ואח"כ מיד שוטפים במים קרים ואז אפשר להשתמש בו שוב. לומדים מכיבוס שגם את השבירה או המירוק והשטיפה - חייבים לעשות דוקא בעזרה. {כב} כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא - את כל הקדשי קדשים אוכלים רק הכהנים הזכרים ולא נקבות. כָּל זָכָר - לרבות גם כהנים בעלי מום שאסור להם להקריב אבל מגיע להם חלק באכילת הקרבן. {כג} וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ - חטאת פנימית של כה"ג ופר העלם דבר של ציבור לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:  מלמד גם על חטאת חיצונית או קרבן אחר שבטעות היזו מדמו בתוך אהל מועד - נפסל ושורפים אותו ולא אוכלים.

פרק ז פסוק א - י:  תורת האשם

{א} וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: {ב} בִּמְקוֹם - באותו מקום אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם - בצפון. וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב - שתיים שהן ארבע  (כמו בעולה ושלמים ולא כמו בחטאת).{ג} האמורים שמקטיר: וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה - קרבן אשם הוא תמיד מן הכבשים לכן מקטירים את האליה. וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב: {ד} וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים - את החלב שעל הכסלים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת - הסרעפת עַל הַכָּבֵד - עם קצת מהכבד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה: {ה} וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לה' אָשָׁם הוּא: {ו} כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא: {ז} כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם - כמו החטאת כך האשם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם - דין אחד לשניהם: הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה - הבשר לאכול. וכנ"ל הכוונה לכל הכהנים בבית אב. {ח} וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ - את קרבן העולה של איש עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב, לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה - העור ניתן במתנה לכהנים ומתחלק בין הכהנים של אותו משמר. הוספנו שזה כך בכל קדשי קדשים. בקדשים קלים העור נשאר לבעלים. {ט} וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת - המנחות שמכינים באפיה או טיגון לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה - וכנ"ל הכוונה לכל הכהנים בבית אב.  {י} וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן - מנחת סלת שהיא רק בלולה ולא אפויה  וַחֲרֵבָה - יבשה, שאין בה שמן. הכוונה למנחת חוטא וסוטה.  לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה - שעובדים באותו היום במקדש אִישׁ כְּאָחִיו - מתחלקים בה שווה שווה (ובעצם אין הבדל בחלוקה בין סוגי המנחות. עי' מעשה הקרבנות פרק י הל' יד - טו)

פסוק יא-טו:  תורת השלמים - קרבן תודה

ארבעה חייבים להודות ולהביא קרבן תודה: יורדי הים כשעלו ממנו, הולכי מדבריות כשיגיעו לישוב, מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימנך: וכל החיים יודוך סלה - חבוש יסורים ים מדבר.      קרבן תודה הוא בעצם קרבן שלמים שמביאים איתו 40 לחמים.  הבדל נוסף מקרבן שלמים רגיל: הוא נאכל רק ליום ולילה עד חצות. הסברנו שהתורה רוצה שאדם יזמין הרבה קרואים לאכול איתו את הבשר והלחמים, כדי שלא יגיעו להיות נותר,  ויתפרסם הנס יותר.

{יא} וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לה': {יב} אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה - יש כאן 4 סוגים של לחם. שלשה סוגים הם מצה ועוד סוג חמץ. מכל סוג מביא 10 לחמים: 1) חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן 2) וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן - שני אלה נעשים כמו שלמדנו במנחות. 3) וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן - חולטים אותן במים רותחים ואח"כ אופים ומטגנים (כמו מנחת חביתין). {יג} 4) עַל - עִם חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ - שֹם שאור בתוך הסולת וכך זה מחמיץ (הדגשנו שאין במקדש מנחות חמץ חוץ משתי הלחם ולחמי תודה)  יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו: {יד} וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לה' - הבעלים מפריש לחם אחד מכל סוג לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה - והכהנים אוכלים אותם (בנוסף לחזה ושוק שהם מקבלים בכל שלמים) אחרי זריקת הדם עושים תנופה של האמורים, חזה ושוק ו4 הלחמים. אח"כ מקטירים את האמורים ובסוף אוכלים. {טו} וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ - לא ישאיר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר - זמן האכילה של קרבן תודה והלחמים הוא קצר כמו קדשי קדשים: ביום ההקרבה ובלילה שאחריו עד הבוקר. וחכמים גזרו עד חצות.

{טז} וְאִם נֶדֶר - שאמר 'הרי עלי להביא קרבן שלמים' אוֹ נְדָבָה - שאמר 'בהמה זו תהיה קרבן שלמים'. (ההבדל ביניהם: אם הבהמה מתה או אבדה: נדר - חייב להביא קרבן חדש. נדבה - לא חייב) זֶבַח קָרְבָּנוֹ, בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ - מה שנשאר מהקרבן יֵאָכֵל - בשלמים שאינם תודה מותר לאכול את הבשר גם ממחרת, עד הלילה. {יז} וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח - מה שנשאר אחרי היום השני בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף - צריך לשרוף ביום דוקא. (ז"א בלילה השני לא אוכלים ולא שורפים).    

פרק ז' - תורת השלמים - המשך: נותר, פיגול וטמא       

למדנו בפסוק טז - יז שזמן אכילת קרבן שלמים (שאינו תודה) הוא שני ימים ולילה אחד. אח"כ זה 'נותר' ואסור באכילה. מי שאכל נותר במזיד חייב כרת, בשוגג מביא קרבן חטאת.   {יח} נראה בפשט הפסוק שמדובר במי שאכל נותר. אבל לא יתכן שזה פוסל את הקרבן למפרע לכן מסבירים חז"ל שמדובר במקרה שחשב בשעת ההקרבה לאכלו אחרי הזמן, ואז הקרבן מייד נפסל ונקרא פיגול. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי - אם בזמן ששחט, קיבל דם, הוליך או זרק - הוא חשב לאוכלו ביום השלישי לֹא יֵרָצֶה - הקרבן אינו לרצון והוא נפסל. הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה - מאוס ומתועב וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא - האוכלו במזיד חייב כרת. צריך לשרוף אותו. שמנו לב עד כמה בקרבנות אפילו מחשבה לא נכונה עלולה לפסול (הוספנו שגם אם חשב להקטיר או לזרוק את הדם אחרי זמנו). {יט} וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף - בשר קדשים שנגע באדם טמא או בנבלה או שרץ נאסר באכילה וצריכים לשרוף אותו. וְהַבָּשָׂר - בשר שלמים שלא נטמא כָּל טָהוֹר - כל אדם טהור יֹאכַל בָּשָׂר - ולא רק לבעלים מותר. {כ} איסור אכילת קדשים לאדם שנטמא: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו - טומאה היוצאת מגופו. וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: {כא} וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא - שנטמא ע"י נגיעה בדבר טמא בְּטֻמְאַת אָדָם - נגע במת, זב, מצורע וכו' אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה - נגע בנבלת בהמה טמאה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא - נגע בשרץ מת וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ - אם אכל במזיד חייב כרת (אבל טהור שאכל בשר טמא - פס' יט - לא חייב כרת).

איסור אכילת חלב ודם

{כב} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {כג} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ - החלב אסור רק בבהמה (בקר וצאן) שממנה מקריבים קרבנות. בחיה ועוף החלב מותר. {כד} וְחֵלֶב נְבֵלָה - בהמה שמתה ולא נשחטה כהלכה וְחֵלֶב טְרֵפָה - בהמה שאחרי השחיטה מצאו בה מום מסוכן, יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה - החלב מותר בהנאה ושימוש למשל להדליק נר או למכור. וה"ה חלב שחוטה [הסברנו שיש בתורה דברים שאסורים גם באכילה וגם בהנאה ושימוש, כמו ערלה וחמץ בפסח] וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ: {כה} כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ - אם אכל במזיד חייב כרת. מדובר שאכל כזית. {כו} וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם - בכל מקום שאתם גרים גם בחו"ל לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה - כולל גם חיה. אבל דם דגים וחגבים מותר מהתורה וחכמים אסרו משום מראית עין. דיברנו קצת על הכשרת הבשר לפני שאוכלים. {כז} כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ -  אם אכל במזיד חייב כרת.   הילדים שאלו: למה התורה חוזרת על איסור חלב ודם הרי זה כבר כתוב בפרשת ויקרא בסוף פרק ג'?  תשובות שאמרו: כאן התורה מוסיפה שחייב כרת ועוד פרטים ששם לא נכתבו. אלו איסורים חמוּרים ומצויים (כל אחד שוחט ואוכל בשר) לכן התורה חוזרת (כמו שבת וע"ז).

המשך קרבן שלמים- תנופת החזה והשוק

{כח} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {כט} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לה' יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לה' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו - המקריב שלמים מביא 'קרבן מתוך הקרבן' - הכוונה לאמורים והחזה והשוק. {ל} יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה' - הוא שם על הידיים את החלקים האלה אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' - את החזה מניפים אבל לא מקטירים. {לא} וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו: {לב} וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם - מהרגל האחורית הימנית של הבהמה לוקחים את השוק, גם אותו מניפים ונותנים מתנה לכהנים. {לג} הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה - זה החלק שלו. הכוונה לכל כהני בית אב. {לד} כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה - מוליך ומביא לארבע הרוחות. וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה - מעלה ומוריד. באמת עושים גם תנופה וגם תרומה לשניהם. לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: איך עושים את התנופה? משתתפים בזה שלושה כהנים, כי ברב עם הדרת מלך. הבעלים עומד במזרח המזבח - שם נעשית התנופה. כהן אחד מביא את החזה והשוק ועליהם האמורים. כהן שני מעביר את האמורים לידי הבעלים ועליהם מניח את החזה והשוק (בקרבן תודה שמים גם לחם 1 מכל סוג) ואז הוא שם את ידיו מתחת ידי הבעלים והם עושים ביחד את התנופה. אח"כ הכהן מעביר מידי הבעלים את החזה והשוק שניתנים לכהנים ואת האמורים נותן לכהן שלישי שמקטיר אותם על מזבח (עשינו הדגמות בכיתה - מומלץ לנסות בבית! J)  {לה} זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה' - זה השכר שמקבלים אהרון ובניו על זה שנמשחו להיות כהנים (הכוונה לחזה והשוק ולכל הקרבנות שהם אוכלים ולעורות הקדשים) בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לה' - מהיום שה' קרב אותם לעבודתו. {לו} אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם: {לז} פסוקי חתימה לפרשיות הקרבנות: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים - מנחת חינוך וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: {לח} אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לה' בְּמִדְבַּר סִינָי:

פרק ח'- שבעת ימי המילואים

התורה חוזרת לספר על שבעת ימי המילואים שהיו מיום כג' אדר עד כט' אדר (בסוף פרשת פקודי מסופר כבר על א' ניסן ועכשיו התורה חוזרת שוב לכ"ג אדר עד היום השמיני – א' ניסן). נזכרנו שהציווי על ימי המילואים נמצא בפרשת תצוה. שבעת ימי המילואים הם ימי ההכנה להשראת השכינה במשכן ולהקדשת אהרון ובניו לכהונה. בימים אלה משה מקים כל יום את המשכן, עובד את העבודה המיוחדת, ומפרק את המשכן בערב (י"א לפנות בקר). ביום השמיני -  הוא א' ניסן של השנה השנית -  הקים משה את המשכן ולא פרקו.

בימי המילואים משה רבינו עובד את כל העבודות כמו כהן (לבוש בחלוק לבן ולא בבגדי כהן) ואהרון ובניו הם הבעלים של הקרבנות (סמיכה, אכילת בשר השלמים). רק ביום השמיני התחילו אהרון ובניו לעבוד ככהנים.

בשבעת ימי המילואים כל העבודה נעשית לעיני כל ישראל . משה נצטוה להקהיל את כולם אל פתח אהל מועד. בוודאי כולם בשמחה ובהתרגשות מהמעמד! בהתחלה משה רבינו אומר: 'זה הדבר אשר ציוה ה' לעשות' כדי שלא יחשבו שהוא בחר את אהרון אחיו להיות כהן.

איזה קרבנות יש? פר חטאת, איל לעולה, איל המילואים, סל המצות - 3 סוגי מצות: חלות בלולות בשמן, רקיקי מצות משוחים בשמן וחלות מורבכת. 10 מכל סוג.  וירחץ אותם במים - משה מצוה אותם לטבול במקוה שהיה בחצר המשכן. משה מלביש את אהרון בבגדי כה"ג. ויאפוד לו בו - מקשט אותו עם האפוד.

פס' ו - יג: משה מלביש את אהרון בבגדי הכה"ג

{י} וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: {יא} וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם: {יב} וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ: {יג} וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: גם מושח אותם - התורה קיצרה. כי רואים בציווי בכי תשא ופקודי (עי' רמב"ן) שאלו ילדים: למה בגדי כהונה הרי הם עדיין לא מתחילים להיות כהנים עד היום השמיני?

בלימוד הפסוקים הבאים חשוב לשים לב: אילו עבודות הן רגילות בקרבן ואילו מיוחדות לימי המילואים.

פסוק יד-יז: הקרבת פר החטאת

המיוחד בקרבן: א. על מה מכפר. ב. הבשר נשרף.     {יד} וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת - חידוש: חטאת של כמה בעלים. כולם סומכים - עפ"י הרמב"ם בעולה ושלמים, עושים זאת אחד אחרי השני. {טו} וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ - זו חטאת חיצונית: הדם ניתן בארבע מתנות על ארבע קרנות מזבח העולה. וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ - החטאת הזו לא באה לכפר על חטא מסויים אלא להכניס את המזבח להיות קדוש. ובמדרש- כפרה על זה שאולי מישהו הביא דבר גזול למלאכת המשכן. וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו - ע"י עבודה זו, המזבח מתקדש להיות ראוי להקריב עליו את כל הכפרות.{טז} וַיִּקַּח אֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה: {יז} וְאֶת הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה - למרות שזו חטאת חיצונית היא נשרפת. זו הוראת שעה לימי המילואים.

פסוק יח-כא: הקרבת האיל לעולה 

{יח} וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל: {יט} וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: {כ} וְאֶת הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּדֶר: {כא} וְאֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:

בעבודת האיל הראשון אין שינוי מקרבן עולה רגיל.

פסוק כב- ל: הקרבת האיל השני - איל המילואים

איל המילואים הוא בעצם קרבן שלמים שבא עם 30 לחמים. המיוחד בקרבן: א. נתינה מהדם על התנוך והבהונות של אהרון ובניו. ב. שוק הימין מוקטרת ולא נאכלת.  ג. לחם אחד מכל סוג מוקטר ולא נאכל. ד. תנופה של החזה בנפרד רק ע"י משה.  ה. הזאה מהשמן והדם על אהרון ובניו.  ה. אכילת הבשר, הלחמים והחזה- דוקא בחצר אהל מועד ודוקא ליום ולילה, כמו קדשי קדשים.

{כב} וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל: {כג} וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית: {כד} וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: להוסיף טעמים לתנוך ובהונות. להזכיר שגם מצורע יש דומה. שאלו ילדים למה כאן זה מפורט לשני פס' ובהמשך אהרון ובניו בפס' אחד? התורה רוצה להבליט שאהרון במדרגה יותר גבוהה. למה אח"כ לא? {כה} וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה וְאֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין: {כו} וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין: {כז} וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה': - להשוות לקרבן תודה שיש 4 סוגי חלות, גם חמץ. הוראת שעה: תנופה בלי החזה והקטרה של השוק והמצות. {כח} וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לה': {כט} וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה - לחלק כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: {ל} וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ: - לוקח מהדם ומערבב עם השמן ומזה. כמה הזאות? כנראה 1. איך לוקח מהדם הרי כבר זרק על המזבח?? הילדים ענו שלקח מהקיר עם האצבע. או שהדם ירד ליסוד והצטבר שם (לפ"ז אולי את דם המילואים הזה יותר נמוך מדם העולה שלא יתערבב??){לא} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ: - קדשי קדשים: בישול ואכילה בחצר המשכן. {לב} וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: אם יהיה נותר תשרפו. האם היה אסור שיהיה נותר כמו בכל קדשים? זה המון לאכול..?

{לג} וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם - ימנו אתכם לתפקיד (רש"י בתצוה: כמו מלך שממנה שר ושם לו ביד כפפה) {לד} כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה - ביום הראשון למילואים, צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם - בכל שבעת ימי המילואים. [וחז"ל דורשים על יוה"כ ופרה אדומה]. {לה} וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים - איך זה אפשרי? הרי משה הקים ופרק את המשכן כל יום? תשובה: א. משה פרק את המשכן עם עלות השחר ומייד הקים אותו שוב וזה נחשב שהם נמצאים שם יומם ולילה (רמב"ן בפקודי).  ב. משה לא פירק את היריעות ולכן זה נחשב 'פתח אהל מועד' (ספורנו). וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ - אבל אם לא תעשו כך - תמותו ח"ו. כִּי כֵן צֻוֵּיתִי: {לו} וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה: - שבח לאהרון ובניו שלא שינו דבר (להדגיש לקראת חטא נדב ואביהוא).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.