המטה הוא גורם מרכזי ביותר לכל אורך תהליכי יציאת מצרים, וקשה להבין מהי חשיבותו: מדוע יש צורך בחפץ זה שנראה סתמי לכאורה כדי לבצע באמצעותו את הניסים? ומדוע התורה מזכירה אותו פעמים רבות כל כך?

לשם הבנת תפקידו הגדול של המטה יש להתבונן מה היה התפקיד הטבעי של חפץ זה, וכך נוכל להבין מדוע חל עליו התפקיד האלוקי.

המטה במעמד הסנה

הפגישה הראשונה עם המטה היא במעמד הסנה. הקב"ה בחר לעשות את האות הראשון על ידי המטה אשר יהפוך לנחש. אולם כהקדמה לאות זה, הקב"ה שואל את משה שאלה מפתיעה (ד, ב): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה". והדבר קשה: הרי ה' ידע שמשה מחזיק בידו את המטה, ומדוע לא ציוה אותו באופן ישיר להשליך את המטה שבידו? מה היתה כוונת שאלתו 'מה זה בידך' שתשובתה ברורה מאליה? אלא שהקב"ה בא ללמד בשאלתו מה היא חשיבותו של המטה: תפקידו הגדול של המטה נובע מכך שהוא החפץ שהיה בידו של משה. כלומר כך מסביר הראב"ע את הבחירה במטה דוקא: "והוא נתן לו בנמצא עמו תמיד. כי מטהו משענתו כמנהג הזקן". כלומר התורה באה ללמדנו שכאשר הקב"ה התגלה על משה בסנה, משה היה בלא שיש לו מאומה, מלבד המטה. לא היה זה מקרה: המטה הוא בעצם האביזר היחיד שליוה את משה בכל נדודיו, למעט גופו עצמו. מצב זה היווה ביטוי ישיר למעמד החיים של משה: לאורך חומש שמות מתברר כיצד משה לא היה שייך לשום מסגרת, משום שהוא היה עליון מכולן: הוא לא גדל בתוך עם ישראל, וגם לא בתור מצרי. בהמשך הוא עבר למדין, וגם שם הוא לא השתקע אלא נדד והלך. למשה היתה תכונה של עליונות שמחמתה לא היה לו מקום אחד שאליו היה שייך. התיחסנו מעט לתכונה זו בביאורנו על פרשת וארא. ובכן, באותו האופן – למשה לא היה שום חפץ גשמי שיוריד אותו אל חיי העולם הזה. הוא חי חיי נדודים ודביקות בה', ללא כל מפריע. רק חפץ אחד בנדודיו, והוא אותו מטה, שהוא בעצמו מקל נדודים. מבחינה זו, המטה הוא הקשר המוחשי היחיד של משה לחיי הארציות.

אם כן, באופן הפשוט והמוחשי ביותר, המטה הוא חוליית הקשר בין עולמו העליון של משה לבין ה'עולם הזה' הגשמי.

המהר"ל מסביר שמשה היה 'כבד פה וכבד לשון' משום שהוא היה ממעל לדיבור. הוא היה שייך לעולם העליון ואליו הוא היה מקושר, עד שהיה בלתי אפשרי להגשים בדיבור את עולמו הרוחני. ובאופן דומה, המטה הוא שקישר את משה לקרקע. זהו למעשה המקל שאיתו נשען משה על הארץ. כלומר מבחינת גופו היתה אפשרות כביכול שמשה ירחף באוויר ולא יצטרך ללכת. העובדה שהוא לא ריחף אלא התהלך על הקרקע היתה מגולמת על ידי המטה.

הפיכת המטה לנחש

באופן מפתיע במעמד המינוי של משה לנביא הדור והדורות מופיע הנחש. הנחש הוא מקור החטא בחומש בראשית. מחמת החטא הוא התקלל שתהיה איבה בינו ובין האדם. והנה בתחילת חומש שמות, הנחש מופיע שוב במעמד גילוי השכינה של הקב"ה למשה בסנה. במעמד זה חלה התפתחות ברורה בקשר בין האנושות ובין הנחש: התורה מספרת שמשה נהג על פי גזירת האיבה בין האדם לנחש ונרתע ממנו. כך הוא קיים בעצמו את הפסוק: "בראשית ג, טו: "  אֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ". אך אז חל מפנה: ה' ציווה עליו ליצור חיבור מחודש עם הנשב על ידי שיאחז בזנבו! הקב"ה המתיק את האיבה בין הנחש לאדם: הוא גילה שבמטה של משה יש את כח הנחש, וממילא העובדה שהוא מוחזק תמיד בידו של משה, מהווה קירוב מחדש של האנושות אל הנחש.

לכאורה קשה להבין מה הקשר בין הנחש לבין המטה של משה. אולם אם נזכור את מעמדו של הנחש בפרשת בראשית, הדברים יתבארו: תפקידו המרכזי של הנחש, ויכולתו להחטיא את האנושות, נבעה מתכונה פלאית שהיתה לו: הנחש הוא בריה מדברת. העובדה שנבראה בריאה כזו מפתיעה ביותר: הרי הדיבור הוא הוא הכח המבדיל את האדם מכל שאר הברואים, אך מתברר שהיה בעל חיים אחד שהיתה לו יכולת דיבור. מבחינה זו, הנחש הוא חוליית הביניים בין הברואים לבין האדם: מצד אחד הוא חלק מ'חיית השדה', אך מצד שני יש לו שיג ושיח עם האדם. היעוד של הנחש היה ליצור חוליית קישור בין האדם לבעלי החיים ואיתם לשאר הבריאה. הוא היה הסיכוי לכך שה'רוח ממללא' שירדה משמים אל האדם תתפשט על שאר הברואים.

אולם חוליית קישור שכזו טומנת בחובה גם סיכון אשר התממש בפועל: במקום להעלות את בעלי החיים אל האדם, הנחש הוריד את האדם אל התנהגות ארצית. כתוצאה מכך הנחש ירד להיות בעל החיים השפל ביותר, ונוצר נתק בינו ובין האדם. יחד עם ירידת הנחש, האדם נהיה מנותק מכל עולם הטבע: שוב הוא לא היה כשר לעבוד את האדמה בנוחות, והוא החל לעבוד בזיעת אפיו. גם הלידה של האישה פסקה להיות טבעית ופשוטה והחלה ללדת בעצב.

אל מול זאת – בתחילת חומש שמות חוזר חיבור חדש בין האדם והטבע: בני ישראל זכו לברכת האדמה ממיטב ארץ מצרים והלידה חזרה להיות פשוטה כמו החיות. בתוך כך הנחש אף הוא קיבל תפקיד חדש של קישור בין שמים לבין ארץ ובין האדם לבין שאר הברואים: תחילה הוא התגשם כנחש אשר משה לא ירתע ממנו אלא אדרבא – יחזיק בו. כך הברואים ישובו להיות קשורים אל האדם ולשרת אותו. וכך בהמשך אותו מטה-נחש קיבל תפקיד לממש כאן בארץ את רצון ה' שחל על משה בחיים הגשמיים.

סיכום

נמצאנו למדים שתפקידו של המטה בשנות יציאת מצרים והמדבר היתה ליצור קשר בין משה שחי בעולם עליון ונשגב, לבין חיי העולם הזה. המטה החל את תפקידו בתור החפץ היחיד של משה עלי אדמות. במעמד הסנה התגלה בו כח פלאי של יצירת חיבור מחדש בין האדם והנחש, כלומר בין האדם לשאר הבריאה. ומשם והלאה – המטה הוא היה ה'צינור' שבאמצעותו ירד הכח הניסי משמים לארץ.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.