הדפס תוכן

דברים פרק יב

1. פתיחה (א') – כותרת לפרק:

קיום המצוות – מקומן וזמנן.

מקום קיומן – בארץ – "בארץ אשר נתן ה' אלוקי אבותיך לך לרשתה" (א').

                   ובחוץ לארץ – "... על האדמה" (א').

זמן קיומן – בכל זמן, נצחיים – "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (א')

2. מצוות השמדת מקומות הע"ז (העבודה זרה) בארץ (ב'-ג').

תאור מקום העבודה: על ההרים, על הגבעות, תחת כל עץ רענן.

תשמישי הע"ז הנזכרים בקטע (רש"י  ג').

מזבח – מקום הקרבה בנוי מאבנים       -     מקומות המיועדים  

מצבה – מקום הקרבה חצוב מאבן אחת -              להקרבה

אשרה – אילן הנעבד לע"ז    -    צורות הנועדות

פסל -    צורה הנעבדת לע"ז -       לעבודה זרה.

צורת השמדת הע"ז בארץ:

• השמדת אביזרי הע"ז (המקום, הפסלים וכדו') (ג').
• החלפת שם המקום הנעבד לשם גנאי על מנת שיזכר לדכאון עולם, שנאמר: " ואבדתם את שמם מן המקום ההוא". מכאן שיש לאבד גם את שם המקום.

3. אזהרה לא לעשות בארץ כפי שעושים הכנענים (ד'-ז').

משמעות האזהרה "לא תעשו כן לה' אלוקיכם" (ד' – רש"י).

הביטוי "לא תעשו כן"  מפרש רש"י במספר צורות:

פשט – הביטוי מתייחס לעבודת הקורבנות של הכנענים המקריבים בכל מקום, ואוסר לעשות זאת

          בבואם לארץ – אין להקריב כמוהם על במות בכל מקום, כי אם במקום מרכזי אחד שיבחר

          על-ידי ה'.

דרש – א. הביטוי מתייחס להשמדת אביזרי ע"ז ואבוד שמם, ואוסר לעשות כן לאביזרי עבודת ה'

              שבמקדש ומחיקת שם ה' הכתוב. העושה זאת עובר על אסור "לא תעשו כן" האמור כאן.

          ב. ר' ישמעאל מסביר אזהרה זו באופן סמלי (שהרי ברור שלא ישבור אדם אבני המקדש או

             ימחק שם ה' בו) אסור לגרום להריסת המקדש והמזבח באמצעות מעשים רעים המביאים

             לבסוף להריסת המקדש.

4. מקום עבודת הקורבנות בארץ ותאורו (ה').

א.המקום נבחר ע"י הקב"ה – "המקום אשר יבחר ה' ".

ב.ה' משרה שם את שכינתו – "לשום את שמו שם" (השווה מל"א ח' פסוקים ט"ז,ל',ל"ג',מ"ד).

ג.מצווה על העם לבוא ולעלות למקדש - "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (תחפשו ותבקשו את מקום משכן

   ה' – רמב"ן), (מכאן מקור הכינוי "שכינה" לה'),

ד.מצווה להקריב במקום קורבנות – "והבאתם שמה עולותיכם..."

ה.העליה וההקרבה במקום אשר יבחר, מבטאת את שמחת האדם והכרתו ברכוש ובעושר שניתן לו מאת

   ה'. "ושמחתם בכל משלח ידכם" (רכושכם, פרי עבודת ידיכם).

ו.העליה נעשית עם כל המשפחה "אתם ובתוכם" (משפחתכם).

 

5. סוגי הקורבנות הנזכרים בקטע (ו' רש"י).

    במסגרת תאור הקורבנות שיש להביאם למקום אשר יבחר ה', מפרטת התורה מספר סוגים:

א.עולותיכם  - קורבן הנשרף כולו על גבי המזבח.

ב.זבחיכם – קורבן שלמים אשר רק חלקו נשרף, והחלק הנותר נאכל ע"י הכוהן והבעלים בירושלים.

ג.מעשרותיכם–1.מעשר בהמה -החלק העשירי מן הבהמה הטהורה נמסר לקורבן ונאכל ע"י הבעלים.

                    2.מעשר שני-החלק העשירי מן הפרות המובאים לירושלים ונאכלים ע"י הבעלים.

ד.תרומת ידכם-בכורים-ראשית הפרי משבעת המינים, מובא לירושלים ונמסר לכוהן במקדש.

ה.נדרכם-אדם הנודר בהמה לקורבן בלשון "הרי זו" (בהמה מסויימת).

ו.נדבותיכם- מנדב בהמה לקורבן בלשון "הרי עלי" (בהמה כלשהי מביאה לקורבן בירושלים).

ז.בכורות בקרכם- בכור בהמה טהורה ניתן לכוהן המביא לקורבן בירושלים ואוכלה שם.

6. אזהרה לא לעשות הארץ כפי שעושים ישראל במדבר (ח'-י"ב).

ההבדלים בין צורת עבודת הקורבנות במדבר לצורת העבודה בארץ (לפי הרמב"ן).

התורה מזהירה לא להקריב קורבנות בארץ כפי שנהגו להקריב במדבר.

    

במדבר (פסוקים ח'-ט')	בארץ (י' – י"ב)
"איש כל הישר בעיניו" (כפי שנראה לו) 1.אין חיוב על היחיד להביא קורבנות ברגלים    (בחגים: פסח, שבועות וסוכות). 2.מקום הקרבת הקורבן משתנה ואינו קבוע    שהרי המשכן נודד ממקום למקום. 3.מקום אכילת בשר הקורבן של ביחיד, בכל    מקום שירצה, אפילו בביתו.	"והיה המקום אשר יבחר...שמהתביאו...עולותיכם" 1.יש חיוב על היחיד להביא קורבנות ברגלים    (עולות ראיה ושלמי חגיגה).                  2.מקום ההקרבה קבוע ובלתי משתנה "במקום    אשר יבחר ה'" כלומר בירושלים. 3.מקום אכילת בשר הקורבן בעזרה (חדר המקדש)    או בירושלים בלבד, (תלוי בדרגת קדושת    הקורבן).

הערה: האסור להקריב בכל מקום שירצה אדם, מתחיל לאחר שבאו ישראל לארץ, ונקרא:

   "אסור בהמות", כיוון שבדרך כלל היו בוחרים מקום גבוה מעט לבנין המזבח הפרטי,

    (במה-מקום גבוה).

7. זמן תחילת האסור להקריב ב"במות" (י'-י"א).

    את תחילת החיוב, להקריב במקום הנבחר בלבד, מגדירה התורה במספר משפטים (י'):

א."ועברתם את הירדן"-כבוש הארץ והורשת התושבים הכנענים.

ב."וישבתם בארץ אשר ה' אלוקיכם מנחיל אתכם"-חלוקת הארץ וישיבה בה.

ג."והניח ה' מכל אויבכם מסביב"-התגברות על כל האויבים מסביב.

ד."וישבתם בטח"-ישיבה ללא פחד מאויבים וממלחמות, בטחון מלא. מדובר איפא בזמן שכבר עברו את

    הירדן, כבשו את הארץ, חלקו אותה והתיישבו בה, התגברו על האויבים שמסביבם וזכו לבטחון

    ושלווה. זמן זה מתאים לסוף תקופת דוד המלך, אז כידוע גילה לו ה' את המקום שבו יבנה המקדש.

   (שמו"ב, כ"ד), אך אסר עליו לבנות את הבית (שמו"ב, ז'), והטיל על שלמה לבנותו (רש"י, י').

הערה:  לפי מסורת חז"ל יש לחלק את זמן ההתר להקריב בבמות עד לתקופת המקדש למספר תקופות

           (רש"י פסוקים ח', י"א):

 

 

א.14 השנים הראשונות משעברו את הירדן (תקופת הכבוש והחלוקה) שהיה המשכן בגלגל הקריבו

   בבמות.

ב.368 שנים הכוללים את תקופת יהושע והשופטים שהיה המשכן בשילה , אסור להקריב בבמות, אלא

   במשכן (לפי חז"ל מתייחס אסור הבמות בקטע ד',ז', למשכן שילה שהיה בו משום קביעות).

ג.63 שנים הכוללים את תקופת שאול ודוד שהיה המשכן בנוב ובגבעון, מותר להקריב בבמות.

ד.עם הקמת המקדש ע"י שלמה בראשית מלכותו, נאסר כליל להקריב בבמות.

הערה: כפי שנראה מן התאורים שבספר מלכים, עברו ישראל על אסור הבמות האמור בפרקנו,

          אף שדבר זה איסורו מפורש בתורה, לא הצליחו מלכי ישראל ויהודה לעקרו, אלא לתקופות

          קצרות בלבד. (ראה מל"א, ג', ב' – י"ב, ל"ב–י"ב, ל"ג– כ"ב, מ"ד. מל"ב, י"ב, ד'– י"ח, ד'– כ"ג, ח').

8. שתוף הלויים בשמחת העם (י"ב).

    לאחר שמפרטת התורה את סוגי בקורבנות שיש להביא למקדש (המקום אשר יבחר ה') מזהירה התורה

    לשתף בשמחה גם את הלויים, ע"י נתינת המתנות המגיעות להם, מן החי והצומח (תרומות, מעשרות

    וחלקים מבשר הקורבנות).

    הנמוק שנותנת לכך התורה: "כי אין לו חלק ונחלה אתכם" (י"ב) כלומר, שבט לוי לא קבל חלק ונחלה

    בארץ כמו יתר השבטים. במקום זה הם קבלו 48 ערים לשבת בתוספת מגרשים קטנים לבהמתם.

   ערים אלה היו מפוזרים בתוך נחלות שאר השבטים (במדבר י"ח, כ' – ל"ה, א'-ח')

   הלוי לא יכל איפוא להתפרנס מעבודת האדמה ואת זמנו הפנוי היה עליו להקדיש לעבודת המקדש,

   ולחינוך העם. הם בבחינת "קודש לה' " (במדבר ג', מ"ה). על ישראל מוטל איפוא לדאוג למחייתם

   ולשתפם בשמחתם. הלוי בהיותו חסר רכוש, נזכר במקרים רבים בתורה יחד עם העניים וחסרי הרכוש,

  "הגר, היתום והאלמנה" (דברים ט"ז, י"ד), וחובה עלינו לדאוג לו כשם שדואגים לעניים.

9.תוספת אזהרה שלא להקריב בכל מקום בבוא ישראל לארץ (י"ג, י"ט).  

   (הערה: פסוקים ט"ו, ט"ז ילמד במסגרת קטע כ',כ"ז העוסק באותו נושא).

מה מוסיף הקטע הזה על שני הקטעים הקודמים שעסקו באותו נושא?

קטעים קודמים (א'-ז')  (ח'-י"ב).	הקטע   י"ג – י"ט.
"והבאתם שמה עולותיכם... (ו') שמה תביאו את כל אשר אנוכי מצווה (י"א).   "ואכלתם שם לפני ה'" (ז') ושמחתם לפני ה' (י"ב).   "אתם... והלוי אשר בשערכם" (י"ב).	"השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום" (י"ג).    לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, תרושך ויצהרך (י"ט) רש"י: יכול אתה, אבל אינך רשאי   השמר לך פן תעזוב את הלוי...(י"ט).
נסוח חיובי – מצוות עשה. 1.להקריב במקום הנבחר. 2.לאכול בשר הקודשים במקום הנבחר. 3.לדאוג ללוי.	נסוח שלילי – מצוות לא תעשה (רש"י י"ג). 1.לא לשחוט ולהקריב מחוץ למקדש (שחוטי חוץ). 2.לא לאכול בשר קורבן מחוץ לירושלים או לעזרה. 3.לא לעזוב את הלוי לעולם.

סכום.

התורה חוזרת ומדגישה בקטע זה להקריב במקום הנבחר בלבד, ומוסיפה אסורי "לא תעשה", על מנת להרתיע את העם מלעבור על אסור זה. הדבר מראה עד כמה היה קשה לעקור את צורת העבודה הקודמת של העם בבמות כנזכר לעיל. יוצא איפוא שמצוות רכוז עבודת הקורבנות במקום הנבחר חוזרת בפרק שלוש פעמים:

1.פסוקים א'-ז' כנגד מנהגי הכנענים. (ולפי רש"י ביחס למשכן שילה).

2.פסוקים ח'-י"ב כנגד מנהג העם במדבר. (ולפי רש"י ביחס ל-14 שנות כבוש וחלוקה, ולמקדש).

3.פסוקים י"ג-י"ט תוספת אזהרה בנסוח מצוות "לא תעשה".

הערה: במקרים מיוחדים מותר להקריב על במות אפילו בתקופת האסור, כגון: אליהו בכרמל

         (מל"א, י"ח). בתנאי שהאדם העושה זאת הוא נביא, וזו הוראה חד פעמית (הוראת שעת)

         לבוא לצורך גדול של סייג ותקון הדת, (רש"י י"ג לומד זאת מן המילים: "אשר תראה"

         ראיה של אסורה, אבל ראיית נביא מותרת).

10. מקום המקדש – היכן ומתי נקבע (רש"י י"ג).

      בפסוק ה' נאמר: "המקום אשר יבחר ה'...מכל שבטיכם".

      בפסוק י"ג נאמר: "במקום אשר יבחר ה'...באחד  שבטיך".

      מפרשים חז"ל: המקום יבחר ע"י ה' (עפ"י הנביא) בחלקו של שבט אחד (שבט בנימין).

      החלקה המיועדת למקדש בכספי כל השבטים, וכפי שכבר ראינו מגלה גד הנביא לדוד את המקום אשר

      בחר ה', הוא גורן ארוינה היבוסי שנקנה ע"י דוד המלך בהכנה לבנין המקדש ע"י בנו שלמה

     (שמו"ב, כ"ד).

      אכילת בשר מחוץ "למקום אשר יבחר" – בשר תאוה  כ'-כ"ז, ט"ו-ט"ז (רש"י י"ג).

11. ההבדל בין נוהג אכילת בשר במדבר לאכילתו בארץ (כ').

      על-פי האמור בויקרא י"ז, נאסר על העם במדבר לאכול בשר בצורה חופשית, כל אדם הרוצה לאכול

      בשר חייב תחילה להקדיש בהמה לקורבן שלמים, להביאה למשכן, לשחטה, להקריבה על גבי המזבח

      באמצעות הכוהנים. החלקים הפנימיים (החלב והכליות) נשרפים על המזבח, ושאר החלקים נמסרים

      לבעלים, המביאים את הבשר לביתם ואוכלים אותו שם. אסור היה בשום פנים ואופן לשחוט בהמה

      מחוץ למשכן אפילו לשם אכילה סתמית של בשר (אסור זה קרוי בפי חז"ל "שחוטי חוץ"). מטרת

      האיסור היה למנוע מן העם להקריב את הבהמה או את דמה לעבודת אלילים. אולם עם כניסת ישראל

      לארץ מתירה התורה אכילת בשר באופן חופשי ומבלי להביאה למקדש תחילה.

      שנאמר: "בכל אוות נפשך תאכל בשר" (כ'). כלומר, בכל עת שתחפוץ תוכל לאכול בשר ללא הגבלה

      וללא צורך להביא למקדש. בגלל נסוח זה של התורה מכנים חז"ל את הבשר המותר,

      בשם "בשר תאווה". בשר זה ניתן לאוכלו בכל מקום שנאמר  "ואכלת בשערך" כלומר, בעיר בה אתה

      גר, (שער עיר – מאחר ובסביבות שער העיר מתנהלים חיי המסחר).

12. הסיבה להתר אכילת בשר בצורה חופשית (כ'-כ"א).

      "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך" (כ')  כי = כאשר (שמות ל"ד, כ"ד) (תאור זמן).

      "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'" (כ"א) כי = בגלל (תאור סיבה).

      עקב התרחבות גבולות הארץ ופזור האוכלוסיה על פני שטח גדול, גדל המרחק בין הישובים,

      לבית המקדש. בתנאים אלה לא ראוי לחייב אדם לעבור מרחקים גדולים כדי לאכול חתיכת בשר, משום

      כך מבטלת התורה את החיוב להביא בהמות המועדות לאכילה לבית המקדש, ומאפשרת לכל אחד

      לשחוט את הבהמה בביתו. (רש"י כ') מוצא סיבה נוספת להתר זה: את הביטוי "כי ירחיב" מסביר רש"י

      במובן של הרחבה כלכלית , כשיתיישבו בארץ ויזכו לעושר כלכלי אזי יהיו רשאים לאכול בשר.

      מכאן לומד רש"י כלל חשוב בדרך ארץ (אורח חיים) שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת

      ידיים ועושר. כלומר, על האדם להוציא למחייתו בהתאם למצבו הכלכלי.

 

 

 

13. אזהרות מיוחדות הקשורות להתר החדש של אכילת הבשר (כ"ב-כ"ז).

      לנוכח השינוי המהפכני בצורת אכילת הבשר וההתר לאוכלו בבית בצורה חופשית, מצאה התורה לנכון

      להזהיר מספר אזהרות חשובות בעניין זה:

      על אף התר האכילה יש לזכור מספר הגבלות ואסורים.

      א.אין לאכול בשר ללא שחיטה, שנאמר: "וזבחת... כאשר ציויתיך" (כ"א).

         לזבוח פרושו לשחוט בהתאם למה שציווה ה' את משה, ואע"פ שלא מצאנו בכל התורה פרטי הלכות

         שחיטה, מתכוונת התורה למה שציווה ה' את משה בע"פ. שהרי יחד עם התורה שבכתב נתן ה' למשה

         הוראות שבע"פ, והיא התורה שבע"פ הנמסרת מדור לדור.

     ב.אסור בתחלית האסור לאכול את הדם (כ"ג) (פרוט בסעיף הבא).

     ג.על אף שהותר לך לשחוט ולאכול בשר בביתך, יש להמנע "והוא הקרוי בשר חולין) מלשחוט ולאכול

        בבית בשר קודשים, שהיינו בהמות שהוקדשו למזבח, אותם יש להביא למקדש. למקום אשר יבחר ה',

        אפילו אם המרחק גדול מאוד. (כ"ו-כ"ז)

     השינוי בצורת אכילה מאפשרת גם מספר התרים שלא נהגו עד כה.

    א.מותר לאכול את הבשר בטומאה. כלומר, כאשר האדם או הבהמה טמאים. בניגוד למצב שהיה קיים

       במדבר כאשר כל בהמה היתה מובאת לקורבן והנה אסור לאכלה בטומאה. התר זה מדגישה התורה ע"י

       הדוגמא: "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האייל כן תאכלנו, הטמא והטהור יחדיו יאכלנו" (כ"ב). כלומר

      כמו שבשר הצבי והאייל שלעולם היה מותר לאכלם בטומאה, מכאן שאינם ראויים בהקרבה, כך גם

      יהיה עתה בשר שאר הבהמות הכשרות לאכילה, יהיו רשאים לאכלם גם הטהור וגם הטמא.

   ב.אין חייבים לכסות את דם הבהמה הנשחטת- כל זמן שהובאו הבהמות למשכן היה הדם מוקרב לעבודת

      ה'. עכשיו משהותר לשחוט את הבהמות והעופות בבית, קיים היה חשש שהדם ינוצל למטרות של ע"ז.

      משום כך חייבה התורה לכסות את דם השחיטה בחול. אסור זה הטילה התורה רק על דם חיות ועופות

      שצדים אותם בשדה. אולם לגבי בהמת הבית התורה התירה לשחטן בלא לכסות את דמם. (הסבר רמב"ן),

      הסבר נלמד מן הביטוי: "על הארץ תשפכנו כמים" (רש"י ט"ז, כ"ד)–כשם שאין לכסות מים, כך אין צורך  

      לכסות את דם הבהמה.

14. אסור אכילת הדם ומשמעותו. התורה מדגישה בחמש צורות שונות להשמר מאסור אכילת דם:

     א.חזרה מרובה על האסור – חמש פעמים. (פסוקים: ט"ז,כ"ג,כ"ד,כ"ה).

     ב.תוספת חיזוק מיוחד "רק וחזק לבלתי אכול הדם" (כ"ג).

     ג.מתן נימוק נוסף  "כי הדם הוא הנפש" (כ"ג), ויש שני הסברים לנמוק:

       1.הדם הוא עיקר חיותו של החי לפיכך ראוי להקריבו לה' ולא לאוכלו.

       2.הדם הוא עיקר חיותו של החי לפיכך יש באכילתו משום אכזריות.

     ד.מתן שכר לנמנע מעבור על האסור: "למען ייטב לך ולבניך" (כ"ה).

     ה.הדגשה שהנמנע מלעבור על האסור עושה "הישר בעיני ה' " (כ"ה).

     סיבת ריבוי האזהרות והחיזוקים באסור הדם.      רש"י (כ"ג) מביא שתי דעות מנוגדות מהתלמוד:

     א.דעת רבי יהודה- אסור הדם הוא הקשה ביותר לביצוע מכיוון שהיה מושרש בעם ובקרב הגויים, לכן נזקקו

        לאזהרות מרובות.   

     ב.דעת ר"א בן עזאי – אסור הדם הוא קל ביותר לביצוע, כיוון שנפשו של אדם קצה (מואסת) ממנו.ובכל זאת

        מרבה התורה באזהרות מרובות, ומבטיחה שכר למקיימה כדי שנלמד מכאן קל וחומר לשאר המצוות : מה

        שבמצווה קלה באסור הדם, מוזהר האדם להזהר ולהתרחק ממנה. קל וחומר לשאר המצוות החמורות ממנה.

        שיש להשמר מלעבור עליהן. ומה מצווה קלה לביצוע כאסור הדם, מבטיח ה' עליה שכר "למען ייטב לך".

        קל וחומר בשאר מצוות הקשות לביצוע מובטח לאדם שכר רב.

15. 15. ט"ו – ט"ז סיבת הבאתו.

     קטע זה חוזר למעשה על התר אכילת "בשר תאווה" האמור בקטע שלנו, ואף על איסור אכילת הדם.

     נראה שהקטע הובא בנושא הקודם של מצוות הבאת הקורבנות למקום הנבחר כדי לענות על שאלה

     מיידית שעלולה להתעורר: אם חייבים להביא את כל הקורבנות למקום הנבחר וגם את הבשר שרוצים

     לאכול (כנהוג במדבר), כיצד נוכל לשאת בהמות עד ירושלים? לכן מציינת התורה בקיצור נמרץ

     שבעתיד לא יהיה צורך להביא את הבשר לירושלים, ורק משסיימה נושא זה של המקום הנבחר מרחיבה

     התורה את הדבור על עניין אכילת בשר. יצא שקטע ט"ו- ט"ז הובא בנושא קודם דרך הגב, כיוון

     שהוזכרה אכילת בשר הזכירה אסור אכילת דם. רש"י (ט"ו) מסביר ע"פ חז"ל שקטע זה מדבר על סוג

     מסוים של בשר שהתורה מתירה לאוכלו. המדובר בבשר קודשים (בהמה שהוקדשה לקורבן) שנפל בה

     מום קבוע, שמותר לפדותה בכסף ולאוכלה כדרך שאוכלים כל בשר חולין בהתאם להתרים שבקטע.

     (הקדושה חלה על הכסף בלבד).

16. מצוות סכום על שמירת דיני הקורבנות ושמירת המצוות (כ"ח).

      לפי פשוטו הזהירה כאן התורה לשמור ולקיים את דיני הקורבנות המפורטים בפרק, אך לפי רש"י וע"פ

      חז"ל מתייחס הפסוק לכל מצוות התורה ובא ללמדנו מספר דברים חשובים:

      א."שמור ושמעת" = תחילה יש לשמור לזכור ולשנן את ההלכות, רק אח"כ ניתן לצוות ולקיים אותם

         למעשה. הלימוד מביא למעשה, מי שאינו לומד אינו יכול לקיים. (שמורים שמירה בזיכרון)

      ב."את כל הדברים האלה"  = יש לקיים את כל המצוות ללא יוצא מהכלל כמו שנאמר במסכת אבות:

         "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות".

       ג."וכי תעשה הטוב והישר בעיני ה'"  הטוב = בעיני שמים, והישר= בעיני האדם, על האדם להקפיד

         בעניינים שבין אדם לחברו גם בדברים שהתורה לא ציוותה עליו, אלא משום שהדבר נכון והגון

         לעשותו. אין למצות את הדין עם החבר, אלא לנהוג עמו בפשרה לפנים משורת הדין – (רש"י, י"ח).

17. לא לעבוד את ה' כדרך שנוהגים ע"ז (כ"ט-ל"א).

      התורה אוסרת על ישראל הבאים לארץ ללמוד מדרכו ע"ז המקובלים אצל הגויים, ובאופן כזה לעבוד

      את ה'. שנאמר: "הישמר פן תנקש (תיגרר או תילמד) אחריהם". הנימוק שהתורה נותנת לאיסור

      העברה דרך עבודת הגויים ע"ז לדרך עבודת ה' היא שחלק מעבודת הקורבנות שלהם מנוגדת לרוח

      התורה. ונקראים תועבה שאת בניהם ובנותיהם שורפים באש לאלוהיהם. נימוק נוסף, החשש להיגרר

      אחר מעשיהם "פן תנקש אחריהם".

      פרק י"ב פתח  בנוהג עמי כנען בע"ז וסיים בנושא זה. באמצע הפרק מדגיש באופן מנוגד נוהג עבודת

      ה' השונים מעבודה זרה.

 

 

 

 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי