השירה, המרירות והמתיקות
פרשתנו מתחילה בשירה, ובשלב מסוים יש תפנית, רשימת תלונות של העם: 'וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם... וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה' וכו'. האם אי אפשר היה לסיים את 'בשלח' עם ה'שירה' ולאפשר שבוע שלם בתחושה שהכול טוב? מדוע זימן ה' את העם למקום מים מרים?
אמנם אין זה לחינם. יש כאן מסר. החיים האנושיים אינם אוטופיה; החיים מסוגלים להיות שירה אידיאלית, אך באמת רק 'אז ישיר'! שירה נבואית זו היא בעיקר הצצה אל העתיד. העולם עדיין מר, ויש עוד הרבה עבודה בכדי להפכו למתוק. רק השיכור העולם נדמה לו כמישור.
אמנם התורה אופטימית, ומורה דרך להתקדם: 'וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהו'. ויורהו - מלשון תורה. העץ הוא זית, שתחילתו מר וסופו מתוק, נס בתוך נס (חז"ל). העץ המר הופך את המים המרים למתוקים.
המסר לעם בתחילת דרכו הוא, שניתן להפוך את החיים המרירים לשירה, ניתן לרפא ולתקן את כל הגירעונות והמֵצרים העולמיים. אך כדי להגיע לשם, עלינו לשאת מסע היסטורי של מרירות, עמל ויגיעה. אין מתנות חינם. 'וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו. כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ'.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
