הדפס תוכן להורדת קובץ מצורף

1.     חלומות פרעה

[פרק מא]

א וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל־הַיְאֹֽר׃

(א) לאחר שהפתרון אותו נתן יוסף לחלומות שר המשקים ושר האופים התקיים בכל פרטיו, קיווה יוסף ששר המשקים – שחזר לתפקידו ושוב היה קרוב לפרעה מלך מצרים – יזכור אותו, ויזכיר אותו לפני המלך לטובה ויביא לשחרורו מבית הסוהר. אך שר המשקים הרשע, שכמו כל רשע לא עושה "סתם" טובה לאחרים אם זה לא משתלם לו, לא הכיר טובה ליוסף [=היה כפוי טובה] ולא הזכירו בפני פרעה. כך נשאר יוסף בבית הסוהר עוד שנתיים נוספות, בהן שר המשקים לא זוכר אותו ולא מזכיר אותו.

כך היו הדברים מצידו של שר המשקים, אך לכאו' מסבירים לנו חז"ל שה' בעצם גלגל חובה לידי חייב ובעצם היה זה מאת ה'.

יוסף היה כל כך צדיק ותמיד תמיד היה בוטח אך ורק בה'. ובאמת אם הוא היה אדם במדריגה רוחנית רגילה זה היה בסדר שיסמוך על שר המשקים. אך יוסף הוא צדיק וקדוש ולכן הוא היה צריך גם פה לסמוך אך ורק על ה' וכדי לעורר אותו לביטחון בה' גרם ה' לשר המשקים לשכוח אותו (רש"י ורבנו אברהם בן הרמב"ם לעיל, מהרז"ו ב"ר פ"ט, ג').

אך כמובן ה' לא שוכח את יוסף. כעבור שנתיים שלימות (רשב"ם) משחרור שר המשקים, פרעה חולם חלומות משונים שהטרידו אותו מאוד. חלומות כאלה יכול היה לפתור רק אדם חכם ונבון מאוד, ובין חכמי מצרים לא נמצא מישהו שמצליח לפתור את החלום. ה' עשה זאת על מנת שיתגלגלו הדברים ופרעה יצטרך לקרוא ליוסף שיפתור לו את חלומותיו (ע"פ ב"ר פ"ט, ג', ת"י לפס' ח').

מה ראה פרעה בחלומותיו? – פרעה חולם שהוא עומד סמוך (רד"ק) ליאור – הוא הנילוס (רש"י, רס"ג).

ב וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת יְפ֥וֹת מַרְאֶ֖ה וּבְרִיאֹ֣ת בָּשָׂ֑ר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃

(ב) בחלומו רואה פרעה שמן היאור עולות שבע פרות יפות ושמנות, שְׂבֵעוֹת ומרוצות [כמו הפרה של שוקולד "עלית"...], והן רועות ומטיילות באחו [מקום מרעה, עם עשבים וצמחים (רשב"ם, רמב"ן, אב"ע)] שעל שפת היאור.

ג וְהִנֵּ֞ה שֶׁ֧בַע פָּר֣וֹת אֲחֵר֗וֹת עֹל֤וֹת אַֽחֲרֵיהֶן֙ מִן־הַיְאֹ֔ר רָע֥וֹת מַרְאֶ֖ה וְדַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר וַֽתַּעֲמֹ֛דְנָה אֵ֥צֶל הַפָּר֖וֹת עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃

(ג) לאחר מכן, רואה פרעה בחלום שבע פרות אחרות עולות מהיאור, הפעם אלו פרות שנראות רע – רזות ובלי הרבה בשר (אונקלוס), והן באות ונעמדות [לא רועות! (רד"ק)] ליד הפרות הראשונות על שפת היאור.

ד וַתֹּאכַ֣לְנָה הַפָּר֗וֹת רָע֤וֹת הַמַּרְאֶה֙ וְדַקֹּ֣ת הַבָּשָׂ֔ר אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַפָּר֔וֹת יְפֹ֥ת הַמַּרְאֶ֖ה וְהַבְּרִיאֹ֑ת וַיִּיקַ֖ץ פַּרְעֹֽה׃

(ד) ואז – רואה פרעה בחלומו – אוכלות הפרות הרעות והרזות את הפרות היפות והשמנות. בסיום החלום – פרעה מתעורר מעט, מוטרד ממה שחלם (אברבנאל).

ה וַיִּישָׁ֕ן וַֽיַּחֲלֹ֖ם שֵׁנִ֑ית וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹל֛וֹת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד בְּרִיא֥וֹת וְטֹבֽוֹת׃

(ה) פרעה חוזר לישון, וחולם חלום נוסף. בחלומו השני הוא רואה שבע שיבולים עולות מן היאור (רמב"ן) ונראה שיצאו מתוך קנה אחד (מתוך גרעין אחד- רשב"ם), והן נראות בריאות וטובות.

ו וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים דַּקּ֖וֹת וּשְׁדוּפֹ֣ת קָדִ֑ים צֹֽמְח֖וֹת אַֽחֲרֵיהֶֽן׃

(ו) מיד אחר כך (רמב"ן) רואה פרעה בחלום שבע שיבולים אחרות שעולות מן היאור (רמב"ן). בשונה מהקודמות הן היו דקות ויבשות בגלל שידפון מרוח מזרחית (רס"ג, אב"ע).

ז וַתִּבְלַ֨עְנָה֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקּ֔וֹת אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֔ים הַבְּרִיא֖וֹת וְהַמְּלֵא֑וֹת וַיִּיקַ֥ץ פַּרְעֹ֖ה וְהִנֵּ֥ה חֲלֽוֹם׃

(ז) בהמשך החלום בולעות השיבולים הדקות את השיבולים המלאות, ולאחר מכן פרעה מתעורר שוב. הוא מבין שיש משהו בחלומות שחלם וברור לו שהפתרון ל-2 החלומות הוא אחד והחלום הושלם. כעת, הוא מרגיש שעליו צריך להצליח לפתור את החלום ולהבין את משמעותו (רש"י, רשב"ם, רמב"ן).

2.     פתרון החלומות על ידי יוסף

ח וַיְהִ֤י בַבֹּ֨קֶר֙ וַתִּפָּ֣עֶם רוּח֔וֹ וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶ֑יהָ וַיְסַפֵּ֨ר פַּרְעֹ֤ה לָהֶם֙ אֶת־חֲלֹמ֔וֹ וְאֵין־פּוֹתֵ֥ר אוֹתָ֖ם לְפַרְעֹֽה׃

(ח) פרעה המתין- אולי יחלום עוד פעם חלום דומה. אך לא קרה דבר (רמב"ן). בבוקר, פרעה קם נרגש, נסער ומוטרד. הוא הרגיש שיש בחלומותיו אמת ושהם עתידים להתקיים, ולכן לא יכול להישאר בשלווה (רלב"ג). הוא גם מרגיש שפתרון החלומות קשור לכל ממלכתו ולא רק לעצמו, שהרי הוא מלך (עקידת יצחק, צרור המור). לכן, הוא שולח את עבדיו לקרוא לכל חרטומי מצרים [מין מכשפים (ע"פ רש"י)] וחכמיה, ומחכה בקוצר רוח שיבואו. כולם מובאים במהירות, אולי העירו אותם משינה ובקושי התלבשו, ונאספים במקום אחד. פרעה מספר להם את החלום שחלם [בשני חלקיו, כי הרגיש שעניין אחד לשניהם (רמב"ן וספורנו לעיל ז')], ומחכה לשמוע פתרון: לא אכפת לי את מי תשאלו ומה תעשו – אני רוצה פתרון! כל החכמים הגדולים יושבים, מקשיבים וחושבים. לבסוף מנסה מישהו להציע פתרון: אולי הכוונה ששבע בנות תוליד ואחר כך שבע בנות תקבור? פרעה כועס: אתה מקלל אותי?! זה לא מתיישב על לבו. חכם אחר מציע: אולי אתה תכבוש שבע ממלכות וימרדו בך שבע ממלכות? פרעה ממש מתעצבן: אתם חכמי מצרים? אתם טיפשי מצרים! מדי פעם מציע מישהו בזהירות פתרון אחר – אבל אף שהם מתאמצים, שום פתרון לא מתקבל על ידי פרעה ולא מוצא חן בעיניו. הוא כבר מתעייף מהתשובות שלהם, ונעשה מוטרד יותר ויותר מהחלום (ע"פ רש"י [החרטומים לא הצליחו כי חשבו שיש כאן 2 חלומות שונים (ספורנו)]).

ט וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיּֽוֹם׃

(ט) שר המשקים [כפוי הטובה הזה!] מתלבט כל משך ההתכנסות – האם לספר על יוסף פותר החלומות או לא? אם יספר, אולי פרעה יעלה את יוסף לגדולה ויעשה אותו לאיש חשוב ואז יוסף ישנא אותו ויזיק לו, ואם לא יספר, אולי פרעה יכעס עליו כשיגלה שידע על יוסף ולא אמר לו (ב"ר פ"ט, ז', ע"פ חזקוני לקמן י"ב, הרב יורם אליהו). לבסוף מחליט שר המשקים לספר, מתוך דאגה לעצמו, שמא פרעה שוב ידיח אותו מתפקידו. הוא פותח ואומר: את חטאי [מה שהגשתי כוס עם זבוב למלך, ומה ששכחתי את יוסף (חזקוני)] אני מזכיר היום, כיון שזה לצורך המלך, למרות שזה לא יפה להזכיר חטאים לאחר שנסלחו על ידי המלך (רד"ק).

י פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָֽאֹפִֽים׃

יא וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲל֛וֹם בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְר֥וֹן חֲלֹמ֖וֹ חָלָֽמְנוּ׃

(י-יא) כבוד המלך פרעה (רשב"ם) כעס עלינו, עלי ועל שר האופים, ושם אותנו בבית הסוהר. שם חלמנו לילה אחד חלומות, שרומזים לעתיד לקרות לנו.

יב וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַ֨נְּסַפֶּר־ל֔וֹ וַיִּפְתָּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹֽמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּֽחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר׃

(יב) בבית הסוהר היה איתנו נער צעיר [לא מישהו רציני... (ע"פ רש"י); שר המשקים הרשע משתדל לבזות ולהשפיל את יוסף!] עברי [שהעברים שנואים על ידינו המצרים (מעם לועז), ואפילו את השפה שלנו הוא לא יודע כמו שצריך (רש"י ועי' מעם לועז)], שהיה עבד [שעל פי חוקי מצרים אין עבדים יכולים למלוך או להיות שרים (רש"י)] של שר הטבחים, וסיפרנו לו את חלומותינו וכפי שהוא פתר לנו אותם כך גם היה (רש"י, רשב"ם).

איך היה צריך שר המשקים לדבר על יוסף? – הוא היה צריך לדבר עליו בכבוד, לשבח אותו ולספר על חריצותו וטוב לבו, על רצונו הטוב לפתור חלומו ועל חכמתו הרבה.

יג וַיְהִ֛י כַּֽאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל־כַּנִּ֖י וְאֹת֥וֹ תָלָֽה׃

(יג) ובאמת – ממשיך שר המשקים – כמו שפתר לנו, כך בדיוק היה: אותי המלך החזיר לתפקידי, ואת שר האופים תלה על העץ.

יד וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה׃

(יד) פרעה מיד (ספורנו) שולח שליחים לבית הסוהר לקרוא ליוסף [לצערם של שר בית הסוהר ושר הטבחים האחראי עליו; הם יודעים שכך יפסידו את הברכה המיוחדת שיוסף מביא להם! (אבותינו)], והם ממהרים ומביאים אותו (רס"ג) מבור בית הסוהר [ישועת ה' כהרף עין! (עי' ספורנו)]. כמובן, לכבודו של המלך פרעה לפניו עמד להופיע, יוסף מסתפר (אונקלוס) ומחליף בגדיו, ורק אז מתייצב לפני פרעה. צריך לתת כבוד למלכות, אפילו לגויים! (רש"י)

3.     סיפור החלומות ליוסף ופתירתו אותם

טו וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַֽאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ׃

(טו) פרעה אומר ליוסף: חלמתי חלום, ואין אף אחד בין חרטומי וחכמי מצרים שיודע לפתור אותו. עליך שמעתי שאתה יודע להבין ולפתור חלומות!

טז וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹקִ֕ים יַֽעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה׃

(טז) יוסף עונה לפרעה: בלעדי! לא אני בחכמתי פותר את החלומות, כי החכמה מאת ה' היא. ה' ייתן בפי מענה ותשובה לשלומך, פרעה! (רש"י, אונקלוס) יוסף הצדיק מלא יראת ה', ובענווה הוא מודיע לפני כולם כי כל חכמתו מאת ה' היא! (ב"ר פ"ט, ט') הוא גם מלא גבורה, ולא חושש לומר בפני המלך פרעה כי ה' הוא האלקים והכל מידו ותחת מלכותו! (צרור המור)

יז וַיְדַבֵּ֥ר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף בַּֽחֲלֹמִ֕י הִנְנִ֥י עֹמֵ֖ד עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃

יח וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת בְּרִיא֥וֹת בָּשָׂ֖ר וִיפֹ֣ת תֹּ֑אַר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃

יט וְהִנֵּ֞ה שֶֽׁבַע־פָּר֤וֹת אֲחֵרוֹת֙ עֹל֣וֹת אַֽחֲרֵיהֶ֔ן דַּלּ֨וֹת וְרָע֥וֹת תֹּ֛אַר מְאֹ֖ד וְרַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר לֹֽא־רָאִ֧יתִי כָהֵ֛נָּה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָרֹֽעַ׃

כ וַתֹּאכַ֨לְנָה֙ הַפָּר֔וֹת הָֽרַקּ֖וֹת וְהָֽרָע֑וֹת אֵ֣ת שֶׁ֧בַע הַפָּר֛וֹת הָרִֽאשֹׁנ֖וֹת הַבְּרִיאֹֽת׃

כא וַתָּבֹ֣אנָה אֶל־קִרְבֶּ֗נָה וְלֹ֤א נוֹדַע֙ כִּי־בָ֣אוּ אֶל־קִרְבֶּ֔נָה וּמַרְאֵיהֶ֣ן רַ֔ע כַּֽאֲשֶׁ֖ר בַּתְּחִלָּ֑ה וָֽאִיקָֽץ׃

כב וָאֵ֖רֶא בַּֽחֲלֹמִ֑י וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹלֹ֛ת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד מְלֵאֹ֥ת וְטֹבֽוֹת׃

כג וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים צְנֻמ֥וֹת [=קשות כמו אבן (רש"י), כמו צנימים] דַּקּ֖וֹת שְׁדֻפ֣וֹת קָדִ֑ים צֹֽמְח֖וֹת אַֽחֲרֵיהֶֽם׃

כד וַתִּבְלַ֨עְןָ֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקֹּ֔ת אֵ֛ת שֶׁ֥בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֖ים הַטֹּב֑וֹת וָֽאֹמַר֙ אֶל־הַֽחַרְטֻמִּ֔ים וְאֵ֥ין מַגִּ֖יד לִֽי׃

(יז-כד) פרעה מספר ליוסף את חלומו [לא נתייחס להבדלים בין החלום לבין סיפורו על ידי פרעה].

כה וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה חֲל֥וֹם פַּרְעֹ֖ה אֶחָ֣ד ה֑וּא אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָֽאֱלֹקִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה׃

(כה) יוסף מקשיב בתשומת לב לסיפור פרטי החלום של פרעה. כפי שעשה אצל שר המשקים והאופים גם הפעם הוא מאמץ את מחשבתו להבין את משמעות הדברים, בתפילה לה' שיעזור לו במציאת הפתרון. לבסוף יוסף מוכן לפרוס בדבריו את פתרונו לחלום.

האם זה דבר פשוט וקל לעמוד מול פרעה וחכמיו ולפתור את החלום?

בוודאי שלא! יוסף עומד מול פרעה, שהוא מלך של ממלכה גדולה מאוד, ומול כל שריו וחכמיו, קהל גדול ורב! יוסף הוא גם צעיר מאוד [סה"כ בן 30 שנה! (לקמן פס' מ"ו)] בין כל היועצים והחכמים הזקנים שהיו לפרעה. נוסף לכך הוא גם עברי, ועובדי האלילים המצריים שנאו את העבריים. נדרשה מיוסף גבורה אדירה כדי לעמוד ולומר דבריו, והוא עושה זאת בעוז ובאומץ!

אומר יוסף לפרעה: מה שחלמת – אין זה שני חלומות שונים, אלא חלום אחד בעל משמעות אחת (ספורנו). בחלום זה ה' בא לרמוז לך מה הוא עומד לעשות בעולם, כי לך כמלך יש הכח לפעול ולתקן תקנות שיועילו (רשב"ם).

על אף שפרעה הוא מלך גדול וסביבו נמצאים כל חכמיו הוא יושב על כסאו ומאזין היטב לדברי יוסף (ספר הישר).

כו שֶׁ֧בַע פָּרֹ֣ת הַטֹּבֹ֗ת שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הַטֹּבֹ֔ת שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים הֵ֑נָּה חֲל֖וֹם אֶחָ֥ד הֽוּא׃

(כו) יוסף מפרט את כוונתו: שבע הפרות הטובות ושבע השיבולים הטובות מרמזות על שבע שנים [על אותן שבע שנים; "חלום אחד הוא"!]- אלו שבע שנים טובות (רש"י).

כז וְשֶׁ֣בַע הַ֠פָּרוֹת הָֽרַקּ֨וֹת וְהָֽרָעֹ֜ת הָֽעֹלֹ֣ת אַֽחֲרֵיהֶ֗ן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הָֽרֵק֔וֹת שְׁדֻפ֖וֹת הַקָּדִ֑ים יִֽהְי֕וּ שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י רָעָֽב׃

(כז) גם שבע הפרות הרעות ושבע השיבולים הרעות הן שבע שנים- שבע שנות רעב.

[בהתחלה לא הסביר יוסף את שנות השובע, ואילו כעת, יוסף כן מזכיר את הרעב- מכיוון שהשובע אינו חידוש גדול בארץ מצרים שנקראת 'כגן ה''. על כן, התקיימות הדברים תהיה ניכרת רק כשיגיעו שנות הרעב (רמב"ן)]

כח ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֧ר הָֽאֱלֹקִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת־פַּרְעֹֽה׃

(כח) כיון שעתיד לבוא רעב לעולם, וה' לא רוצה להכרית את האנשים מן הארץ – לכן הוא מראה לך כל זאת בחלום, כפי שאמרתי לך לפני כן, כי לך היכולת להושיע את עמך מן הרעב (רמב"ן, ספורנו).

כט הִנֵּ֛ה שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים בָּא֑וֹת שָׂבָ֥ע גָּד֖וֹל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

(כט) באות עכשיו שבע שנים שבהן יהיה שובע גדול בכל ארץ מצרים, יהיה שפע גדול מאוד של אוכל.

ל וְ֠קָמוּ שֶׁ֜בַע שְׁנֵ֤י רָעָב֙ אַֽחֲרֵיהֶ֔ן וְנִשְׁכַּ֥ח כָּל־הַשָּׂבָ֖ע בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְכִלָּ֥ה הָֽרָעָ֖ב אֶת־הָאָֽרֶץ׃

(ל) לאחר שבע שנות השובע יבואו שבע שנות רעב כבד, שמרוב כובדו ישכיח את כל שנות השובע שהיו [על כך נרמז בבליעה של ה'רעות' את ה'טובות' (רש"י)], ואף יביא למותם של כל האנשים בארץ! (אונקלוס).

לא וְלֹֽא־יִוָּדַ֤ע הַשָּׂבָע֙ בָּאָ֔רֶץ מִפְּנֵ֛י הָֽרָעָ֥ב הַה֖וּא אַֽחֲרֵי־כֵ֑ן כִּֽי־כָבֵ֥ד ה֖וּא מְאֹֽד׃

(לא) בשנות הרעב הכבד לא יישאר עוד שום רושם (רס"ג) כלשהו מהשובע הגדול שקדם [על כך נרמז במילים "ולא נודע כי באו אל קִרְבֶּנָה"].

לב וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַֽחֲל֛וֹם אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּֽעֲמָ֑יִם כִּֽי־נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָֽאֱלֹקִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָֽאֱלֹקִ֖ים לַֽעֲשֹׂתֽוֹ׃

(לב) יוסף גם מסביר שהחלום חזר פעמיים מכיון שהעניין מוכן ומזומן מאת ה' להתחיל להתרחש, כי ה' רוצה להביאו מהר (ואילו חלומות יוסף לא היו באותו לילה ולכן לא התקיימו במהרה (רשב"ם)).

לג וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִֽישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

(לג) יוסף סיים לפרש את דברי החלום, אבל לא יכול לעצור כאן. הוא חושש שפרעה ושריו לא יפעלו כראוי על פי משמעות החלום, ועל ידי כך ימותו אנשים רבים מאוד. יוסף רחמן בטבעו, ומתוך רחמיו על אנשי מצרים ודאגתו להם הוא מרגיש צורך להוסיף ולתת עצה לפרעה – למרות שלא התבקש לעשות זאת! יוסף מציע לפרעה למצוא איש חכם ונבון, ולמנות אותו על כל ארץ מצרים (רבנו אברהם בן הרמב"ם).

לד יַֽעֲשֶׂ֣ה פַרְעֹ֔ה וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ וְחִמֵּשׁ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י הַשָּׂבָֽע׃

(לד) ועוד כדאי למנות תחת אותו איש חכם פקידים, שיהיו אחראים להסתובב בכל הארץ [כי אדם אחד לא יוכל לבדו לעבור בכל המקומות] (רמב"ן). האיש הנבון והחכם הממונה יזרז (אונקלוס) את כל אנשי העם המצרי במהלך שנות השובע.

לה וְיִקְבְּצ֗וּ אֶת־כָּל־אֹ֨כֶל֙ הַשָּׁנִ֣ים הַטֹּב֔וֹת הַבָּאֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָ֞ר תַּ֧חַת יַד־פַּרְעֹ֛ה אֹ֥כֶל בֶּֽעָרִ֖ים וְשָׁמָֽרוּ׃

(לה) האיש הממונה ופקידיו יאספו בשנות השובע מבעלי השדות בממלכה את כל האוכל הרב למחסנים ענקיים של המלך, ויערמו ערימות של תבואה לשמירה במחסנים עירוניים השייכים לפרעה (ת"י, רש"י, רמב"ן).

לו וְהָיָ֨ה הָאֹ֤כֶל לְפִקָּדוֹן֙ לָאָ֔רֶץ לְשֶׁ֨בַע֙ שְׁנֵ֣י הָֽרָעָ֔ב אֲשֶׁ֥ר תִּֽהְיֶ֖יןָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלֹֽא־תִכָּרֵ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּֽרָעָֽב׃

(לו) וכל האוכל האסוף יהיה שמור כמו פיקדון, ששומרים לשעת צורך, לשבע שנות הרעב הרעות העתידות לבוא. על ידי כך – לא ימותו כל אנשי הארץ ברעב (ת"י).

4.     התפעלות פרעה מיוסף ומינויו למושל מצרים

לז וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֑ה וּבְעֵינֵ֖י כָּל־עֲבָדָֽיו׃

(לז) כל משך דיבורו של יוסף היה פרעה מקשיב היטב (ספר הישר), ועם כל מילה נוספת ששמע היתה רוחו הנרגשת והנסערת נרגעת יותר ויותר (ע"פ ב"ר פ"ט ו'). גם חכמי פרעה הופתעו מהחכמה הרבה של יוסף והקשיבו קשב רב. כולם התפלאו איך נער כל כך צעיר, עבד עברי לשעבר שבא עכשיו מבית הסוהר, הוא כל כך חכם. הפתרון של יוסף לחלום פרעה מצא חן בעיני המלך ובעיני עבדיו, שראו איך הפתרון מתאים לחלום (רד"ק).

לח וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹקִ֖ים בּֽוֹ׃

(לח) פרעה כל כך מתפעל מיוסף ומחכמתו הרבה, שאומר לעבדיו: גם אם נלך ונחפש בכל העולם כולו, לא נמצא כזה אדם חכם, שיש בו רוח אלקים – רוח נבואה! (אונקלוס, ת"י) – שעל פיה הוא יודע לפתור חלומות וכל שכן שמבין בדברים פשוטים יותר (רשב"ם).

איך פרעה עובד האלילים מכיר ברוח הקודש של יוסף העברי? – במעמד המיוחד הזה, שבו יוסף פותר חלום שכל חכמי מצרים בכל חכמתם ניסו לפתור ולא הצליחו, גם פרעה עובד האלילים מודה שה' נתן רוח חכמה ליוסף, כי הוא מרגיש שאין שכל אנושי שיכול לפתור את חלומו אלא רק חכמה אלקית, הרי כל חכמיו וחרטומיו ניסו לפתור את חלומו ואף אחד לא הצליח על אף חוכמתם הגדולה.

לט וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַֽחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹקִ֛ים אֽוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ׃

(לט) אחר כך פונה פרעה אל יוסף: לאחר שראינו כי ה' נותן בך רוח חכמה ומגלה לך כל הסודות הנעלמים ופתרונותיהם, ברור שאין אדם חכם ונבון כמוך.

מ אַתָּה֙ תִּֽהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ׃

(מ) לכן אתה תהיה השר עליו דיברת שיהיה הממונה על ביתי-ממלכתי (העמק דבר), ועל פי מה שתאמר יעשו את כל צרכי העם המצרי (רש"י). רק כסא מלכותי יהיה גדול ממך במצרים! כלומר, ההבדל ביננו יהיה שלי יקראו 'המלך' (רש"י).

מא וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

(מא) פרעה מדגיש בפני יוסף את גודל האחריות שהוא מקבל לידיו: שים לב היטב שתנהיג את הממלכה לקראת השנים הבאות בצורה הטובה ביותר, כי דבר גדול נתתי בידך! (ספורנו). אתה צריך להנהיג את כל כלכלת מצרים! זוהי אחריות אדירה, נדרש עמל רב של חשיבה ותכנון כדי לנהל את הכלכלה של הממלכה הגדולה. צריך לדעת לחלק נכון אוכל, למכור את המיותר לארצות אחרות ולהעשיר את פרעה, לדעת איך לשמור על האוכל במחסנים שלא יתקלקל ועוד (ע"פ רמב"ן לעיל פס' ל"ג).

מב וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ׃

(מב) פרעה מרומם ומגדל את יוסף מאוד, בדברים רבים:

א. הוא נותן לו את טבעת המלך, מה שמסמל את היות יוסף שני לגדולה בכל מצרים; ב. מלבישו בגדי מלכות יקרים וחשובים; ג. שם לו שרשרת זהב על הצוואר.

מג וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

(מג) ד. פרעה גם מרכיב את יוסף במרכבה השניה בחשיבותה במצרים, אחרי מרכבת המלך; ה. המצרים קראו ליוסף בכינוי של כבוד "אברך" – אב [=יועץ] למלך (אונקלוס, רש"י).

מד וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־יוֹסֵ֖ף אֲנִ֣י פַרְעֹ֑ה וּבִלְעָדֶ֗יךָ לֹֽא־יָרִ֨ים אִ֧ישׁ אֶת־יָד֛וֹ וְאֶת־רַגְל֖וֹ בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

(מד) פרעה מוסיף ואומר ליוסף: ו. אני פרעה המלך, ובכוחי לגזור גזירות על מלכותי! אני גוזר שאתה אף תהיה ממונה על חיל הרגלים וחיל הפרשים - בלי רשותך לא ירים אף אחד יד כדי לשאת כלי נשק או רגל כדי לרכב על סוסים (אונקלוס, רש"י). בגזירה כזו יהיה ברור לכולם מי מנהיג את המדינה (רשב"ם).

מה וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם־יוֹסֵף֮ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵחַ֒ וַיִּתֶּן־ל֣וֹ אֶת־אָֽסְנַ֗ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה וַיֵּצֵ֥א יוֹסֵ֖ף עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

(מה) ז. פרעה גם קורא ליוסף בשם מיוחד של כבוד וגדולה – "צפנת פענח" [=מפענח צפונות]. בכך, פרעה רוצה לבטא הערכה לחכמת יוסף, שפתר חלומות צפונים ונסתרים. ח. נוסף לכל זה יוסף מתחתן עם אסנת בת פוטיפר, שעכשיו נקרא פוטיפרע [על שם רַע אל השמש] שהיה כהן העיר און (רשב"ם). למרות שגדלה בבית עובדי עבודה זרה, אסנת היתה אישה טובת לב ויראת ה', ולא הלכה בדרכי אביה ומשפחתה, ולכן יוסף לקח אותה לאישה [כמו גם יצחק שהתחתן עם רבקה שגדלה בבית עם עבודה זרה, וכן יעקב שנשא את רחל ולאה – בגלל טוב לבן ומידותיהן הטובות]. כמובן, גם יוסף היה הולך בדרכי יעקב אביו, עובד את ה' ושומר מסורת אבותיו.

כעת, כדי שיוכל יוסף לעשות את תפקידו בצורה הכי טובה, יצא מלפני פרעה, אך לא כעבד, אלא באופן כזה שיהיה ברור לכולם שהוא השליט על הארץ ושמו כמושל הארץ יתפרסם בכל רחבי הארץ (ראב"ע, ספורנו). כך יכול יוסף להיות בטוח שיוכל באמת להצליח בתפקידו החדש והחשוב כל כך.

מו וְיוֹסֵף֙ בֶּן־שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם וַיֵּצֵ֤א יוֹסֵף֙ מִלִּפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַֽיַּעֲבֹ֖ר בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

(מו) יוסף היה בן 30 שנה כשהועלה מבור בית האסורים והגיע לעמוד לפני פרעה. בגילו כבר היה ראוי להיות שר (רשב"ם).

יוסף לא נהג כְּשַׂר רגיל, שתמיד נמצא בארמון ליד המלך. אלא, היה כל הזמן יוצא לעבור בכל רחבי מצרים. יוסף השתדל ועשה את תפקידו ביסודיות ובמאמצים מרובים. הוא היה יוצא להסתובב בארץ מצרים, לראות בעיניו את כל חלקי הערים השונות, לפגוש את האנשים ולמנות שם ממונים מקומיים לכל הצרכים השונים (העמק דבר). הוא השקיע מחשבה רבה בתכנון איסוף המזון ושמירתו, וגם עמל בפועל על כך. בעצמו נסע לכל חלקי הארץ, מינה אנשים מתאימים לתפקידים הנצרכים, הדריך כל אחד במשימתו, מצא דרכים לשימור האוכל שלא יתקלקל ועוד ועוד (אור החיים הק', ספורנו).

מז וַתַּ֣עַשׂ הָאָ֔רֶץ בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע לִקְמָצִֽים׃

(מז) בשבע שנות השובע אספו כל אנשי הארץ לאט לאט עוד ועוד תבואה ואוכל לאוצרות [=מחסני] המלך (אונקלוס, רש"י).

מח וַיִּקְבֹּ֞ץ אֶת־כָּל־אֹ֣כֶל ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּתֶּן־אֹ֖כֶל בֶּֽעָרִ֑ים אֹ֧כֶל שְׂדֵה־הָעִ֛יר אֲשֶׁ֥ר סְבִֽיבֹתֶ֖יהָ נָתַ֥ן בְּתוֹכָֽהּ׃

(מח) יוסף ניהל את איסוף האוכל שהיה בשפע בשבע שנות השובע במצרים, וריכז הכל במחסנים שהיו בערים [ולא בכפרים (רד"ק)]; בכל עיר ועיר שמר את התבואה שגדלה באזור שלה (חזקוני) וכדי לשמור על התבואה שלא תירקב עירבב בתבואה מעפר המקום (רש"י).

מט וַיִּצְבֹּ֨ר יוֹסֵ֥ף בָּ֛ר כְּח֥וֹל הַיָּ֖ם הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד עַ֛ד כִּֽי־חָדַ֥ל לִסְפֹּ֖ר כִּי־אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃

(מט) יוסף הצליח מאוד במלאכת האיסוף, וצבר תבואה רבה מאוד כמו חול הים, בכמות כזו שכבר האחראי על ספירת התבואה במחסנים לא היה יכול לספור כי אין מספר! (רש"י)

5.     הולדת בניו של יוסף

נ וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלַּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָֽרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֽוֹן׃

(נ) עוד לפני שהחל הרעב נולדו ליוסף במצרים שני בנים מרעייתו אסנת בת פוטי פרע (רש"י).

נא וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹקִים֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי׃

(נא) לבכור קרא יוסף מנשה, כי רצה להודות לה' על שהשכיח [=נשה] ממנו שני דברים מצערים: את עמלו ועבודתו הקשה בבית פוטיפר ובמיוחד בבית הסוהר, ואת המריבות שהיו לו עם אחיו בהיותו בבית אביו. [איך ה' השכיח כל זאת מיוסף? – על ידי העלאתו לגדולה ועל ידי שקיבל תפקיד כה חשוב ואחראי שלא השאיר לו זמן פנוי לחשוב על צרותיו].

נב וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹקִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי׃

(נב) לבן השני יוסף קרא אפרים, להודות לה' על שהרבה והפרה זרעו ונתן לו שני בנים, וכן על כל הטוב שזכה לו בכל השנים בהן היה רחוק מבית אביו.

6.     תחילת שנות הרעב במצרים

נג וַתִּכְלֶ֕ינָה שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

(נג) עברו שבע השנים של השובע במצרים.

נד וַתְּחִלֶּ֜ינָה שֶׁ֣בַע שְׁנֵ֤י הָֽרָעָב֙ לָב֔וֹא כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֤י רָעָב֙ בְּכָל־הָ֣אֲרָצ֔וֹת וּבְכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם הָ֥יָה לָֽחֶם׃

(נד) ואז החלו שבע שנות השובע לבוא, כדברי יוסף, ובכל הארצות שלא התכוננו כארץ מצרים היה רעב. רק במצרים היה לחם לאכול.

איך הרגישו המצרים כלפי יוסף כששמו לב לכך?

הערכת המצרים ליוסף גדלה, כי ראו ממש את התקיימות דבריו לפרטיהם (צרור המור).

נה וַתִּרְעַב֙ כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֛ם אֶל־פַּרְעֹ֖ה לַלָּ֑חֶם וַיֹּ֨אמֶר פַּרְעֹ֤ה לְכָל־מִצְרַ֨יִם֙ לְכ֣וּ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֲשֶׁר־יֹאמַ֥ר לָכֶ֖ם תַּֽעֲשֽׂוּ׃

(נה) גם מתוך אנשי מצרים היו שחשו ברעב. היו מצרים ששמרו לעצמם תבואה ולא הביאו למחסנים של יוסף. מצרים אלו, כל מה שאספו לבתיהם – התקלקל והרקיב! רק התבואה שיוסף דאג לאסוף נותרה טובה. באו המצרים אל פרעה בבקשה לקבל לחם, ופרעה שלח אותם אל יוסף: מה שיאמר לכם – תעשו, שהרי אתם רואים שמעשיו מצליחים (ע"פ רש"י, ליקוטי אנשי שם).

למה ה' עשה שכך יהיה?

דבר זה היה מאת ה', שרצה שאת כל התבואה יקנו בכסף מיוסף ועל כן גזר שכל התבואה שנמצאת תחת יד פרעה תשאר וכל מה שלא תחת יד פרעה ירקב (ליקוטי אנשי שם).

נו וְהָֽרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כָּל־פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יוֹסֵ֜ף אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּֽחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

(נו) בהתחלה היו העשירים מוכרים את תבואתם לעניים. אך לאט לאט נגמרה להם התבואה והרעב התפשט בכל מצרים, אפילו בין עֲשִׁירֵי מצרים (ליקוטי אנשי שם, רש"י). יוסף יודע שבזמן הרעב חייבים לנהל בצורה חכמה את העם המצרי, לכן בהתחלה לא פתח את המחסנים ואפילו שהיו כאלו באו וצעקו לפניו. אך יוסף ידע שיש לשמור את התבואה שבמחסנים לזמן יותר קשה של הרעב ורק כאשר הרעב היה חזק יותר מכר יוסף למצרים את התבואה שבמחסנים (רמב"ן).

איך יוסף הרגיש כלפי האנשים המצרים שבאים לקבל אוכל?

ברור שיוסף הרחמן וטוב הלב שמח להיטיב לאנשי מצרים ולהצילם מהרעב. לכן, כשהחליט שהגיע הזמן, פתח את המחסנים ומכר [="וישבור" (רש"י)] להם תבואה. אך עדיין הרעב נותר בחוזקו בארץ מצרים.

בנוסף, יוסף קיווה שאולי יזכה לדבר נוסף. אולי אחיו האהובים יבואו גם הם לקנות אוכל לבתיהם... (ע"פ האברבנאל).

נז וְכָל־הָאָ֨רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל־יוֹסֵ֑ף כִּֽי־חָזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃

(נז) באותו זמן הגיעו למצרים אנשים מכל הארצות כדי לקנות תבואה לעצמם (רס"ג, ליקוטי אנשי שם). מכיוון שלא היו תושבי מצרים היו צריכים לבוא ישירות אל יוסף ולקנות אצלו אוכל, כי הרעב התחזק בכל העולם.

7.     אחי יוסף יורדים למצרים

[פרק מב]

א וַיַּ֣רְא יַֽעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ׃

(א) רעב כבד בעולם, כפי שפתר יוסף את חלום פרעה. גם בארץ כנען היה רעב. יעקב פגש אנשים שבאים לארץ עם תבואה, ושאל אותם מאין להם. הם אמרו שממצרים (רד"ק), וכך הבין [=ראה, "וירא"] שבמצרים יש אוכל למכירה (ראב"ע). הוא פונה לבניו ואומר להם: למה אתם מראים את עצמכם בעיני השכנים ושאר אנשים כאילו אין בעיה של מחסור באוכל? כולם יורדים למצרים לקנות תבואה, ואתם מראים עצמכם כאילו יש לכם?! (רשב"ם).

ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֨מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִֽחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת׃

(ב) יעקב אומר לבניו: שמעתי שיש תבואה למכירה במצרים. רדו לשם וקנו לנו תבואה, כדי שנמשיך לחיות ולא נמות ברעב הכבד!

[נשים לב לביטוי "רדו" מארץ ישראל למצרים, ולעומתו בכיוון ההפוך - "ואתם עלו לשלום אל אביכם" (בראשית מ"ד י"ז). לארץ ישראל עולים! הביטויים הללו מרמזים למעלתה של ארץ ישראל, שהיא גבוהה מכל הארצות].

ג וַיֵּֽרְד֥וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם׃

(ג) אחי יוסף קיבלו את דברי אביהם, והחלו לרדת למצרים, לקנות מן התבואה המוצעת למכירה. הם ירדו עשרה [ללא בנימין ויוסף], ולא שלחו בודדים מהם, כי במצרים היו מוכרים לכל קונה תבואה המספיקה לבית אחד ולא יותר, כדי שלא יתחילו לסחור בה ביוקר (כנהוג בזמן רעב...) אלא יוכלו רק לקנות מה שנצרך כדי לאכול (ספורנו).

אבל, לא רק כדי לקנות תבואה ירדו אחי יוסף למצרים. היתה להם מטרה נוספת: כמו שאנו יודעים, מאז שיוסף איננו, יעקב היה בצער עצום. האחים ספגו כבר במשך שנים את הרגשת החיסרון של יוסף בלב אביהם. כעת, הם משתוקקים למצוא את יוסף אחיהם ולקנות אותו בכל מחיר מאדוניו. לכן, כעת, התורה מכנה אותם "אֲחֵי יוסף" ולא בשם אחר המייחס אותם לאביהם כמו למשל 'בני יעקב' (רש"י). האחים מאוד הצטערו והתחרטו על מעשה מכירתו, ואף קיבלו על עצמם לתקן את חטאם. הם רצו להתנהג עם יוסף באחווה אמיתית ולעשות כל מה שיידרש כדי לפדות אותו – להסתובב ולחפש בכל רחבי מצרים, ברחובות ובאכסניות ובמלונות ולשאול עליו בכל מקום, למרות שהם זרים בארץ. בכל יום היו מתלבטים מתי ילכו לחפש אותו במצרים, ולכן עכשיו כשיעקב אמר להם לרדת למצרים – מיד שמחו וקיבלו עליהם שיעשו כל מאמץ כדי להביא חזרה את יוסף אחיהם, היה להם ברור שיעשו זאת בכל מחיר (רש"י).

ד וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹֽא־שָׁלַ֥ח יַֽעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן׃

(ד) יעקב לא נתן לבנימין לרדת עם שאר אחיו למצרים. הוא דאג לו מאוד וחשש שיקרה לו בדרך משהו לא טוב, וכיון שהיה [לפי הידוע לו] בנו היחיד מרחל אישתו האהובה – לא רצה לתת לו ללכת עם אחיו (רש"י).

ה וַיָּבֹ֨אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃

(ה) בני יעקב הגיעו למצרים. מכיון שמאוד רצו למצוא את יוסף, התפזרו האחים בין שאר הבאים לקנות אוכל במצרים (חזקוני), ואף נכנסו בעשרה שערים שונים – כל אחד בשער שונה (רש"י י"ב-י"ג) – כדי לעבור בכל רחבי מצרים.

ו וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃

(ו) יוסף היה בעל כח שלטון גדול במצרים בשנות הרעב, כיון שהוא היה המשביר, כלומר, האחראי על מכירת התבואה מתוך המחסנים בכל מצרים. הוא גזר שלוש גזירות: א. שלא יכנס למצרים עבד לקנות אוכל; ב. שלא יכנס אדם עם שני חמורים, כדי להעמיס עליהם תבואה ולמכור במקום אחר; ג. שלא יכנס אדם עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו. כל הגזירות הללו גזר יוסף במטרה לוודא שאחיו יגיעו לקנות אוכל אצלו. בכל שער ישבו אנשים שרשמו בפנקסיהם מי הנכנסים [לכאורה כדי לוודא שלא קונים פעמיים], ובכל ערב היו מקריאים את השמות באוזני יוסף. ערב אחד קראו לפניו בין השאר בשמות השבטים, ויוסף מיד דאג שיגיעו לפניו (מעם לועז, אבותינו). כאשר הגיעו לפניו, השתחוו לו כנהוג כלפי מלכים (מעם לועז).

ז וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃

(ז) יוסף רואה את אחיו לפניו, ומרגיש כלפיהם אהבה גדולה [בהמשך הסיפור זה יבוא לידי ביטוי: הוא מרגיע אותם, ממלא שקיהם בתבואה, משיב כספם וסועד עמהם, מוציא את שמעון מבית הסוהר ודואג לצרכיו ועוד], וכמובן, גם מוחל להם על מכירתו (אור החיים הק'). הוא כבר מחכה לרגע בו יוכל להודיע להם שהוא יוסף אחיהם, לחבקם ולנשקם, כפי שיעשה לבסוף. אבל בינתיים יוסף מתנכר אליהם, מתנהג כמו נוכרי וזר, ומדבר אליהם דברים קשים. הוא שואל אותם מאיפה באו, והם אומרים שבאו מכנען כדי לקנות אוכל.

למה יוסף מתייחס בניכור לאחיו?

יוסף לא רצה להרע לאחיו. הוא לא רצה לגלות לאחיו מי הוא, אך מכיון שדאג לבנימין, הוא רצה להיות בטוח שהאחים לא מתייחסים אל אחיו הקטן כמו שהתייחסו אליו, ושאין חשש שיפגעו בו חלילה כמו שפגעו בו עצמו. לכן הוא רצה קודם כל לבדוק את יחס האחים לבנימין, כדי שיוכל להפרידו ולהצילו מידם אם יהיה צורך (רלב"ג). עוד חשש יוסף שהאחים יחזרו לקנא בו כמו בעבר, ואם יגלה להם מי הוא – הם ירצו להרוג אותו. לכן הוא בדק את התנהגותם, לדעת אם התחרטו על מעשיהם כלפיו ושינו ב-22 השנים שעברו את יחסם אליו (אברבנאל).

ח וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ׃

(ח) יוסף זיהה את אחיו, אבל הם לא זיהו אותו. כשנפרדו – היה יוסף צעיר [בן 17] וללא זקן כלל, ועכשיו היה לו זקן, ואילו הם היו ברובם אז ונשארו גם בשעת הפגישה עם זקנים (רש"י). ועוד, כיון שהיה משנה למלך ואדון על כל מצרים, האחים לא העלו בדעתם לשים לב לדמיון בינו לבין אחיהם האבוד – אין סיכוי שזה אותו אדם, שהרי יוסף נמכר לעבד ואילו לפניהם עומד המשנה למלך מצרים (רד"ק, רשב"ם, רמב"ן).

ט וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם׃

(ט) במעמד זה, שאחיו משתחווים לפניו, יוסף נזכר בחלומות שחלם – וידע שהתקיימו (רש"י).

כדי לבדוק את היחס שלהם [אליו ואל בנימין], יוסף מאשים את אֶחָיו באשמה חמורה: אתם מרגלים! באתם לרגל את מצרים, להכיר ולחשוף את המקומות הנסתרים! (רש"י)

י וַיֹּֽאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַֽעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃

(י) האחים עונים לו: לא! איננו מרגלים! באנו לקנות אוכל!

יא כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹֽא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים׃

(יא) כולנו אחים, בני אותו אב; איזה אבא היה נותן לעשרה בנים שלו ללכת לתפקיד כל כך מסוכן? וגם אילו היינו מרגלים לא היינו מגיעים באותו זמן (מעם לועז). אנו כֵּנִים! [=אמיתיים (רש"י)]

יב וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת׃

(יב) יוסף עומד על דבריו: לא נכון! באתם לרגל! אם באתם לקנות אוכל, כפי שאמרתם, למה נכנסתם למצרים דרך עשרה שערים שונים? (רש"י)

יג וַיֹּֽאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֨ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָֽאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ׃

(יג) האחים אומרים: אנו שנים עשר אחים, בני איש אחד מכנען. האח הקטן נמצא עם אבינו בבית, והאח הנוסף שחסר – איננו, נעדר. נכנסנו בשערים שונים על מנת לחפש את האח הזה במצרים (רש"י).

שואל אותם יוסף: ואם הייתם מוצאים אותו, והיו דורשים מכם הרבה מאוד כסף עבורו – הייתם פודים אותו?

עונים האחים: כן, כמובן!

שואל הוא: ואם יאמרו לכם שלא ישחררו אותו בשום מחיר, בעד כל מה שתתנו, מה תעשו?

עונים הם: באנו לכאן על דעת שאם לא תהיה ברירה – כדי לפדות את אחינו אנו נהרוג או ניהרג. אנו מוכנים למסור את נפשנו למענו! (רש"י)

יד וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם׃

(יד) למרות תשובת האחים שמוכנים למות למענו, יוסף עדיין רוצה לברר עד כמה הם כנים ואמיתיים, וממשיך להאשים אותם: זהו בדיוק מה שאמרתי לכם – אתם מרגלים, ובאתם לפגוע במצרים! (רש"י)

טו בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּֽצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה׃

(טו) יוסף ממשיך: המבחן שלכם, אם אתם דוברי אמת, יהיה כפי שאומר. אני נשבע לכם בפרעה [כשנשבע לשקר היה נשבע בחיי פרעה... (רש"י)], שאתם לא תצאו מן המקום הזה, אלא אם כן יובא לכאן אחיכם הקטן, שעל פי דבריכם נמצא בבית אביכם.

טז שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֮ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם׃

(טז) אחד מכם ילך להביא את אחיכם הקטן, וכל השאר ייאסרו בבית הסוהר, וכך נבדוק אם דיברתם אמת. אם תביאוהו – הרי שדבריכם אמת, ואם לא – ודאי שמרגלים אתם.

יוסף מאלץ את אחיו להביא את בנימין כי מאוד אהב אותו ורצה לראותו אחרי כל השנים שעברו, וגם – בעיקר – רצה לבדוק את יחס האחים אל בנימין.

יז וַיֶּֽאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃

(יז) האחים לא היו מוכנים לשלוח אחד מהם להביא את בנימין, כי חששו שמא יעקב אביהם לא יסכים לשלוח את בנימין כשכולם בבית הכלא וגם מכיוון שהחליטו שהם שומרים על אחדותם עד כמה שיצליחו. יוסף רוצה לבדוק את תגובתם ועל כן מצווה על השומרים להכניס את כולם למשמר בבית האסורים. האם בצרתם יפשפשו במעשיהם ויתחרטו על חטאם ויחזרו בתשובה? (אור החיים הק') כמובן, מתוך אהבתו אליהם – יוסף מצער אותם בכוונה במשהו שאינו מזיק לא לגוף ולא לרכוש (רד"ק).

יח וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָֽאֱלֹקִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא׃

(יח) ביום השלישי להיותם בבית האסורים, שולח יוסף להביא אליו את אחיו, ומרגיעם: אני רוצה למצוא פיתרון למצב, שלא ימותו בני בתיכם ברעב, כיון שאני ירא אלקים ואיני רוצה להיות אשם במותם (רד"ק, אבותינו, רמב"ן).

יט אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵֽאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַֽעֲב֥וֹן בָּֽתֵּיכֶֽם׃

(יט) יוסף מפרט את הרעיון שלו: אם אתם אכן דוברי אמת, יישאר כאן בבית האסורים אחד מכם, וכל השאר ילכו הביתה עם התבואה שקנו לכל משפחותיהם (רש"י).

כ וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָֽמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן׃

(כ) ההולכים יביאו אלי את האח הקטן שלטענתכם נשאר בבית, וכך דבריכם יאומתו ויקוימו ואתם תשוחררו כולכם ולא תמותו. האחים שמעו הצעתו, ומיד הסכימו לעשות כדבריו (חזקוני, אבותינו) והחלו להתארגן ליציאתם חזרה הביתה.

כא וַיֹּֽאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃

(כא) בתוך ההתארגנות, האחים דיברו בניהם. בצדקותם הם מרגישים שכל הצער שהם "זוכים" לו אינו במקרה, אלא מאת ה'.

אמרו האחים זה לזה - באמת אנחנו אשמים בכל מה שקורה, הרי ראינו את יוסף אחינו מתחנן על חייו ושלא נמכור אותו והחלטנו שלא לשמוע לתחינותיו. לכן באה עלינו כל הצרה הזאת שאנו בתוכה!

חשוב שנשים לב, כאן אנו זוכים לראות במפורש שהאחים הכירו בחטאם וחזרו בתשובה שלמה! מתוך גנותם נלמד שבחם: היה להם ברור שזה החטא שבגללו הם בצרה, כי היו צדיקים גדולים וזה היה החטא היחיד שלהם! (אבותינו).

[אולי כדאי להעתיק את הפסוק למחברת, או ללמוד אותו בעל פה]

כב וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּֽחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ׃

(כב) ראובן אומר לאחים: הרי כבר אז אמרתי לכם, בשעת המעשה, שלא תחטאו בו כי הוא רק ילד ואין צורך להתייחס אל דבריו ברצינות, ואתם לא שמעתם לי; ועכשיו אנו נדרשים לשלם על מכירתו לעבדות ועל האכזריות שנהגנו כלפיו וגם דמו נדרש מאיתנו, כי היה ילד קטן שאינו יודע לעבוד קשה ואולי אף מת מזה (רמב"ן).

כג וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּֽינֹתָֽם׃

(כג) האחים שוחחו כל זאת מול יוסף, בלי חשש שיבין, כי חשבו שאינו מדבר עברית היות והוא מצרי ותמיד היה לידם מתורגמן (-מנשה בן יוסף (רש"י)) ובאותו זמן הלך משם (מעם לועז, רד"ק כ"א). המתורגמן היה מתרגם את דבריהם למצרית באוזני יוסף ואת דברי יוסף תירגם לשפתם.

איך היה מגיב אדם רגיל כשהיה שומע שמישהו מודה באשמה על דבר רע שעשה לו? מן הסתם שהיה מתרגז. וכיצד מגיב יוסף הצדיק? (מהרש"ל על רש"י)

כד וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּֽאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם׃

(כד) יוסף שומע את כל דבריהם וכמובן מבין אותם, ליבו מתמלא רחמים והתרגשות על חרטתם וגם מפני הצער שנגרם להם. על כן, הוא מסתובב ומתרחק מהם כדי לבכות מבלי שיראו (רש"י, ספורנו, נצי"ב). לאחר מכן חוזר אליהם לדבר איתם.

למה יוסף לא מגלה לאחים את זהותו? הרי הם מתחרטים על מעשיהם?

יוסף עדיין לא בטוח לגמרי שיחסם של האחים אליו ואל בנימין השתנה, וכדי לוודא זאת הוא עוד לא מתוודע אליהם, למרות שראה שהתחרטו על מכירתו. כאשר שב יוסף הוא לוקח מול עיניהם המשתאות של האחים את שמעון ושם אותו במאסר.

למה בחר יוסף דווקא בשמעון?

יוסף בוחר מבין כל האחים לאסור דווקא את שמעון, שיישאר כשכולם ילכו לביתם בכנען. יוסף הכיר את גבורתו הגדולה ואת גבורתו של לוי [שהתגלתה בשכם] וחשש שיחד יחליטו שהם רוצים להרגו. לכן רצה להפריד ביניהם. הוא אסר את שמעון, אבל רק "לעיניהם" – וכאשר יצאו משם וכבר לא ראו, הוציא יוסף את שמעון מכלאו, האכיל והשקה אותו (רש"י).

יוסף הוא צדיק אמיתי, הוא סולח לגמרי לאחיו על מה שעשו לו, ולא רק שהוא לא מענישם – הוא אפילו מתייחס אליהם בכבוד ובאהבה. במיוחד זה בולט ביחסו לשמעון, שהוא בעל ההצעה להרגו ולהשליכו לבור (בראשית ל"ז י"ט-כ')!

[עלינו ללמוד מיוסף על הצורך להתגבר ולסלוח לחבר גם כשקשה!].

כה וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֮ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃

(כה) שוב מתגלה כמה יוסף אוהב את אחיו ושסלח להם בלב שלם: הוא מצווה למכור להם הרבה תבואה, אבל גם להחזיר להם את הכסף מבלי שירגישו ולהניחו בתוך שקיהם, ועוד ציווה לתת להם צידה לדרך, והסביר להם יוסף שהוא נותן להם זאת כדי שלא יאכלו את מה שקנו וכך יאמינו לו שאינו רוצה להרע להם אלא רק לבדוק האם הם דוברים אמת (רמב"ן). עבדיו עושים כמובן כמצוותו. גם לשמעון מילאו את השק, ושלחו את השק למשפחתו עם האחים, כדי שלא ימותו בני המשפחה מרעב חלילה (מעם לועז).

8.     עלייתם של האחים אל אביהם

כו וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹֽרֵיהֶ֑ם וַיֵּֽלְכ֖וּ מִשָּֽׁם׃

(כו) אחי יוסף מעמיסים על חמוריהם את מה שקנו, והולכים משם.

כז וַיִּפְתַּ֨ח הָֽאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַֽחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃

(כז) בדרך, כשעצרו לקראת הלילה לישון, אחד האחים פתח את שקו כדי להאכיל את חמורו, וגילה בתוכו את הכסף ששילם עבור התבואה שקנה.

כח וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹקִ֖ים לָֽנוּ׃

(כח) מיד אמר לשאר אחיו שמצא בשקו את הכסף שלו, שהוחזר לו, והאחים נבהלו ופחדו מאוד ואמרו זה לזה: מה ה' עושה לנו? אנו אמנם אשמים על העוול שעשינו ליוסף ומקבלים עלינו את הדין, אבל מה ה' מצפה מאיתנו? לשם מה הביא עלינו את הפחד הזה? מה עלינו לעשות? (ספורנו, רבנו בחיי, הכתב והקבלה)

כט וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַֽעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר׃

(כט) האחים ממשיכים בדרכם ומגיעים ליעקב אביהם בכנען. שאר האחים לא מצאו במהלך הדרך את הכסף שהונח באמתחתם מכיוון שלא פתחו את שקיהם במקום בו היה הכסף אלא בצד אחר (רמב"ן). האחים מיד מספרים לאביהם כל מה שקרה להם:

ל דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ׃

(ל) שליט מצרים דיבר אלינו דברים קשים והאשים אותנו שבאנו לרגל בארצו.

לא וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים׃

(לא) אנו, כמובן, לא הודינו באשמה ואמרנו שאיננו מרגלים.

לב שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָֽאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃

(לב) הסברנו לו שאנו 12 אחים מאותו אב, ושאחד האחים נעלם ואיננו יודעים מה עלה בגורלו ושהקטן שבנו נמצא עם אביו בארץ כנען (ת"י).

לג וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַֽעֲב֥וֹן בָּֽתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ:

לד  וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֮ אֵלַי֒ וְאֵֽדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ׃

(לג-לד) ענה לנו אותו שליט מצרי, שנוכיח לו שדברינו אמת אם נשאיר את אחד מאיתנו בבית המשמר ונחזור הביתה עם התבואה שקנינו, ואחר כך נביא אליו את האח הקטן שבבית. כך הוא יאמין שאיננו מרגלים אלא אחים (-שהרי אם מי שנשאר הוא אחיהם בוודאי שהאח הקטן יבוא לעזרתם) ויסכים לשחרר את שמעון שנשאר בידו ונוכל להסתובב בארצו בחופשיות כאילו אנחנו סוחרים (שפ"ח על רש"י).

לה וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרוֹר־כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַֽאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ׃

(לה) כאשר רוקנו האחים את שקי הציוד שלהם לגמרי, גילו כולם שכספם הוחזר להם. הם פחדו, וגם יעקב פחד – מי יודע איזו עלילה עומדים להעליל עליהם... (מעם לועז).

לו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַֽעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֨נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה׃

(לו) יעקב חושש שמא הבנים לא חזרו בתשובה על מכירת יוסף ועל כן אומר לבניו: אתם גרמתם לי כל הצרות הללו – יוסף נעלם, שמעון בבית הסוהר במצרים, ואת בנימין אתם רוצים לקחת! כל הצרות האלה הן עלי, על הבנים שלי!

לז וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל־יָדִ֔י וַֽאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ׃

(לז) ראובן הבכור מנסה לקחת אחריות, ומבקש מאביו: תן לי לקחת את בנימין, אני אשמור עליו ואחזיר אותו אליך! וכמו שלא אתן שייפגעו בבנים שלי – כך לא אאפשר לאיש לפגוע בבנימין, ואעשה הכל לשם כך! [כלומר, ראובן לא מתכוון שבאמת יעקב יהרוג את בניו, שהם בעצם נכדיו, אלא להשתמש בלשון הגזמה כדי לבטא כמה יתאמץ].

לח וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵֽׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה׃

(לח) יעקב לא מסכים: בנימין לא ירד עמכם למצרים! יוסף אחיו מת, ורק הוא נשאר לי מרחל. אם חלילה יקרה לו אסון בדרך או במצרים – לא אוכל להתנחם עוד עד סוף ימי, עד שארד אל הקבר! (ת"י)

9.     דברי יהודה ליעקב

[פרק מג]

א וְהָֽרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ׃

(א) הרעב בארץ כנען הלך והתחזק, אבל יעקב בכל זאת לא מסכים לשלוח את בנימין אל השליט המצרי, שמא ייפגע (ע"פ הספורנו).

נזכר רגע מה היה לנו עד לא מזמן- יהודה ירד מגדולתו בעיני האחים ואף עבר לעדולם ובנוסף מאז המכירה לא שמענו דבר שאמר לאחים. כעת, אנחנו מתחילים זמן חדש בו יהודה לוקח מחדש את האחריות על המשפחה.

יהודה רואה את אהבתו הגדולה של יעקב אביו לבנימין ואת דאגתו הגדולה, ואומר בחכמתו לְאֶחָיו שיחכו עד שייגמר כל האוכל ורק אז – כשיהיה זה מצב של פיקוח נפש מרוב רעב – יבקשו שוב לקחת את בנימין (רש"י, רמב"ן).

ב וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶֽאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃

(ב) כאשר גמרו לאכול את כל האוכל שקנו במצרים ולא נשארה עוד תבואה בידם (אונקלוס ע"פ רש"י), אמר יעקב לבניו: לכו שוב למצרים, לקנות עוד קצת מהתבואה הנמכרת שם.

ג וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃

(ג) יהודה, שחיכה לפנייה זו, אומר לאביו: האיש השולט בארץ מצרים הזהיר אותנו (רש"י, רד"ק) שלא נבוא אליו ושלא נראה שוב את פניו אם לא נביא איתנו את אחינו הקטן.

ד אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵֽרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃

ה וְאִם־אֵֽינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֨ינוּ֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃

(ד-ה) ממשיך יהודה: אם אתה מסכים לשלוח את בנימין איתנו – נרד למצרים ונקנה תבואה נוספת. אם אינך מסכים לשלוח את בנימין – לא נרד למצרים, כי השליט במצרים אמר לנו לא לבוא בלי אחינו הקטן איתנו.

ו וַיֹּ֨אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵֽעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח׃

(ו) יעקב שואל בצער: למה גרמתם לי את הדבר הרע הזה, שאמרתם לאיש הזה שיש לכם עוד אח בבית?!

ז וַיֹּֽאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ לָ֣נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃

(ז) ענו האחים: הוא שאל אותנו שאלות עלינו ועל משפחותינו (רש"י)- האם אבינו חי, האם יש לנו עוד אחים, ואנו היינו צריכים לענות לו על פי שאלותיו אלה. וכי יכולנו לדעת שיאמר לנו להוריד את אחינו בנימין למצרים? (רש"י)

ח וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃

(ח) יהודה בחוכמתו אומר ליעקב אביו: שלח את בנימין איתי, ונקום ונלך למצרים. רק כך נחיה ולא נמות ברעב, אנחנו ואתה וילדינו. ספק גדול אם ייפגע בנימין, אבל ודאי שנמות כולנו אם לא נלך. עדיף לעזוב את הספק הזה של סכנת בנימין כדי להרוויח את הוודאי שלא נמות כולנו ברעב! (רש"י)

ט אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִֽיאֹתִ֤יו אֵלֶ֨יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃

(ט) יהודה לא מסתפק בסברה שאמר, ומוסיף: אני עצמי אהיה ערב לו שלא ייפגע. אמסור את נפשי לשמור עליו שלא יפגע בו חום או קור, חיות רעות או שודדים. אשקיע את כל המאמצים שבכוחי ואעשה כל שאוכל כדי לדאוג לו! (בכור שור). אם יהיה צורך, אני מוכן גם להילחם בשליט המצרי הזה בכוחי הגדול! (אלשיך). אם לא אביא אותו אליך בחזרה ואעמיד אותו לפניך שלם ובריא (על פי רש"י) – אהיה כחוטא וכמנודה לפניך כל חיי! (רד"ק).

למה יהודה לוקח על עצמו אחריות כל כך כבדה וגדולה, יותר משאר האחים?

א.       יהודה ידע שעליו אביו סומך, כי הוא הגיבור שבאחים.

ב.       יהודה זכר את חטאו, שהציע למכור את יוסף, ורצה לתקן זאת על ידי השמירה המיוחדת על בנימין אחיו הצעיר של יוסף.

י כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַֽעֲמָֽיִם׃

(י) יהודה מוסיף ואומר: אם לא היינו מתעכבים (אונקלוס) כל כך הרבה זמן בבית, כבר היינו מספיקים ללכת למצרים ולחזור פעמיים!

נשים לב למה שנשמע מתוך דברי יהודה אלו! קודם כל, מתוך הדברים מובן שככל הנראה האחים חיכו בביתם זמן רב. איזו צדקות! זה מלמד כמה הם נזהרו בכבוד אביהם! הרי המשמעות לכך היא שכנראה הם היו אוכלים מעט מעט ולא האשימו את אביהם או לחצו עליו, עד שמעצמו הסכים לשלוח את בנימין (ר"ח).

10.  הסכמת יעקב לשלוח את בנימין

יעקב מתרצה בסופו של דבר ומסכים לשלוח את בנימין למצרים עם אחיו. הוא גם נותן לבניו חמש עצות טובות (ר"ח):

א. להביא מתנה לשליט המצרי.

ב. לקחת סכום כסף כפול, שמא התייקרו המחירים.

ג. להחזיר את הכסף שמצאו בשקיהם.

ד. לקחת את בנימין.

ה. תפילה. הוא מתפלל עליהם שיצליחו בשליחותם.

וכפי שנראה בהמשך הפסוקים:

יא וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפוֹא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֨רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃

(יא) כאמור, יעקב מסכים לשלוח את בנימין, ואומר לבניו: אם אכן אין לי ברירה אלא לשלוח את בנימין למצרים, עלי לתת לכם כמה עצות טובות (רש"י). זאת עשו, זו עצתי (ראב"ע): [א] קחו איתכם בכלים שלכם מפירות הארץ הטובים והמשובחים, פירות שכל האוכל אותם שר ומהלל ומזמר [ועל כן נקראים "זמרת הארץ"], ותנו אותם כמתנה לשליט מצרים כדי שירחם עליכם. קחו מעט סוגי בשמים שונים [=צרי, נכֹאת ולוט. כמו מטען שיירת הישמעאלים במכירת יוסף!...], מעט דבש, בוטנים ושקדים.

יב וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃

(יב) יעקב ממשיך ומייעץ עצות נוספות: [ב] קחו בידכם גם סכום כסף כפול [=פי שניים, "משנה"] מהסכום הקודם שלקחתם, שמא התייקרו מחירי התבואה. [ג] וקחו איתכם גם את הכסף שהוחזר לכם בשקי התבואה, כי אולי זה היה בטעות של הממונה על הבית (רש"י) או מוכרי התבואה (רד"ק) ולא ניתן לכם בכוונה, וכשיראו שהחזרתם יחזיקו מכם נאמנים וישרים וייטב לכם (רד"ק).

יג וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל־הָאִֽישׁ׃

(יג) ועוד: [ד] כמובן, קחו את בנימין, ועם כל אלה – חזרו אל האיש המצרי.

יד וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַֽחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַֽאֲנִ֕י כַּֽאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃

(יד) לאחר שיעקב הקדים בעצותיו את הפעולות המעשיות [=מנחה, כסף, בנימין] – הוא מוסיף ומתפלל [מכאן נלמד שיש להשתדל תמיד באופן מעשי ורק אחר כך לפנות אל ה' בתפילה. וכן ראינו גם בהכנת יעקב לפגישה עם עשו – מתנות, מלחמה, ורק אחר כך תפילה]. אומר יעקב בתפילתו: ה', אל שדי [שבבריאה אמר 'די' לעולם, שהחול לא יעבור את גבול הים והיום לא יגלוש לתוך הלילה והירח לא יידחף בשעות השמש וכו' – הוא יאמר גם לצרותי 'די' (צרות רבות: לבן, עשו, רחל, דינה, יוסף, שמעון, בנימין)], ויעורר רחמים כלפיכם בלב האיש השולט במצרים, וישחרר לכם לחופשי את שמעון ואת בנימין, ובינתיים אני אשאר כאן בספק ובחוסר ידיעה אם אני שכול גם מבנימין כמו ששכלתי כבר את יוסף ואת שמעון (רש"י).

11. ירידת האחים למצרים והבאתם לבית יוסף

טו וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף לָֽקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֨מוּ֙ וַיֵּֽרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יוֹסֵֽף׃

(טו) תפילת יעקב חיזקה את בניו, והם התארגנו – לקחו את המתנה והרבה כסף ואת בנימין – וירדו למצרים. בדרך האחים בוודאי חששו מאוד והיו מתוחים, והתפללו שישובו כולם בשלום. לבסוף הגיעו לעמוד לפני יוסף.

טז וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֨אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֨בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹֽאכְל֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃

(טז) לאחר שחיכה לכך 22 שנה, יוסף רואה סוף סוף את בנימין אחיו. אך עדיין יוסף לא בטוח מה יחס האחים אל בנימין, ולכן עדיין אינו מגלה את זהותו. הוא מצווה על האיש הממונה על ביתו להביאם אל תוך הבית, ולשחוט בהמה ולהכינה לסעודה [וציווה עליו לשחוט לעיני האחים ולהראות להם בית השחיטה ולהוציא בפניהם גיד הנשה, על מנת שיאכלו עמו (מעם לועז גמרא חולין)], כי בצהריים הוא רוצה שהאנשים יאכלו יחד איתו.

יז וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף׃

(יז) הממונה על הבית עשה כדבר אדונו יוסף, והביא את האחים אל תוך הבית.

יח וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּֽאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֨סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֨ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֨ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַֽעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ׃

(יח) האחים פוחדים וחוששים שהם עומדים להיאסר (רש"י), כי ראו שמביאים אותם להיות בבית המשנה למלך, ואין זה דבר רגיל אלא כולם משתכנים באכסניות ומלונות בעיר (רש"י).

אמרו האחים זה לזה: כנראה, אנחנו מובאים לבית המשנה למלך בגלל הכסף שמצאנו בשקינו, שרוצים לגלגל עלינו עלילה בעניינו- כלומר להאשים אותנו באיזה שהוא דבר, ולהתנפל עלינו (רד"ק), ולהפוך אותנו לעבדים ולהחרים את חמורינו וחפצינו (רד"ק).

יט וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃

(יט) האחים החליטו לגשת בתחנונים אל הממונה על הבית. הם ניגשו אליו ודיברו איתו בפתח הבית.

כ וַיֹּֽאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃

(כ) עוד לפני שהתחיל האיש שאחראי על בית יוסף לדבר פתחו האחים ואמרו: בי אדוני! (אונקלוס)  [=לשון בקשה ותחנון] ירדנו למצרים בפעם הראשונה כדי לקנות תבואה לאכול.

כא וַיְהִ֞י כִּי־בָ֣אנוּ אֶל־הַמָּל֗וֹן וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ׃

(כא) בדרכנו חזרה לבית, הגענו למקום שבו עמדנו לישון [בדרך ובבית (הכתב והקבלה)] ופתחנו את שקינו, והנה בתוך השקים מצאנו מונחים צרורות כספינו בדיוק באותן מטבעות בהן שילמנו (אברבנאל, ספורנו)! וכעת אנו משיבים אותו בידנו.

כב וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ׃

(כב) בנוסף, עוד כסף הבאנו איתנו כדי לקנות בו עוד אוכל. אין לנו מושג מי שם את כספנו בתוך שקי האוכל שקנינו!

כג וַיֹּאמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨קֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹקֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֽוֹן׃

(כג) אומר להם האיש הממונה על בית יוסף: אל תדאגו, שלום יהיה לכם! אל תפחדו. ה' אלוקיכם נתן לכם כנראה מטמון [=דבר מוחבא ומוסתר, טמון] בשקים, ואילו הכסף שלכם הגיע אלי.

[רואים מלשונו של האיש שחונך על ידי יוסף הצדיק לאמונה בה' ולקריאה בשם ה'. חז"ל אמרו שאיש זה הוא מנשה בנו (ב"ר צ"א, ו')].

האיש הממונה סיים דבריו, והוציא את שמעון אליהם. האחים ראו ששמעון נראה טוב, ולא כפי שחשבו שייראה אחרי תקופה ארוכה בבית הסוהר במצרים. מן הסתם, שמעון סיפר להם, לאיזה יחס טוב זכה לאחר שהלכו – ששחררו אותו מהמשמר והאכילו אותו והישקו אותו.

כד וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֨יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃

(כד) תוך כדי הדיבור עם האיש (מנשה) הובילו האחים את השיחה אל מחוץ לבית יוסף כדי שלא ייפגעו. כעת, משהובן ששלומם מובטח הביא האיש (מנשה) את אחי יוסף [הדודים שלו!] חזרה אל בית יוסף, נתן להם מים לרחצת הרגליים ומאכל בהמות לחמורים.

כה וַיָּכִ֨ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצָּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם׃

(כה) האחים הבינו שהם עומדים לפגוש את מושל מצרים. על כן, בינתיים, הכינו את המתנה שהביאו – את פירותיה הטובים של הארץ – וקישטו אותה בכלים יפים (רש"י), כדי שתהיה מכובדת (רד"ק). זאת עשו בהמתנה עד לבואו של יוסף בצהריים, כי שמעו מאנשי בית יוסף שהם עתידים לאכול יחד איתו סעודה ("לחם" הוא שם כולל לכל מאכל(רד"ק)).

12. פגישת יוסף ובנימין וסעודת יוסף עם אחיו

כו וַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאּוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֖וֹ אָֽרְצָה׃

(כו) כשיוסף הגיע הביתה, הוא נכנס לתוך המקום הפנימי בו הוא יושב ואז הביאו לו האחים את המנחה שהביאו והכינו לו. כשראו אותו האחים השתחוו לו (רש"י, אור החיים הק').

כז וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁל֔וֹם וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁל֛וֹם אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַֽעוֹדֶ֖נּוּ חָֽי׃

(כז) מתוך דרך ארץ, פונה יוסף קודם כל אל מי שנמצא לפניו - אחיו העומדים לפניו ושואל אותם לשלומם (אור החיים הק'). אחר כך מיד שואל יוסף [מתוך דאגה לאביו האהוב]: מה שלום אביכם הזקן, שסיפרתם לי עליו? האם כוחו היום כמו כוחו בעבר? (אור החיים הק')

כח וַיֹּֽאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּ וישתחו (וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ)׃

(כח) ענו לו האחים: שלום לעבדך אבינו, ב"ה כוחו היום כמו כוחו בעבר. ושוב, השתחוו האחים, לאות הכרת תודה על ששאל בשלומם (רש"י).

נשים לב, בפסוק הזה אנו זוכים לפגוש את התקיימות חלומו הראשון של יוסף, על האלומות המשתחוות לאלומתו. החלום מתקיים כאן במלואו – שבפעם הזאת השתחוו לו 11 אחים, כי עכשיו היה גם בנימין עמהם (רבי אברהם בן הרמב"ם).

כט וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֮ בֶּן־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹקִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי׃

(כט) יוסף מרים עיניו ורואה את בנימין. שנים חיכה לרגע הזה! לרגע בו יוכל לפגוש את אחיו ולדבר עמו! הוא שואל את האחים: זהו האח הקטן שסיפרתם לי עליו?

חז"ל מסבירים שאז פנה אל בנימין עצמו ושאל אותו: היש לך אח מאם? אמר לו בנימין: היה לי, ונעלם. שאל אותו: יש לך בנים? ענה לו: יש לי עשרה. שאל אותו: ומה שמותיהם? ענה לו. שאל יוסף: מה משמעות שמות אלו? הסביר בנימין: כולם נקראו על שם אחי וצרותיו – 'בלע' שנבלע לבין האומות, 'בכר' שהיה בכור לאמא שלנו, 'אשבל' ששבאו אל, 'גרא' שגר באכסניות, ו'נעמן' שנעים ביותר, 'אחי' ו'ראש' אחי הוא וראשי הוא, 'מופים' ו'חופים' הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו, ו'ארד' שירד לבין אומות העולם. מיד התעוררו רחמיו של יוסף (רש"י ל' ע"פ סוטה ל"ו). ובירך את בנימין: ה' ירחם עליך בני! (אונקלוס).

ל וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַֽחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה׃

(ל) יוסף התרגש מאוד מפגישתו עם בנימין ומשיחתו עמו (שזכר אותו כל כך וקרא לכל בניו על שמו!). רחמיו התחממו והתגברו (רש"י) עד כדי כך שממש בערו ויקדו כמו אש (ראב"ע). יוסף חשב על אביו היקר שכ"כ מצטער על זה שהוא נעלם ועל צרת אֶחָיו היקרים ועל כן הרגיש צורך עז מאוד לבכות, אך כדי שיוכל להמשיך לבדוק את מסירות אחיו לבנימין מיהר והלך לחדרו, שם בכה (ספורנו).

לא וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃

(לא) לאחר שבכה רחץ פניו כדי שלא יראו שבכה, ויצא אל אחיו. עדיין הוא מתאפק ולא מגלה להם מיהו! יוסף כל כך אוהב את אֶחָיו אך הוא חייב לדעת שהריחוק במשפחה נעלם ושהאחים רוצים שיהיה מקום במשפחה גם לבני רחל! על כן יוסף מתאפק ואומר לעבדיו: שימו לחם, הגישו אוכל (רס"ג).

לב וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹֽכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יֽוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶֽאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּֽי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃

(לב) על פי כללי מצרים הגישו את האוכל לאחים בנפרד וליוסף בנפרד, וגם לשאר המצרים האוכלים הגישו בנפרד [לא אוכלים עם המשנה למלך משום כבודו (רד"ק) וגם משום שיוסף והמצרים לא יכולים לאכול יחד! (ספורנו, דעת זקנים)], ולא אכלו כולם יחד כי דבר שנאוי (רש"י) ומבזה (רשב"ם, חזקוני) למצרים לאכול יחד עם העברים, כיון שהמצרים ידעו שהעברים אוכלים בהמות שהם עצמם עובדים אותן! (אונקלוס).

לג וַיֵּֽשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִֽרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃

(לג) יוסף ציווה להושיב את אחיו לפניו (רשב"ם) ואז עשה את עצמו כאילו הוא בודק בעזרת הגביע שלו והיה מכה בגביע שלו וקורא: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון. אתם בני אם אחת- לאה, שבו כסדר שקראתי בצד זה של השולחן, שזהו סדר תולדותיכם. אח"כ פנה אל בני זלפה ובלהה - דן ונפתלי אתם בני אותה האם שבו בצד זה. גד ואשר, אף אתם בני אם אחת, שבו בצד זה. כיון שהגיע לבנימין, אמר: זה אין לו אם ואני אין לי אם; ישב אצלי. האחים הופתעו ותמהו איך יוסף ידע את סדר הולדתם (רש"י, ת"י).

לד וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ׃

(לד) יוסף הרים מעל שולחנו (יב"ע) מנות (רש"י), ושלח אותן מלפניו לאחים [שוב אנחנו יכולים לראות את יחסו הטוב לאחיו המראה על צדקותו הגדולה – שסלח להם בלב שלם]. יוסף שלח לראובן ושמעון ואז לבנימין, אחר כך לעוד 2 אחים ושוב לבנימין וכך המשיך כדי להראות שהוא מתייחס לבנימין בחשיבות מיוחדת (ספורנו). כך יצא שהמנה ששלח לבנימין היתה גדולה יותר משל כל אח אחר פי חמש [יוסף נתן לו גם את חלקו וגם את חלק אישתו-אסנת וגם את חלקי שני בניו- מנשה ואפרים]. בכך רצה יוסף לבדוק האם האחים יקנאו בבנימין ואפילו שיראו את חשיבותו על פני כולם (ספורנו).

האם האחים באמת קינאו בבנימין? איך הם הרגישו כשראו שבנימין מקבל יחס חם ואוהב מהמשנה למללך המצרי?

בוודאי שלא קינאו! להפך! הם אפילו שמחו על היחס המיוחד והטוב שקיבל, שהרי קיבלו עליהם לשמור עליו! יוסף שם לב לכך ושמח מאוד.

אחרי 22 שנים, בהן כל האחים, כולל יוסף, לא שתו יין. האחים לא שתו מרוב צערם הגדול על מעשה המכירה ויוסף לא שתה מפני הצרה הגדולה שבאה עליו בכך שהתרחק מאביו וכמובן מפני שידע כמה גדול הצער בו שרוי אביו.

אבל, באותה סעודה הסכימו כולם לשתות יין – כי אין לסרב למלך (מעם לועז) וגם כדי שלא יחשוד בהם יוסף שהם מסתירים ממנו משהו שעלול להתגלות אם ישתו יין (שפתי חכמים). [לגבי איסור יין נסך – טרם נגזרה הגזירה על סתם יינן של גויים (מושב זקנים, חזקוני)].

13.  שימת הגביע באמתחת בנימין ומציאתו

[פרק מד]

א וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתוֹ֮ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּֽאֲשֶׁ֥ר יֽוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּֽסֶף־אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃

(א) לאחר הסעודה המשותפת, ציווה יוסף על הממונה על ביתו [הלא הוא מנשה בנו (ת"י, חזקוני ד')] למלא את השקים של האחים באוכל, בכמות גדולה – ככל שהם מסוגלים לסחוב עמהם חזרה לארץ כנען, אפילו יותר ממה שהיה מגיע להם תמורת הכסף שהביאו (רמב"ן). מלבד זאת, ציווה יוסף להודיע לכל אחד מהאחים שעל מנת להשיב טובה תחת הרעה שעשה להם בכך שחשדם כמרגלים והטריחם להביא את אחיהם הקטן הוא ישים לכל אחד מהם את כספו בשקו (רמב"ן, ספורנו).

ב וְאֶת־גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן וְאֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְר֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֥ר יוֹסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃

(ב) אך מוסיף יוסף בציוויו עוד דבר: מלבד הכסף שכל אחד הביא לקניית האוכל, תיקח גם את גביע הכסף המיוחד שלי ושים אותו בשק של האח הקטן- בנימין. הממונה על הבית (מנשה) עשה בדיוק כדברי יוסף, למרות שהיה לו קשה לעשות להם דבר כזה (כי יוסף לא הסביר לו מה הסיבה לציווי (העמק דבר)).

למה ציווה יוסף להחביא את הגביע בשק בנימין?

יוסף דאג לבנימין ורצה לבדוק עד כמה אֶחָיו אוהבים אותו, ואיך יגיבו למצב שייווצר. מתוך תגובתם למצב – יוכל יוסף ללמוד על יחסם אליו עצמו גם כן, שאם יעזרו לו וימסרו את נפשם עליו על אף שהוא מבני רחל, כנראה התחרטו על מכירתו של יוסף וגם אליו יתנהגו כך (ספורנו, ע"פ רמב"ן, רלב"ג ואברבנאל לעיל).

ג הַבֹּ֖קֶר א֑וֹר וְהָֽאֲנָשִׁ֣ים שֻׁלְּח֔וּ הֵ֖מָּה וַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃

(ג) כאשר האיר הבוקר (רס"ג, רשב"ם), שילח יוסף את אחיו לשלום, כשחמוריהם טעונים ועמוסים באוכל.

ד הֵ֠ם יָֽצְא֣וּ אֶת־הָעִיר֮ לֹ֣א הִרְחִיקוּ֒ וְיוֹסֵ֤ף אָמַר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ ק֥וּם רְדֹ֖ף אַֽחֲרֵ֣י הָֽאֲנָשִׁ֑ים וְהִשַּׂגְתָּם֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לָ֛מָּה שִׁלַּמְתֶּ֥ם רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה׃

(ד) מעט לאחר שיצאו האחים מן העיר, עוד לפני שהספיקו להתרחק, אמר יוסף למנשה בנו הממונה על ביתו לרדוף אחריהם, להשיג אותם ולומר להם: למה אתם כפויי טובה, שמשלמים לי ברעה על כל הטובה שעשיתי לכם?

ה הֲל֣וֹא זֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁתֶּ֤ה אֲדֹנִי֙ בּ֔וֹ וְה֕וּא נַחֵ֥שׁ יְנַחֵ֖שׁ בּ֑וֹ הֲרֵֽעֹתֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם׃

(ה) הרי מה שלקחתם הוא דבר חשוב! הוא מה שאדוני המשנה למלך שותה וגם מנחש ובודק (אונקלוס) על ידו דברים (כמו שידע בעזרתו סדר הולדת האחים כשהושיבם בסעודה... (ראב"ע))! דבר רע עשיתם!!!

הממונה על הבית בכוונה לא אומר מה הם לקחו- כדי לרמוז שברור שהם לקחו (רמב"ן) והדבר ידוע וברור לכולם (ספורנו).

ו וַֽיַּשִּׂגֵ֑ם וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃

(ו) הממונה על הבית-מנשה, ממהר ומשיג את האחים, ואומר להם מה שאמר לו יוסף.

ז וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֨ילָה֙ לַֽעֲבָדֶ֔יךָ מֵֽעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃

(ז) האחים נבהלים ומזדעזעים - הרי כל חייהם הם כל כך נזהרים זהירות גדולה מכל חשש גזל! על כן, הם עונים למנשה: למה אתה, אדוננו, חושד בנו ומדבר אלינו כך?! חלילה לנו-אנשים שעובדים את ה' ללא הפסקה לעשות דבר נורא כזה!

ח הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֨אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף א֥וֹ זָהָֽב׃

(ח) האחים גם מוכיחים צדקתם: הרי את הכסף שמצאנו בשקים שלנו החזרנו אליך מארץ כנען, אז איך עולה על דעתך שעכשיו נגנוב מבית אדוניך כלי כסף או כלי זהב?! (אונקלוס, רש"י).

ט אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתּ֛וֹ מֵֽעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם־אֲנַ֕חְנוּ נִֽהְיֶ֥ה לַֽאדֹנִ֖י לַֽעֲבָדִֽים׃

(ט) האחים לא מסתפקים באמירות והסברים, אלא גם מתחייבים: מי מאיתנו שיימצא בידו משהו שגנב – ימות, וכל שאר האחים יהיו לך לעבדים! האחים כל כך ישרים וכל כך מאמינים זה בזה, עד שכל אחד היה בטוח שאף אחד מאחיו לא עשה דבר כזה!

י וַיֹּ֕אמֶר גַּם־עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן־ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִֽהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְי֥וּ נְקִיִּֽם׃

(י) אומר להם מנשה: באמת כמו שאתם אומרים כך צריך להיות – שכולכם אשמים בגניבה. שהרי, אם נמצאה גניבה ביד מישהו מתוך קבוצה ברור שכולם אשמים וצריכים להיענש. אבל אני אעשה איתכם לִפְנִים משורת הדין: רק הגנב עצמו יהיה לי לעבד, וכל השאר יוכלו ללכת הביתה ללא עונש (רש"י).

יא וַֽיְמַהֲר֗וּ וַיּוֹרִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת־אַמְתַּחְתּ֖וֹ אָ֑רְצָה וַֽיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ׃

(יא) האחים ממהרים להוכיח את צדקתם ומיד החלו לפרוק את שקיהם מן החמורים לארץ, ולפתוח את שקיהם.

יב וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן׃

(יב) מנשה החל בחיפושים. למרות שידע היכן הגביע נמצא – לא פנה מיד לשק של בנימין, כדי שלא ירגישו שהוא יודע (רש"י). תחילה חיפש בשק של ראובן הבכור, אחריו עבר לשמעון, ללוי וכן הלאה – מן הגדול ועד לקטן (ת"י). לבסוף הגיע הרגע בו נמצא הגביע בשק בנימין... האחים נדהמו. איזה רגע קשה זה היה! לרגע הזה חיכה יוסף, לרגע המבחן הגדול לאחים- איך יגיבו כלפי בנימין? האם יאשימו את בנימין בגניבה ויעזבו אותו או שיקומו לעזרתו וימסרו את עצמם למענו? (ספורנו על פס' ב')

14. חזרת האחים למצרים ושיחת יהודה ויוסף

יג וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה׃

(יג) האחים קורעים בגדיהם (אונקלוס) מרוב צער. האחים מתחילים לחשוב מה יהיה עם בנימין וגבורה עצומה מתעוררת בהם, כה גדולה גבורתם עד שכל אחד מהאחים העמיס לבדו את חמורו! (ת"י, רש"י) הם חוזרים למצרים עם מטרה ברורה - הם ביחד עם בנימין! כפי שרואים בפסוק זה ובפסוקים שאחריו, אֲחֵי יוסף לא עוזבים את בנימין כלל! הם אוהבים אותו ודואגים לו, ונותנים לו הרגשה שיעשו הכל כדי לעזור לו. הם גם לא חושדים בו כלל. ברור להם שמשהו מיוחד ולא רגיל קורה להם. הם חוזרים למצרים יחד איתו למרות הסכנה והטרחה הרבה, ואף מוכנים להיות עבדים למשנה למלך. כל זה מלמד שעשו תשובה גמורה על מכירת יוסף. גם בנימין עצמו מתמלא תחושת ביטחון בראותו שאחיו כל כך איתו (ע"פ רש"י).

יד וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה׃

(יד) האחים חוזרים, בהנהגת יהודה, אל בית יוסף, ויוסף עדיין היה שם כי חיכה להם (רש"י). הם משתחווים לשליט מצרים בכבוד.

טו וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה־הַמַּעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי־נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי׃

(טו) אומר להם יוסף: מה עשיתם? הרי ידעתם שאדם חכם ונבון כמוני יידע לנחש ולהבין אף מסברא מי גנב ממנו! (רש"י).

טז וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָֽאֱלֹקִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲו֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּ֤נּוּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ׃

(טז) יהודה זוכר את חלקו במכירת יוסף ומצטער עליו מאוד, ולכן כעת הוא מאשים את עצמו ואת אחיו על הצרה ולא את בנימין. הוא אומר ליוסף: מה נוכל לומר לך, אדוני, איך נוכל לומר שאנו צדיקים?... אנו יודעים ובטוחים לגמרי, אף אחד מאיתנו לא עשה את המעשה הרע הזה! אך מה נאמר, מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו, ה' מצא כאן את המקום לגבות מאיתנו את העונש המגיע לנו על עוון שעשינו בעבר ואחר כך ה' יפרע ממך על מה שתעשה לנו [כמובן, יהודה מתכוון לחטא מכירת יוסף. האחים הבינו שבגלל חטא זה נגרם להם כל הצער והתחרטו על עשייתו] (רש"י, ספורנו). על כן כולנו נהיה לך לעבדים, גם אנו וגם בנימין שבידו נמצא הגביע. יהודה מדגיש שהוא וכל אחיו מוכנים להישאר ולהיות עבדים אפילו בעבודות קשות ובלבד שלא להשאיר את בנימין לבדו. יהודה בטוח ששאר אחיו מסכימים לדבריו להיות עבדים למען בנימין.

יוסף שומע ורואה את כל גילויי האהבה לבנימין, הוא רואה את בנימין שנמצא במקום בטוח – כל זה מעורר שמחה רבה בליבו, אך עדיין עליו להמתין ולוודא ששלימות המשפחה מובטחת באופן מלא.

יז וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵֽעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִֽהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם׃

(יז) יוסף אומר לאחים: אין זה ראוי שאני אהיה שליח לפרוע מכם על חטא קודם שלכם, אני אעניש אתכם רק על מה שחטאתם עכשיו (ספורנו). מי שנמצא אצלו הגביע יישאר כאן אצלי לעבד ואתם יכולים לחזור אל אביכם לשלום.

יוסף אמנם רואה שאחיו אוהבים את בנימין ולא עוזבים אותו בשעת צרתו, אבל הוא עדיין רוצה להביא אותם לשלב האחרון של הניסיון: מה הם יעשו כאשר ישחרר אותם וישאיר בידיו רק את ה"אשם" בנימין? האם ימסרו את נפשם עליו או לא? האם כעת יזהרו לא להביא צער נוסף על אביהם? המתח והדאגה בליבו של יוסף גדולים. האחים שומעים את דבריו וחושבים מה יעשו. עד ש...

 

המשך בפרשת "ויגש"...

 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.